מסכת נדה דף ט״ז עמוד ב׳

גמ' מגונה טעמא מפרש לקמן:

שמא תראה בביאה ראשונה ויעמידוהו כותלי בית הרחם וכיון דלא מצריכיתו בדיקה בין תשמיש לתשמיש כי הדר משמש תחפנה שכבת זרע בביאה שניה וכי בדקה לאחר תשמיש אחרון לא מינכר למחר ונהי נמי דלדידן משמשא לאחר קינוח ואע"ג דלא ידעינן עד למחר מיהו בעינן מוכיחה קיים דאי לאו הכי מה הועילו חכמים בתקנתם:

עד שהרוק בתוך הפה כו' רוק דם. פה אותו מקום. כלומר אפילו כשהיתה בודקת לאחר תשמיש שמא ראתה טפה כחרדל וחפתה שכבת זרע באותה ביאה עצמה:

הארכת החמרת:

בעל נפש חסיד:

לא יבעול וישנה בלא בדיקה בינתים דאפילו ב"ה מצרכי בדיקה לסוף תשמיש אלמא חיישינן לשמא ראתה דם מחמת תשמיש אלמא מי שהוא ירא ופורש מספק איסור לא יבעול וישנה:

בד"א דבעיא בדיקה:

בדקה בעד בלילה לפני תשמיש:

לא יבעול וישנה פירוש אם לא יבדוק דשמא מחמת חימוד תשמיש ראשון ראתה ודוקא בעל נפש דר' זירא ידע נמי דלבעלה לא בעיא בדיקה ורבא אמר אפי' בעל נפש לא דלמא לבו נוקפו ופורש וא"ת ומאי מייתי תניא נמי הכי דלמא ברייתא לא מיירי בבעל נפש אלא בסתם בני אדם או בביאה ראשונה וי"ל דאבל לבעלה מותרת משמע היתר גמור לכל העולם ואפי' בביאה שניה:

בדקה ואבד העד לפירוש רשב"ם ה"פ בדקה לפני תשמיש ואבד העד לפני תשמיש אסורה לשמש עד שתבדוק פעם שניה אבל לאחר תשמיש אפילו לא אבד העד צריכה לעולם בדיקה לפני תשמיש ור"א פריך ממתני' שפיר אע"ג דמתני' לא איירי בעד שלפני תשמיש אלא בשל אחר תשמיש א"נ מיירי הכא בעד שאחר תשמיש אם אבד אסורה לשמש עד שתבדוק אפי' אם רוצה לשמש מיד אחר תשמיש ראשון אבל אם לא אבד מותרת כי למה תבדוק ב' פעמים מיד זה אחר זה:

מלאך הממונה על ההריון אבל על הלידה אין שום מלאך ממונה כדאמר בריש תענית (דף ב.) ג' מפתחות בידו של הקב"ה של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים והנהו שלש מפתחות נמי פעמים מוסרין לשליח לפי שעה שהרי אליהו היה בידו מפתח של גשמים והחייה המת וכן אלישע וכמה צדיקים ואף ברי (אותת) (איוב לז) שהוא שר מטר אין עושה אלא ברשות הקב"ה:

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ובאלו נערות (כתובות ל.) דאמר הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים הכא איירי בתולדות האדם ובמדותיו והתם מיירי במאורעות כגון חלאים ופורעניות דהכל נגזר עליו ואינו יכול ליזהר כדאמר בחולין (דף ז:) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה חוץ מצינים ופחים שיכול לשמור עצמו וא"ת והא חזקיה חזא דהוו ליה בני דלא מעלו (ברכות י.) אלמא דנגזר קודם לידה שלא יהיו יראי שמים וי"ל דהראהו מה שעתיד להיות ועוד דהרבה דברים תלוי במזל כדאמר בשילהי שבת (דף קנו.) מאן דאיתיליד בצדק יהא צדקן במצות דאיתיליד בשבת מתקרי קדישא וכן הא דאמרי כלדאי לאמיה דרב נחמן בר יצחק בריך גנבא ליהוי (שם:) ועוד דאין זה בידי שמים כי אין הקב"ה רוצה לשנות הילוך המזלות:

שר הנרגל פירש בערוך שמתרעמים עליו בבית המשתאות:

גמרא הא דאמר ר' זירא בעל נפש לא יבעול וישנה, לאו למימרא שיהא סבור דמתניתין אפילו לבעלה קאמר דאיהו גופיה הוא דקאמר בפרק קמא כל לבעלה אינה צריכה בדיקה, אלא הכי קאמר, כיון דלכולי עלמא צריכה היא בדיקה לאחר תשמיש, ואע"פ שכבר בדקה לפני התשמיש, אלמא מיחש חיישינן דילמא אגב ביאה אתא דם, אלא כדי שלא להאריך את הדרך, הקלו לגבי בעל שלא להצריכה בדיקה, הילכך בעל נפש לא יבעול וישנה, כלומר אלא בבדיקה, ושתראה בעד קודם ביאה שנייה ואתיא הא כאידך דידיה (יב, א) דבעא לעיל מיניה דרב יהודא אשה מהו שתבדוק לבעלה, ואמר רבא דליתא, דההיא דאצרכוה בדיקה לטהרות, לאו משום חשש ספק הוא אלא חומר הוא בטהרות, דכל היד המרבה לבדוק בנשים לגבי טהרות הרי זו משובחת והא דאמרינן תניא נמי הכי במה דברים אמורים לטהרות, לא שהביאו אותה קושיא לדברי ר' זירא, דר' זירא נמי מידע ידע לה ומודה בה, לא לעיקר שמעתין קדריש, לומר דמתניתין דוקא לטהרות היא ולא לבעלה.

בדקה בעד ואבד אסורה לשמש פירש רש"י ז"ל בעד שלפני תשמיש, וכל זמן שמוכיח קיים מותרת לשמש, ואע"פ שאינה צריכה לבדוק ולראות בעד קודם תשמיש כדעתו ז"ל שפירש דעד שלפני תשמיש נמי אינה רואה בו בלילה אלא מניחתו עד למחר, והיינו דפרכינן השתא אילו איתיה מי לא משמשא. ולפי דברי שאר המפרשים שפירש דעד שלפני תשמיש צריכה לבדוק אותו לאור הנר קודם תשמיש אי אפשר לפרש כאן בעד שלפני תשמיש, דההוא ודאי אלו איתיה לא משמשא עד שתבדוק ותראה בו, אלא בעד של אחר תשמיש קאמר, דההוא ודאי לכולי עלמא אינה צריכה לבדוק בו לאור הנר, אלא מניחתו עד למחר, והא דלא אקשינן מדבית הלל דאינן מצריכין בדיקה כלל באמצע תשמישין אלא בסוף כל התשמישים כדברי רש"י ז"ל משום דדילמא טעמא דבית הלל משום שלא רצוי להאריך את הדרך ולהטריח את הבעל בין כל תשמיש ותשמיש, אבל הכא שבדקה לבסוף ונמלך אח"כ לשמש שמא בהא מודו בית הלל דלא תשמש אלא אם כן תבדוק ממש לאור הנר אבל לדברי הרמב"ם ז"ל ורבותינו בעלי התוספות, שפירשו דאף לבית הלל צריכה היא בדיקה בין כל תשמיש ותשמיש בעדים הראשונים, מיהא הא נמי פשיטא דלא איפשטא למיפרך מדבית הלל אלא לדברי בית הלל אפשר נמי דלא תשמש עד שתבדוק, והילכך לית ליה פירכא אלא דאילו איתיה מי לא משמשא, ופרקינן זו מוכיחה קיים.

גמרא מדברי כלם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה פי׳ בלא בדיקה בינתים ותמה לפירוש רש״י ז״ל היאך נלמוד כן מדברי ב״ה וי״ל דכיון דתניא דאף ב״ה לא מיעטו בדיקות אלא כדי שלא להאריך את הדרך ומשום דסוף סוף א״א לתקן הדבר לגמרי ש״מ דבעל נפש ראוי לו לחוש.

רבא אמר בועל כי תניא ההיא לטהרות פירוש לאו למימרא דר׳ זירא סבר דאף לבעלה גרידא תניא בהא איהו דאמר בפ״ק דלבעלה גרידא לא בעיא בדיקה ואע״ג דמטמא דשמואל אמר לה לא משמע דפליג עלה מדלא אמר לה תלמודא התם או הכא אלא ה״פ דר׳ זירא סבר דאע״ג דרבנן לא הצריכו בדיקה לבעלה אינו אלא כדי שלא להאריך הדרך דכיון דאצריכוה לטהרות נדנוד ספק יש בדבר וכיון דכן ראוי לבעל נפש לחוש ורבא אמר שזה אינו דלא תניא לה משום נדנוד אלא למעלת טהרות בלבד ודמיא למאי דא״ל ר׳ זירא לרב יהודה בפרק קמא ותבדוק ומה בכך וכדפי׳ התם בס״ד.

והא דקתני תניא נמי הכי לאו לאפוקי מדר׳ זירא אלא לאלומי מילתא לדברי הכל דמתני׳ בעסוקה בטהרות נשנית או אפשר דמסייעין לרבא מדהאריך תנא טובא ולא קתני נמי דבעל נפש בודק.

בדקה בעד ואבד לה אסורה לשמש פירשה רש״י ז״ל בעד שלפני תשמיש דאלו בין תשמיש ותשמיש הא לא בעיא בדיקה כלל אליבא דב״ה שהלכה כמותם לפי שיטתו ז״ל. ומאי דמתקיף לה ר׳ זירא דכי איתיה נמי משמשה בלא בדיקה עולה לפי שיטתו ז״ל שכתב דאפילו עד בלא בדיקה ראשונה אינו צריכה לבדקו לאור הנר וכבר פירשנו לעיל שזה אינו אלא הכא בעד שלאחר תשמיש קאמר ועולה כפי׳ התוספות שאמר שאף לב״ה צריכה בדיקה בין תשמיש לתשמיש בעסוקה בטהרות דבדידה איירינן וגם לפי׳ רש״י ז״ל יש להלום דאע״ג דלב״ה אינה צריכה בדיקה בין התשמישין לפי שעשו כלן כתשמיש אחד מ״מ זו שהחמירה על עצמה ובדקה בנתים הרי עשתה עצמה כאלו מפסקת ועושה כל התשמיש באנפי נפשה ובדיקה שלאחר תשמיש ראשון הוא גם להיות לתשמיש הבא אחרי כן בבדיקה הראשונה דלפני תשמישין ולפי׳ אמר רב שאסורה לשמש עד שתבדוק דאלו אשה דעלמא ששמשה ופסקה ואח״כ נמלכה לשמש צריכא היא בדיקה בתחלה גם לבית הלל ואף זו כן כיון שבדקה ור׳ זירא אתקיף לה דהא אלו רצתה אינה משמשת בלא שום בדיק׳ והשתא דליתיה נמי לעד לא תיחוש ופרקינן דההיא מוכיחה הראשון קיים וזה אין מוכיחה קיים דלדידה זה העד האחרון הוא מוכיח שלה לפי דעתה לתשמיש שלאחר כך כנ״ל.

הא דאמרינן אסור לשמש מטתו לאור הנר כתב הראב״ד ז״ל דאפי׳ מאפיל בטליתו אסור מדאבעיא לן במס׳ יום טוב מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר וכו׳ כדאיתא התם.

כל שהיא צריכה בדיקה ובדקה בעד ואבד העד אסורה לשמש עד שתבדוק פעם שניה ואע"ג דאלו איתיה משמשת אע"ג דלא ידעא עד שתעיין למחר זו מוכיחה קיים לברר בו למחר אם יטמאו טהרות אם לאו וזו אין מוכיחה קיים ואף זו דוקא בזמן טהרות אע"פ שגדולי המחברים הביאוה לענין ביתה:

אסור לאדם שישמש מטתו ביום שנאמר ואהבת לרעך כמוך כלומר שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ובבית אפל מותר ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ומותר:

לעולם יהא אדם זריז בקיום תורה ומצותיה ואל ינצל עצמו בגזירת מערכות עליונות שכבר נתנה בחירה בידו של אדם לעשות טובה או רעה מלבו וכדכתוב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב והתורה אמרה ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וכו' והוא שאמרו הכל בידי שמים ר"ל הדברים שהונחו בטבע כגון להיות ארוך או קצר לבן או שחור וכיוצא באלו חוץ מיראת שמים ר"ל קיום דרכי התורה והמצות שהבחירה בידו להכריח טבעו לקיימן הרי אמרו על כרחך אתה נוצר על כרחך אתה חי ולא אמרו על כרחך אתה חוטא או על כרחך אתה זוכה כמו שביארנו בילדותנו בחבור התשובה:

כתוב בספר בן סירא שלשה שנאתי וארבעה לא אהבתי שר הנרגל בבית המשתאות ר"ל בן מעלה שמתהדיט ומרגיל עצמו בבית המשתאות ותלמיד חכם המושיב ישיבתו במרומי קריה שתראה כגסות הרוח להיות קול משנתו נשמע למרחוק והאוחז באמה ומשתין והנכנס לבית פתאום אפילו לביתו ואין צריך לומר בבית חבירו ואף רבותינו אמרו בשם ר' שמעון ארבעה הב"ה שונאן ואף אני איני אוהבן הנכנס לבית פתאום והאוחז באמה ומשתין והמשמש מטתו ערום ר"ל שלא יתכסה בטליתו או בבגדים המוצעים על מטתו והמשמש מטתו בפני כל חי ר"ל שיש בו דעת כגון לפני עבדיו ושפחותיו ובני ביתו ומ"מ לפני שאר בעלי חיים או אף בפני תינוק שאינו יודע לדבר מותר ומה שאמרו רבה מקרקש גיזי דכלתיה כלומר שהיה גוער בצירעין שבכילה ואביי כלי דידבי כלומר שהיה מונע הזבובים אין הענין כן אלא שירגישו בני ביתו שרוצה הוא לישן ויניחוהו:

בגמרא אמר רב המנונא כו' בגמרות ישנות אינו אלא דמהאי קרא הכל מדברי ר"י הוא וכן נראה מדפריך לקמן ור"י כו' וק"ל:

שם שר הנרגז בגמרות ישנות אינו:

תוס' בד"ה הכל בידי שמים כו' וכן הא דאמרינן כלדאי כו' בריך גנבא ליהוי ועוד כו' עכ"ל מלת ועוד נמשך אדלעיל ורצה לומר דהרבה דברים תלוים במזל כדאיתא שלהי שבת כו' וקמייתו קצת מהם הכא ועוד יש שם אחרים ע"ש וכל דבריהם תירוץ אחד הוא אבל מהרש"ל הבין דלשון ועוד נמשך למטה עוד תירוץ אחר וכתב לפרש כוונת התוס' בדחוקים ואין להאריך:

ד"ה בדקה ואבר וכו' אבל לאחר תשמיש פי' שכבר שמשה פעם אחת ובדקה לאחר תשמיש ורוצה לשמש פעם שנית אפילו לא אבד אותו העד שבדקה לאחר תשמיש ראשון אפ"ה צריכה לחזור ולבדוק לפני תשמיש שני ודו"ק:

ד"ה הכל בידי שמים וכו' ועוד דהרבה דברים תלוי במזל וכו' ועוד דאין זה בידי שמים וכו'. בספר ח"ש רצה ליישב הגירסא דשני תירוצים הן אבל דחוק הוא כאשר תראה משם ונראה למחוק ועוד השני וכצ"ל ועוד דהרבה דברים וכו' וכן הא דאמרי כלדאי וכו' בריך גנבא להוי ואין זה בידי שמים כי אין הקב"ה רוצה לשנות ור"ל דהרבה דברים תלוי במזל וכו' וחזקיה לאו בדרך נבואה ידע זה דנימא דבידי שמים היא אלא מכח המזל דנולד בו ידע זה דבניו לא יהיו יראי שמים ואין מקרי בידי שמים כי הקב"ה אין רוצה לשנות וק"ל:

אוֹתוֹ מַלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן 'לַיְלָה' שְׁמוֹ (משלי יט, טז) נראה לי בס"ד נקרא כן להורות דעיקר זמן הזווג הוא בחצי הנקרא 'לַיְלָה' ולא בחצי הראשון הנקרא 'לֵיל' רמז לדבר וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל (במדבר כג, י) ואמרו רבותינו ז"ל (נדה לא.) סופר רבעיותיהן של ישראל והיינו 'רֹבַע' יש לו משמעות אחרת שהוא מספר ארבעה רמז רביעה של ישראל ראוי שתהיה בחצי הנקרא 'לַיְלָה' שהוא ארבע אותיות ולא בחצי הנקרא 'לֵיל' שהוא שלשה אותיות. ומה שאמר ' נוֹטֵל הַטִּפָּה וּמַעֲמִידָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ' אין הכונה שנוטל טפת הזרע חס ושלום, אלא הכונה על כח הרוחני הדבוק בטיפה ושורה עליה ותחלה שואל על כח אברים החיצונים של הגוף שבהם הגבורה ואחר כך על כח אברים הפנימיים של הגוף שהם מוח ולב שבהם החכמה ואחר כך שואל על כח הנפרד מן הגוף שהוא הממון.

אִם כֵּן נִכְתֹּב קְרָא 'גֶּבֶר־הֹרָה', מַאי 'הֹרָה־גָּבֶר'. יש להקשות מה טעם יש בזה לומר 'גֶּבֶר־הֹרָה' ואדרבה הלשון יתיישב יותר כדנקיט 'הֹרָה־גָּבֶר'? ונראה לי דיש לומר לדרשת רבי יוחנן דדריש מהאי קרא דלילה ניתן להריון ולא יום מה ענין אומרו 'וְלַּיְלָה אָמַר' (איוב ג, ג) מי אמר זה? והוה ליה למימר 'וְלַּיְלָה הֹרָה־גָבֶר'! אך נראה דרבי יוחנן מפרש תיבת 'אָמַר' לשון בעילה ותשמיש וכמו שאמרו בגמרא דכתובות (כתובות יג.) אמר רבי אסי מאי מדברת? נבעלת, וכן מצינו לרבותינו ז"ל מכנים הבעילה בלשון סיפור כמו שאמרו לא יספר אדם עם אשתו בתחלת הלילה, וכן אמרה אשתו של רבי אליעזר כשהיה מספר עמי (נדרים כ:) ורבינו האר"י ז"ל בעץ חיים נתן טעם למה הזווג מכונה בשם אמירה ודבור. ולפי זה הכי קאמר 'וְלַּיְלָה אָמַר הֹרָה־גָבֶר' פירוש הלילה אמר הוא זמן תשמיש של הורה גבר כלומר זמן הריון של גבר ולהכי מקשי לריש לקיש אם כדבריך הוה ליה למימר 'גֶּבֶר־הֹרָה' כדי שלא נטעה לפרש בענין אחר כי בזה אי אפשר לפרש דאמירה לשון תשמיש כי לשון 'אָמַר גֶּבֶר־הֹרָה' אינו מתיישב בהכי.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אַרְבָּעָה דְּבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, וַאֲנִי אֵינִי אוֹהֲבָן. קשא כיון דהקדוש ברוך הוא שונאן צריך שגם הוא ישנאם? ולשון 'אֵין אֲנִי אוֹהֲבָן' לא משמע ששונאן? ונראה לי הכונה ואין אני מצד טבעי ומזגי אוהבן אבל אין הכי נמי ודאי ישנאם מחמת שהקדוש ברוך הוא שונאן.