מסכת שבועות דף ג׳ עמוד א׳

ועל הזקן שתים מכל צד ב' צדעים לפי שהלחי רחב כנגד הצדעים ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדין בראשו:

וא' מלמטה בסנטר שהלחיים מחוברין שם והעצם קצר מלמטה בסנטר שקורין מונטו"ן בלע"ז:

חדא אזהרה:

דמיחייב עליה תרתי היינו דומיא דשתים שהן ארבע:

לכולהו כל ב' שהן ד' שמצא שנאם כאן:

ודמיין להדדי בקרבן עולה ויורד בהא דמיין להדדי ששתיהן עולה ויורד:

ומפרש ידיעות דקתני את שיש בה ידיעה וכו' ופריש כולה מתני' מילי דידיעות טומאה ושבקינהו למלתא דשבועות:

דזוטרין מילייהו שני פרקים אלו הראשונים:

ועל הזקן שתים מכאן נראה דמשחית ונשחת שניהם חייבין כמו בהקפת הראש דאמר בפ' ב' נזירים (נזיר דף נז: ושם) אחד המקיף ואחד הניקף במשמע ואע"ג דהתם דריש מדכתיב לא תקיפו לשון רבים וגבי זקן כתיב לא תשחית לשון יחיד הא כתיב נמי בכהנים לא יגלחו לשון רבים וילפינן מהדדי לענין גילוח שיש בו השחתה בפרק ב' נזירים (נזיר דף נח:) ובג"ש דפאת פאת ילפינן מהדדי בפ"ק דקדושין (דף לה: ושם) ובהדיא תניא בתוספתא [פ"ג] דמכות המשחית פאת זקנו של חבירו שניהם חייבין ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף ראשו ולהשחית זקנו דהא אמר רב הונא בפ' ב' נזירים (נזיר דף נז:) המקיף את הקטן חייב וה"ה איפכא דלא מקיש מקיף לניקף. ואע"ג דהתם פליג עליה רב אדא בר אהבה משום דכתיב לא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף משמע ואתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב ומשמע התם דלרב אדא בר אהבה אפי' איסורא דרבנן ליכא מדקאמר ליה לרב הונא בניך הקטנים לדידך מאן מגלח להו א"ל חובה משמע דלדידיה ניחא דשרי אפי' לאיש אין הלכה כרב אדא דסתמא דהש"ס בפרק א' דבבא מציעא (דף י:) כרב הונא דקאמר איכא בינייהו איש דאמר לאשה תקיף לי קטן דללישנא דתלי בבר חיובא הכא אשה לאו בת חיובא היא מיחייב שולחה משמע דאי מקיף ליה גדול מיחייב ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול והוי נפקותא לרב אדא ויש לדחות משום דלרב הונא דלא מקיש מקיף לניקף לא יניח גדול להקיף עצמו וגם אין להביא ראיה מדאמר ביבמות (דף ה. ושם) דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה ונכרי דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם דיש לדחות דאצטריך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה ונכרי ואין לומר ימתין עד שימצא אשה או נכרי או קטן מדבעי למימר בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא אחר אבל יש להביא ראיה מפ' ב' נזירים (נזיר דף נז:) דקאמר ודלמא לאו טמאין אינון וקעביד הקפה ומשני שמואל באשה וקטן ודייק התם דקסבר שמואל דהקפת כל הראש שמה הקפה מדלא אוקי בגדול והשתא אי שרי לרב אדא כי מקיף ליה לאו בר חיובא אכתי תקשי ליה ולוקמה בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא דהא שמואל כרב אדא ס"ל מדשרי להקיף באשה וקטן ומשמע דמקיף בר חיובא הוא דלא פירש באשה וקטן ומגלח להו אשה וקטן:

חדא דמיחייב עלה תרתי בהתראה אחת איירי ובגילוח בבת אחת או בזה אחר זה תוך כדי דיבור דלא מ"ל אישתליין דאי בכמה התראות לא הוה פליג ר' אליעזר בפ' בתרא דמכות (דף כ.) דאמר אם נטלן כולן כאחת אינו חייב אלא אחת ואע"ג דהתם מצרכי קרא למחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה הכא לא צריך קרא דפאות מחלקות ור' אליעזר לית ליה מחלקות:

גבי הדדי כתיבי ודמיין אהדדי בטעמא דכתיבי גבי הדדי סגי כדאמר במס' נדרים (דף ב:) וא"ת גבי מראות נגעים ליתני כולהו דדמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד וי"ל דליתיה בדלי דלות וא"ת מ"מ ליתני במתניתין קודם יציאות שבת כיון דאיתא בדלות ודמי טפי לשבועות וי"ל דהני לכפר והני להכשיר:

פתח בשבועות ומפרש ידיעות וליכא למימר דמינה דסליק מפרש ברישא דהא ממראות נגעים קא סליק:

איידי דזוטרן מילייהו אע"ג דנפישי מילייהו משבועת בטוי דבידיעות איכא תרי פרקי קמאי ומשבועת בטוי ליכא אלא פרק ג' מ"מ מילי דכל שבועות נפישין טפי שבועת בטוי שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינין:

והדר תני שבועות אע"ג דלא דמי דידיעות מפרש. מילי דידיעות ברישא והדר תני שתים שהן ארבע ובשבועות מפרש שתים שהן ארבע ברישא:

שהן ארבע אכלתי ולא אכלתי וא"ת ומה דוחקיה לפרושי הכי דהשתא קשיא ליה בסמוך אי ר' ישמעאל האמר אינו חייב כו' לימא שהן ארבע אזרוק ולא אזרוק ונתוקמא מתניתין שפיר כר' ישמעאל וי"ל דבפ"ג (לקמן שבועות דף יט:) בהדיא תנן שהן ארבע אכלתי ולא אכלתי וההיא מתניתין קיימא לפרושי מתניתין דהכא ואין להקשות דליתני שתים שהן שמונה אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי דלא תני אלא דבר וחילופו כדפירש בקונטרס במתניתין:

אי ר' ישמעאל הא אמר אין חייב כו' וא"ת תקשי ליה נמי ידיעות דמתניתין בעיא ידיעה בתחלה כדתנן כל שיש בה ידיעה בתחלה כו' ור' ישמעאל לא בעי ידיעה תחלה כדמוכח בפירקין (דף ט.) דקאמר לר' ישמעאל אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף בר קרבן הוא ואמר נמי בספ"ב (לקמן שבועות דף יט:) הא מני ר' ישמעאל היא דלא בעי ידיעה בתחלה וי"ל דמידיעות לא בעי למיפרך דהמ"ל דידיעה דמתני' היינו ידיעת בית רבו ור' ישמעאל סבר לה כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה כדאמר בירושלמי ר' ישמעאל כרבי ורבי כר' ישמעאל אע"ג דגמ' דידן פליג אירושלמי וסבר דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו מדלא מוקי לקמן דחיצון מכפר אאין בה ידיעה תחלה אפי' ידיעת בית רבו משמע דלעולם בר קרבן הוא אפי' אין בו ידיעה בתחלה כלל וכן משמע בפ"ב (לקמן שבועות דף יד: ושם) דבעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לא"י ונעלם ממנו מקום מקדש מהו וקאמר אי אליבא דר' ישמעאל הא לא בעי ידיעה בתחלה ומסיק דבעי אליבא דרבי דבעי ידיעת בית רבו משמע דר' ישמעאל לא בעי ידיעה כלל בתחלה מ"מ השתא אי הוי מצי אתיא מתניתין כר' ישמעאל נימא דודאי בעי ר' ישמעאל ידיעת בית רבו אבל לפי האמת דמתניתין אתיא כרבי אמרי' דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כלל דלא מצינו תנא דסבר דהוי ידיעת בית רבו ידיעה אלא רבי ומיהו מתניתין דפ"ב (שם.) דקאי לפרושי פירקין משמע קצת דבעי ידיעה גמורה דקתני נטמא וידע משמע שהידיעה היא אחר שנטמא דהיא ידיעת הטומאה לאפוקי ידיעת בית רבו דהיא קודם הטומאה ונראה דמידיעות לא מצי למיפרך שהיה יכול לדחוק ולתרץ כדקאמר התם מקראי לית ליה מגמרא אית ליה:

ופשטנא איידי דתנא במכות וחייב על הזקן שתים והן שתים שהן ארבע כדתני שתים מיכן ואחת מלמטה הדא ומיחייב עלה תרתי תנא נמי בתרה שבועות שתים שהן ארבע. ואיידי דתנא שבועות תנא נמי ידיעות הטומאה דבפרשה אחת כתיבי ותרוייהו בקרבן עולה ויורד נינהו. אם עשיר מביא כשבה או שעירה ואם הוא דל שתי תורים או דתנא הני תנא נמי יציאות השבת ומראות נגעים דדמיין להו. ואיידי (דתנא) [דדיני] דידיעות הטומאה הוויין דידהו מעט פסיק שרי להו והדר תני שבועות:

שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי הנה שתים להבא ושתים לשעבר.

ידיעות הטומאה ולא ידע הקדש ולא המקדש או ידע ידיעות הקדש הטומאה הרי אלו שתים שהן ד'.

וכן הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית הרי אלו יציאות שתים שהן ארבע.

ומקשינן מני מתני' אי ר' ישמעאל קשיא שבועות דתנן בפ"ג ר' ישמעאל אומר אינו [חייב] אלא על העתיד שנאמר להרע או להיטיב ואנן אוקימנא למתני' שאכלתי ושלא אכלתי שהוא לעבר. אי ר' עקיבא קשיא ידיעות. דתנן בסוף פ"ב ר' עקיבא אומר על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש. ואנן אוקימנ' למתני' על העלם זה וזה.

ופרקינן איבעית תימא ר' ישמעאל לעולם ארבע הן ומהן לחיוב והן שלא אוכל ושאוכל. ומהן לפטור שאכלתי ושלא אכלתי. ואיבעית תימא ר' עקיבא מהן לחיוב ומהן לפטור:

אידי דזוטר מיליהו פסיק שרי ליה וא"ת מ"מ מ"ש דפתח בשבועות אדרבה בידיעות הטומאה ה"ל למפתח כיון דפסיק שרי להו. ותו דידיעות הטומאה אקדים קרא בפרשה. י"ל דמשום דעיקר מכלתין שבועות פתח בהו, ועוד דהא שבועת העדות קדמה בפרשה ושם שבועה אחת היא, וא"ת א"כ ליקדמיה לשבועת העדות, הא לא אפרש דכיון דממכות קא סליק שבועת העדות לא דמיא ליה כלל.

אי ר' ישמעאל קשיא שבועות דאמ' אינו חייב אלא על העתיד איכא למידק דהא אפי' לר' ישמעאל איכא למיתני שהן ארבע שתים אוכל ולא אוכל דאיכא הרעה והטבה שהן ד' אזרוק ולא אזרוק דמרבה להו אף ר' ישמעאל מדכתי' כל אשר יבטא האדם בשבועה כדאי' לקמן בפ' שבועות שתים בתרא (שבועות כה, א). וי"ל דכל שלהבא בשתים דקרא הן בין יש בהם הרעה והטבה בין אין בהם, משום דבכולהו קדמה שבועה למעשה וכולהו משום בל יחל, דאלו כל לשעבר קדשם מעשה לשבועה ואזהרתן משום לא תשבעו לשקר והיינו [דאמרינן]‬ דלר"ע אינן אלא כשתים שהן ד', דאם איתא שתים שהן שש הל"ל, דהא לדידיה חייב באכלתי ולא אכלתי ובאזרוק ולא אזרוק כדאיתא בשבועות בתרא (שם) אם ריבה הכתוב לכך ריבה לכך.

אי ר' ישמעאל קשיא שבועות ואוקימנא למלקות ק"ל דהא מתני' ע"כ לאו ר'ישמעאל משום דקשיא ידיעות דאלו תנא דמתני' בעי ידיעה בתחלה ובסוף ואלו לר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כדאי' בהדיא בריש פ' ידיעות הטומאה תניין (יד, ב) וכן בסופו (יט, ב), אח"כ מצאתי שאף בתוס' (ד"ה אי) הקשו כן ותירצו דמידיעות לא בעי לאקשויי דהוה מצי לדחויי דלעולם אית ליה, אלא דמקראי לית ליה מסברא אית ליה כדהוה בעי לדחויי בשילהי פ' ידיעות הטומאה, א"נ דהוה מצי לדחויי דידיעה דמתני' היינו ידיעת בית רבו ור' ישמעאל סבר ליה כר' דאית ליה דידיעת בית רבו שמה ידיעה (לקמן שבועות ה, א).

הא דאמרינן והא דומיא דנגעים קתני מה התם כולהו לחיובא וכו' ולא אמר והא דומיא דיציאות שבת קתני מה התם לחיובא, הינו טעמא משום דיציאות שבת דכולהו לחיובא מדתני להו בהדי נגעים ילפי' וכדאי' לקמן (שבועות ה, א) ובמקומה בפ"ק דשבת (ב, ב).

אבל מלקות חיובי הק' הראבב"ד אי למלקות היכי קתני ב' שהן ד', דד' איתנהו בה אי אזהרתיה מלא תשבעו והאי אזהרתי' מלא יחל. ותי' דכיון דבדאוריתא לא כתי' בהדיא אלא הנך דלגבי קרבן והן להבא, משום הכי שוינהו אבות להני תרתי, דהא המ"ל דכי היכי דהכא לגבי קרבן מיירי להבא דה"נ מיירי לגבי מלקות. אבל עדיין ק' דהיכי קרי להו אבות ותולדות, דכולהו אבות ננהו דהא בדאורית' כתיבי, ותי' רמב"ן שאין ענין משנה זו אלא לב' שמות שהן ד' אבל לא לאבות ותולדות.

קסבר ר' ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כת' ר"ח ז"ל וה"מ בנשבע מיחייב ר' ישמעאל מלקות בלאו שאין בו מעשה [דלאו שאין בו מעשה] אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חברו בשם, דאלת"ה קשיא דר' ישמעאל אדר' ישמעאל הכא אמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ובתחלת מכות (ב, ב) קתני בהדיא ר' ישמעאל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מ"מ לעשות את כל דברי התורה כתי' ע"כ, ומיהו לר' ישמעאל בכל נשבע לוקין ואפי' בלהבא באוכל ולא אכל דמתני', ואע"ג דהאי לא הוי דומיא לשעבר ובהא הוא דלית ליה לר' יוחנן כר' ישמעאל דנשבע לשקר דמרבי' למלקות אדרבא דומיא דשוא דלשעבר אבל לא להבא, ומשום דאתי לאוקומי מתני' דהכא כר' ישמעאל ולמלקות ואפי' באוכל ולא אכל ור' יוחנן לית ליה הכין מ"ה אקשי' מהא סתמא לר' יוחנן דכאיל דהלכה כסתם משנה. מה שכתוב בספרים א"ה קשיא הך דאלו הן הלוקין ל"ג (מעשה) כלל, וכן רש"י מחק אותו מן הספרים, ור"ח ז"ל גם הוא אינו גורס מכל זה כלום, אלא ה"ג קסבר ר' ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, א"ה קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן [דאמר ר' יוחנן] הלכה כסתם משנה, והא"ר יוחנן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דאתמר שבועה שאוכל וכו'.

חדא דמחייב עליה תרתי וכו' פי' בתוס' ואפי' בהתרא' א' דאי בשתי התראות היכי פליג עליה התם ר"א בפרק בתרא דמכות דקתני אם נטלן כולן כא' אינו חייב אלא א' וי"א דנפקא ליה דמחייב תרתי בהתרא' א' משום דאיתקש לשריטה דכתיב ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת והתם חייב על כל שריטה ושריטה מדכתיב ושרט לנפש ולא נהירא דא"כ אמאי איצטריך התם קרחה יתירה לחייב על כל קרחה וקרחה לילף משריטה ואמאי איצטרך התם קרחה יתירה לחייבו בהקפה דהא כולהו איתקוש מקרא לא יקרחו וגו' אלא מדגלי התם בהדיא שמעינן דבהא לא ילפי מהדדי והכא בפאת מחלקות פליגי מר סבר דלא תקיפו אכל פאה ופאה קאי ומר סבר דאכולהו קאי ואפשר לפ"ז דאפי' רבנן לא מחייבי אלא בב' התראות ור"א פליג דסוף סוף חד לאו הוא:

שבועות וידיעות דבהדי הדדי כתיבין ודמיין להדדי לרווחא דמילתא נקטינהו לתרוייהו כיון דאיתנייהו דהא מסתיי' בטעמ' דכתיבי גבי הדדי כדאשכחן בריש מס' נדרים וא"ת וליתני ידיעות הטומאה ברישא כדכתיב בקרא י"ל דעיקר מכילתין שבועות הוא ואמטו להכי תנייה הכא דלא איירי תנא בס' נזיקין אלא מידי דממונא ובדין הוא דליתני מעיקר' שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינים אלא דאקדים שבועת ביטוי משום דסמיכא לידיעות הטומאה ומשום דזוטרן מילייהו הילכך פתח בשבועות ברישא ולא עוד אלא דשבועות העדות כתיב ברישא ושם שבועה א' היא וא"ת וליתנינהו כולהו גבי מראות נגעים דאיכא קרבן עולה ויורד ביום טהרתו וי"ל דדמיין אהדדי לא חשיב ליה עיקר טעמא ולסניפין נקטיה א"נ דלא דמו לגמרי דגבי נגעים ליכא קרבן חלוק לדלי דלות כאידך:

איידי דזוטרן מילייהו פסיק ושרי להו פי' משליך אותן מידו ורש"י ז"ל פי' ושרי להו מתיר אותן מידו להיות נפטר מהם וח' דהא נפישין מילי דידיעות הטומאה משביעות בטוי דהא קתני תרי פרקין ובשבועות ביטוי לא תני אלא פרקא חדא וי"ל דשם שבועה חדא היא והא איכא פרקי דשבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינים דנפישי טובא ובעי למתנינהו כולהו כחדא שהם עיקר המסכת בס' זה כמו שאמרנו:

שתים אוכל ולא אוכל פירש"י ז"ל אוכל להטיב לא אוכל להרע וא"ת למה שינה מסדר הפרש' דנקט להרע מעיקרא וי"ל דקרא נקט להרע מעיקרא שכן הוא רוב הנשבעין לענות נפש אבל תנא לא בעי למיתני מעיקרא אלא הן קודם ללאו כדנקיט בכל דוכתא עשה ולא תעשה. ויש שני' דשאוכל היינו להרע שהוא הרעה בהעברת שבועתו ולא נהירא לי כלל:

אי ר"י קשיא שבועות פי' דלא מיחייב לשעבר וליכא לפרושי מתני' שהם ד' עם אזרוק ולא אזרוק מטעמא דפירש"י במשנתינו לעיל:

אי ר"ע קשיא ידיעות וה"ה דקשיא לר"א דס"ל בהא כר"ע משום דבעלמא כולהו סתמי אליבי' וא"ת ולר"י נמי קשיא ידיעות הטומא' דהא לא בעי ידיעה בתחיל' וכ"ת דמפרשיה ליה אליבא דידיה בידיעות בתרייתא דוקא דהא קתני סיפא את שיש בה ידיעה בתחילה וי"ל דאע"ג דסיפ' בידיעות קמייתא וכר"ע רישא בידיעות בתרייתא כר"י ואע"ג דבסמוך כי אוקי למלקות פרכינן מסיפא דאיירי בחרבן התם לא ניחא ליה לאוקמא כולה אפילו לחד תנא ובתרי טעמי דכיון דרישא למלקות היכא מפרש קרבן ומאן דכר שמיה אבל שפיר אפשר לאוקמא כולה לקרבן ורישא כר"י וסיפא כר"ע הילכך עדיפא לן למפרך משבועות דוקא א"נ דדלמא משני כדאמרינן לקמן מקראי לית ליה מסברא אית ליה:

והא דומיא דמראות נגעים קתני וא"ת וליפרוך מיציאות השבת דסמיכא לה דכולהו לחיובא כדאי' בדוכתא וי"ל דהתם נמי לא קמה לן אלא מדקתני לה דומיא דמראות נגעים. ותדע דבלא"ה מצי למיפרך לר"י שבועות דומיא דידעות קתני דכולהו לחיובא ולר"ע ידיעות דומיא דשבועות דכולהו לחיובא אלא דנקט הא משום דנקטי' לה התם במס' שבת:

ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן הקפת פאת הראש אע"פ שאינה אלא לאו אחד לוקה עליה שתים אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה וכבר ביארנו הענין במסכת מכות:

תוס' בד"ה ועל הזקן כו' בפ' ב' נזירים א' כו' כצ"ל:

בא"ד המקיף את הקטן חייב דלא מקיש מקיף לניקף וה"ה איפכא כו' דסתמא דתלמודא בפ"ק דב"מ כרב הונא כו' כצ"ל:

בא"ד דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא כו' ולא פטר אלא היכא דניקף כו' עכ"ל והיינו משום דעיקר חיובא דקרא אניקף כתיב לא תקיפו כו' עיין בתוספות פ' ב' נזירים וק"ל:

בא"ד מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול כו' עכ"ל נקטו קטן או נכרי ולא ניחא להו למנקט אשה כדנקט התם בפ"ק דמציעא משום דלרב אדא קיימינן וגם אשה עוברת בלאו אם הקיפה לגדול לשיטת רש"י ותוס' שם אלא קטן או נכרי הוה ליה למנקט התם לרב אדא אם נאמר דהיכא דמקיף לאו בר חיובא דגם הניקף פטור אבל אם הניקף חייב ניחא דלא יניח הגדול להקיף עצמו וע"ז כתבו דיש לדחות דאף אם נאמר לר' אדא דניקף פטור ע"י הקפת נכרי וקטן מ"מ כיון דלרב הונא חייב לא מצי למנקט התם בכה"ג וניחא ליה למנקט אשה המקפת קטן אליבא דרב הונא דהלכתא כוותיה ושוב מצאתי בדברי אבן לב שפי' דברי התוספות בכ"ז קרוב לדברינו שכתבנו ע"ש אך התוס' לקמן כתבו בדיבור זה וגם אין להביא ראיה כו' דכולי עלמא מודו דאסור ע"י אשה ונכרי כו' ויש לדחות כו' היכא דאין שם אשה ונכרי ואין לומר ימתין עד שימצא אשה או נכרי כו' כל דבריהם אלו סותרין דבריהם [דפ' ב'] נזירים דהכא מוכח מדבריהם לרב אדא דאם מותר לגדול להקיף ע"י נכרי ה"נ מותר להקיף ע"י אשה ואינה עוברת בלאו אם הקיפה לגדול וצ"ל לשיטתם דהכא הא דקאמר התם לרב אדא כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב היינו כשמקיף ישנו בהקפה ולא בא לומר אלא כל היכא דניקף לא מיחייב כגון קטן אפי' איתיה המקיף בהקפה לא מיחייב ורב אדא אית ליה נמי דרשה דכל שישנו בהשחתה כו' והני נשי כו' ולפי שיטה זו צ"ל הא דנקטו התוס' קטן ונכרי ולא נקטו אשה כדנקט בפ"ק דמציעא היינו משום דאשה בהיקף לגדול אפילו בלאו איסור הקפה לא שכיחא משום דאסור להשתמש באשה ולכך נקטו קטן ונכרי בהיקף גדול ודו"ק:

בא"ד אכתי תקשי ליה ולוקמא בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא דהא כו' עכ"ל לכאורה ומאי קושיא דאימא דהכי קאמר שמואל באשה וקטן דהיינו שהמקיף אשה וקטן והניקף גדול וע"ק ומאי אולמיה ליה לאוקמא במקיף לאו בר חיובא ממה דאוקמא דהניקף לאו בר חיובא ולפי שיטת התוס' דפ' ב' נזירים כמו שכתבנו לעיל דלרב אדא אסור לאשה להקיף את הגדול יתיישב קצת דע"כ הא דקאמר שמואל באשה וקטן היינו ע"כ באשה וקטן הניקף דאשה המקיף לגדול אסור לרב אדא והשתא תקשי להו לרב אדא אם נימא דבנכרי וקטן שרי לגדול להקיף לוקמא בכל מצורע אפילו בגדול הניקף שיקיפנו לאו בר חיובא דהיינו נכרי וקטן אבל לשיטת התוס' דהכא דסבירא ליה דאשה מותרת להקיף הגדול כמו נכרי לא יתיישב בזה וצריך לומר כמו שכתבנו לעיל דע"כ לא איירי באשה המקיף דטפי הוה ליה לאוקמא בנכרי המקיף דלא שכיחא אשה להקיף גדול משום דאסור להשתמש באשה אלא דמיירי באשה וקטן הניקף דשייך בהו מצורע דלא מצי למימר נכרי דלא שייך במצורע ואהא קשיא להו דלוקמא בכל מצורע אפי' בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא דהיינו קטן ונכרי ודו"ק:

בד"ה אי ר' ישמעאל כו' ומיהו מתניתין דפ"ב דקאי כו' משמע קצת דבעי ידיעה גמורה כו' עכ"ל צ"ע לדבריהם דהכא דמאי קשיא להו הכא לפי תירוצם דר"י אית ליה ידיעת רבו ממתניתין דבעי לאוקמא כר"י ומשמע מינה דבעי ידיעה גמורה אמאי לא קשיא להו בפשיטות טפי דהא במסקנא קאמר דרבי קתני לה למתניתיך ורבי הא ס"ל דסגי ידיעת רבו ולקמן בפ' ב' כתבו התוס' לתרץ זה ורבי דנקט במתניתין סתם ידיעה אע"ג דלא צריך והמדקדק יכול לפרש כולה מתניתין בידיעת רבו עכ"ל ודו"ק:

בד"ה מהן לחיוב כו' הוה מצי למפרך מסיפא דמוכח דמתניתין כו' עכ"ל נראה דרצה לומר מסיפא דהכא והיינו באידך פרקא דמוכח ממתניתין התם דכולהו ארבע לענין קרבן א"ק מה שכתבו דהוה מצי למיפרך אשנויא דמלקות מסיפא הא פריך ליה תלמודא לקמן ותו ה"ז בעולה ויורד ולפי מה שכתבו התוספות לקמן דלא פריך הכי אלא לר' עקיבא אבל לר' ישמעאל לא קשה מידי דאיירי מתניתין בין לקרבן בין למלקות היה נראה לכאורה דהשתא שנויא דמלקות קאי שפיר לר' ישמעאל ול"ג לקמן אלא אמר רב יוסף רבי היא כו' רק רב יוסף אמר רבי היא כו' ואהא כתבו דאשנויא דמלקות גם לר' ישמעאל הוי מצי למפרך מסיפא דהיינו מאידך פרקא כמו שכתבו אבל בכל הספרים כתוב אלא אמר רב יוסף כו' ונ"ל אף שכתבו התוס' דהך קושיא דידיעות לא קשה אלא לר' עקיבא מכל מקום הך קושיא ותו ה"ז בעולה ויורד קשה נמי לר' ישמעאל ולא קאי שנויא דמלקות אף לר"י ונראה לפרש דבריהם דהכא דהכי קאמר דלר"י דדחי האי שנויא דמלקות משום דקתני גבי ידיעות ה"ז בעולה ויורד הוה מצי למפרך גבי שבועות גופייהו מסיפא דמתניתין באידך פרקא דמוכח דשתים שהן ארבע גבי שבועות לענין קרבן מתנייא ודו"ק:

בא"ד ואם תאמר בשלמא כי מוקי לה כר' ישמעאל כו' אבל כי מוקי כר' עקיבא אמאי תני ליה כלל כיון דשוגג הוא כו' עכ"ל רצה לומר לר' ישמעאל הוה שפיר שבועות שתים שהן ארבע דהיינו שתים אוכל ולא אוכל בשוגג לענין קרבן והן ד' דהיינו אכלתי ולא אכלתי במזיד לאיסורא אבל לר' עקיבא דלא הוי רק שתים בשוגג דהיינו העלם טומאה ואכל קודש או נכנס למקדש ואם אינו נעלם ממנו הטומאה הרי מזיד הוא ואין זה שתים שהן ארבע אלא הנהו ב' גופייהו דשוגג מזידין הם אלא דכולהו ד' בשוגג מצינן לאשכוחי ואמאי תנו ליה כו' וק"ל:

בגמרא משום דתני חייב על הראש שתים כו' חדא דמחייב עלה תרתי כו' תנא שבועות שתים שהן ד'. לכאורה למאי דמסקינן דהאי דשבועות שתים שהן ד' היינו לענין קרבן דוקא וכדפרישית נמי בסמוך דע"כ עיקר קושית המקשה הוא מהך סברא דאל"כ בלא"ה שפיר שייך למיתני שבועות בתר מכות דאאלו הן הלוקין קאי ולא קתני התם מלקות דשבועות ביטוי והיינו משום דניחא ליה למיתני במכילתין בפני עצמה לפרש בהו שתים שהן ד' בהדי אינך ובתר הכי קתני כל הני בבי דב' שהן ד' בפרקים ראשונים ובתר הכי קתני כל הנך פירקי דאיירי בכל דיני שבועות דשייכי לסדר נזיקין אע"כ דפשיטא ליה דשבועות לענין קרבן קתני וא"כ לא דמי כלל להאי דחייב על הזקן שתים ומאי חדא דאית בה תרתי דקאמר דלענין קרבן לא אשכחן דתלי' בהכי. מיהו יש ליישב קצת ע"פ מה שאבאר לקמן בשמעתין דנראה דלא שייך לחייב קרבן עולה ויורד בשבועה דלשעבר אלא משום שיש בה איסור לאו וא"כ לפ"ז א"ש טובא לא מיבעיא לר' יוחנן גופא לקמן ד' כ"א דעיקר שבועה דלשעבר לא ידעינן לה אלא מדכתיב לשוא לשוא ב' פעמים באם אינו ענין ולקושטא דמלתא אע"ג דכתיב ב' פעמים לשוא אפ"ה לית בהו אלא לאו א' והיינו עיקר לאו דלא תשא דמשמעותו שנשבע לשנות את הידוע משא"כ אידך לשוא דמפקינן לה לשבועה שעבר באם אינו ענין לא נאמרה בלשון לאו אלא לענין עונש מדכתיב לא ינקה והיינו דב"ד מלקין אותו וא"כ לפ"ז א"ש טובא הא דשמעתין דכיון דעולה ויורד באיסור לאו תליא וא"כ שפיר קאמר חדא דאית בה תרתי דמלאו א' ילפינן תרתי דומיא דפיאות הראש אלא אפילו לאינך אמוראי דמייחדי לאוין גמור בשבועה דלשעבר וא"כ לא הוי חדא דאית בה תרתי אפ"ה הוי שפיר דומיא דפיאות הראש והזקן דאע"ג דכולן משם א' הן אפ"ה אשכחן בה תרתי ובפיאות הזקן טובא ה"נ אשכחן בשבועות ביטוי דאע"ג דכולן שם א' הן שבועות ביטוי אפ"ה אשכחן בה שני מיני מלקות לעבר ולהבא שהן ד' לקרבן דלמאי דפרישית הא בהא תליא וכמו שיבואר עוד לקמן כן נ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה שהן ד' אכלתי וא"ת ומאי דוחקיה לימא שהן ד' אזרוק ולא אזרוק כו' עס"ה. ולכאורה אין תירוצם מספיק דאכתי סוגי' דתלמודא גופא תיקשי כיון דלמסקנא משמע דמתניתין לקרבן איירי ושתים דקאמר היינו שאוכל ולא אוכל וקרי להו תרתי כיון דכתיב להרע או להטיב אע"ג דמאן דמחייב קרבן בלשעבר היינו מדכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה אפ"ה כיון דלא כתיב בהדיא כמו הנך דלהבא קרי להו שתים שהן ד' וא"כ טפי ה"ל למיתני אזרוק ולא אזרוק שאין בהן הרעה והטבה כלל ומאן דמחייב בהו אינו אלא מדכתיב לכל אשר יבטא כדאיתא לקמן במשנה דף כ"ה ע"ש מיהו למאי דפרישית בסמוך דהנך ד' דקרבן עולה ויורד באיסורי לאו תליא א"כ א"ש הא דקתני שתים שהן ד' באכלתי ולא אכלתי דלא ילפינן לאו דידהו אליבא דר' יוחנן אלא באם אינו ענין משא"כ אזרוק ולא אזרוק איכא למימר דלאו דידהו היינו בכלל לאו דלא תשא דלענין איסור לאו לא אשכחן בקרא שום חילוק בין יש בהן הרעה והטבה או אין בהם דהא עיקר שבועת שוא דהיינו לשנות את הידוע נמי לית בהו הרעה והטבה כלל כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה אי ר' ישמעאל הא אמר אין חייב כו' וא"ת תקשי ליה נמי ידיעות דמתני' כו' ור' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה כו' עס"ה. יראה דמה שהוצרכו לכל זה האריכות אע"ג דודאי ניחא ליה לתלמודא טפי להקשות בפשיטות אעיקר מילתא דמתני' דשבועות שתים שהן ד' לא מיתוקמא כלל אליבא דר' ישמעאל ממאי דלקשייה מהן בבא דיש בה ידיעה בתחילה דלא שייך לעיקר מילתא דשתים שהן ד' דידיעות ומכ"ש לפי מה שכתבתי במשנתינו דכל הנך בבי דידיעות בתחילה ובסוף לענין כפרה כולהו ר' יהודא הוא דמסיק להו ואפשר דהך בבא דעולה ויורד נמי ר"י מסיק לה אלא דאפ"ה מקשו התוס' שפיר למאי דבעי הש"'ס לאוקמי בסמוך מתניתין כר' ישמעאל ולמלקות דסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והוצרך להקשות מדרבי יוחנן אדר"י וטפי ה"ל לאקשויי מבבא דסיפא דמתניתין גופא וק"ל:

בא"ד מיהו מתניתין דפ"ב דקאי לפרושי פירקין משמע קצת דבעי ידיעה גמורה כו' עס"ה. ועיין במהרש"א שהקשה אמאי לא קשיא להו בפשיטות טפי דהא במסקנא קאמר דרבי קתני לה למתני' ורבי הא ס"ל דסגיא ידיעת רבו כו' ע"ש ולע"ד יש ליישב לשון התוס' בפשיטות דלמסקנא ודאי לא שייך להקשות ארבי ממתניתין דהכא אמתניתין דפ"ב דאטו כל סתמי דמתניתין רבי אליבא דנפשיה סתים להו דנהי דהנך בבי דשתים שהן ד' רבי אליבא דנפשיה סתים להו אפ"ה מתני' דרפ"ב ניחא ליה לפרש אליבא דכ"ע והיינו אפילו למאן דאית ליה דבעי ידיעה בתחילה ולפ"ז עיקר קושית התוס' אינה אלא אסברת המקשה גופא דלא ניחא ליה לאוקמי מתני' כר' ישמעאל משום דקשיא ליה שבועות דלר' ישמעאל אינו חייב לשעבר ומאי קושי' הא שפיר מיתוקמא מתניתין דשתים שהן ד' כר' ישמעאל ומשכחת לה שהן ד' באזרוק ולא אזרוק ובכל דבר שאין בו הרעה והטבה אע"כ דעיקר סברת המקשה כמ"ש התוספות לעיל כיון דהך מתניתין דפ"ג אתי לפרושי מתני' דהכא מסתמא בהך גוונא גופא איירי ולא שייך לאוקמי בתרי תנאי ולפ"ז מקשו שפיר דאף למאי דבעי לאוקמי כר' ישמעאל ולמלקות אכתי קשיא הך ידיעות דפ"ב לא מיתוקמא כוותיה כנ"ל נכון ודו"ק: