מסכת שבועות דף י״ח עמוד א׳

ואי בעם הארץ שהוא שוגג על שתיהן:

אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא שלא נודע לו בין זה לזה ואינו חייב אלא אחת אף זה לא נודע לו בין כניסה לפרישה שחטא שכשאמרה לו נטמאתי אינו יודע שנתחייב על הכניסה כסבור אנוס אני עליה שהרי לא למד שמוזהרין ישראל לפרוש מן נשותיהן סמוך לוסתן ואין זה אונס אלא שוגג וכיון דלא למד נמצא שלא ידע בין כניסה לפרישה שחטא והוה ליה בא על נדה שתי בעילות בהעלם אחד:

אלא בשלא סמוך לווסתה זה אנוס על הכניסה הוא שלא היה לו לעלות בדעתו:

ואי בתלמיד חכם ולא חדא לא מיחייב דאכניסה אנוס ואפרישה מזיד:

ואי בעם הארץ חדא הוא דמיחייב אפרישה דאומר מותר אבל אכניסה אנוס:

ובתלמיד חכם לזו כלומר יודע שישראל מוזהרין לפרוש מנשותיהן סמוך לווסתן כדאמר לקמן מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם ואין יודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי צריך לפרוש באבר מת דהוה ליה שוגג על שתיהן אכניסה דסבור יכולני לבעול ואפרישה אומר מותר ושני זיתי חלב בהעלם אחד לא הויא שהרי תלמיד חכם הוא לזו שלא היה לו לבעול סמוך לווסתה ואין זה אונס אלא שוגג כסבור יכולני לבעול קודם וכי אמרה לו נטמאתי ידע שחטא אכניסה והויא ליה ידיעה בין כניסה לפרישה וא"ת מזיד הוא בבעילת סמוך לוסתה אין זו קשיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה עד שתטמא ובבעילת הטמאה שוגג הוא כסבור יכולני לבעול:

נמצא על שלו דם על המפה שקנח בה אחר תשמיש:

טמאים שניהם טומאת שבעה היא משום נדה והוא משום בועל נדה דודאי ראתה דם קודם בעילה או בשעת בעילת תשמיש:

אי בעם הארץ אידי ואידי אכל שתי זיתי חלב בהעלם אחד הוא משמע הכא דאע"פ שנודע לו בינתים שבא על הנדה כיון שלא נודע לו שנתחייב חטאת שסבור להיות אנוס חשבינן ליה בהעלם אחד וכן פירש בקונטרס וא"ת דאמר בפ' כלל גדול (שבת דף עא. ושם) בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא קצר וטחן כחצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכה וחזר וקצר כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכה מהו שיצטרפו א"ל חלוקים הן לחטאות ולא מיצטרפי פירוש שאם היה בכל פעם כגרוגרת היה חייב שתי חטאות אע"פ שלא היתה ידיעת איסור בינתים וי"ל דרבא לטעמיה דסבירא ליה התם דאינו חייב אלא אחת אי נמי התם חשיב ליה ידיעה כיון שנודע לו כל מה שהיה ספק באותה שעה:

לעולם אימא לך שלא בסמוך לוסתה ואפרישה והוא הדין דה"מ למימר בסמוך לוסתה ואפרישה:

והא נמצא קתני תימה דעדיפא מיניה הוה מצי למיפרך מהא דקתני סיפא נמצא על שלה טמאים מספק ופטורין מן הקרבן ואמאי פטור כיון דאמרה נטמאתי:

המשמש מת בעריות פטור והא דתנן בפרק ב' דנדה (דף יד.) נמצא על שלה כשיעור וסתה חייבין בקרבן ומפרש בגמרא משל לשמש ועד זה נכנס וזה יוצא וצריך לאוקומה דפירש בקישוי דאי בפירש מת אין זה שיעור וסתה:

דאי ס"ד חייב כו' כל מה שמדקדק רבא מן המשנה יכול לדקדק מן הפסוק דנפקא לן בשמעת' אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב דלא תפרוש משמע אלמא משמש מת פטור דכיון שהוזהר שלא לפרוש יש לו להמתין עד שימות האבר ותימה דבפרק הבא על יבמתו (יבמות נה: ושם) נפקא ליה לרבא משכבת זרע דכתיב באשת איש דמשמש מת פטור:

אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה י"מ אם כן כדרב הונא דאמר נועץ צפרניו וקשה דתקשי ליה מתני' דמשמע שיש תקנה בשלא פירש מיד אלא יש לפרש דאדאביי פריך דבשלמא אי משמש מת פטור אין שייך כאן ארוכה וקצרה כיון שאין איסור בעילת נדה בשתיהן כמו גבי מקדש שיש בשתיהם טומאת מקדש ולהכי לא תנא ארוכה וקצרה בנדה שהפטור אינו על ידי שהיא בעילה קצרה אלא ע"י שאין כאן בעילה כלל אלא לאביי דאמר חייב ובעילה היא כשפירש באבר מת ה"ל למתני פירש בארוכה דהיינו הנאה מרובה חייב ובקצרה שמקצר הנאת תשמיש דהיינו הנאה מועטת פטור דלא נטעי למימר משמש מת בעריות פטור מדשבקינן להאי לישנא דתנן גבי מקדש ומשני דלהכי שבקינן משום דלא מיתני שפיר כיון דארוכה דהתם קצרה דהכא וכי תימא דליתני איפכא בקצרה חייב בארוכה פטור כיון דלא מצי למיתני כי התם שבקינן לההוא לישנא לגמרי ועוד שאם כן לא היה שונה טעם הפטור והחיוב דאדרבה ארוכה משמע טפי חיוב וקצרה פטור:

וקיימא לן דאינו חייב אלא אחד ואמרינן אף בשלא סמוך לווסתה. ובמאן אמרו הני דחייב שתים אי ת"ח אפילו אחת אינו חייב. מאי טעמא אכניסה אנוס הוא וקיימא לן דכל אנוס פטור הוא דמאי הוה ליה למיעבד וכי לא ישמש מטתו לעולם הלכך פטור הוא.

אפרישה מזיד הוא ומזיד לאו בר קרבן הוא ואי עם הארץ אפרישה מחייב אכניסה פטור דאנוס הוא. והדר רבא ופריק בסמוך לוסתה ובת"ח דידע דצריך למיפרש מאשתו סמוך לווסתה. ואינו ת"ח דידע כי הפורש חייב שיציאתו הנייה לו כביאתו. אכניסה מיחייב דהוה ליה למיפרש עונה סמוך לווסתה כו' כדאמרן. אפרישה נמי מיחייב דהא לא ידע שהפרישה מיד אסורה ובשתיהן שוגג הוא לפיכך חייב שתים:

אמר רבא שתיהן שנינו חיובן במשנתנו פרישה דתנן ופירש מיד חייב כו'. כניסה דתנן במסכת נדה פ"ב נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן. פי' איש ששימש עם אשתו ונתקנח הוא בסמרטוט והיא נתקנחה בסמרטוט אחר והן נקראים עדים ואם נמצא דם על העד שלו ודאי עם נדה שימש.

והן טמאין וחייבין קרבן כי בשגגה באת לידו ואמרינן מאי לו בסמוך לוסתה ואכניסה דאי לא בסמוך לווסתה אמאי חייב אנוס הוא אלא לאו בסמוך לווסתה ואכניסה. ואתי למידחי האי דקדוקא דרבא ולאוקמא אפרישה ושלא בשעת ווסתה. ולא מתוקמא אפרישה מדקתני נמצא ונמצא השתא משמע.

ואי אפרישה הוא הויא להו ידיעה מקמי הכי בעידנא דתשמיש (ודחי') אי הכי עשה ולא תעשה הוא. והאי דקתני זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה זו היא מצות עשה ולא תעשה הוה ליה למיתניא פי' עשה כדחזקיה דאמר ותהי נדתה עליו נדתה תהא עליו.

מיכן אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שלא יפרוש לא תעשה שנאמר ואן אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו' אמר רב פפא האי לא תקרב לא תפרוש נמי הוא כדכתיב האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך פי' הרגישה שנטמאת והודיעה אותך לא תקרב עצמך אליך מיד ותגלה ערותה אלא נעוץ צפרניך בקרקע עד שימות האבר ויסור קשויו ואח"כ תפרוש.

ואמר ליה תני במתניתין וזו היא מצות לא לעשה ועשה שבנדה שחייבים עליה. היה משמש עם הטהורה ואמר לו נטמאתי כו'.

אמר רבא זאת אומרת משמש מת בעריות פטור פי' אם ישמש אדם באבר מת כלומר בלא קישוי בעריות פטור דאין מפרישתו כשהוא אבר מת מן הנדה.

אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא אימא אידי ואידי שלא בסמוך לוסתה ואפרישה. פירוש הא דקאמר שלא בסמוך לוסתה, לאו דוקא דלדידיה אפילו בסמוך לוסתה לא מחייב אכניסה דאנוס הוא, דאע"ג דאמור רבנן (לקמן שבועות יח, ב) דצריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה, הא לאו דאורייתא אלא מדרבן ולהרחקה יתירה ואסמכוה אוהזרתם את בני ישראל, אבל מ"מ כיון דבהרחקה יתירה היא וסבור שיכול לבעול אפילו ראתה נדה בעודו משמש אנוס הוא, אלא הא דאוקמינהו בשלא סמוך לוסתה היינו משום דבשלא סמוך לוסתה לכולי עלמא לא מחייב אלא אפרישה, מ"ה קאמר דתרוייהו בשאינו חייב אלא על הפרישה, והא דאהדרי ליה לרבינא מי מצית מוקמת לה בשלא סמוך לוסתה ומשום פרישה, היינו דאהדר ליה בלישניה, ומיהו לאו דוקא אלא עיקרא דמלתא משום דאוקמה בפרישה הוא, וכאלו א"ל מי מצית מוקמת לה משום פרישה ומיהו ודאי לרבה ורבינא ע"כ בסמוך לוסתה הוא, דאי לא, אכניסה לא מיחייבו בקרבן דאנוסין הן, וקתני נמצא על שלו חייבים בקרבן.

א"ל אצית מאי דקאמר לך רבך פירוש רבינא הוא דקאמר ליה אצית מאי דקאמר לך דהוא רבך דקאמר תרוייהו תננהו.

א"ל היכי אצית דתניא זו היא מצות עשה שבנדה ואם איתא מצות ל"ת היא. כך גרש"י ז"ל ופירש הוא ז"ל היכי אצית לאוקומ' בכניסה דתניא עליה דההיא נמצא על שלו זו היא מצות עשה שבנדה, ואם איתא דבכניסה איירי מצות ל"ת איכא אין כאן עשה, וא"ל אי תני תחסיר ותני, אם איתא שונה בריתא זו על אותה משנה חסר ותני תקן אותה בלשון חסורי מחסרא ואמור שהוא חסרה, ותני הכי זו היא מל"ת שבנדה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד זו היא מ"ע שבנדה נ"ל כל זה צריך להוסיף על משנתך ע"כ. ויש מקשים עליו דא"כ הוה ליה למימר והא תנינא עלה, שכן לשון התלמוד לעולם בכל כיוצא בזה, ועוד דברייתא זו לא מצאנוה שם בתוספתא במקומה של אותה משנה. ור"ח ז"ל גריס היכי אצית דתנינא זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא מ"ע ול"ת היא, פי' תנינא במתני' דהכא זו היא מצות עשה, ואם איתא עשה ול"ת הוה למיתני עשה בפרישה כדחזקיה (לקמן שבועות יח, ב) דאמר ותהי נדתה עליו שלא יפרוש מיד, ל"ת ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, וכדרב פפא (שם) דאמר לא תקרב ולא תפרוש נמי הוא מדכתיב האומר קרב אליך אל תיגע בי פירוש בשהדגישה שנטמאת והודיעה אותך אל תקרב אליה עצמך מיד ותגלה ערותה אלא נעוץ צפרניך עד שימות היצר, כן פירש ר"ח ז"ל. וזה תימה בעיני דנקט עשה ול"ת בפרישה, וא"כ מאי קא קשיא ליה לרב אדא, דאפילו לדידיה כי מוקמת לה למתניתין אפילו בשאין סמוך לוסתה עשה ול"ת איכא, ולעולם ה"ל לתנא דמתניתין דהכא למיתני זוהי מצות עשה ול"ת שבנדה, אלא ה"ק אם איתא דחדא אכניסה וחדא אפרישה מ"ע ול"ת הוא, מל"ת אכניסה, לדידך דאמרת דלאו אנוס הוא דבעוד שהוא משמש ראתה נדה ובועל הוא את הנדה ואיכא משום ואל נדת טומאתה לא תקרב דאף הוא אזהרה לבועל את הנדה, ועשה כשאמרה לו נטמאתי שצריך לשהות עד שימות היצר, וא"ל תני במתניתין זו היא מצות עשה ולא תעשה שבנדה. וא"ת אם כן לרב אדא גופיה דמוקים להו בפרישה לחוד, תיקשי ליה דאפילו בפרישה גופה איכא עשה ול"ת כדפירש ר"ח ז"ל עשה דכתיב ותהי נדתה עליו ל"ת דכתיב לא תקרב דהיינו לא תפרוש, י"ל דלדידיה לא קשיא דלא אצטריך ליה לתנא לאשמעינן אלא מ"ע שאין כן בכל התורה שיתחייבו ב"ד בהוראתן על מ"ע, והכא מתחייבים משום דאיכא מל"ת בהדיה כחדא עברה, אלא לרבא דאמר חייב שתים ושתי עברות דהיינו כניסה ופרישה הוה ליה לתנא למחשבינהו לתרוייהו, כדקחשיב להו בפ"ב של הוריות (ח, ב) זוהי מ"ע שבנדה פרוש כלומר בהנאה מועטת מל"ת לא תבוא על הנדה. ורב אדא דאקשי הכי בהא דאמר תרוייהו תננהו, ה"ה דהוה מצי לאקשויי ליה הכין לעיל מיד שאמר על משנתינו חייב שתים אלא דנטרא ליה עד סופא.

אי בעם הארץ אכל ב' זיתי חלב בהעלם א' הוא פי' דעם הארץ כיון שהוא סבור שהוא מותר לבעול סמוך לוסת' אף ע"פי שא"ל אחר כניס' נטמאתי ויש לו ידיעת איסור שהיא נדה לזרזו להבא מ"מ אין לו ידיעת חטא לשעבר כי עדיין הוא סבור שלא חטא בכניס' וכשחזר ופירש בקושי דסבור שהוא מותר הוו להו ב' זיתי חלב בהעלם אחת דכיון דלא הוה בנתים ידיעת חטא ידיעת איסור לחודה אינה מחלקת וכדפי' רש"י ז"ל ומיהו איכא למידק מהא דאמרינן בפרק כלל גדול קצר וטחן גרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן מיד חצי גרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות הרי הן חלוקות לחטאות ומצטרפות והא התם דכי קצר או טחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות כשחזר וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות וידיעת איסור איכא שיודע שהוא שבת אבל ידיעת חטא ליכא שהרי הוא עתה שוגג במלאכה שעשה וסבור שהיא מותרת ואפ"ה אמרינן שידיעה זו מחלקת והוו חלוקות לחטאות וי"ל דשאני התם דאפשר להעלמה אחרונה דשגג' מלאכות בלא העלמה ראשונה דשגגת שבת הלכך כל חדא וחדא באנפי נפשה קיימא וסגי ליה לחלק בידיעת איסור דבנתיים משא"כ בהא דהכא שאלו לא היתה לו העלמה הא' לא באת לידו העלמה הב' שאלו ידע שאסור לבעול טהורה סמוך לוסתה ושאין לומר יכולני לבעול היה נמנע מלבעול ולא יבא לידי איסור פרישה הלכך בעינן ידיעה גמורה לחלק דהיינו ידיעת חטא וזה ברור ועוד דהתם בתר דידע להו לתרווייהו ידע דחטא בתרווייהו ליזהר בהם להבא אבל הכא לעולם לא ידע דחטא בקמייתא דליזדהר מינה להבא ויש מתרצים בלשון אחרת וזה קצר ונכון:

אמר רבא לעולם בסמוך לוסתה פירוש אפרישה נמי דאי בפרישה לחודה לא מחייב שתים ונקט פרישה דההיא קשיא לן טפי מעיקרא. ותלמיד חכם לזו ואין ת"ח לזו פי' שהיה יודע שהכניסה אסורה אלא כסבור יכולני לבעול ואינו יודע שהפרישה אסורה נמצא שוגג בשתיהן ויש בנתים ידיעת חטא דכיון שאמרה לו נטמאתי יודע שחטא בכניסה. לעולם שלא בסמוך לוסתם ואפרישה פי' ואפרישה בלחוד דאילו חיוב כניסה ליכא בשלא סמוך לוסתה ואנוס הוא והוי יודע דסמוך לוסתה האמור כאן אינו סמוך לוסתה האמור לקמן שהוא עונה או יום או לילה דההיא מדרבנן בעלמא הוי דהא קי"ל וסתות דרבנן אלא ר"ל אחר שהגיע וסתה או קודם מעט בסמוך ממש. והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע פי' לבתר תשמיש. ג"ה ואי אפרישא מעיקרא כי פריש לה הויא ליה ידיעה פי' דמשעה שא"ל נטמאתי ידע שהיא טמאה דנאמנת עליו ומאי נמצא דקתני דמשמ' שנמצא לבתר הכי לאחר תשמיש וק"ל ודקארי לה מאי קארי לה וי"ל דקסבר דלעולם דפריש כשא"ל שנטמאת כי סמך אדיבורה כסבור שכן הי"ל לפרוש ואפ"ה שהיא נאמנת רצה לבדוק הדבר ולאמת יפה ונמצא כדבריה וא"ת אי פריש לפי שאמרה לו נטמאתי היכי קתני סיפא נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן דהא כיון דא"ל נטמאתי חייבין הם בקרבן וי"ל דקסבר דסיפא ודאי בנמצא דוקא שלא אמרה לו נטמאתי ואיידי דקתני בההיא נמצא ממש קתני באידך נמצא ולאו ממש כדפרישת ובדין הוא דהו"ל למיפרך נמי מההיא דהוי קושיא טפי כדאמרן אלא דניחא לן למיפרך מרישא גופיה דאנן משמע לן דלישנא דנמצא לא שייך כלל כל היכא דפי' מעיקרא כנ"ל:

גירסת הספרים אלא ציית דקאמר לך רבך ולפי גירסא זו רבינא הוא שא"ל לרב אדא דלציית למאי דאמר רבא דמוקים לה בכניסה ורש"י ז"ל גורס א"ל רבא ציית למאי דקאמר לך רבך כלומר דליצית רב אדא למאי דאמר רבינא בסייעתא דרבה דודאי שפיר קא פריך. גי' רש"י ז"ל מאי אצית דתנינן זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא מצות ל"ת היא א"ל אי תנית חסר ותני הכי זו היא מצות ל"ת ועשה שבנדה א"ל נטמאתי וכו' ופי' הוא ז"ל היכי מצית לאוקומה בכניסה דהא תנינא עלה דההיא דנמצא על שלו זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא דבכניסה איירי מל"ת היא ולית בה עשה א"ל אי תנית חסר ותני אם אתה שונה ברייתא זו על אותה משנה תקנ' בלשון חסורי מחסרא ואמור שהיא חסרה ותני הכי זו היא מצות ל"ת שבנדה אבל היה משמש עם הטהור' וא"ל נטמאתי ופירש מיד זו היא מ"ע שבנדה כל זה צריך להוסיף על משנתך עכ"ל רש"י ז"ל ובודאי דקשיא אמרן ז"ל מדידיה דלדידיה שהוא מפרש בכאן דאפי' מאן דחייב על הכניסה ל"ת הוא דאיכא אבל עשה ליכא ואלו במסכת הוריות על אותה ששנינו שם איזו היא מצות עשה שבנדה פי' ל"ת לא תבא על הנדה פי' רבינו ז"ל שם עשה פי' שלא תקרב אליה סמוך לוסתה דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם אלמא עשה גמור הוא ובדברי הירושלמי שאמרנו לעיל ובודאי שאין פי' שפי' שם מחוור שהרי לא הוזכרה כאן אותה משנה למימר דאיירי תנא התם בכניסה ולא מייתי' אלא הא דנמצא על שלו ואין לומר דטעמא משום דכיון דלא אמר התם ל"ת בכניסה דלא מוכח מינה חיוב קרבן ולומר דלא תבא דקתני התם היינו עלה ובה ממש דהא ודאי לענין חיוב קרבן ב"ד שנויה שם וב"ד אינם חייבי' על עשה אלא כשיש עמו ל"ת וכמו שפי' לעיל אלא דהתם ודאי עשה דפרישה קתני כדפי' לעיל ומאי פרוש שיפרוש מלבעול ומלצאת בהנאה מרובה דהיינו יציאה בקושי אלא שיעמיד בעצמו וכן פירשו שאר המפרשים ז"ל גם לענין פירוש שבשמועתינו הקשה הרמב"ן ז"ל חדא דהו"ל למימר מאי אצית דתנינא עלה דההיא היא מ"ע והיכי נקט סתמא דתניא וכן הוא הלשון המורגל בתלמוד ועוד לא מצינו שנשנת ברייתא זו על אותה משנה בתוספתא ובשום דוכתא ואין הדבר נראה שהיא שנויה שלא במקומה ועוד יש לי להקשות שלא מצינו בשום מקום חסורי מחסרא כיוצא בזה שלא שנו בברייתא אלא זו היא מ"ע שבנדה והוא אומר שנוסיף בה זו היא מל"ת שבתורה ועשה שבנדה הי' משמש עם הטהורה וכו' היכן יכנס כל התוספת הזה והנכון כגי' הספר וכן הגי' בנימוקי ר"ח ז"ל מאי אצית דתנינא זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא עשה ול"ת היא א"ל תני הכי זו היא מל"ת ועשה שבנדה היה משמש וכו' והרבה פירושים נאמרו בה אבל המתחוור לי יות' דה"פ מאי אצית לאוקומ' בכניסה ולומר שיש חיוב בכניסה דהא במתני' דהכא בפרקין דטרח תנא לפרושי חיוב שבנדה דתנן במס' הוריות קתני זו היא מ"ע שבנדה א"ל נטמאתי וכו' והיינו ע"כ חיוב פרישה כדקתני בהדיא ואם איתא דאיכא חיובא נמי בכניסה וכי קתני התם בהוריות ל"ת שבנדה משום כניסה הוא ה"ל למתנייהו הכא כדקתני פרישה וליתני זו היא מ"ע ול"ת שבנדה עשה משום חיוב פרישה דקארי לה הכי בכל דוכתא אע"פ שיש עמו ל"ת משום חיוב כניסה דבעי למקרייה בלשון ל"ת כדכתיבנא לעיל ואפי' גי' רש"י ז"ל יש להלום אותו דאם איתא ל"ת הוא כלומר ל"ת דכניסה דהוי רבותא טפי הו"ל לפרושי ולא בעי לפרש אלא חד מינייהו והיינו דלא משנינן לפום גי' דידן דדלמא פריש חדא וה"ה לאידך וכיון דחזינן דפריש חיובי קרבן דפרישה ולא פריש חיוב בכניסה כלל ולא רמיז לי' הכא מכלל דאיכ' שום חיוב בכניסה ול"ת דקתני בהוריות היינו ל"ת דלא תבא על הנדה ממש א"ל תני הכי זו מל"ת ועשה שבנדה היה משמש וכו' הוסף במשנתך ל"ת ותשכח דתרווייהו תני להו ומעיקרא תני ל"ת דחיוב כניסה ובתר הכי עשה דפריש' ומתני' ה"ק הי' משמש עם הטהורה סמוך לוסתה וא"ל נטמאתי ופירש מיד חייב וכו'. פירוש וא"ל נטמאתי והמתין עד שמת דהשתא חיובא על הכניסה זו שפי' מיד והוא חייב על הפריש' לבדה כגון שהיה כניסתו שלא סמוך לוסתה או שחייב שתים בסמוך לוסתה ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו והרמב"ן ז"ל פי' אותה בלשון אחרת וזהו הנ"ל נכון וקצר והוא כדרך פי' מורי רבינו הרב ר' אהרן הלוי ז"ל אלא שיישבתי בו קצת:

וטוביה פי' אשריו שזכה לכך לכבוש את יצרו לעמוד בעצמו שלא לפרוש בקושי:

אמר רבא זאת אומרת המשמש מת בעריות וכו' כל משמש מת האמור בשמועתינו ר"ל באבר מת כדמוכח שמעת' והוא משונה מל' משמש מת האמור במס' סנהדרין בפ' ד' מיתות ב"ד דהתם פי' שמשמש את המת כמעשה דהורדוס והרב' לשונות יש בתלמוד כן שהלשון אחד ופירושו מתחלף וגם המשמש באבר מת האמו' בשמועתינו לא נחלקו כאן אלא בנדה דפ' הבא על יבמתו נפקא ליה לרבא מקרא אחרינא דכתיב שכבת זרע פרט למשמש מת ואילו הכא נפקא ליה מדכתיב ותהי נדתה עליו ומיהו תרווייהו צריכי דאי מההיא דאשת איש ה"א מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה ויש לה התר בחיי אוסרה וכדפרכינן דכוותה התם ואי מנדה הו"א מה לנדה שכן אינה במיתת ב"ד דאי ס"ד בעלמא חייב הכא אמאי פטור דאנוס הוא פי' רש"י ז"ל ומה הי"ל לעשות ומיהו לקמן בסמוך אמרינן דלא חשיב הא אונס אלא כשהוא שלא בסמוך לוסתה דאי סמוך לוסתה לא חשיב הא אונס כי הוא הביא האונס על עצמו וכדאמרינן בסמוך ומי אמר אביי אנוס הוא מכלל דבשלא סמוך לוסתה עסקינן. גירסת הספרים כי פריש מיד נמי אסור הוא פי' לא שיהיה אונס כמו שפי' מת דהא התם לא אפשר והכא אפשר אלא לומר שגם זה יש לו אונס כי חולי אינו יכול לכבוש יצרו ולעמוד בלא דישה עד שימות ולפיכך פירש חי ומיהו עדיין קשה לגי' דמאי מהדר ליה אביי שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת דהא אמרינן דאנוס הוא על זה ואם ר"ל שחייב לכוף את יצרו הכי הול"ל בהדיא ורש"י ז"ל גורס כי פריש מיד נמי ליפטר ופי' הוא ז"ל דכיון דבעלמא מת הרי הוא כחי לענין זה מה לי שיפרוש מת או שיפרוש חי דהא זה נמי צער יש לו והיינו דפרקינן שזה פורש בהנאה גדולה וזה פורש בהנאה מועטת ואם התרנו לו הנאה מועטת ומשום דלא אפשר לא נתיר לו הנאה מרובה:

אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה ק"ל א"כ דקאמר מאי דהא לכ"ע יש ארוכה וקצרה בנדה דמדקתני פירש מיד חייב מכלל דכל שלא פירש מיד פטור ולא סגיא בלא"ה ולא נחלקו כאן אלא אם פטורו של מת הוא בכאן בלבד או אם הוא ג"כ בכל התורה וי"ל דלא חשיב לומר ארוכה וקצרה אלא כששתיהן מקום אסור אלא שהותר לצורך שעה דלא אפשר בלא"ה דומיא דקצרה וארוכה שבנדה והיינו היכא דמשמש מת בעלמא חייב אף כל היכא דמשמש מת בעלמא פטור אינה ראייה לידון כקצרה שאין הקוצר שלה מתירה אלא שהיא בעצמה מותרת והוי כיוצא בעזרה דרך אויר את"ל דאויר עזרה לאו כעזרה דמיא והיינו דכאמר א"כ וזה ברור:

היה עם הארץ ואינו יודע לא אזהרת סמוך לוסתה ולא ענין הפרישה אם היה סמוך לוסתה אע"פ שנמצא שוגג בשניהם אינו חייב אלא אחת שהרי זה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שהרי בשתיהן העלמה אחת היא והוא ענין איסור ומותר וכל שכן אם היה שלא בסמוך לוסתה שהרי על הכניסה אנוס הוא:

היה תלמיד לזו ואינו תלמיד לזו ר"ל שיודע באזהרת סמוך לוסתה ואינו יודע באיסור פרישה לאלתר והיה הענין בסמוך לוסתה הרי זה נמצא שוגג בשתיהן על הכניסה שסבור היה יכולני לבעול בלא דם ועל הפרישה שהרי היה סבור שמותר ומתוך כך חייב שתים על הכניסה ועל הפרישה ואין זה כאכילת שני זיתי חלב בהעלם אחד שאין השגגות דומות זו לזו ששגגת הכניסה היא ביכולני לבעול ושגגת הפרישה הוא בהעלמת אסור ומותר:

מי ששמש ופרש וקנח ומצא דם על עד שלו שניהם טמאים זו משום נדה וזה משום בועל נדה שעל כרחך דם היה שם בשעת תשמיש ולענין קרבן על הפרישה פטור שהרי אנוס הוא ולא הרגיש ועל הכניסה חיובו תלוי על אחת מן הדרכים שביארנו וכן הדין בנמצא על עד שלה אם קנחה מיד אבל אם קנחה לאחר זמן מועט בכדי שתושיט ידה לתוך הכר או לתחת הכסת ליטול העד לבדוק בו ואח"כ קנחה עצמה שניהם טמאים מספק שמא בשעת תשמיש היה שם ופטורין מן הקרבן שמא לאחר תשמיש בא ואם שהתה בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה הבעל טהור:

הבא על הערוה אלא ששמש באבר מת פטור שאין ביאה בלא קושי קרויה ביאה אלא שפוסלת מן התרומה כמו שיתבאר במקומו:

גמרא לעולם אימא לך בשלא סמוך לוסתה ואפרישה כו' נראה דודאי רב אדא נמי מודה דמיחייב אכניסה בשוגג והיינו באומר מותר ובהכי מתוקם ליה מתני' דהוריות דחייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה דל"ת שבנדה היינו לחייב על הכניסה בספק אשם תלוי ובודאי חטאת ועוד עיקר קרא דלא תקרב לחייב על הכניסה בא כדמוכח לקמן בשמעתין אלא דהנהו דמיחייבי ב' חדא אכניסה וחדא אפרישה לא מצינן לאשכוחי בשוגג באומר מותר דמאי קא"ל נטמאתי כיון דלא ידעי איסור נדה כלל ולא ה"ל ידיעה בינתיים וה"ל כמו אכל ב' זיתים חלב בהעלם א' ולכך מהדר רבא לאשכוחי דמיחייב ב' בסמוך לוסתה ובת"ח לזו ולא לזו ומייתי מנמצא על שלו דע"כ לא איירי באומר מותר ומחייב ליה על כניסה וע"כ דהיינו בסמוך לוסתה ובהא פליג רב אדא עליה דאפי' בסמוך לוסתה לא מיחייב אכניסה אי משום דהוי נמי אונס דקסבר יכולני לבעול דוהזרתם לפרוש מן הנדה סמוך לוסתה אינו רק אסמכתא בעלמא כמ"ש בעל המאור ואי כפי' בעל מלחמות דאע"ג דלאו אסמכתא היא לרב אדא פטור הוא משום דאנוס הוא דאע"ג דאזהר רחמנא איהו לא מייתי ליה לידי קרבן כו' וי"א יכולני לבעול לרב אדא קרוב למזיד הוא כו' ע"ש ועוד האריכו בפי' סוגיא זו בצורך השמועה ומה שיש לדקדק בה עיין בדבריהם ואין להאריך:

תוס' בד"ה א"כ מצינו כו' שהפטור אינו ע"י שהיא בעילה קצרה כו' פירוש בארוכה דהיינו הנאה מרובה כו' עכ"ל לא ניחא להו כפרש"י דלדברי המקשה נמי ארוכה כמשמעו שהאריך ושהה פטור וקצרה כמשמעו שפירש מיד חייב משום דא"כ לא הוה פריך מידי דלאו היינו קצרה וארוכה דגבי מקדש כדמסיק המתרץ ואפשר שהוצרכו זה לפי דרכם שכתבו דהמקשה נמי ידע למימר כיון דלא דמי למקדש לא מתני ליה דמש"ה לא פריך ליה אלא אדאביי [אבל] לרבא דמשמש מת פטור לא מתני ליה ארוכה וקצרה הכא כמו במקדש שיש בשתיהן טומאת מקדש ואי הוה קס"ד דמקשה ארוכה וקצרה כמשמעו כפרש"י א"כ ודאי דלאביי נמי לא הוה קשיא ליה כיון דלאו היינו ארוכה וקצרה דגבי מקדש ודו"ק: