מסכת שבועות דף מ״ו עמוד ב׳

ואמר לקוחין הן בידי ובעל הבית אומר השאלתים לו כדמפרש לקמן:

אינו נאמן אפילו בשבועה:

אלא דברים שאין דרכן להטמין שאין אדם בוש ליטלן בידו בשוק בפרהסיא הלכך אינו נאמן חדא דאין זה עשוי למכור את כליו ועוד מדאטמנינהו איכא למימר בוש הוא להודיעו שהוא צריך לשאול כלים משכיניו דאי לקוחין הוו לא הוה מטמינן:

נאמן ואע"פ שאין עשוי למכור כלים זימנין דמיצטרכי ליה זוזי ומזבין:

היינו אורחיה להטמין אפילו ששאר בני אדם מוציאין בפרהסיא:

ולא אמרן באדם בינוני דאינו נאמן אלא שזה אמר לקוחין וזה אמר שאולין אבל אם אמר לו גנבת אותם לאו כל כמיניה וישבע זה שלקוחין הן:

ה"ג ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר בהנהו הוא דאמרי' דכי אמר לקוחין אינו נאמן אבל דברים שאין עשוין להשאיל שהבעלים חסים עליהם לפי שמתקלקלין נאמן לשבע שלקחם ואין נראין דברי האומר השאלתים לו:

דשלח רב הונא בר אבין כו' אלמא בעשוין להשאיל ולהשכיר הוא דאינו נאמן:

וספרא דאגדתא נראה דכ"ש שאר ספרים שדרך להשאילן יותר כדאמרי' בפרק נערה בכתובות (דף נ.) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים ותימה כיון דספרים עשוין להשאיל ולהשכיר הא דתנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ופריך בגמ' ודלמא איהו אפקיה לקלא ומסיק כגון שלנו בני אדם בביתו ועמד והפגין בלילה וכגון שהיתה מחתרת חתורה ובני אדם שלנו יצאו והכל אומרים נגנבו כליו וספריו של פלוני ואמאי בעי כולי האי ניהמני' במגו דאי בעי אמר שאולין הם בידי דאין האחד נאמן לומר לקוחין הן בידי כיון דעשוין להשאיל ולהשכיר בההוא טעמא לחוד כדפי' לעיל וליכא למימר התם טעמא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כדאמרי' הכא דהתם לא קאמר שהוא גנבם אלא אומר שהגנבים גנבום וכמה גנבים איכא בעלמא אר"ת דהתם איירי באדם שאינו רגיל עמו דאנן סהדי שלא השאיל לו ורבא דאפיק הכא היה יודע שבעל הספר היה דרכו להשאיל לאביהם בחייו ומורי ה"ר דודי תירץ דהתם הוי מגו להוציא דלא אמרי': [וע"ע תוס' ב"מ קטז. ד"ה והא]:

ואפי' שבועת שוא הק' ר"ת דבפרק זה בורר (סנהדרין דף כז. ושם) אמרינן עבריין אוכל נבילות להכעיס אביי אמר פסול ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן ופריך מדתניא אל תשת רשע עד אלו הגזלנים ומועלין בשבועה מאי לאו אחת שבועת שוא ואחת שבועת ממון אלמא לא בעינן רשע דחמס לא אידי ואידי שבועת ממון והשתא אמאי לא פריך ממתני' דפסל בהדיא נשבע לשוא לשבועה ולא פליג שום תנא וה"ה דיפסל לעדות וי"ל דהתם גבי עדות מכשרינן נשבע לשוא כיון דלא הוי רשע דחמס אבל הכא שהוא כבר רע לבריות אם הוא משקר וכופר ממון וכבר משנשבע לשוא הוי רע לשמים הלכך הוי פסול לשבועה:

אבל שבועת בטוי דאיכא למימר בקושטא משתבע לא קתני מכאן רצו לדקדק דמי שעבר על החרם לא יפסל לשבועה כיון דבשעת קבלת חרם איכא למימר בקושטא משתבע ואר"ת דפסול הוא והכא לא קאמר אלא דלא קתני פי' דלא קמיירי במידי דבקושטא משתבע וראיה מפרק הכותב (כתובות דף פה. ושם) דאמרי' ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה בההיא איתתא דחשידא אשבועה ובה"ג גרס ידענא בה בההיא איתתא דמפקא שם שמים לבטלה ופירושו שנשבעת ואינה מקיימת כגון שלא תאכל ואוכלת ואפכה רבא אשכנגדה אע"ג דאיכא למימר בקושטא משתבע חשיב ליה חשודה:

וטוענו דמשכנו כלים הניטלין תחת כנפיו וכדרב יהודה דאמר ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן [ולא אמרן] אלא בכלים שאין דרכן להטמין תחת כנפיו. וזה הטמינן ובאיניש דלא צניע ובבעה"ב שאינו עשוי למכור את כליו ולא אמרן אלא שזה אומר שאולין וזה אומר לקוחין. אבל בכלים שדרכן להטמין או איניש צנוע הוא או בעה"ב עשוי למכור את כליו נאמן.

ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוים להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן. כדשלח ליה רב הונא בר אבין. ראוי לפרש השבועה על העיקר שהיא בנויה וראינו שהיא בנויה על מי שמעידין עליו עדים שלקח כלים מביתו של זה והטמינן תחת כנפיו ויצא ועתה טוען כי לקוחים הן בידי אינו נאמן בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר. ובענין הזה דין ההוא דאחבל סכינא דאשכבתא מחבריה (ב"מ קטז.):

וכן הא דרבא דאפיק זוזא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר: כל (אשבועה) [השמוע'] כגון דאשהידו על אבוחון שהדי דהטמין כלים תחת כנפיו ויצא מביתו של זה. דאי לא תימא הכי נמצאת דוחה כלל גדול בדין שהמוציא מחברו עליו הראיה. ואי ליכא שהדי כי האי גוונא נשב מי שהן אצלו לקוחין הן בידי ומיפטר וכן אמר רבינו [היא] גאון: שומר שלו או אשתו של שומר היא שהיתה בבית ונכנס זה ונטל הכלים מתוך הבית נשבע השומר או אפילו אשתו של שומר נשבעת ומשלם הגוזל לנגזל מה שנשבעין הללו: כדרב פפא דאמר רב פפא אפילו שומר נשבע ואפי' אשתו של שומר נשבעת כ"ש אשתו של נגזל. דקי"ל שלוחו של אדם כמותו. והני במקום הנגזל עומדין. וכאילו הן הנגזלין.

אבל שכירו ולקיטו שלא מסר להן שמירת ביתו עלו בתיקו:

א"ל רב יימר לרב אשי אם יש עדים כי נכנס לביתו ומשכנו כלים הניטלין תחת כנפיו וטוען בעה"ב דכסא דכספא שקל מהו. ופשט ליה רב אשי אי איניש עשיר הוא דאית ליה בביתיה כגון הני מאני. או איניש מהימן הוא דמפקדי אינשי גביה וטעין דפקדון הוה בידיה ואיהו דשקליה משתבע ושקיל. ואי ליתא אמיד ולא מהימן. טענתיה לאו טענה: הנחבל כיצד כו'. אוקמה שמואל שנשבע ונוטל במקום שיכול לחבול בעצמו. דחיישינן שמא חבל בעצמו.

אבל במקום שאינו יכול לחבול בעצמו כגון נשיכה בשיניים בגבו או בין אצילי ידיו ואדם אחר אין שם אלא הם הניהם בלבד ונכנס תחת ידו שלם ויצא חבול כי הני דליכא חשש דהוא חביל בעצמו נוטל שלא בשבועה: שכנגדו חשוד על השבועה.

אחד שבועת שוא ואחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון.

ואקיסנא לא מיבעיא שבועת העדות ושבועת הפקדון דאית בהו כפירת ממון אלא אפי' שבועת שוא דכפירת דברים בעלמא הוא כגון אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד וכיוצא בו נשבע התובע ונוטל. ואפי' אם הוא חשוד בשבועת בטוי. כגון שנשבע שלא אכלתי ואכל.

ה"ג ולא אמרן אלא בבעה"ב שאינו עשוי למכור כליו אבל בבעה"ב העשוי למכור כליו נאמן, ובעה"ב שאינו עשוי למכור כליו נמי לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להטמין אבל בדברים שדרכן להטמין נאמן, ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא באיניש דלא צניעא אבל איניש דצניעא היינו אורחיה, ובאיניש דלא צניעא נמי לא אמרן אלא שזה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל זה אומר לקוחין וזה אומר גנובין לאו כל כמיניה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, וכלהו לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להשאיל ולהשכיר אבל דברים שדרכן להשאיל ולהשכיר אינו נאמן כדשלח רב הונא בר אבין כו'. וכתב הרב אלפסי ז"ל דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אפי' הוציאן מגולין אינו נאמן, אבל ר"ח זול כתב דדוקא בשלא הוציאן מגולין אבל אם הוציאן מגולין אפי' בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נאמן שאם לא כן נמצאת דוחה כלל גדול בדין שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואי ליכא ראיה נשבע כה"ג מי שהן אצלו שלקוחין הן בידו ומפטר, וכן כתב גם משם רבי' האי גאון ז"ל, וזה ודאי נראה דחוק הרבה שהוא הוצרך לפרש מחמת כן עובדא דההוא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה וכן הא דרבא דאפיק זוגא דסרבלא מחבריה וספרא דאגדתא מיתמי כגון דאסהידו על אבוהון דהטמין תחת כנפיו ויצא מביתו של זה, וזה בברור דחוק הרבה ודברי הרב אלפסי ז"ל נראה עיקר, ותדע לך דהא אפי' באיניש דצניעא אמרי' בטמונין אינו נאמן בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אע"ג דהיינו אורחיה, וטמונין באיניש דצניעא כמגולין באיניש דלא צניעא דמי. ויש מי שאומר דדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר אפי' זה אומר גנובין וזה אומר לקוחין בעה"ב נאמן במגו דאי בעי אמר שאולין, וליתא דכלל גדול אמרו אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ומאן דטען גנובין ריע טענתיה ולא אמרי' מגו בכה"ג וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ובכולהו נמי לא אמרינן אלא בשראה אבל לא ראה לא מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם וכן דעת הרמב"ן ז"ל, ואפי' בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר עשו בהן תקנת השוק, וכבר כתבתיה בב"ק בס"ד. ופירוש דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הכל לפי מה שהוא כלי ומה שהוא אדם אם דרכו של זה להשאיל או להשכיר כלים או ספרים אלו אם לאו, אבל הר"ם ז"ל פי' שהן עשוין מתחילתן לכך כמו עדיים ונזמים וכמו כלי שעומד להשאילו או להשכירו לכלות, והראשון נראה עיקר וכן השיב הרב אלפסי ז"ל בתשובה ובלשון וה כתב רואים אם זו המקידה בני אדם עשרין להשאיל אותה או להשכיר, או כמותה, והיה מנהג שמעון זה להשאיל אותה אין ראובן נאמן.

ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון וכו' קשיא לי שבועת העדות מאן מוכח דעבר עלה במזיד אפי' איכא עדים קרובים למלוה או ללוה דמתרו ביה דילמא איתשלי ולא מזיד הוא, ואי במודה שהזיד דידע ולא העיד אין אדם נאמן לשוויי נפשיה רשע, וצ"ע.

אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא משתבע לא קתני ופרש"י ז"ל קושטא משתבע שדעתו לקיימה ואפי' עבר עליו שכפאויצרו אינו חשוד בכך על השבועה שעבר להוציא שקר מפיו ע"כ, וכן נראה שפי' ר"ח, אבל משם ר"ת אמרו דאוכל ולא אוכל אם לא קיים שבועתו חשוד הוא אלא דבמתני' לא קתני אלא שבועה דכי משתבע בשקרא משתבע כאכלתי ולא אכלתי, וכפי' ר"ח ורש"י ז"ל נראה לי עיקר משום דפשטא דלישנא הכי משמע דלמפסל לאינשי בספיקא דלישנא לא פסלינן, ועוד אם איתא הו"ל למתני' לאשמועינן הך רבותא, וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל.

חזינן אי איניש דאמיד א"נ דמפקדי גבי' טענתיה טענה וש"מ שעשו תקנת נגזל לישבע וליטול אפי' ליטול כלים שהוא טוען שהיו פקדון אצלו אם הוא אמוד בכך ואפילו לא היה עליו אלא שומר חנם דהיינו סתם פקדון והיינו עובדא דירושלמי בשק צרור כדכתיב לעיל גבי תקנת נגזל באשו. בדליכא א' פי' דע"כ מתני' מיירי בהכי דאי הוה תמן א' כל חד וחד מצי מידחי ליה והיכא דחד מנייהו קטן או חולה או זקן או אשה הכל לפי ראות הדיינין. הא דתנן א' שבועת העדות ע"כ כולה מתני' בשעבר עליה במזיד ומשכחת לה לשבועת העדות כשאמר לו להד"מ ויש שם עדים שידעו שהיה כן והזכירוהו בדבר ואפ"ה קבלו עליהם שביעה והא דכתיבנא בריש פ' שבוע' הפקדון דלא משכחת מלקות בזדון שבועת העדות מלקות הוא דליתא משום דלאו בני התראה נינהו כדכתיבנא התם אבל מזיד איכא כדמוכח הכא אבל (איכא למימר) [אין לומר] דלא משכחת דליתברר שעברו במזיד אלא שאמר התנא (שלא) [שאילו] היה אפשר דמתברר הוי (חשוב) [חשוד] דכיון דלא משכחת לה דתתברר מילתא לא שייך למיתני עלה שכנגדו שנשבע ונוטל ודכ"ע לפי שהודה הוא על עצמו שעבר על השבועה במזיד אינו נפסל שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע. אבל שבועת ביטוי איכא למימר דבקושטא משתבע לא קתני פי' רש"י ז"ל בקושטא אשתבע שדעתו לקיימה ואפ"ה עבר עליה במזיד שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה לשעבר להוציא שקר מפיו וכ"כ רבינו רמ"ה ז"ל אבל בתוס' כתבו בשם ר"ת ז"ל דודאי נעשה חשוד בכך דהא מ"מ עבר בלאו דלא יחל דברו כמלוה ברבית ושאר העוברים בלאו שהוא חשוד ואע"ג דאיסור בא מעצמו ולא אמריתה אלא דתנא לא קתני ליה ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב דלא נהירא האי סברא דר"ת ז"ל דאי חשוד היא בכך הו"ל למתנייה לאשמועינן האי רבותא אבל הרמב"ם ז"ל כתב כדברי ר"ת ז"ל דאפילו בשבועת ביטוי נעשה חשוד וכן נראה דעת הגאונים ז"ל וכן דעת מורי הרא"ה ז"ל ובעובר על החרם כבר כתבתי דינן לעיל במכילתין בארוכה בס"ד. הא דאמרינן לעיל ל"מ קאמר יתור לשון יש כאן דהא פשיטא דל"מ קאמר מדקתני אפי' אלא דלא הוה ידענא מאי רבותא דשבועת שוא. הא דתנן היו שניהם חשודים רמ"א חזרה שבועה למקומה ר"י אומר יחלוקו ואיפליגו אמוראי בדברי ר"מ דמר סבר חזרה שבועה לסיני ומר סבר חזרה שבועה למקומה למחויב לה אבל בדברי ר"י לא נתפרש בגמ' מ"ט אלא דאמרינן דעבד ר"נ עובדא כר' יוסי וכל הגאונים ז"ל הסכימו שאין הלכה כר"י ולא כר"נ אלא כר"מ וכר' אבא דאמרו חזרה שבועה למחויב לה דסוגיין כוותיה בכולה ש"ס ומתניתא כר' אמי מסייעא ליה כדאיתא לקמן ונרא' מדבריהם ז"ל דר"י ור"נ לית להו כוותיה דר' אבא דאי לא כיון דר"מ ור"י הלכה כר"י ור"נ דהוא בתרא ודיינא דמובהק עבד כוותיה הו"ל למיפסק כוותייהו ומשמע דלית ליה דרב ושמואל דאי לא הול"ל חזרה שבועה לסיני כוותייהו וא"כ צריך לשאול מ"ט דר"י ור"נ וי"ל דר"י ור"נ מספקא להו דינא בכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע אי אמרינן חזרה שבועה לסיני או חזרה שבועה למחויב לה וכ"כ מורי הרשב"א ז"ל בתשובה אבל הקשה ר"ת ז"ל על שיטה זו דהא אשכחן לר"נ דאית ליה דר' אבא מדתנן בפ' השואל זה אומר שאול' מתה וזה אומר איני יודע חייב ואמרי' עלה לימא תהוי תיובת' דר"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ופרקינן הב"ע בשיש עסק שבועה ביניהם דהו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ולפיכך חייב אלמא רב נחמן כר' אבא ס"ל ולכך פי' ר"ת ז"ל דר"נ אית ליה דר' אבא ואית ליה דרב ושמואל כל חדא מנייהו בדוכתה אלא דקסבר דהכא שניהם מחוייבים שבועה וכיון שאין א' מהם יכול להשבע זה מפסיד מקצה וזה מפסיד מחצה והקשה על זה רבינו ז"ל דהא אמרינן הכא דרב נחמן כר' יוסי עבד ודלא כר"מ ואפילו ר"מ טעמא דידיה או כרב ושמואל או כר' אבא וא"כ ר' יוסי לית ליה דר' אבא ולא דרב ושמואל ודאי ועוד דלקמן אמרינן על מאי דאמר רב נחמן אם איתא לדרב ושמואל איתא ואם ליתא ליתא ופרכינן מדקאמר אם איתא אלמא מספקא ליה לר"נ והא אמר ר' יוסף בר מניומי עבד ר"נ כר"י כלומר אלמא ודאי לית ליה דרב ושמואל ואיברא שכך פי' רש"י ז"ל לקמן אבל ר"ת ז"ל לא כך מפרש לקמן אלא דהכי פרכינן ומי מספקא ליה. והא מדעבד עובדא יחלוקו ע"כ כי היכי דאית ליה דר"א אית ליה נמי דרב ושמואל ולחוש לדברי שניהם אמר יחלוקו שיפסיד כל א' מהם מחצה וכן פי' בעל המאור ז"ל ואע"ג דמרן הרמב"ן ז"ל שדא נרגא לקמן בפי' ההוא מ"מ אפשר להתיישב שם כפי' ר"ת ז"ל כדבעינן למיכתב קמן וגם מ"ש רבינו ז"ל דכיון דר"י פליג על ר"מ ולר"מ אוקימנא כר' אבא או כרב ושמואל מכלל דר"י לית ליה ודאי כחד מנייהו ומסתיין דנימא דמספקא ליה אי עבדינן כר' אבא או לא הא ל"ק דלעולם אימא לך אף ר"י אית ליה בעלמא כר' אבא וכרב ושמואל ומש"ה הוצרך לומר כאן יחלוקו לקיים דברי שניהם ובהא פליג על ר"מ כי ר"מ אינו תופס כאן אלא דברי א' מהם או כר' אבא או כרב ושמואל ונדחה הב' מפני חבירו ועכ"ז אין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל שדבריהם דברי קבלה ואי משום ההיא דפ' השואל כבר פירשנו דכי אוקימנא בשיש עסק שבועה ביניהם לאו משום דר"נ סבר לה כר' אבא אלא משום דסתם מתני' דהתם ר"מ ור"נ סבר לה כר"מ הכא חזרה שבועה למחויב לה קאמר כר' אבא אבל איהו כר"י ס"ל דמספקא ליה וכ"ת וכיון דמתני' דהתם סוף סוף דלא כר"נ מוקמינן לה נשבקה כפשטה בלא עסק שבועה ונימא דהויא דלא כר"נ הא בורכא היא דאי סתם מתני' דהתם סבר דמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע חייב ר"נ כמאן מן תנאי מוקים נפשיה דס"ל פטור כוותיה בהא לא משכח תנא דמכרח ליה הכי אבל כי אוקימנא בעסק שבועה מוקים נפשיה כר"י דהכא וזה ברור:

לא חלק עמו בגוף הענין ר"ל אם נטל אם לא נטל או כמה נטל אלא מודה הוא שנטל ושכך וכך נטל אלא שלקוחים הם בידו וזה טוען שגנובים הם בידו הרי זה נאמן ואפי' לא היה בעל הבית עשוי למכור כליו וכן אפי' לא היה אותו האיש צנוע כל כך שיהא צריך להטמינו תחת כנפיו מדרך כבוד וכן שאין אותם כלים מאותם שהם ראויים בהצנעה אע"פ כן אין מחזיקין אותו בגנב אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ומ"מ אם היה זה מוחזק בגנב אחר שיש כאן כל אלו התנאים ר"ל שאין בעל הבית עשוי למכור כליו ואין אותו האיש צנוע כל כך שיהא דרכו בהטמנה וכן שאין אותם כלים מאותם שדרכן בהצנעה אינו נאמן והרי בעל הבית נשבע ונוטל ואין בזה חלוק בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לזולתם ואין אומרין מגו דאי בעי אמ' שאולים הם נאמן אם אמ' גנובים נמי וכו' שאין מגו נאמר להוציא ממון:

לא טענו בעל הבית בגנבה אלא שאומר השאלתיך והלה אומר לקוחים הם בידי אם יש כאן תנאים אלו ר"ל שאין בעל הבית עשוי למכור את כליו ושאין דרך האיש בהצנעה ר"ל שאינו בוש מלהודיע שיהא צריך לשאול וכן שאין דרך הכלים בהצנעה אינו נאמן שלא הצניעם אלא לכפור בהם ונשבע בעל הבית היסת שלא מכרן ולא נתנם והכלים חוזרין לו וי"א בנקיטת חפץ ואין נראה כן אבל אם בעל הבית עשוי למכור את כליו אפי' הצניע מה שאין דרכו בהצנעה לא לאיש ולא לכלי או שהביאם מגולים בפני עדים אע"פ שאין בעל הבית עשוי למכור נאמן ובלבד בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר אבל אם היו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אפי' הוציאן מגולים ואפי' היה בעל הבית עשוי למכור את כליו הואיל וכלי זה שעשוי להשאיל ולהשכיר הוא ידוע לזה אינו נאמן לעולם עד שיברר שמכרו או נתנו לו ואם מת זה שהכלי תחת ידו מוציאין אותו מן היורש בלא שבועה שמאחר שלא היה ביד אביו לומר לקוח הוא או ממושכן בידי אף זה אינו משביעו וזהו שאמרו רבא אפיק ספרא דאגדתא וזוזא דסרבלא מיתמי בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ומ"מ אם טען היתום שהוא ראה שזה מכרו או נתנו לו נשבע היסת וחוזר הכלי אצלו וגדולי המחברים כתבוה בדרך אחרת וזו עקר:

דברים אלו כלם בשנכנס בפני בעל הבית אבל נכנס ברשות חברו שלא בפני בעל הבית וראוהו עדים יוצא וכליו בידו אפי' מגולין ואפי' בעל הבית עשוי למכור את כליו אינו נאמן שכל שיש בביתו של אדם בחזקתו הוא ואין אדם מוציא מחזקתו בלא ראיה ואפי' לא היה שם אלא עד אחד הואיל והוא מודה שנטל הרי הוא מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ומשלם על הדרך שביארנו בנסכא דר' אבא:

לא ראוהו שנטל אלא שכלי זה יוצא מתחת ידו של זה והתובע מביא עדים שכלי זה היה שלו הרי זה בחזקת מי שהוא תחת ידו אא"כ הוא מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ומ"מ דוקא בשראוהו בידו הא אם לא ראהו מתוך שיכול לומר החזרתיו לך נאמן לומר לקוח הוא בידי אף בעשויים להשאיל ולהשכיר וכן אם לא הביא עדים שהיה שלו מתוך שהיה יכול לומר לא היה שלך מעולם נאמן:

דברים אלו כלם בשהתובע אומר לו אני השאלתיו לך או הפקדתיו אצלך אבל אם טען שלי היה ונגנב ממני והריני מוצאו בידך ואביא עדים שהיה שלי וזה אומר אחרים מכרוהו לי אפי' בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר מעמידין אותו בידו שאין כאן טוען ואם יצא לו שם בעיר שנגנבו כליו ישבע הלה בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול כמו שביארנו בפרק הגוזל מ"מ בדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר אפי' יצא לו שם גנבה אם אמ' לקוח הוא בידי נאמן ונשבע היסת אמ' שלך הם אבל אתה חייב לי מצד אחר בכדי דמיו ישבע בנקיטת חפץ ויטול:

ממה שכתבנו למדת שעקר הגירסא בסוגיא זו לא אמרן אלא בדברי' שאין עשויים להשאיל ולהשכיר אבל בדברים העשויים להשאיל אינו נאמן ויש גורסין ולא אמרן אלא בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אבל בדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר נאמן ולגירסא זו אף בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אם בעל הבית עשוי למכור או שכלים אלו דרכן בהצנעה אם מצד עצמן ואם מצד נושאן נאמן ושאין עשויים להשאיל ולהשכיר נאמן על כל פנים אפי' אין עשוי למכור ואין דרכן בהטמנה ואין הדברים נראין:

מי שטען לחברו אמ' לי פלני שאתה נטלת מביתי כך וכך ובא אותו העד שהעיד שכן יראה מתוך דבריהם של גדולי הפוסקים שזה שכפר ואמר לא נטלתי חייב שבועת התורה על פי אותו העד וקצת תלמידיהם כתבו שזה טענת שמא ואינו נשבע כלל הואיל ואין הוא תובעו בבריא אלא מפי העד ואין שבועת עד אחד אמורה אלא בשטוען הוא בריא שכן ומביא עד אחד לקיים את דבריו:

דברים העשויים להשאיל ולהשכיר שכתבנו עקר פירושו דבר שדרכו להשאיל ולהשכיר ושאדם עשוי להשאילו ולהשכירו ואין מקפיד על שאלתו או על שכירותו ושאין עשויים להשאיל ולהשכיר הוא שאדם מקפיד שלא להשאילן ולהשכירן מפני חשיבותם או מפני שקלקולן נקל לבא מחמת תשמישן או מחמת שאין השאלה והשכירות מצוי בהם כגון חלוק ובגדים דקים של אדם ומכאן כתבו קצת רבנים שהספרים אינם עשויים להשאיל ולהשכיר מתוך שמתקלקלים בתשמישן ולא אמרו על רבא אפיק ספרא דאגדתא מיתמי אלא בספר הגדה ומדרש שאין אדם עשוי ללמוד בו תמיד אלא שמעיינין בו דרך עראי אבל שאר ספרים אינן עשויים להשאיל ולהשכיר מחמת קלקולן וכמו שאמרו במציעא כ"ט ב' במוצא ספרים שלא ילמד בהם לכתחלה ולא יקרא אחר עמו ומעתה יכול הוא לומר לקוחים הם בידי ואין צריך לכתוב עליהם שטר מכירה אלא לרווחא דמילתא שלא יצטרך לישבע ומ"מ גדולי המחברים כתבו שכל הדברים דרכן של בני אדם להשאילן ולהשכירן אלא שדברים העשויים להשאיל ולהשכיר הוא שעקר עשייתם הוא להשאיל ולהשכיר לא לצורך תשמיש של עצמו כגון יורות גדולות של נחשת העשויים לבשל בהן בבתי המשתאות וכיוצא בזה ומ"מ אף הם מודים ששאר כלים שהביא הוא עדים שהוא משכירן או משאילן תמיד הרי הם כעשויים להשאיל ולהשכיר וכל שקלקולו מצוי שהוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ואפי' באו עדים שהוא משאילו או משכירו אין חזקתן נפקעת בכך ועקר הדברים כדעת ראשון וספרים מיהא אין קלקולן מעמידן בחזקת שאין עשויים להשאיל ולהשכיר שמצותן מחזירתן בחזקת שאלה ושכירות וכמו שאמרו ברביעי של כתובות וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים:

בד"ה בקונטרס גרסינן כו' דהא גודרות אין להם חזקה אפי' זה אומר גנובים דדברים העשוים כו' עכ"ל הא ודאי דגודרות לאו מטעמא דעשוין להשאיל ולהשכיר הוא אבל טעמא אחרינא איכא בהו דדבר המהלך בדרכים יכול לומר מעצמו נכנס לרשותך כדמוכח בפ' ח"ה אלא דה"ק דהא בגודרות אפי' אם אומר גנובים הם שגנבום מתוך ביתי נאמן בעה"ב ולא נימא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כיון דאית להו מגו לומר דמעצמו נכנס לרשותך ובהיתר בא לידך והיה נאמן ה"נ הכא נאמן בעה"ב לומר אפי' גנובים הם כיון דאית ליה מגו דבהיתר בא לידך דרך שאלה ושכירות כיון דדברים העשוים להשאיל ולהשכיר הם ולפי דבריהם אלו הא דמפלגי בין עשוין להשאיל ובין אין עשוין להשאיל קאי אפי' אמר גנובים דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נאמן הבעה"ב אבל הרא"ש דחה דברים אלו שכתב וליתא להאי דיוקא דכיון דאמר גנובים אתרע ליה חזקתו של כלים שהן עשוין להשאיל כו' ע"ש גם התוס' שכתבו לקמן בד"ה וספרא דאגדתא כו' וליכא למימר התם טעמא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינא כו' ואינו נאמן במגו דשאלה ושכירות הוא סותר דברים אלו שכתבו התוס' הכא אלא דדבריהם דלקמן הם לרווחא דמלתא דגם ע"פ דעת הרא"ש דלא אחזוקי אנשי בגנבי במיגו דשאלה ושכירות מ"מ התם דלא קאמר שהוא גנבו כו' נאמן במיגו דשאלה ושכירות ומהר"י אבן ל"ב תמה בסתירת דברי התוס' ואין כאן מקום תמיהה ודו"ק:

בא"ד ור"ח עצמו פי' כפי' הקונטרס כו' מדשינה הכא לומר ובכולהו לא אמרן כו' עכ"ל גם בזה תמה מהר"י אבן לב דהיכי מצי ר"ח לפרושי כפי' הקונטרס לפי מאי דגריס ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל כו' עכ"ל והאריך בזה בדרכים רחוקים ודחוקים והנראה דאין מקום לתמיהתו דודאי אי גרסי' ולא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל כו' א"א לפרש כפי' הקונטרס אלא משום דאיכא דגרסי כגירסת פי' הקונטרס ולא אמרן אלא בדברים העשוים כו' והיה לבעל דין לחלוק דמתוך פי' ר"ח שפי' כפי' הקונטרס ע"כ נימא דטעות נפל בגי' ר"ח בלי חסרון ויתור אלא בהיפך דברים וצריך להיות כגירסת פי' הקונטרס ולזה הוצרכו להוכיח לפי גירסתו מדשינה הכא לומר ובכולהו לא אמרן ע"כ לא איירי כשיטה דלעיל דקיימא אאינו נאמן וא"כ ע"כ דגירסת ר"ח אינו טעות סופר וצריך להיות הגירסא ולא אמרן אלא בדברים שאין עשוין כו' ובפי' ר"ת ור"ח שפי' כפי' הקונטרס הוא דחוק לקיים זהו הנראה לי ברור בדבריהם ודו"ק:

גמ' ודלמא אחר עביד ליה גי' הרי"ף דלמא לאחר אמר: