מסכת שבועות דף כ״א עמוד ב׳פרק 3 שבועות שתים בתרא

אֵימָא סֵיפָא: זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. זוֹ הִיא לְמַעוֹטֵי מַאי? מַאי לָאו לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – דְּלָא לָקֵי?

לָא; זוֹ הִיא דְּעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר מִקׇּרְבָּן, אֲבָל ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ עַל שִׁגְגָתָהּ חַיָּיב קׇרְבָּן; וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דִּמְחַיֵּיב לְשֶׁעָבַר כִּלְהַבָּא.

הָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא! רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא?! כּוּלַּהּ רַבִּי עֲקִיבָא, וְרֵישָׁא לָאו לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ מִקׇּרְבָּן, אֶלָּא לְמַעוֹטֵי ״אוֹכַל״ וְלֹא אָכַל מִמַּלְקוֹת, אֲבָל קׇרְבָּן מִיחַיַּיב.

וּמַאי שְׁנָא? מִסְתַּבְּרָא, קָאֵי בִּלְהַבָּא – מְמַעֵט לְהַבָּא; קָאֵי בִּלְהַבָּא – מְמַעֵט לְשֶׁעָבַר?

״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וְאָכַל כׇּל שֶׁהוּא, חַיָּיב כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי עֲקִיבָא, בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דִּמְחַיֵּיב בְּמַשֶּׁהוּ? דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא לְמַכּוֹת, וְלֹא אָמְרוּ כְּזַיִת אֶלָּא לְעִנְיַן קׇרְבָּן.

וּבְדִין הוּא דְּבָעֵי אִיפְּלוֹגֵי בְּעָלְמָא, וְהַאי דְּקָא מִיפַּלְגִי הָכָא – לְהוֹדִיעֲךָ כּוֹחָן דְּרַבָּנַן, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב, סְתָם נָמֵי חַיָּיב; קָא מַשְׁמַע לַן דְּפָטְרִי.

אוֹ דִלְמָא, בְּעָלְמָא – כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ; וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא – הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב, סְתָם נָמֵי חַיָּיב.

תָּא שְׁמַע, דְּאָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא חַיָּיב, שֶׁזֶּה חַיָּיב? וְאִם אִיתָא, לֵימָא לְהוּ: אֲנָא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי!

לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי, בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי. לְדִידְכוּ, אוֹדוֹ לִי מִיהָא, הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב, סְתָם נָמֵי חַיָּיב! וַאֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: לָא.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן, וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כְּזַיִת – חַיָּיב. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּעָלְמָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, לְמָה לִי לְצָרֵף?

וְעוֹד תְּנַן: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי חַיָּיב? מוּשְׁבָּע מֵהַר סִינַי הוּא! רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין.

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר – וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן, אִי בִּסְתָם – וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא.

וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּעָלְמָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, כָּל שֶׁהוּא נָמֵי מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: בְּעָלְמָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ? שְׁמַע מִינַּהּ.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ כּוּ׳. וְלָא?! וַהֲרֵי נְמָלָה! בְּרִיָּה שָׁאנֵי.

וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ! הָא בָּעֵינַן שָׁוֶה פְּרוּטָה.

וַהֲרֵי מְפָרֵשׁ! מְפָרֵשׁ נָמֵי כִּבְרִיָּה דָּמֵי.

וַהֲרֵי עָפָר! אֶלָּא