מסכת שבועות דף ל״א עמוד א׳

קולר שלשלת העון:

ורואה זכות ורבו החליף:

איני מבדה משקר:

וקום התם ושיהא סבור בעל דין שאתה בא להעיד ויודה אמת:

ואגלגל עליו שבועה שאינו מודה לי במקצת ואשביענו על ידי גלגול או שבועת קרקעות שאין נשבעין עליהן אלא על ידי גלגול:

שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים והם בעלי דין:

לבוש כמותו שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ואמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה:

מדבר שקר תרחק וכיון שאיש מריבו מסותם מעמיד זה את שקרו:

ורואה זכות לעני שלא ישתוק בפ"ק דסנהדרין (דף ו:) נפקא לן מלא תגורו וכן דרך [הש"ס] בכמה דוכתי:

שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר ואם תאמר למה ירא מגלגול שבועה יותר משבועה זאת שעתה תובעו וי"ל כגון שאין לו כדי לפרוע כל מה שיגלגל עליו כגון שחייב לו הרבה ממקום אחר וסבר אכפור גם זה ואשתמיטנא עד דליהוו לי זוזי כנגד כל החוב ופרענא ליה:

שלא ישמע דברי בעל דין בפ"ק דסנהדרין (דף ז:) מפיק ליה משמוע בין אחיכם:

זה הבא בהרשאה כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו אבל כשטורח להביא לחבירו מעותיו שאין חבירו יכול לטרוח מצוה קעביד:

ורבנן הוא דפסלוהו ואף על גב דאמר לקמן (שבועות דף לב:) הכל מודים בעד מיתה דחייב משום דרבנן אכשרוה ואזלינן בתר דרבנן בתר תרוייהו אזלינן לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועלת עדותו הרי יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד והכא אע"ג דמדרבנן לא מהני עדותו מידי כיון דמדאורייתא מהני מיחייב:

וכן תלמיד שראה זכות לעני (או) חובה לעשיר שלא ישתוק וכן תלמיד שראה רבו שטועה בדין שלא יניחנו עד שיגמר הדין ואח"כ יחזירנו על שמו.

וכן תלמיד שאמר לו רבו הלא ברי לך שאיני משקר ועכשיו אני נושה לפלוני מנה וכופר בו בוא עמי כדי שתראה כי להעיד באתה ולא תאמר כלום שאסור לעשות כן. וכן ג' שנושים באחד מנה שלא יעשו שנים מהן עדים ואחד בעל דין.

וכן הנושה בחברו מנה שלא יטעננו מאתים כדי שיודה לו במנה ויגלגל עליו שבועה גם בדברים אחרים. וכן מי שנושין בו מנה וטוענין בו מאתים שלא יכפרנו גם במנה שנושה בו כדי שלא יגלגלו עלין שבועה.

וכן לשנים שבאו לפני הדיין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש אצטלא בת מאה מנה שאין דנין ביניהן עד שיהיה מלבושן שוה. וכן הדיין שאינו רשאי לשמוע דברי בעל דין עד שיבא חברו. הני כולהו אסמכינהו רבנן כל חד וחד מינייהו אהאי קרא מדבר שקר תרחק:

מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא חברו ת"ל מדבר שקר תרחק. רב כהנא מתני בדיין לא תשא שמע שוא. ובנידון מלא תשיא:

ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו רב אמר זה הבא בחרשאה ושמואל אמר זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין שיקנה מריבות לעצמו:

ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד למעוטי מאי רב פפא אמר למעוטי מלך.

אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו. רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקוביא וכל שכן מלך: וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד ואמרו (רבי) [רבנן] ר' מאיר סבר דון מינה ומינה. כלומר למידין שבועת העדות ונפש כי תחטא משבועת הפקדון.

מאן דאמר שחק אבל משחק בקוביא ומחזא חזי ורבנן הוא דפסלוה תמיהא לי מ"מ כיון דפסלוה רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד, והלא לא חייבתו התורה, אלא בשמפסיד התובע ממון בכפירתו, ומתוך הדחק יש לי לומר דמשחק בקוביא ופסולין דרבנן אעפ"י שאין מוציאין ממון בעדותן מהניא עדותן דאי תפס ואפילו בעדים לא מפקינן מיניה, ומההיא שמעינן להא, וא"נ איפשר לומר דרב פפא ורב אחא פליגי בפלוגתא דר' אלעזר בר"ש ורבנן בדבר הגורם לממון אי כממון דמי או לא כממון דמי (לקמן שבועות לב, א), דרב פפא סבר כממון דמי, והלכך אלו העיד זה שמא האחר יתבייש שאינו יכול להעיז פניו בפניו עד זה וכיון דמדאורייתא כשר הוא והוא גורם לממון חייב מש"כ בקרובים ופסולים דאורייתא דאין חייבים בכך לפי שאינן חייבין להעיד דאורייתא, ורב אחא סבר לאו כממון דמי, וכיון דפסלוה רבנן הרי הוא כפסולין דאורייתא ולא אמרינן דילמא מסתפי ומודה, כנ"ל. ועדיין אינו מיושב בעיני דהא אמרינן לקמן (שבועות לב, ב) הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה ואמרינן חשוד מאן, אילימא חשוד לוה וכו', ולימא ליה מי יימר דמשתבעת והכא נמי מדינא דאורייתא ה"ל למישקל בלא שבועה ככל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דמשלם ואין שכנגדו צריך לישבע, אלא דרבן תקנו לחשוד, ואפילו הכי כיון שזה אינו מפסידו להדיא דשמא לא ישבע, אפילו הכי פטור זה שאין מקבלים עדותו כלל לא כל שכן שיהא פטור צל"ע.

ויחלקו ביניהם פי' [דאי] בשסלקו נפשייהו כראוי הא קי"ל דשותפין מעידין זה לזה ומיהו אפי' בשסלקו עצמן כראוי צריך להודיע כן משום חשד דמדבר שקר תרחק. כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה וכו' לרבותא נקטינהו דאפי' משום מפטר נפשיה משתי שבועות לית לן למעבד הכי: או הלבישהו כמותך פי' לאו כמותך ממש שזה דבר רחוק הוא אלא לאפוקי שלא יהא הוא לבוד איצטלית וחברו סמרטוט. זה הבא בהרשאה אומר היה מורי הרב ז"ל דבמקום דאיכא חשש קטטא בבע"ד זה עם זה דמצוה נמי עביד מפני דרכי שלום והיינו דתקון רבנן אורכתא למי שהתובע בעיר [אחרת] זה הלוקח שדה שיש עליו עסיקין פי' עוררין דוקא לוקח אבל אם נותן לו במתנה מותר לו לקבל למאן דדחיקא ליה שעתא ואינו בכלל שונא מתנות דלא מיחזי בהא כמאן דזבין דיני. למעוטי מלך נראין דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל האומרים דמסתמא קאמר בכל מלך ואפי' מלכי בית דוד ואע"ג דהא דתנן בפרק כ"ג מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אוקימנא מאי דקתני לא דן ולא דנין אותו במלכי ישראל דוקא אבל לא למלכי בית דוד דהא כתיב בהו דינו לבקר משפט וכיון דכן דיינינן להו משום התקוששו וקושו היינו דוקא לגבי דן ודנין אותו ומטעמא דכתיבנא אבל לגבי מה שאינו מעיד משום כבודו בכל מלך דהא מדאוריי' הוא ודומיא דצורבא מרבנן דלא אזיל לקמיה דיינא דבציר מיניה לאסהודי והכי משמע בסוגיין דמלך שאינו מעיד מדאורייתא וכדאמרינן מלך (דאין) [אבל] משחק בקובייא מדאורייתא מיחזא חזי דאלמא מלך אפילו מדאורייתא לא חזי למיזל לאסהודי והא דלא אמרינן הכא למעוטי כ"ג שאינו מעיד כדאיתא התם משום דלא פסיק' מילתא דהא מעיד לבן מלך כדאיתא התם למעוטי משחק בקובייא פי' נקט חדא מינייהו וה"ה לכל שאר פסולי עדות דרבנן:

מנין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק (מיד את) [מאימת] העשיר ת"ל מדבר שקר תרחק וכן תלמיד שראה ברבו שטועה בדין אל יאמר אניח לו עד שיחתכנו ואסתרנו ואבננו משלי ויקרא הדין על שמי אלא יאמר לו מיד שנ' מדבר שקר תרחק:

תלמיד שאמ' לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מכזב מנה יש לי על פלני ואין לי עליו אלא עד אחד בא והזדווג עמו כשאביאנו לפני הדיין ולא שתעיד שום דבר שלא תעבור על לא תענה אלא שתבא עמו ובעל דיני רואה וחושב עליך שתעיד ויודה אל יעשה כן שנ' מדבר שקר תרחק:

היה נושה בחברו מנה אל יאמר אטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל לו שבועה ממקום אחר שנ' מדבר שקר תרחק וכן אם היו נושים בו מנה וטענוהו במאתים לא יאמר אכפור את הכל בבית דין ואודה לו מנה חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה ויגלגל עלי שבועות ממקום אחר שנ' מדבר שקר תרחק:

היו שלשה שהלוו מנה לאחד וכפר בהם לא יעשו עצמם אחד בעל דין ישנים עדים ויוציאו ממנו המנה לחלוק אותו ביניהם אע"פ שהוא אמת הואיל ודבורם שקר שנ' מדבר שקר תרחק:

אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין אחד קודם שיבא בעל דין חברו שנ' לא תשא שמע שוא וכן הבעל דין מוזהר שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו שנ' לא תשא קרי ביה לא תשיא:

לעולם יזהר אדם שלא יבא לדין אלא בהכרח ולא יעשה עצמו כעורכי הדיינין להיותו מתעבר על ריב לא לו שעריכת הדיינין מחדשת שנאות בין בני אדם וכל שכן במי שנכנס בה מצד הרצון ושלא מחמת עניני עצמו דרך עצה אמרו ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הבא בהרשאה וכגון שהם בעיר אחת הא אם היה שם דרך רחוקה ואינו רוצה לטרוח וזה הולך ומביא הלואתו או פקדונו אינו בכלל לא טוב עשה אדרבא מצוה הוא עושה וכן נכנס בכלל לא טוב עשה לוקח שדה שיש עליו עסיקין וערערין והוא סומך על תקפו ואלמותו שלא יערער אדם עליו וכן כל כיוצא באלו הדברים:

ממה שכתבנו למדת שהעדים צריך שיהא עדותם מעומד ובדיעבד אם העידו מיושב י"א שאין עדותם כלום אא"כ הוא תלמיד חכם שמושיבין אותו אף בשעת עדותו כמו שביארנו והביאוה ממה שאמרו בשני של שחיטת קדשים ט"ז א' מה ליושב שכן פסול לעדות ותירץ מיושב תלמיד חכם שאינו פסול ולמדו מזו שבעם הארץ פסול ובתלמיד חכם כשר בדיעבד אלא שלכתחלה אין מושיבין מיהא בשעת עדות ומ"מ נראה שבדיעבד בכלן כשר שאלו בדיעבד פסול לא ויתרו כל כך לכתחלה לתלמיד חכם לישב לכתחלה משום כבוד תורה אלא ודאי פסול לכתחלה קאמ' הא בדיעבד כשר לא נאמר ועמדו אלא למצוה ולהדור הדיינין ולא לעבור וכמו שאמרו שם כ"ג א' ביושב לעבד יעמוד לשרת מצוה כשהוא אומר העומדים שם שנה עליו לעבור ולא אמרו שם פסול אלא דרך משא ומתן ודחיה בעלמא ואף מה שכתבנו בבעלי דין שבשעת גמר דין צריכין עמידה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד הדין דין ואף הדיינין שדינם בישיבה אם קבלו עדותם עומדים מה שעשו עשו וכן היא שנויה בתלמוד המערב שבתלמוד סנהדרין פרק ארבע מיתות:

מה שביארנו למעלה בדיין שלא יעשה את דבריו סניגור יש בו רמז לדבר אחר והוא שלא יוציא דבריו בצד שיראה מהם עזר וסעד לאחד מבעלי הדין שלא ילמד לשקר מתוך דבריו והוא שאמרו שאם הביא בעל דינו עד אחד לא יאמר מה ענין לעד אחד ואין מגבין ממון על פי עד אחד וכיוצא בדברים אלו אלא יאמר לנטען הרי זה מעיד כדברי בעל דינך ואם יודה יודה ולא יאמר הוא שאין עד אחד כלום עד שיטעון הלה שאינו חייב לו כלום ושזה העד שקר הוא מעיד וכן כל כיוצא בזה ומ"מ כל שהוא מכיר בבעל דינו טענה שהוא רוצה לאמרה ועלגות שפה או בלבול דברים מעכבתו מותר לסעדו מעט בראשי פרקים אין זה אלא גלויי מלתא בעלמא ופתח פיך לאלם ויזהר בזה שלא להרבות עד שיעשה כעורכי הדיינין ועליו נאמר ויראת מאלהיך:

בד"ה שלא אתחייב כו' וא"ת למה ירא מגלגול שבועה יותר כו' עכ"ל משמע להו דלא איירי במי שטוען כן ורוצה לגזול ולעכב ממון חבירו אלא משום מלתא דמדבר שקר תרחק נגעו בה הכא ולכך לא קשה להו ברישא גבי תובע דמיירי שהתובע יודע שטענת הגלגול הוא אמת ולא ישבע לו בשקר ויודה לו בגלגול אבל הכא גבי נתבע אם הוא ירא מגלגול שלא ישבע אפי' באמת למה לא ירא כן משבועה זאת אף שהיא באמת שאינו חייב לו רק מנה וק"ל:

מִנַּיִן לְדַיָּן שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדִּין שֶׁהוּא מְרֻמֶה, שֶׁלֹּא יֹאמַר הוֹאִיל וְהָעֵדִים מְעִידִים, אֶחְתְּכֶנוּ וִיהֵא קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוָּאר עֵדִים? (שמות כג, ז). יש להקשות למה נקיט לשון 'קוֹלָר' והוה ליה למימר וִיהֵא 'עָוֹן' תָּלוּי בְּצַוָּאר עֵדִים? ונראה לי בס"ד דרש"י פירש 'קוֹלָר' שלשלת העון, והכונה דכאן איכא שלשה עונות שנים ביד שני עדים ואחד ביד בעל דין השוכרן וכל אחד מסייע לחביריו בעון שלהם נמצא שיש ביד כל אחד שלשה עונות אחד שלו ושנים מצד שני חביריו והרי יש ביד כל אחד ג' עונות שהם שלשלת אחת ולכן אמר 'קוֹלָר תָּלוּי' רצונו לומר שלשלת העון כמו שפירש רש"י ז"ל. ומה שאמרו על זה תַּלְמוּד לוֹמַר ' מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק ' מסתמות המאמר משמע דאומר לו הכתוב שיסלק עצמו מדין מרומה וכמו שפירש מהרש"א ז"ל. וצריך להבין למה אמר 'תִּרְחָק' ולא אמר 'תִּבְרַח'? ונראה לי אמר 'תִּרְחָק' בהפוך אתוון 'תַּחְקֹר' כלומר לא תרחק במהרה אלא תחלה תחקר עליו ויתאמת אצלך שהוא דין מרומה אז תרחק ממנו שאם הוא נראה לך בהשקפה ראשונה שהוא מרומה ותרחק ממנו הרי אתה מזיק לבעל דין כי אפשר אתה טועה בדמיונך אלא צריך שתחקור בו ויתברר לך על ידי חקירה שהיא דין מרומה אז תרחק ממנו.

מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ יוֹדֵעַ אַתָּה בִּי, שֶׁאִם נוֹתְנִין לִי מֵאָה מָנֶה אֵינִי מְבַדֶּה. יש להבין למה נקיט 'מֵאָה מָנֶה'? ונראה לי בס"ד בא להפליג בצדקותו שהוא מן הצדיקים הגדולים שכתוב בהם יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ (תהלים צא, ז) נמצא יש להם כח של רבבה שהיא עשרת אלפים שהם מאה מנה כי מנה הוא מספר מאה, ומאה פעמים מאה הוא עשרת אלפים שהוא מספר רבבה, ולכן במאה מנה שהוא מספר רבבה רמז לו על כח צדקתו שהוא שולט ברבבה ובודאי אינו מבדה ולא חשוד לשקר.

מִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לַדִּין, אֶחָד לָבוּשׁ סְמַרְטוּטִין וְאֶחָד לָבוּשׁ אִיצְטְלִיתבַּת מֵאָה מָנֶה. יש להבין למה נקיט התנא לובש סמרטוטין ברישא? ונראה לי בס"ד כי התובע הוא המקדים לבא לבית דין לקבול על הנתבע ולזה אמר אפילו התובע הוא העני שלובש סמרטוטין ואחד הוא הנתבע לובש אצטלית אפילו הכי גזרינן על הנתבע ואמרינן ליה לבוש כמו התובע או הלבש אותו כמותך וכל שכן אם התובע הוא העשיר והנתבע הוא העני דאמרינן לתובע אין אנחנו נזקקין לתביעתך אלא אם כן תלבוש כמו הנתבע או תלבישו כמותך.

שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לְבַשׁ כְּמוֹתוֹ, אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ. יש להקשות למה נקיט חלוקה של לבוש כמותו ברישא? ונראה לי בס"ד דתקנה שילבוש כמותו עדיפה מתקנה שילבישהו כמותו כי העשיר אם ילבוש סמרטוטין יתבזה בעיני רואיו אף על פי שיודעים שהוא עשיר ולכן אופן זה הוא תקנה יפה לבית דין שלא ישאו לו פנים כי בזה יהיו הוא והעני שוים בעיני בית דין אבל תקנה השנית שילביש את העני כמותו אין זו תקנה יפה כל כך להשוותם זה בזה בעיני בית דין כי העני אפילו ילבש בגדי מלכים כיון שיודעים בו שהוא עני אינו מתכבד כל כך בלבוש היקר והחשוב.

"וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו" רַב אָמַר: זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה (יחזקאל יח, יח). נראה אין דבר זה חלוט לכל מי שבא בהרשאה דיש בא בהרשאה ועשה טוב כגון שטר ששם המלוה יוסף בן שמעון ואיכא עוד יוסף בן שמעון אחר בעיר וזה הלוה שהוציא עליו את השטר רוצה לאכול המעות ואינו פורע לו באמרו לאו בעל דברים דידי את דאין אתה שהלותני אלא יוסף בן שמעון אחר וזיל הכא מדחי ליה וזיל הכא מדחי ליה דאין תקנה לזה הדבר אלא אם כן יכתוב אחד מהם הרשאה לחבירו ואז יתבענו ויהיה מוכרח לשלם. וכן נמי בכור ופשוט שניכרו ונודעו תחלה ואחר כך נתערבו אין אחד מהם נוטל חלק בכורה משאר אחין מה תקנתם יכתבו הרשאה זה לזה וכנזכר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עז"ר סעיף י״א) עיין שם. וכן נמי כיוצא בזה בענין פדיון בכור וכנזכר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן ש״ה סעיף כ״ט) עיין שם. ועוד יש עניינים כיוצא בזה דהבא בהרשאה עושה טוב ולכן לא אמר 'וַאֲשֶׁר רַע יַעֲשֶׂה בְּעַמָּיו' זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה כי יש בא בהרשאה ועושה טוב ולכך לא רצה להזכיר שם רע על הבא בהרשאה בסתם אלא אמר 'לֹא טוֹב עָשָׂה'.