מסכת שבועות דף ט׳ עמוד א׳

ולרבי ישמעאל דאמר וכו' בשילהי ידיעות הטומאה (לקמן שבועות דף יט:) מוקמינן דלא בעי רבי ישמעאל ידיעה בתחלה בקרבן עולה ויורד:

כפרתן שוה ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה:

אלא למאי הלכתא איתקש הואיל דלאו לידיעה איתקוש כדתנן במתני':

אינו מכפר בשאר עבירות אלא בטומאת מקדש וקדשיו כדדרשינן לעיל:

מאי טעמא דרבי יהודה דאמר כל האחרים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף חוץ משל יוה"כ:

לחטאת לה' בשל ראש חדש כתיב:

הביאו כפרה להפיס דעתה של לבנה:

א"כ דלכדר"ש בן לקיש לחודיה הוא דאתא:

אלא פעם אחת בשנה אע"ג דכי מתיידע ליה אחר יוה"כ מביא חטאת מ"מ כפרה זו של תלויה אינה אלא פעם אחת א"נ לא מיקרי פעמים בשנה אלא כשזמנן קבוע:

ולרבי ישמעאל דאמר לא בעי ידיעה בתחלה כו' ופשיטא ליה להש"ס דלא בעי אפי' ידיעת בית רבו לפי המסקנא דמוקי (לעיל שבועות דף ה.) מתני כרבי דלא מסתבר ליה שיסבור שום תנא דידיעת בית רבו שמה ידיעה אלא רבי:

חיצון אמאי מכפר וליכא למימר שיתלה על שיש בה ויש בה היכא דאתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה דהאי בר קרבן הוא אע"ג דגבי שעיר הפנימי אי לאו קרא דחטאים דומיא דפשעים ה"א דתולה מ"מ הואיל וגלי לך קרא התם דלא מכפר אמידי דבר קרבן סברא הוא דכולהו נמי לא מכפרי והשתא אתי שפיר הא דקאמר לקמן אמילתיה דר"ש אשעירי רגלים ע"כ אין מכפרים אלא אאין בה ואין בה ולא מוקמה איש בה ויש בה ואתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה אבל אין נראה לומר דהא דלא קאמר הכא דמכפר איש בה ויש בה ואתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה משום דחיצון איתקש לפנימי ובסמוך דקאמר אלא למאי הלכתא איתקש להדדי המ"ל דאיתקש להכי אלא דבלאו הכי משני שפיר דלקמן אמלתיה דר"ש גבי שעירי רגלים לא יתיישב בכך:

על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף וא"ת ולרבי ישמעאל נפיך ונימא דפנימי מכפר אאין בה ואין בה ושעיר החיצון איש בה ואין בה דהא אין בה ואין בה אתי לכלל חטאת לרבי ישמעאל וי"ל דמ"מ טפי אתי לכלל חטאת יש בה ואין בה דדבר שיש בה ידיעה מעיקרו בקל יכול ליזכר מדבר שלא היתה לו ידיעה מעולם ולפי המסקנא דרבי ישמעאל סבר לה כר"מ דכל השעירים כפרתן שוה אתי שפיר דלא מ"ל נפיך מיפך דהא בר"ח כתיב לה' שאין מכיר בו אלא ה' וא"ת לרבי ישמעאל למאי איצטריך לכל חטאתם וי"ל כי היכי דלא נימא דנכפר כפרה גמורה:

סבר לה כר"מ לאו דוקא כר"מ דר"מ בעי ידיעה בתחלה דקתני לקמן דכולהו מכפרין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף ואילו לר' ישמעאל האי בר קרבן הוא:

שעיר זה יהא כפרה עלי פירש בערוך שעיר זה כפרה לישראל ועלי לקבוע זמן כפרה זו וקבעתי בר"ח להפיס דעתה של ירח:

מאי טעמא דר' יהודה וא"ת מאי קבעי הא ע"כ ליכא לאוקומה לכפרה דרגלים ודר"ח אלא באין בה ואין בה דאיש בה ידיעה בתחלה או בסוף פנימי וחיצון מכפרין וי"ל דבעי מאי טעמא דמכפרי אטומאת מקדש וקדשיו אימא בשאר עבירות אי משום בנין אב דתני דבי ר' ישמעאל הא איכא למיפרך כדפריך בסמוך מה ליוה"כ שכן מרובה כפרתו ומשני לחטאת לה' חטאת שאין מכיר אלא ה' וכיון דמכפר אאין בה ואין בה לא שייך למיפרך מה ליוה"כ כו' דגילוי מילתא בעלמא הוא דחטאת דקרא היינו טומאת מקדש וקדשיו כדאמר בסמוך:

הואיל וזה בא בזמן קבוע פ"ה שעיר חיצון וכן צ"ל דאי מפנימי גמר בסמוך דפריך מה ליוה"כ שכן מרובה כפרתו ה"ל למיפרך שכן נכנס דמה לפני ולפנים ועוד אדיליף מפנימי לילף משעיר המשתלח דמכפר אשאר עבירות אע"ג דשעיר המשתלח אין קרבן פנימי נמי לאו קרבן גמור הוא דנשרף חוץ למחנה ואית לן למילף טפי משעיר המשתלח דהוי חוץ מחוץ אבל השתא דגמר מחיצון ניחא טפי דדמו אהדדי טפי משעיר המשתלח וניחא נמי דאיצטריך לעיל היקישא דחיצון מכפר מפנימי דאין ללמוד מפנימי מבנין אב דחוץ מפנים לא ילפינן וא"ת אי מחיצון גמר תפשוט מהכא דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב דחיצון גופיה לא ידעינן דמכפר אטומאת מקדש וקדשיו אלא משום דהוקש לפנימי ובעיא היא בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ.) וי"ל דהאי לא חשיב בנין אב אלא גילוי מילתא בעלמא כדמוכח בסמוך והשתא נמי א"ש דקאמר ואיתקוש שעירי רגלים לשל ר"ח אע"ג דשל ר"ח לא ידעינן אלא בבנין אב דחיצון וחיצון מהיקשא דפנים ובקונטרס פירש בסמוך דדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש וילפינן שעירי רגלים מר"ח אע"ג דר"ח לא ידעינן אלא בבנין אב מיוה"כ וא"א לומר כך דהא בעיא היא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נא.) אי דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש אי לא ועוד דהכא גרע מדבר הלמד בהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש כדפ"ה גופיה בסמוך דהכא שעירי ראשי חדשים גמרינן משעיר החיצון דגמר בהיקש מפנימי:

אסיקנא דשני השעירים הנעשה בחוץ והנעשה בפנים אינן בכפרים בשאר עבירות.

אלא בטומאת מקדש וקדשיו בלבד:

מתני' על שאין בה ידיעה לא בתחלת ולא בסוף כו'.

מאי טעמא דכתיב ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה'. שעיר זה מכפר.

ואחריתי יהא כפרה לפני שמיעטתי את הירח ואקשי' [ויכפר] שעיר ר"ח אשאר עבירות.

ודחינן תנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע ושעיר יום כפורים בא בזמן קבוע. מה שעיר יום הכפורים אין מכפר אלא בטומאת מקדש וקדשיו. אף זה כן.

אלא למאי איתקוש מה פנימי אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף חיצון אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. תמיה' לי דהא קי"ל דאין היקש למחצה, וצל"ע.

אימא בשאר עבירות כלומר אף בשאר עבירות דהא קרא סתמא כתי' לכל שאין מכיר בו אלא השם, ואוקימנא כדתנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע וזה בזמן קבוע, ואחיצון קאי, דאי אפנימי היכי איפשר דהא לא דמו, דפנימי אתי ליש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף, ודראש חדש לא אתי אלא אשאין מכיר בו אלא יי', אבל חיצון אעג"ב דאית ביה ידיעה בסוף כיון דבתחילה לית בה ידיעה כמי שאין בה ידיעה אלא לשם קרי' ביה, וכיון שכן מה חיצון אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו דהא איתקש לפנימי אף שעיר ר"ח אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו וכשאין בה ידיעה בתחילה מדכתי' ליי'. מסיומא דהא דגמרי' מה זה אינו מכפר אלא על מקדש וקדשיו אף זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, משמע דכל עיקרה דמילתא ליתא אלא למילף אשעיר ראשי חדשים ושעיר רגלים שלא יהו מכפרין על שאר עבירות אלא על אלו בלבד, ואיכא למידק א"כ מאי קאמר שעירי רגלים מנ"ל, דאי מיה' איכא למפרך מה ל"ה שכן כפרתו מרובה, דאדרבה היא הנותנת, ומה י"ה שכפרתו מרובה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו וזה שאין כפרתו מרובה אינו דין שלא יכפר על כל העבירות אלא על אלו בלבד. וי"ל דה"פ בירושלמיאשכחן שעירי ר"ח שמכפרין על טומאת מקדש וקדשיו, כלומר אעפ"י שעברת טומאת מקדש וקדשיו חמורה טפי שהוקבעו לה שעירי י"ה, אלא שעירי רגלים מנין שמכפרין על טומאת מקדש וקדשיו החמורה, ואע"ג דכתי' בהו לכפר, דילמא שאר עבירות בלבד שאינן חמורות כ"כ [מכפרין] מדפריך, נר' דלזה נתכוון רש"י שכתב לא מכפרין אמידי דכרת, דאי מדתנא דבי ר' ישמעאל איכא למיפרך מהי מייתי', אי מר"ח ולא קרי ליה למד מלמד, דהא ר"ח סתמא כתי' ביה חטאת לה' דמשמע כל חטאת שאין מכיר בו אלא השם וכן בשאר עבירות בין בטומאת מקדש קדשיו, מ"מ אין ללמוד שעירי רגלים ממנו לכפר על טומאת מקדש וקדשיו בחמורה, מפני שזה תדיר ואלו אינן תדירין, ואי דמי"ה שכן כפרתו מרובה, אבל של רגלים שאין כפרתן מרובה לא יכפרו על טומאת מקדש וקדשיו החמורה, וכי תימא הא גמרי' דר"ח מדי"ה והא פרכי' שכן כפרתו מרובה, התם מכתב כתיבא כל שאין מכיר בו אלא השם ואף טומאת מקדש וקדשיו בכלל, אלא הא דתני דבי ר' ישמעאל גלויי מלתא בעלמא ת"ל ולא לאחת אבל רגלים... לה מלתא כלו' שיכפר על טומאת מקדש ובזה ולא באחר לא משום פירכא דאמרן.

תוספתא (ה"ב) היה ר"ש אומר קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות עבירות שבתורה, שכל עבירות שבתורה מתכפרות פעם א' בשנה וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרות בכל חדש וחדש שנא' (יחזקאל ה, יא) לכן חי אני נאם יי' אלי"ם אם לא [יען] את מקדשי טמאת בכל שקוציך [ובכל] (וב)תועבותיך וגם אני אגדע ולא תחוס עיני וגם אני לא אחמול, קשים דם שקוצים ותובות שעשיתם יותר מכולם.

אי מדר"ח שכן תדיר וא"ת ואי לאו טעמ' דתדיר מי גמרי' מיניה, והא קיי"ל (לק' י, א) בכל התורה כולה למדין למד מלמד חוץ מקדשים, ור"ח למד הוא מי"ה ובקדשים קמיירי, א"כ היכא גמרי' רגלים מר"ח. ותירץ רש"י (ט, ב ד"ה שעיר ושעיר) דכי אמ' דבקשים אין למדין למד מלמד ה"מ בלמד מהיקש אבל בשאר ענינים גמרי'. וזה אינו, דבזבחים (נ, א) מוכח דבכל ענין אמ' אין למדין למד מלמד בקדשים. וי"ל דהכא ר"ח אינו למד מי"ה, דהא מכתב כתי' ליה דכתיב (במדבר כח, טו) ושעיר עזים לה' חטאת, שאין מכיר ולא גמרי' מי"ה אלא גלוי מילתא בעלמא.

אי מי"ה שכן מ"כ איכא למידק וכי אין בין י"ה לרגלים אלא מ"כ. וי"ל לאלומי לקושיא קנסיב ליה הכי, כלו' אפי' תמצי לומר דבשאר ענינים הם שוים, מ"מ חלוק יש ביניהם שזה מ"כ וזה אינו מ"כ.

אמר קרא א' בשנה כפרה זו לא תהא אלא א' בשנה איכא דמקשו אמאי לא פרקינן הכי לעיל כפרה זו של חיצון לא תהא אלא פעם א' בשנה ואמאי לא פריק הכא כפרה א' מכפר החיצון ואינו מכפר ב' כפרות וכ"ת דליכא למידרש האי אחת על החיצון אלא על הפנימי בלחוד דאכתיב עלה ואף על גב דאיתקוש והא לקמן משמע דלר' יהודה ור"ש אתרווייהו מידריש דמהאי טעמא אמרינן דחיצון לא מכפר אדרגלים ורגלים לא מכפר אדחיצון משום דדרשינן אחת גבי חיצון נמי כיון דאיתקש לפנימי וי"ל דכיון דאיכא תנאי לקמן דס"ל דלא דרשינן אחת על החיצון כגון ר"מ ורשב"י לא ניחא ליה למימר הכי אף לר' יהודה ונקטינן דרשא דקרא כדאיתיה דאחת בדרשא הסמוך לכפרה מדרש דכפרה זו לא תהא אלא פ"א בשנה וכדפי' רש"י ז"ל עוד י"ל דאפי' למאן דדריש אחת גבי חיצון משום דאיתקש לפנימי הני מילי לגבי רגלים ודברים דעלמא אבל לגבי פנימי וחיצון גופייהו דאיתקש לא דרשינן דהא אתא קרא ואקשינהו לגמרי וזה נ"ל יותר נכון:

ולר"י דאמר אין בה ידיעה בתחלה ויש בה יד ע' בסוף בר קרבן הוא חיצון אמאי מכפר השתא ודאי ס"ל דר"י לא בעי אפי' ידיע' בית רבו לא מקראי ולא מסבר' (דאי לא) [דאל"כ איכ' למימ'] דכי איכ' ידיע' בית רבו הוי בר קרבן וחיצון מכפר על דלית בה אפי' ידיעת בית רבו אלא ודאי כדאמרן וא"ת נימא דמכפר על דאתיידע ליה בתר העלם בבין השמשות דיו"הכ הא לגבי פנימי הוה ס"ד לומר דמכפר [אלא] דאימעט מקרא כדאי' לעיל וי"ל דקים לן דכי אימעיט מפנימי אימעיט נמי מחיצון כיון דאיתקש ולא מכפר עלי' אלא (על שעיר) [דוקא בשעיר] המשתלח שיש לו כפרות הרבה. כדכתבינן לעיל:

סבר לה כר"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה פי' בתוס' דלית ליה כר"מ לגמרי כדמוכח לקמן אפיסקא דר"מ בברייתא דתניא כר"מ דהתם לפום חדא גירסא מכפרין על אין בה ויש בה בלחוד ולגירס' האחרת על אין בה ויש בה ועל אין בה ואין בה ואלו לר' ישמעאל אין מכפרין אלא על אין בה ואין בה ואיכא דק"ל לר"י על (פנימי) [זה] מכפר דהא כפר' פנימי היינו על יש בה ואין בה ולר"י כיון דלא בעי ידיעה בתחלה כלל היינו אין בה ואין בה ותי' דלדידיה חיצון מכפר על שגגת אין בה ואין בה ופנימי על הזדונות וכדכתיב וכפר על הקודש וגו' מפשעיהם והא דכתיב לכל חטאתם וכו' לכדר' אושעיא דלעיל לכל חטאתם ולא לכל טומאתם למעוטי מצורע ונזיר וכדכוותייהו ואין זה מחוור אבל י"ל דכי לא מפליג ר' ישמעאל היינו בין יש בה ויש בה לאין בה ויש בה ולענין קרבן עולה ויורד דכוליה תלי בידיעה בתרייתא בשאר קרבנות דלא בעי ידיעה בתחלה אבל לענין אין בה ואין בה ויש בה ואין בה כי שניהם אינם בני קרבן עולה ויורד מפליג הוא בכפרתם לענין כפרת שעירים וכנ"ל:

ואלא למאי הלכתא איתקש חיצון לפנימי פי' לר' ישמעאל והכי מוכחא פשטא וטעמא משום דלרבנן איתקוש לכדתנן שיש בשניהם ידיעה אבל לר"י דסבר דבפנימי איכא ידיעה ובחיצון ליכא ידיעה למאי איתקש ופרקינן דאיתקוש שאינם מכפרים על וכו' וה"ה דיכול לשנויי דאיתקוש להיכא דאיתיידע ליה בין השמשות שכשם שאין פנימי מכפר כך אין חיצון מכפר וכדכתיבנא לעיל אלא דהאי היקשא דנקט ניחא ליה ופשיטא ליה טפי כנ"ל הא דתנן דכתיב ושעיר חטאת וכו' מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה וכו' הקשו בתוס' למ"ל האי היקשא אליבא דרבי יהודה דהא לדידיה לא סגייא דתהוי כפרת חיצון אלא על דבר שיש בו ידיעה בסוף ולא בתחלה דאי אאין בה ואין בה שעירי ר"ח ורגלים מכפרין ואי איש בה ואין בה פנימי מכפר בשלמא לר"ח דלא ידע אין בה דרגלים אלא משום דליכא לאוקומי במלתא אחריתי כדאיתא בגמרא ניחא דאי לאו האי קרא הוה מוקמינן רגלים אאין בה ויש בה כפרת חיצון אאין בה ואין בה אלא לרבי יהודה דדריש מקראי דרגלים מכפרים אאין בה ואין בה תיקשי ואין לומר דהוה מוקמינן ליה לטהור שאכל את הטמא דהא ר"י לית ליה כפרה דטהור שניטמא ותירצו דאי לאו האי היקשא הוה מוקמינן חיצון אאין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו ושעירי ר"ח ורגלי' על אאין בה ואין בה דשאר עבירות: שם

מאי טעמא דרבי יהודה פירוש השתא שיילינן מ"ט דר"י במאי דמוקמינן ר"ח באין בה ואין בה והדר שיילינן אמאי לא מכפר נמי בהא על שאר עבירות כמו על מקדש וקדשיו והדר שייל רגלים מ"ל אתרווייהו א"נ דהשתא כולהו שיילינן סתם וכי מפרש לן חדא מינייהו שיילינן אאידך וזה יותר נכון בסוגייא דגמרא:

הכי גרסינן וכן גירסת כל הספרים הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח והכי משמע מהא דמהדרינן דא"כ לימא קרא על ה' אלמא עלי גרסינן ולא גרסינן על שמעטתי והרבה פירושים נאמרו בו ועל דרך האמת סוד גדול בדבר רמוז בפרשת בראשית בפירוש התורה לרבינו הגדול ז"ל אבל המחוור שבפי' לפשוטו הוא כי לשון כפרה זה הוא כולל שני דברים לשון כפרה ממש ולשון פיוס כלשון אכפרה פניו במנחה וה"ק כפרה שלכם שיהא בה פיוס עלי ללבנה שמעטתיה ועלי כמו במקומי ולשון הכתוב שאמר לחטאת לה' כולל לשניהם לחטאת לישראל לה' לחטאת ולפיוס בשביל השם א"כ פי' דלכדריש לקיש לימא קרא על ה' ואימא כוליה להכי הוא דאתא כלומ' לדין משנתינו ודר"ל מנ"ל וקים לן דההיא דר"ל לכ"ע היא ופריק א"כ כלומר דלמתני' בלחוד היא לימא קרא לחטאת מאי לה' שמעת מיניה תרתי:

הואיל וזה בא בזמן קבוע פירש"י ז"ל שעיר יה"כ דחיצון וכן בדין כי הוא שעיר החיצון וראוי ללמד על שעירי הרגלי' שהם כמותו מוזה על המזבח החיצון וכן מוכיח ממאי דאמרינן לקמן בסמוך מה ליוה"כ שכן כפרתו מרובה ואלו מיירי בפנימי הול"ל שכן מזה דמו לפני ולפנים אלא ודאי כפירש"י ז"ל וכ"ת דאם כן חיצון גופיה למד מפנימי ואיך יחזור וילמד על הרגלים דהא אין למידין למד מלמד בקדשים הא ליתא דהתם דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש אבל בבנין אב חוזר ומלמד ועוד כי מה שמלמד על ר"ח גלוי מילתא בעלמא הוא כדאמרינן בסמוך שעירי רגלים מכולם ולא מייתינן לה מהיקשא דאלה תעשו לה' במועדיכם כדאמרי' לקמן לר"מ דמשמע לן דההיא דרשא ליתא אלא לר"מ ודכוותיה דס"ל שכל השעירים כפרתם שוה לגמרי ור"י ור"ש לית להו הכי כדמשמע במתני' ולהכי לא אדכר תלמודא עלייהו האי היקשא כלל וס"ל דר"ח לא איקרי מועד א"נ דההוא לאו היקשא הוא ואורחיה דקרא הוא:

מה ליום הכפורים שכן מרובה כפרתו הקשה הרב ן' מיגאש ותיפוק לי שאין כפרתן שוה דיום הכפורים מכפר על אין בה ויש בה ורגלים לר' יהודה על אין בה ואין בה ותירץ דלרווחא דמילתא נקט שכן כפרתו מרובה דהוי שנוייא טפי ואפילו היו כפרתן שוה והנכון דדוקא נקטיה דאע"ג דאין כפרתם שוה הוה מייתינן לה באם אינו ענין דכיון דליכא לאוקמ' באין בה ויש בה דחיצון דהא ס"ל דכתיב ביה אחת בשנה תנהו ענין לאין בה ואין בה דדכוותה אמרינן לקמן בסמוך אדר"ש גבי שעירי רגלים וא"ת וליתי מבנייא וליכא למימר דפרכינן צד חמור דהא ר' יהודה לית ליה צד חמור כדאית' במס' מכות וי"ל דלבנייא נמי איכא למיפרך שכן כפרתן מרובה דכיון דר"ח תדיר משא"כ ברגלים אף הוא כפרתו מרובה:

בד"ה חיצון אמאי מכפר וליכא למימר שיתלה על שיש בה כו' עכ"ל הך גופא דקיימינן בה הוה מצי למנקט אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שיתלה ביה היכא דאתיידע סמוך לשקיעת החמה אלא משום דמה שכתבו לקמן דהשתא אתי שפיר לרבי [שמעון] דלא שייך לאקשויי אלא איש בה ויש בה נקטו הכי וק"ל:

בד"ה הואיל וזה בא כו' הוה ליה למפרך שכן נכנס דמה לפני ולפנים כו' עכ"ל דהך פירכא עדיפא דבקרבן פנים גופיה הוא ואין לומר דאיצטריך להך פירכא שכן כפרתו מרובה משום דלא נילף במה הצד מתרוייהו מר"ח ומשעיר הפנימי דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן כפרתן מרובה דר"ח כו' כמו שכתבו התוס' לקמן דלא כתבו כן אלא למאי דפירשו דאי מדיום הכפורים כו' היינו שעיר החיצון דליכא למילף מיניה בלחוד דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב אלא דמראש חדש נילף לרגלים ואי פרכת מה לראש חדש שכן תדיר נימא יום הכפורים יוכיח דהשתא אם באת ללמוד חדא מתרתי נימא דאיכא למיפרך שכן כפרתן מרובה דאע"ג דהוה מה הצד כל דהו פרכינן ליה אחדא מתרתי אבל אם נימא דמפנימי גמר שפיר מצינן למילף חדא מחדא דהיינו רגלים מיום הכפורים ואחדא מחדא לא פרכינן פירכא כל דהו והוה ליה למפרך שכן נכנס דמה לפני ולפנים ולא הך פירכא שכן כפרתו מרובה דלא הוי רק פירכא כל דהו אחדא מתרתי וכן מוכח לקמן בסוף פרקין דלא פריך הך פירכא דכפרתן מרובה אחדא מחדא גבי הא דבעי למילף דיום הכפורים אינו מכפר על שאינן שבים מחטאת ואשם דפריך מה לחטאת ואשם שאין מכפר על הזדון ולא פריך הך פירכא דמה לחטאת ואשם שאין כפרתן מרובה ודו"ק:

בד"ה אף זה אינו מכפר כו' איכא למפרך מה ליוה"כ שכן מרובה כפרתו דהשתא כו' עכ"ל ובלאו הך פירכא לא בעי למימר כיון דהשתא ליכא גילוי מלתא משום דר"ח לא משמע אלא אאין בה ואין בה הוה ליה דבר הלמד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בבנין אב דאם כן תפשוט התם הך אבעיין דאינו חוזר ולהכי הוצרכו למימר דאיכא פירכא ולא תפשוט הך אבעיין ודו"ק:

בד"ה שכן מרובה כו' וא"ת והיכי בעי למילף מיוה"כ והא דבר הלמד בהיקש כו' עכ"ל כתב מהר"י אבן ל"ב ומאי קושיא דאפילו הוי בעיא ולא איפשטא מ"מ חביבא ליה למקשה לאקשויי את"ל כו' אפ"ה לא ילפינן מיוה"כ משום דאיכא למפרך כו' עכ"ל ול"נ דטפי ה"ל למקשה לדחויי בהך דמבעיא לן בהדיא בפ' איזהו מקומן בדבר הלמד בהיקש אם חוזר ומלמד בבנין אב דאי מדיה"כ תפשוט הך אבעיין ולא הוי צריך לדחויי בהך פירכא שכן כפרתו מרובה דלא הוה רק פירכא בעלמא מסברת המקשה וכמ"ש לעיל דסברת התוס' הוא דלא הוה כפרתו מרובה פירכא גמורה וק"ל:

בגמרא ולר' ישמעאל דאמר אין בה ידיעה בתחילה כו' שעיר הנעשה בחוץ אמאי מכפר ופירש"י דהאי דר' ישמעאל שמעינן לה בשילהי פרק ידיעות הטומאה והיינו מדמקשה הש"ס התם פשיטא דלא בעי מדלא מייתר ליה קרא דונעלם ובאמת דסוגיא דהתם תמוה טובא דהא רבי נמי לא מייתר ליה קרא דונעלם דבריש פירקין מוקי לה לחייב על העלם מקדש והיינו כרבי ישמעאל ואפ"ה בעי ידיעה בתחילה מדכתיב שתי ידיעות וא"כ לר' ישמעאל נמי איכא למימר הכי ומאי פשיטא דקאמר התם ומחמת כן כתבו התוס' לעיל דף ג' ע"א בד"ה אי ר' ישמעאל דמשמע דפשיטא ליה לתלמודא דר' ישמעאל לית ליה האי דרבי לענין ידיעת בית רבו ומייתי ראיה מהאי דהכא מדלא אמרינן דחיצון מכפר על מי שאין לו ידיעת בית רבו וא"כ לפ"ז לקושטא דמילתא כ"ש דקשיא הך סוגיא דהכא ודשילהי ידיעות הא דמקשה הש"ס פשיטא מנ"ל דהכי הוא ונהי דבסוגיא דהכא אין זו קושיא כ"כ דסוף סוף הא אשכחן לריש לקיש דאמר להדיא התם בשילהי ידיעות דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה אלא אכתי אדר"ל גופא ואסתמא דתלמודא התם קשיא טובא כיון דבפשיטות איכא למימר דר' ישמעאל לגמרי כרבי ס"ל ואף דעיקר קושיא זו שייך לקמן טפי מהאי דהכא אפ"ה הואיל ואתא לידן אימא ביה מילתא דאדרבה מסוגיא דהכא נתיישב הכל בפשיטות וממילא רווחא שמעתתא בסוגיא דלקמן והיינו דלמאי דמסקינן לעיל דף ד' אעיקר מילתא דרבי דממאי דקאמר ונעלם מכלל דידע ע"כ היינו משום דסבירא ליה דידיעת בית רבו שמה ידיעה וא"כ ממילא דלרבי לא משכחת הך דאין בה ידיעה בתחילה במקדש וקדשיו אלא בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים וא"כ לפ"ז נראה דוחק לומר דשעיר החיצון של יה"כ ושעירי רגלים ור"ח כולן אינן מכפרין אלא על תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים לחוד ועוד דלמאי דס"ד השתא דלכ"ע אית להו האי היקישא דמלבד חטאת הכיפורים לענין דמה שזה מכפר זה מכפר וא"כ אדרבה אית לן למימר כי היכי דפנימי מכפר על כל ישראל ה"ה לחיצון ובלא"ה לענין עיקר היקישא דקתני במתני' כי היכי דפנימי מכפר איש בה ידיעה ה"ה לחיצון אלא שזה בידיעה בתחילה וזה בידיעה בסוף ואכתי לא דמי כלל הנך ידיעות להדדי דזה ידיעה גמורה שחטא ולא ידיעת ב"ר וזה ידיעת ב"ר גרידא ועוד דהא ר' ישמעאל גופא קאמר לקמן בסמוך בברייתא אשעירי ר"ח הואיל וזה בא בזמן קבוע וזה בא בזמן קבוע כו' ועיקר מילתא דר' ישמעאל היינו דלא נימא דשעיר של ר"ח מכפר על כל העבירות שאינו מכיר בהם אלא ה' ואי ס"ד דהאי שאין בה ידיעה היינו ידיעת ב"ר ולא משכחת לה אלא בתינוק שנשבה והא לא שייך בשאר עבירות דלכ"ע לא בעי ידיעה בתחילה כדאיתא בפרק כלל גדול לרבנן דפליגי עליה דמונבז וליכא למימר דר' ישמעאל כרבי וכמונבז ס"ל וכדפרישית לעיל דתינוק שנשבה פטור מכל עבירות שבתורה דא"כ מאי האי דכתיב חטאת לה' חטא שאינו מכיר בו אלא ה' ותיפוק ליה דאפילו על חטא שמכיר בו החוטא עצמו וכל ישראל אפ"ה פטור אע"כ ממילא שמעינן מהך ברייתא דר' ישמעאל בסמוך באחד משני דרכים או שנאמר דידיעת ב"ר לאו כלום הוא והא דקאמר על שאין בה ידיעה היינו שאין בה ידיעה גמורה שאינו מכיר בה אלא המקום אם חייב חטאת או שנאמר דר' ישמעאל בברייתא דלקמן סבר דכל השעירים דר"ח ודרגלים ודחיצון כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו והיינו כמסקנא דהכא ועיקר מילתא דרבי ישמעאל היינו לאפוקי שאר עבירות והא דמייתי הש"ס בסמוך הך ברייתא דר' ישמעאל אמילתא דרבי יהודה דמתני' היינו משום דרבי יהודה דמתני' כר"ע ס"ל דבעינן ידיעה גמורה א"כ כ"ש דשייך האי בנין אב דר' ישמעאל טפי אליבא דר' יהודה ולאפוקי משאר עבירות דלא נימא דכ"ש דמכפר אשאר עבירות וכמו שאבאר בסמוך כנ"ל ולקמן בפ"ב אבאר עוד בדרך אחר:

שם אלא למאי הילכתא איתקש חיצון לפנימי עיין מה שכתבתי בזה במתני' דריש פירקין דהאי היקישא דמתני' דחיצון לפנימי פלוגתא דתנאי הוא ביומא פרק בא לו לתנא דמתני' דהתם ולר"ע דברייתא דהתם מפיק לה להאי היקישא למילתא אחריתי דמוספין של יום הכיפורים עם תמיד של שחר עביד להו אלא דלר"א דברייתא וה"ה לרבי יהודה אליבא דר"ע דמתני' מוקי לה האי היקישא דמלבד חטאת הכיפורים כדדרשינן לה הכא במתני' על מה שזה מכפר זה מכפר א"כ לפ"ז שפיר ה"מ לאוקמי האי היקישא דמלבד חטאת הכיפורים לרבי ישמעאל נמי כאינך תנאי דהתם אלא דלמאי דפרישית אתי שפיר טובא כיון דבלא"ה מסיק שפיר דר"י ע"כ סבירא ליה דכל השעירים כפרתן שוה והיקישא לא אתא אלא לשאר עבירות והיינו ממש כתנא דבי רבי ישמעאל בסמוך דעיקר בנין אב דידיה היינו נמי לאפוקי שאר עבירות כמו בחיצון וכמ"ש התוס' וכמו שאבאר עוד בסמוך:

שם בגמרא ולרבי ישמעאל דאמר אין בה ידיעה בתחילה כו' חיצון אמאי מכפר כו'. עיין מ"ש התוס' בזה לעיל בדף ג' בד"ה אי רבי ישמעאל שרוצין להוכיח מכאן דכי היכי דפליג רבי ישמעאל אדר"ע לענין ידיעה בתחילה ה"נ פליג אהא דמסקינן לעיל אליבא דרבי דידיעת ב"ר שמה ידיעה והאי דאין בה ידיעה בתחילה לא משכחת אלא בתינוק שנשבה דאלת"ה מאי האי דמקשה הכא לר' ישמעאל חיצון אמאי מכפר הא שפיר מצינן למימר דמכפר על מי שאין לו ידיעת ב"ר והיינו תינוק שנשבה כו' ע"ש באריכות ולע"ד אי משום הא לא איריא דלכאורה לא מצינן לאוקמי בכה"ג כלל דכיון דלא משכחת האי דאין בה ידיעה בתחילה אלא בתינוק שנשבה לחוד א"כ אטו מי נימא דכל הנך כפרות דכתיבי בקראי בשעיר החיצון של יה"כ ובשעירי רגלים דח' ימי החג ובשארי רגלים ובכל ר"ח דכולן לא מכפרין אלא על תינוק שנשבה לחוד ולא על כל ישראל וזה דבר שאי אפשר להולמו מכמה קושיות חדא דבשעיר ר"ח כתיב בהדיא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה ואפי' מאן דלא גמיר ג"ש כגון כל הנך תנאי דמתני' אפ"ה הא סברי דבטומאת מקדש וקדשיו איירי ובחטא שאינו מכיר בו אלא המקום דהיינו אין בה ואין בה ועוד הא בכל ח' ימי החג ובז' ימי הפסח היו מקריבין בכל יום ויום רצופין שעיר חטאת והיינו לכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה וא"כ אינו עולה על הדעת כלל לחוש חששא רחוקה כזו שהתינוק שנשבה יבוא פתאום לקהל ישראל לירושלים וליכנס לעזרה להיכל ולאכול בקדשים ולא יהיה לו שום ידיעה כלל מענייני הטומאה ומענייני ההיכל מאיסור אכילת קדשים וביאת העזרה הלא כבר אמרו חכמים על זה מעתה ראויין היו ישראל להביא חטאת בכל שעה ושעה אלא שחס עליהן הכתוב והיאך מיתוקמא כל הך מילתא בתינוק שנשבה לחוד וא"כ ודאי טפי ניחא ליה להש"ס לאוקמי כר"מ והיקישא איצטריך לאפוקי משאר עבירות כיון דאי לאו היקישא ע"כ הוי מוקמינן כל הנך כפרות בשאר עבירות כך היה נ"ל לכאורה אלא שכל זה אינו נוח לי דאכתי במ"ע אליבא דרבי גופא דלדידיה כל הנך כפרות דטומאת מקדש וקדשיו ואין בה ידיעה בתחילה למה הן באין כיון דאי אפשר לאוקמינהו בתינוק שנשבה מכל הנך קושיות כדפרישית והנלע"ד בענין זה אבאר לקמן דף י"ב ע"ב אפיסקא על זדון טומאת מקדש וקדשיו ע"ש ותמצא נחת:

פיסקא על שאין בה ידיעה בתחילה כו' א"ר יהודה אמר שמואל מ"ט דר' יהודה וכתבו בתוס' דאע"ג דאי אפשר לאוקמי אלא באין בה ואין בה כו' אפ"ה מקשה שפיר אימא שאר עבירות כו' כדאמר הש"ס בסמוך עכ"ל. ולכאורה דבריהם צריכין ביאור דהא בסמוך לא קאמר הש"ס הכי אלא דבתר דילפינן הך ילפותא דחטאת לה' בחטא שאינו מכיר בו אלא המקום וא"כ יש סברא לומר מדסתם ולא פירש דאיירי בכל עבירות דאין בה ואין בה היכא דלא שייך חיוב חטאת משא"כ למאי דלא ס"ד השתא הך ילפותא הדרא קושיא לדוכתא דמה"ת נוקי בשאר עבירות כיון דאית לן לאוקמי שפיר בדדמי בטומאת מקדש וקדשיו דאשכחן בהו כמה כפרות ביה"כ טפי מבשאר עבירות והנלע"ד בזה דאפ"ה מקשה שפיר כיון דבטומאת מקדש וקדשיו היכא דאין בה ידיעה בתחילה לא אתי לכלל חטאת א"כ לא שייך לאוקמי האי קרא דחטאת לה' בענין זה כיון דלא אשכחן בשום דוכתא דצריך כפרה בכה"ג אפילו בעבירות החמורות וסתם לשון חטאת בכל מקום היינו במי שמחויב חטאת היכא דאתיידע ליה שחטא א"כ טפי ה"ל לרבי יהודה דמתני' לאוקמי קרא בשאר עבירות איש בה ואין בה או אטהור שאכל את הטמא ושאר ענייני טומאה היכא דלית בהו חיוב כרת וחטאת כן נראה לי ומה שהוצרכתי לכל זה היינו לפי מה שכתבתי לעיל דף ה' בלשון הגמ' דהא דמסקינן לעיל אליבא דרבי דלא משכחת אין בה ידיעה בתחילה אלא בתינוק שנשבה היינו דוקא אליבא דרבי לחוד משא"כ אליבא דר"א בעי ידיעה גמורה בתחילה ולא סגי בידיעת ב"ר כמו שהוכחתי שם וכ"ש לאותן הראיות שכתבתי בסמוך משא"כ לשיטת התוס' דלעיל דמשמע דר"ע ורבי לא פליגי דלר"ע נמי לא מיתוקמא אלא בתינוק שנשבה וכמ"ש ג"כ הרמב"ם ז"ל להדיא בפי' המשניות אמילתא דר' יהודה גופא דאין בה איירי בכה"ג א"כ פשיטא דמקשה הש"ס שפיר מ"ט דרבי יהודה דמאי דוחקיה לאוקמי קרא בדוחקא כי האי בתינוק שנשבה טפי ה"ל לאוקמי בשאר עבירות כדפרישית ואפשר שזה ג"כ כוונת התוס' לפי מה שנראה מדבריהם בסמוך ושלא יהיו דבריהם כסותרין זא"ז ודו"ק. ועוד נראה לי לפרש בענין אחר יותר פשוט דהא דקאמר מ"ט דר' יהודה היינו דכיון דילפינן מהיקישא דחיצון לפנימי דחיצון מכפר על אין בה ויש בה א"כ טפי ה"ל לרבי יהודה למימר דכולהו מוספי דרגלים ודר"ח נמי מכפרין בכה"ג גופא דומיא דשעיר חיצון שהוא עצמו קרבן מוסף וכתיב בפרשת פנחס בהדיא כולהו קרבנות מוספין דרגלים ודר"ח וכל כה"ג לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא אפילו בלא היקישא דמועדיכם דמה"ת נחלק בקרבנות מוספין גופייהו בין זה לזה לענין הכפרה ולפ"ז א"ש טובא לישנא דמ"ט דר"י והיינו דטפי מסתבר מילתא דר"מ דאמר כל השעירין כפרתן שוה וע"ז משני שפיר דכיון דבשעיר דר"ח כתיב ושעיר עזים חטאת לה' והיינו חטא שאין מכיר בו אלא המקום וא"כ תו לא מצינן לאוקמי דומיא דחיצון ביש בה ידיעה בסוף דא"כ הרי החוטא עצמו מכיר ויודע בעצמו שחטא וע"כ באין בה ידיעה בסוף וממילא דאיירי נמי באין בה ידיעה בתחילה דאי ביש בה ידיעה בתחילה הרי שעיר הפנימי מכפר ובפנימי כתיב אחת בשנה דאפילו ר"מ מודה כן נראה לי נכון בעזה"י דאי לפי' התוס' לא א"ש הא דמשני דאמר קרא כו' חטא שאינו מכיר בו דהא אדרבה לפ"ז כ"ש דקשה טפי אימא דאיירי נמי בשאר עבירות ועוד דלפירושם משמע דהא דחטא שאינו מכיר בו אתי למעוטי נמי ידיעה בתחילה והא ודאי ליתא דהא לשיטתם מסקינן לעיל דלר' יהודה אליבא דר"ע ורבי האי דאין בה ידיעה בתחילה היינו בתינוק שנשבה משא"כ ידיעת ב"ר יש בה מיקרי וא"כ הוי נמי בכלל חטא שאין מכיר בו דאע"ג דאית ליה ידיעת ב"ר אפ"ה אינו יודע שחטא אע"כ כדפרישית ודו"ק:

שם והאי מיבעיא ליה לכדריש לקיש דאמר ר"ל כו' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח כו' עד שמעת מיניה תרתי. כל הך סוגיא ממימרא דר' יהודה עד שמעת מיניה תרתי הביא הרי"ף ז"ל בהלכותיו אמתניתין דריש פירקין וכבר כתבתי במשנתינו דמה שהביא הרי"ף ז"ל הך מילתא דר' יהודה דמתניתין בהאי בבא דשעירי רגלים ושעירי ר"ח ומייתי נמי עלה הך דרשא דרב יהודה דמפרש טעמא דר' יהודה דמתני' דכתיב לה' חטא שאינו מכיר כו' ומייתי נמי הך דרשא דר"ל יראה לי בטעמו של הרי"ף משום דנ"מ נמי לדינא אי איצטריך להזכיר חטאת של ר"ח במוסף של ר"ה או לא כמו שנראה להמעיין בלשון הרי"ף ז"ל דבתר הך אגדתא דר"ל מייתי עלה נמי הך אגדתא דפרק אלו טריפות דאיירי נמי בענין כפרה דמיעוט הירח ומפרש לה ובתר הכי מייתי לשון הירושלמי אי צריך להזכיר של ר"ח בר"ה ומסיק דאין צריך דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן ולפי השיטה שפירשתי בחידושי ר"ה בלשון התוס' ד"ה איזהו החודש שהלבנה מתכסה בו כו' שהאריכו התוס' בזה בענין חטאת של ר"ח בר"ה וכתבתי שם דלע"ד הא בהא תליא דלרבי יהודה דמתניתין דס"ל דשעירי הרגלים ודר"ח מכפרין על ענין אחד א"כ אפשר דהא דלא נזכר במוסף דר"ה מלבד שעיר החטאת דר"ח כי היכי דכתיב מלבד עולת החודש היינו משום שלא הוצרך להביא דחטאת דר"ה עולה נמי לשל ר"ח דשניהן מכפרין על דבר אחד משא"כ לר"ש דפליג אדרבי יהודה דשל ר"ח מכפר אטהור שאכל את הטמא א"כ ודאי שהוצרך להביא וא"כ עולין דברי הרי"ף יפה בסגנון זה וכמו שנראה ג"כ מלשון הירושלמי דריש פירקין ע"ש ואע"ג דמסקינן הכא דאפילו לרבי יהודה דמתניתין נמי איתא להך דרשא דר"ל דשעיר של ר"ח בא ג"כ על מיעוט הירח כדאמרינן שמעת מיניה תרתי מ"מ נראה דאפ"ה סגיא בשעיר אחד של ר"ה שעולה ג"כ לכפרת הירח דשם שעיר ר"ח נמי עליו דמ"ש שעיר ר"ח זה משאר שעירי ר"ח כן נראה לי נכון לפי מה שפירשתי בפ"ק דר"ה ומה"ט א"ש נמי אפילו לפירוש רבינו משולם דהתם לאחר שחזר בו וקאמר דהיו מביאין שני שעירים אלא הא דקאמר שהחדש מתכסה בו היינו שלא נזכר בפירוש בכתוב מלבד חטאת החדש וא"נ לכאורה צריך ליתן טעם למה באמת לא נזכר בפירוש בכתוב כי היכי שהזכיר עולת החדש ולמאי דפרישית א"ש דבעולה הוצרך להזכיר כי היכי דלא נימא דעולה לכאן ולכאן כיון ששניהם אינן אלא ענין א' לדורון בעלמא ולכפר על חייבי עשה משא"כ חטאת דשעיר של ר"ה היינו משום שהוא רגל כמו שארי רגלים ומה"ט כתיב ביה שעיר ושעיר ללמדך שכולן באין על אין בה ואין בה דמקדש וקדשיו משא"כ במה ששעיר ר"ח מכפר על שמיעט הירח דליתא בהך היקישא דשעיר ושעיר מש"ה נמי לא מצי למיכתב מלבד חטאת החודש כי היכי דלא נימא דעל מה שזה מכפר זה מכפר ושניהם באין נמי על מיעוט הירח דהא ודאי ליתא דעל מיעוט ירח לא בא אלא ר"ח בלבד דבהא לא שייך האי טעמא מה שאירעה בין זה לזה כמו בטומאת מקדש וקדשיו כן נראה לי נכון בעזה"י. ועוד העליתי בדרך אחר קצת על דרך הדרוש דאף לפי מה שפירשתי בפ"ק דר"ה דנראה דלר' יהודה דמתניתין לא היו מביאין לגמרי שעיר חטאת דר"ח בר"ה אע"ג דלמסקנא דהכא שמעת מיניה תרתי שהיה בא ג"כ על מיעוט הירח אפ"ה שפיר מצינן למימר דבר"ח זה של ר"ה לא שייך שום כפרה על מיעוט הירח והיינו לפי מה דאיתא התם בהך סוגיא דר"ה גופא דתניא בברייתא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מלמד שאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אלא א"כ כשקידשו ב"ד של מטה החדש וא"כ לפ"ז מיעוט ירח דחדש זה הוא להודיע חיבתן ושבחן של ישראל ולתועלת גדול כיון שיום זה הוא חק ומשפט לאלקי יעקב וכל צבא השמים עומדין עליו מימינו ומשמאלו והיינו שהללו מיימינים והללו משמאילים לקטרג על ישראל וא"כ מסתמא לאחר שרואין כל השבח הזה שהקב"ה וכל פמליא שלו עומדים ומצפים עד שיקדשו הב"ד של מטה החדש וע"י זה בודאי נסתתמו טענותיהם של המקטריגים ונעשים סניגורים להפך בזכותן ומודים ואומרים כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. זאת ועוד אחרת שהלבנה אינה צריכה לפיוס בר"ח זה שאין לך פיוס גדול מזה שע"י המיעוט שלה היא מתעלה ומתקדשת ביותר שאפילו החמה וכל המזלות וכל צבא מעלה עומדים צפופים ומחכים עד שישמעו מפי ב"ד של מטה ומפי ב"ד של מעלה מקודש החדש בזמנו ועוד הארכתי בזה בדרוש בכמה דרכים אחרים שכל אחד כדאי ליתן טעם לשבח על מה שאין מזכירין שעיר של ר"ח בר"ה:

שם ונכפר נמי אפי' בשאר עבירות תני דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע וזה בא כו' ופירש"י והתוס' דעיקר ילפותא היינו משעיר החיצון של יה"כ והיינו לבתר דילפינן חיצון מפנימי וכמ"ש התוספות ומה שהוצרך לכל זה ולא ילפינן בפשיטות דשעיר ר"ח אינו מכפר אלא אמקדש וקדשיו ולא אשאר עבירות מהאי בנין אב גופא דילפינן לעיל בשעיר הפנימי שאינו מכפר אלא אטומאת מקדש וקדשיו במה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל טומאות לענין עולה ויורד אלא דהתם נמי לא סמכינן אהאי בנין אב לחוד אלא לבתר דאשכחן דכתיב מטומאות בני ישראל ולא כל טומאות משא"כ הכא לא שייך לומר כן וק"ל:

בתוספות בד"ה והואיל וזה בא בזמן קבוע כו' וא"ת אי מחיצון גמר תיפשוט מהכא דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב כו' ובקונטרס פי' בסמוך דדבר הלמד בבנין אב כו' ואי אפשר לומר כן דהא איבעיא היא בפרק איזהו מקומן כו' עכ"ל. וכיוצא בזה הקשו בתוס' בד"ה כדאמר רבי חמא ובד"ה ואיתקש שעירי הרגלים בדף יו"ד ולענ"ד לולי דברי רש"י ותוס' בזה היה נ"ל דהך סוגיא דפ' איזהו מקומן לא שייך הכא כלל בכל הנך כיון דבאמת בכל התורה כולה גמרינן למד מלמד חוץ מקדשים כדאיתא התם בפרק איזהו מקומן באריכות וא"כ מצד הסברא בפשיטות מצינן למימר דהא דיצאו דיני קדשים מזה הכלל דלמד מלמד היינו דווקא בענין עיקר דיני הקדשים בסדר ומקום עבודתן או כיוצא בזה לענין הכשירן ופסולן משא"כ בכולה סוגיא דהכא דכל השקלא וטריא אינו אלא לענין הכפרה שדבר זה אינו מסור אלא לשמים כמו שהארכתי בזה בתכלית אריכות א"כ נראה הדבר ברור דבכה"ג שפיר ילפינן למד מלמד שאין כל השעירים הללו מכפרין בשאר עבירות אלא בטומאת מקדש וקדשיו שקבע להן הכתוב קרבן מיוחד בעולה ויורד ואפ"ה א"ש הא דאמרינן לקמן בדף יו"ד אמילתא דר"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה ומפרש ר' חמא משום דאמר קרא שעיר ושעיר ומסיק הש"ס דקס"ד כל חד וחד מחבריה גמר ומקשה עלה מדאמר רבי יוחנן כל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מקדשים דודאי אליבא דר"מ מקשה שפיר כיון דעיקר פלוגתא דר"מ והנך תנאי במתני' דריש פירקין אינו אלא לענין שיקרב זה בזה כדקתני להדיא במתני' וא"כ הך פלוגתא הוי דין גמור לענין קדשים אי מותר להקריבן דלמ"ד שאין כפרתן שוה אין להקריב זו בשל זו אם נאבד דהוי כשוחט קרבן שפסול להקרבה כנ"ל ברור ועיין מה שאכתוב עוד בענין זה לקמן:

פיסקא על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות כו' האי עשה היכי דמי אי דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה ופירש"י והיכי מכפר עליה קרבן יה"כ. לכאורה יש לדקדק בדברי רש"י דמשמע מלשונו דשעיר המשתלח מיקרי קרבן וממילא משמע נמי דהיכא דליכא שעיר המשתלח אין יה"כ לבד מכפר והא ליתא כדמשמע בשילהי יומא ובכמה דוכתין דיה"כ לחוד מכפר היכא דליכא שעיר המשתלח והכי משמע נמי בירושלמי דשמעתין אלא דנראה דאפ"ה מקשה שפיר מכח כ"ש כיון דאפי' בשוגג דחייב קרבן אינו מתכפר היכא דלא עביד תשובה כדאמרינן בפ"ק דזבחים אפילו לענין עולה דלא מכפר אחייבי עשה היכא דלא עביד תשובה ומייתי נמי האי לישנא גופא דזבח רשעים תועבה א"כ כ"ש במזיד דחייבי כריתות דלא שייך כפרה היכא דלא עביד תשובה בין בדין טומאת מקדש וקדשיו לענין כפרה דשעיר הפנימי וכ"ש בשעיר המשתלח אפילו לענין חייבי עשה ומסברא בעלמא פשיטא ליה הכי דכל כמה דלא מסיק אדעתיה הך מילתא דרבי דיה"כ מכפר בלא תשובה א"כ ממילא הוי משמע ליה הך מתני' דשילהי יומא כפשטה דקתני התם מיתה ויה"כ מכפרין עם תשובה משמע בלא תשובה לא שייך ענין כפרה כלל ומה"ט גופא מק"ו דזבח רשעים תועבה אפילו בקרבן שבא על השוגג וכ"ש על המזיד כנ"ל אלא בכל זה לא הונח לי דאכתי מאי מייתי הכא קרא דזבח רשעים דשאני התם דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דבכל קרבנות שבאין לכפר בעינן תשובה ווידוי דאל"כ אינו שב מידיעתו אלא דכל זה היינו דווקא בשאר ימות השנה משא"כ ביה"כ שהוא אחת בשנה וכתיב יום הכיפורים הוא ועיקר כפרתו הוא ע"י ווידוי של כה"ג שמתפלל כפר נא א"כ לעולם שמתכפר אף בלא תשובה ודו"ק וע"ע בסמוך:

מַה נִּשְׁתַּנָּה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'לַה'? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ (במדבר כח, טו). פירש הרי"ף ז"ל הביאו כפרה 'אֵלַי' בשבילכם דבי רבי אליעזר קורין לעייני"ן אלפי"ן (ברכות לב.) כן כאן 'עָלַי' במקום 'אֵלַי' ואמר שיביאו כפרה על עונותיהם בראש חודש שבו ניכר המיעוט שנתמעט הירח יען כי מיעוט הירח גרם החטאים והעונות לבני אדם למטה מפני שעל ידי זה נתגברה הסיטרא אחרא להחטיאם. והא דכתב ' עָלַי ' ולא ' אֵלַי ' שהוא דבר פשוט במשמעות, נראה לי דרמז לפי דרכו הסיבה של ביאת השעיר שמביאים בראש חודש הוא מסיבת קלקול חטא אדם הראשון, כי על ידי חטא אדם הראשון נתגבר היצר הרע להחטיא את בני אדם אשר בעבור חטאם צריכין כפרה יען דחטא אדם הראשון היה מסיבת מיעוט הירח שעל ידי כן נתגבר הנחש והיה יכול לפתות את חוה שהיא בחינת הירח וידוע (זהר בראשית תנד) קודם שחטא היה לו 'כָּתְנוֹת אוֹר' ואחר כך כשחטא נהפך ל'כָּתְנוֹת עוֹר' (בראשית ג, כא) שבמקום א' נעשה עי"ן לכן גם כאן הניח במקום א' ד'אֵלַי' אות ע' ב'עָלַי' לרמוז שזו הכפרה הוצרכה בשביל חטא הנחש שנהפך אות א' דאור לאות עי"ן דעור. ובעיקר המאמר נראה לי אומרו ' עָלַי ' רצונו לומר על הנפש שהיא חלקי אשר בקרבכם אשר הגיע הפגם בנפש שהיא חלק אלוה ממעל וצריכה כפרה לחזקה בכל ראש חודש.