מסכת שבועות דף כ״א עמוד ב׳

אימא סיפא דקתני בתר דהך איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב כו' זו היא שבועת שוא שחייבין כו':

לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי דלא דרשינן לשוא באם אינו ענין:

ור"ע היא דמחייב קרבן על שעבר ומיהו בשבועת שוא מודה דלית בה קרבן אף ע"ג דדריש ריבויי ומיעוטי ואתרבאי שבועת ביטוי לשעבר אהני מיעוטא לשבועת שוא שהוא ניכר דבר שאי אפשר כדאמרינן לקמן (שבועות דף כו.) ומאי מיעט מיעט מצוה דהויא שבועת שוא דבמתני' קאי ותני נשבע לבטל את המצוה בשבועת שוא:

אלא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות והכי קאמר זו היא לא אוכל ואכל דחייבין על זדונה מכות דהוה ליה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי:

ומאי שנא כלומר היכי משמע ממתניתין דלמעוטי אוכל ולא אכל דלמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי ותיקשי לך:

ממעט לשעבר בתמיה:

איבעיא להו ר' עקיבא דאמר במתניתין סתם אכילה דשבועה בכל שהוא:

בכל התורה בכל שאר איסורין נמי כר"ש סבירא ליה דאמר סתם אכילה שבכל התורה כל שהוא:

ומה ראית מסתברא כו' פי' בקונט' דלמא דאתא נמי למעוטי אכלתי ולא אכלתי ואין ומה ראית שבגמרא כן אלא ונימא איפכא ונראה לפרש ומה ראית פירוש דטפי הוה לן לאוקמה כולה כר' ישמעאל ותיהוי רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי ולא אכלתי ורישא למעוטי מקרבן וסיפא ממלקות א"נ סיפא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן ואתי כולה כר' ישמעאל ולאו אדרבי יוחנן קפריך וזה הפירוש נראה יותר דמסברא אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות כדי להקשות לר' יוחנן ומשני מסתברא כו' והוא הדין דה"מ לשנויי דניחא ליה לאוקומה כר"ע דכולהו סתמי כוותיה:

היכן מצינו באוכל כל שהוא כו' ואע"ג דבמפרש כל שהוא חייב כדאמר בגמרא סתמא דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה:

היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו' הלכך כיון דחמיר דעתו אכל שהוא:

כרבי שמעון סבירא ליה ר' יוחנן דאית ליה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) דחצי שיעור אסור מן התורה אתי שפיר כרבנן דבחצי שיעור ליכא מלקות אלא איסור בעלמא ובסוף פרק גיד הנשה (חולין צח.) מוכח בהדיא דכרבנן סבירא ליה ובפרק אלו עוברין (פסחים מג:) קאמר רבי יוחנן דבכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואי כל שהוא למכות למה לי צירוף:

ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ודוקא בשאר איסור בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת בטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא:

ואי ס"ד כרבי שמעון סבירא ליה למה לי צירוף תימה דלמא שאני הכא דגלי קרא כדדרשינן באלו עוברין (פסחים דף מג: ושם) ובפ' ג' מינים (נזיר לה:) ממשרת וכל משרת וי"ל דאי סבירא ליה כר"ש הוה מוקי ליה לקרא למילתא אחריתי:

מאי לאו זו היא דלקי ולמעוטי אכלתי ולא אכלתי ממלקות ופרקינן מתני' כולה ר' עקיבא היא דמחייב לשעבר כלהבא וזו היא דרישא למעוטי הנשבע (שלא אוכל ואכל) [שאוכל ולא אכל] ממלקות. וסיפא דקתני זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

זו היא דלא מייתי על שגגתה אלא הוא פטור אבל הנשבע אכלתי ולא אכלתי בשגגה חייב קרבן: ומה ראית מסתברא קאי בלהבא כו'. פי' רישא קאי בלהבא דקתני שלא אוכלנה כו' דהוא להבא ממעט שבועה שאוכל ולא אכל דהוא להבא. סיפא דקתני אם לא ראיתי גמל פורח באויר כו' דהוא לשעבר ממעט אכלתי ולא אכלתי דהוא לשעבר:

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר' עקיבא כר' שמעון סבירא ליה דתני ר' שמעון כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לקרבן כלומר האוכל מכל איסורין שבתורה כגון חלב ודם וכיוצא בהן אפילו אם אכל כל שהוא לוקה אבל קרבן אינו חייב עד שיאכל כזית. ואתינן למפשטא מהא דתני אמרו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא חייב כו' ודחינן ר' עקיבא לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי בעלמא כר' שמעון סבירא לי.

אלא לדידכו אודו לי מיהא הכא הואיל ומפרש בכל שהוא חייב בכל שהוא. ואמרו ליה רבנן לא. ופשטנא מדתני ר' עקיבא נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב. פי' אם יש יין בלוע בפת שאכל שיעור כזית חייב. ש"מ מדבעי צירוף כזית לית ליה לר' עקיבא כל שהוא חייב. ותוב מדקתני שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כו' ואסיקנא אלא לאו ש"מ ר' עקיבא בעלמא כרבנן סבירא ליה אפילו מלקות אלא בכזית ש"מ:

פיסקא אמרו לו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב. ואקשינן ולא. הרי אוכל נמלה דלוקה משום שרץ השורץ. ודחינן בריה שאני כלומר נמלה בריה שלמה היא. והרי הנהנה מן ההקדש דאפילו בפחות מכזית חייב.

ודחינן בהקדש בעינן שוה פרוטה דחיובו משום הנאה היא.

והרי מפרש כלומר הנשבע בפירוש לוכל פחות מכזית שחייב ודחי' מפרש מניכי בריה דמי דבריה מ"ט דהיא חשובה האי נמי אע"ג דהוא פחות מכשיעור כיון דפריש אחשביה.

והרי עפר דבכל שהוא והרי עפר דבכל שהוא.

ואי ס"ד כר"ש ס"ל כל שהוא נמי מושבע מהר סיני הוא ואף על גב דר"ל הוא דמוקי לה בהכין ודלא כרב ושמואל ור' יוחנן בהא דשמעינן מר"ל דר"ע לית ליה בעלמא כר"ש לא פליגי עליה, אלא או משום דבעי לאוקומי מתניתין כר"ע כדאמרינן עלה לקמן, וא"נ משום דס"ל דחצי שיעור דאורייתא ואף במפרש, וא"נ בסתם לר"ע לא חיילא שבועה עלה משום דמושבע מהר סיני הוא.

לא אמרו כזית אלא לענין קרבן אע"ג דבמתני' דלעיל בחיוב קרבן נחלקו כבר פי' רש"י ז"ל דשאני הכא שעל ביטוי שפתיו חייבו הכתוב קרבן ואם אתה אומר דבעלמא חייבו מלקות על אכילת כל שהוא הא למדת דלא תאכל ישנו בכל שהוא וא"כ הרי בטוי זה דבריו. ובדין הוא דבעי איפלוגי פי' בדין הוא דבעי תנא למתני פלוגתייהו בעלמא אלא דתניא הכא להודיעך כחן דרבנן (ודוקא בדעביד מיניה בנין אב דמוקים לה לטעם כעיקר וכדאיתא בדוכתא. ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל למ"ל צירוף בכל איסורין שבתורה ולהכי פרכינן מהא ולא פרכינן ממתני' דאשכחן לר"ע דקתני דאיסורי נזיר בכזית: ) {הג"ה דברי הספר מוטעים וחסרים כנרא' למעיין ונראה להגיה דתחל' המאמר ואי ס"ל בעלמא כו' בכל איסורין שבתורה ודוקא בדיעבד עיני' בנין אב כדמוקי לי' לטעם כעיקר וכדאי' בדוכת' ולהכי פרכי' מהא ולא פרכי' ממתני' כו' כצ"ל וכוונתו ליישב קושית הפוס' כאן דלמא שא"ה דגלי קרא עשרת וכל משרת כו' (היינו לגי' קצת ספרים דיליף מוכל משרת כמבואר בתוס' דנזיר שם) וע"ז ישב לקו' הש"ס עיקר' מהא דהוי יליף ר"ע מכאן לכל איסורין שבתורה וכמבואר בפסחים ונזיר וה"נ לר"ע דמוקי קרא להמ"לא משום דיליף ס"כע מג"ע הוי יליף מיניה בעלמא אי לאו משום דהוי נזי' וחטא' ג"כ הבכ"א כמבואר בפסחים ונזיר אבל עכ"פ נשמ' מזה לר"ע דגם בעלמא בעי' צירוף ולר"ש למ"ל צירוף בשאר איסורין וע"ז כתב ובהכי מיושב הא דלא פריך מהא דלר"ע איסורי נזיר בכזי' וכמבוא' בש"ס דפסחי' ונזיר דלר"ע מכל אשר יעשה כו' אתי לאיסורי נזיר שמצטרפין ואתא לאפוקי ממשנ' ראשונ' שם א"ו משום דמנזיר ל"ק דגלי קרא אבל הא דמשמע מהכא דגם בעלמא בעינן צירוף קשה אי כר"ש ס"ל למ"ל צירוף בעלמא: עכ"ה}

בכולל דברים המותרים יש לפ' שכוללם בשבועתו בפי' אבל מסתמא אין דעתו אלא על דברים המותרים וכן נראה מדקדוק לשון בכולל אבל רש"י ז"ל מפ' דסתם לא אוכל היינו בין דברים המותרים בין דברים האסורים כיון דלא פריש. ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור פי' איכא מ"ד דר"ל לטעמיה דאמר דחצי שיעור מותר מן התורה אבל ר"י לא אוקמה בהכי דלדידיה כיון דחצי שיעור אסור מן התורה אע"ג דלית ליה מלקות מושבע ועומד מה"ס קרינא ביה ועוד נפרש בזה יותר בס"ד:

כבר ביארנו במשנה שהנשבע על הדבר שלא יאכלנו או שלא יאכל ממנו אינו חייב באכילתו מלקות במזיד או קרבן בשוגג עד שיאכל ממנו כזית שאין בחתיכה זו חומרא יתירה על שאר איסורין שכלן בכזית למכות ולקרבן ומ"מ אם פירש בשבועתו שלא יאכל כל שהוא ממנה חייב בה בכל שהו בין למלקות בין לקרבן:

מי שאמ' שבועה שלא אוכל נבלות שקצים ורמשים אין שבועה חלה עליו כלל שהרי מושבע ועומד הוא ואם אכלן אינו לוקה מצד השבועה אבל אם נשבע בכולל ר"ל שלא יאכל נבלה ושחוטה או שלא יאכל סתם לדעת קצת שקורין (לנו) [לזו] כולל כמו שיתבאר ואכל מהן הרי זה חייב אף מצד השבועה מפני שהשבועה חלה עליהם בכולל ומ"מ אפי' בפורט אם נשבע שלא לאכול מהן חצי שיעור הואיל ואיסור חצי שיעור אינו מן התורה להדיא הרי שבועה חלה עליו שהשבועה חלה על בטול עבירה באיסורי סופרים ר"ל מניעת אכילה מדברים האסורים מדברי סופרים ולא עוד אלא אף בעשיית מה שהוא עבירה מדברי סופרים שבועה חלה עליו ר"ל שאם נשבע שיאכל שמנו של גיד ולא אכלו או ישתה סתם יינם ולא שתה חייב מצד השבועה אלא שאומרין לו שב ואל תעשה בדרך שהעמידו דבריהם במקום עשה ואפי' במקום כרת וראייה לדבר מה שאמרו למטה על משנת שבועה שלא אוכל נבלות הנזכרת בסוגיא זו שהעמידוה רב ושמואל בכולל דברי' המותרים עם דברים האסורים ור' שמעון בן לקיש העמידה במפרש חצי שיעור וכמו שהזכרנו ואמרו על זה בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן אלא לר' יוחנן בלאו משכחת לה בהן היכי משכחת לה אלמא אפי' בשבועה שאוכל היא חלה אלא שאומרין לו שב ואל תעשה כמו שכתבנו ויש חולקי' בקצת דברינו לומר שחצי שיעור מן התורה שהרי ר' יוחנן אמרה כן באחרון של יומא ומעתה אף בחצי שיעור מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה עליו בפורט ואע"פ שאין מלקות באכילתו במזיד ולא קרבן בשוגג מ"מ איסור תורה הוא ואין שבועה חלה עליו ולא נאמרה כאן אלא לדעת ריש לקיש שסובר שחצי שיעור מדברי סופרי' כמו שהוזכרו דבריו ביומא והלכה כר' יוחנן ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כשטתנו אע"פ שפסקו בחצי שיעור שהוא מן התורה ואפשר הואיל ואף ר' יוחנן מודה שאין בה מלקות וקרבן ושלא הוזכר איסורו בהדיא אינו איסור תורה גמור אלא דרך סמך והוא הענין לדעתי שלא נאמר שם שהוא מן התורה אלא ממה שראוי להצטרף עם השלמת השיעור ועוד נראה שמ"מ שבועה חלה בחצי שיעור לענין קרבן ומלקות הואיל ופירש וסוגיא האמורה למטה בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן מעידה כן:

זה שכתבנו שהשבועה חלה על דברי סופרים אע"פ שאין הדבר צריך לראיה שאין דברי סופרים מפקיעין איסור תורה אעפ"כ יש לך ראיה בשמועת גדליה האמורה בראש הפרק ולפי הגירסא הנכונה שכתבנו בה וכן משמועת חצי שיעור שהזכרנו כאן וכן שבראש אחרון של יומא אמרו וכי תימא כיון דמדאוריתא שרי מיחייב עליה קרבן שבועה והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויים להעיד ולמעוטי משחק בקוביא ואע"ג דמדאוריתא חזי ותירץ שאני התם דכתי' אם לא יגיד והאי לאו בר אגודי הוא כלומ' אע"פ שהפקעתו באה מדברי סופרי' הואיל ואין עדותו מועיל אינו חייב שבועה וכעין מה שאמרו במקדש בחמץ דרבנן שמאחר שאסור בהנאה אינו ממון ואין חוששין לקדושיו אע"פ שהפקעתו באה מדברי סופרי' הא בכל שאין לומר כן שבועה חלה על דברי סופרים וכן ביארנו ממה שאמרו למטה בנשבע להרע לעצמו ששבועה חלה עליו אפי' נשבע שיחבול בעצמו אע"פ שחבלת עצמו אסורה וכמו שאמרו בפרק החובל שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ונמצא ששבועה חלה עליו הואיל ואינו איסור תורה להדיא וקצת חברים מערערים בשיטה זו ממה שאמרו בראש נזיר מאי היא קדושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא אלא שכבר ביארנו במקומה שבוש אותה גירסא (ואין) [ואנו] קורין אותה בתמיהה כמו שיתבאר למטה (וכמו) [ומה] שאמרו במגלת תענית נשבע שיתענה ערב שבת הרי זה שבועת שוא מקצת ערב שבת שבת מקצת ערב יום טוב [יום טוב] ומאחר שיש בה שבועת שוא אין שבועת בטוי חלה בו ודאי אינה הלכה וכמו שכתבנו בסוף שני של תענית ואף הוא לא אמרה אלא כעין שבועת שוא שאין לומ' שלא תחול שבועה על תענית ערב שבת אלא לאו שבועת שוא דוקא אלא כעין כן ועל הדרך שאמרו השוכח דבר מתלמודו עובר בלאו וכן... עובר בעשה אם לא שיהא לאו דוקא או עשה דוקא והוא שאמרו הרי זו שבועת שוא ולא אמרו לוקה משום שבועת שוא אלא שהם מערערים ממה שכתבו גדולי המחברים שהוא לוקה משבועת שוא אלמא שאין חל עליו ואף גדולי הפוסקי' כתבוה כן בתשובת שאלה והרי תענית בשבת אין איסורו איסור תורה אלא שמ"מ שבת הואיל ועונג שבת מדברי נביאים וששלש סעודות שבה יצאו מן התורה אע"פ שדרך סמך הוא סמכו לומר כן ואתה יודע כמה טרחו בלילי יום ראשון של פסח וסוכות מה הוצרכו כן לטעם חמשה עשר של פסח ולגזירה שוה שבו לענין החג שהרי על כל פנים צריך הוא לפת כמו שביארנו בברכות פרק זימון ובסוכה פרק שינה אלמא אף איסור התענית תורה עם סמך מה שכתבנו בענין שלש סעודות [או שהוא] של נביאים בוקראת לשבת עונג ואע"פ שצום [גדליה] דברי נביאים לא מצינו בנביאים לשון צווי [בצום גדליה] או בארבעה צומות אבל שבת נאמר בו וקראת לשבת ענג וכן מוסף על זה מה שאכילתו רמוזה בתורה בשלש סעודות ושהוא דבר שעקרו מן התורה הא שאר דברי סופרי' שבועה חלה עליו וכתבו החובל בעצמו שאסור כמו שכתבוה בהלכות חובל ומזיק וכמו שכתבו כאן אע"פ שאינו רשאי ומ"מ אנו חולקי' אף בתענית בשבת ששבועה חלה עליו ככל שאר דברי סופרים והוא עקר הדברים:

כבר ביארנו במקומו שכל האוכל איסור שנתערב עם היתר והיה בו טעם איסור אינו לוקה מן התורה אא"כ יש בו מן האיסור כזית מאכל או רביעית משקה בשיעור אכילת פרס ושאכל הוא אכילת פרס והוא שיעור שלש ביצים לדעת גדולי המחברי' או שיעור ארבעה לדעת גדולי הרבנים וזהו טעמו וממשו הנזכר בתלמוד ואפי' היה בו טעם האיסור לגמרי מעתה נזיר ששרה פתו ביין ואכלו אם יש לצרף בו בכדי רביעית בשיעור אכילת פרס ואכל אכילת פרס לוקה אבל אינו לוקה בפחות מכן ואפי' היה הכל טעם יין לגמרי ואכל כזית בין פת ויין שאין היתר מצטרף לאסור אף בנזיר ומעתה למי שגורס כאן ויש בו לצרף כזית בין פת ויין ומשום דהיתר מצטרף לאסור באיסורי נזיר אין הלכה כן:

אע"פ שביארנו במשנה שאין אכילה כל שהוא מחייבת קרבן או מלקות יש דברים שיוצאין מכלל זה שהרי האוכל בריה שלימה חייב עליה אפי' בכל שהו כגון נמלה וכן הנהנה מן ההקדש במזיד לוקה ובשוגג מביא קרבן אפי' בשיעור כל שהו ובלבד שיהא שם שוה פרוטה ואף בשבועות יש צדדין ששיעור אכילתן בכל שהו והוא המפרש ר"ל שנשבע שלא יאכל כל שהו או שישבע על איזה דבר פרטי שלא יאכלנו ואפי' היה גרגיר חרדל או שנשבע שלא יטעום וכן אם אסר דבר על עצמו בקונם ר"ל קונם עלי ככר זה ולא הזכיר לשון אכילה שיעורן בכל שהו למלקות ואפי' אין בו שוה פרוטה והוא שאמרו שאין לנדרים וקונמות שיעור אלא שבשגגתן למעילה אם הודרו בלשון קרבן או הקדש ר"ל הקדש עלי ככר זה שבזה הוא שאמרו יש מעילה בקונמות שאם בקונם לבד כבר ידעת שהנדר זדונו במלקות ושגגתו בלא כלום אלא שאף הם לענין שיעור במשהו אבל אם הזכיר בהם לשון אכילה שיעורן בכזית ולמדת שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה שהשבועה סתמה מזכיר בה לשון אכילה והנדר סתמו אין מזכיר בו לשון אכילה:

בד"ה ומאי ראית כו' ונראה לפרש ומה ראית פי' דטפי ה"ל לאוקמא כולה כר' ישמעאל ותהוי רישא דומיא כו' עכ"ל לכאורה נראה לפרש דבריהם דמש"ה פריך ומה ראית דלמאי דאוקמא כולה כר"ע לא הוי רישא דומיא דסיפא דהא רישא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אכלתי ולא אכלתי בקרבן טפי אית לן לאוקמא כולה כר' ישמעאל דהוי רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי כו' והא לא קשיא לן דנוקמה כולה כר"ע ורישא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אוכל ולא אכל בקרבן ולא תקשי אר' יוחנן דאינו דומה דזו היא דעל שגגתה פטור אתא לחייב קרבן באוכל ולא אכל דהא פשיטא דחייב קרבן דהיינו להיטיב דקרא מיהו קשיא דאימא דלר' עקיבא נמי הכי פריך ומה ראית לאוקמא רישא למעט אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אכלתי ולא אכלתי בקרבן טפי הוה ליה לאוקמא רישא נמי דומיא דסיפא למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות ותקשי לר' יוחנן ויש ליישב בזה דלר"ע אין זה דומה ממש דרישא למעט ולפטור ממלקות קאתי באכלתי ולא אכלתי וסיפא לחייב קרבן באכלתי ולא אכלתי קאתי אבל כולה כר' ישמעאל הוי דומיא ממש דרישא לפטור מקרבן באכלתי ולא אכלתי וסיפא לפטור ממלקות אכלתי ולא אכלתי אך קשה במה שכתבו וזה הפי' נראה יותר דמסברא אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות כדי להקשות לר' יוחנן כו' דהא לתירוץ קמא נמי לאו מסברא בעלמא קפריך אלא מכח דומיא קפריך לאוקמא טפי כר' ישמעאל כדי להקשות לר' יוחנן ודו"ק: