מסכת שבועות דף ט״ו עמוד ב׳

וכי תימא דמחמץ לשיריים דלא קפיד קרא אלא אקודם קמיצה שלא יקטיר קומץ מחמץ למזבח כדכתיב סיפיה דקרא כל שאור וכל דבש לא תקטירו:

אלמה לא בתמיה וכי לא אפשר לקדשה במנחת חמץ הא אפשר דניקדשה בשתי הלחם הבאים בעצרת שהן חמץ כדכתיב (ויקרא כג) חמץ תאפינה:

מאתמול מערב יו"ט:

בשחיטת כבשים הוא דמיקדשי אף על פי שבאים מתרומת הלשכה קדושת דמים היא זו אבל קדושת הגוף לפסול ביוצא לא קדשי אלא בשחיטת שני כבשי עצרת שהלחם בא עמהם דגמרינן מלחמי תודה ששחיטת הזבח מקדשתן כדאמרינן במנחות (דף עח:) קרבנו על זבח תודת שלמיו מלמד שאין הלחם קדוש לקרותו קרבן אלא על ידי זביחת התודה והכי נמי בזביחת כבשים קדשי ואין הכבשים נשחטין אלא ביום טוב:

נבנייה ביום טוב יגמור את הבנין ביום טוב:

אין בנין בית המקדש דוחה את יום טוב כדאמרינן ביבמות בפרק קמא (דף ו.) יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' כולכם חייבין בכבודי אתם והמקדש חייבין בכבודי שהזהרתי על השבת וימים טובים נמי שבתות איקרו:

נשבקיה ללחם עד למחר ונבנייה למחר ונקדשיה למחר איפסלו להו בלינה ונעשו נותר שהרי מן הנאכלין ליום ולילה הם:

דעד דקדיש יומא למוצאי יום טוב משתחשך מיד נגמריה לההוא פורתא ונקדשיה:

[שייך לע"ב] בשחיטת כבשים הוא דקדשי ולמאן דאמר תנור מקדש נמי לא מצי אפי להו מאתמול דלא ליפסלו בלינה ופלוגתא היא בפרק שתי הלחם (מנחות דף צה:):

אין בנין בית המקדש בלילה וכן אינו דוחה יום טוב ואם תאמר בר"ה פרק יום טוב (ראש השנה דף ל.) גבי הדתנן יום הנף כולו אסור קאמר התם דאיבני בלילה דאיבני בחמיסר ויש לומר דהיינו בית המקדש דלעתיד שהוא עשוי מאליו בידי שמים כדכתיב (שמות ט״ו:י״ז) מקדש ה' כוננו ידיך וכן מפרש במדרש תנחומא:

עד כי אתה ה' מחסי דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מצירין להם בשעת הבנין אבל משם ואילך לא משתעי בהכי:

אסור להתרפאות בדברי תורה והדאמר במסכת שבת (דף סז.) לאישתא בת יומא לימא הכי וירא מלאך ה' אליו וגו' סכנתא שאני:

אמטו להכי פנימית נאכלת לעיל פירש בקונטרס ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ וקשיא אם כן פנימית אמאי נאכלת והא נפסלה ביוצא דלא מצינו שיהא קדוש חוץ לחומה ובפרק בתרא דמכות (דף יט:) נמי אמר במעשר שני טהור שפודין אותו בפסיעה אחת חוץ לחומה ונראה דבפנים היו מהלכין ואע"ג דקרי פנימה להך דלהדי חומה ולפי זה היא יותר חיצונה שהיא כלפי חוץ לעיר מכל מקום קרי לה פנימה לפי שיש דבר אצלה והדתנן בפ' כיצד צולין (פסחים פה: ושם) החלונות ועובי החומה כלפנים אע"פ שהלכו מבפנים היה מתקדש כל מה שהיה בלבם לקדש דלא אפשר לילך בענין אחר ועוד דמסקינן התם דוקא בשוה לקרקע ולשם היה אפשר להלך:

דקדשה לה ראשונה ואם תאמר אדרבה ראשונה נמי תאכל דכל זמן שלא קידשה העיר אף על פי שקדשה העזרה נאכלין קדשים בכל הרואה כדתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) בשילה ונוב וגבעון שנאכלין בכל הרואה לפי שאין חומת העיר קדושה ויש לומר דמכיון שהלכה התודה כל שהוא הויא לה יוצא במקום שמהלכת:

והכתיב לא תאפה חמץ חלקם ואמר ריש לקיש אפילו חלקם והן שירי מנחות לא תאפה חמץ. ואתינן למימר בשתי הלחם שבעצרת שהן חמץ בהם תתקדש העזרה. ודחינן דאין בנין בה"מ [דוחה יו"ט ואין בנין בה"מ] בלילה:

ובשיר ת"ר שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצל על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים שנא' ארוממך ה' כי דליתני וגו'. שיר של פגעים בכנורות ובנבלים ובתופים.

ואומר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן עד כי אתה ה' מחסי ואומר מזמו' לדוד ה' מה רבו צרי עד לה' הישועה וזה שיר של פגעים עוד מפורש בסוף עירובין בתלמוד ארץ ישראל.

ר' יהושע בן לוי מסדר להני קראי וגאני והני מילי להגן בהן אבל יש לו מכה ומתכוין להתרפאות מבן בדברי תורה אסור.

ואם לוחש על המכה ורוקק אין לו חלק לעוה"ב וא"ר יוחנן עלה ברוקק שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:

ב"ד מהלכין אחרי התודות.

למאן דאמר זו אחר זו הראשונה מתקדשת לפיכך נשרפת אבל האחרונה הסמוכה לב"ד נאכלת דכבר קדשה ראשונה. אלא למאן דאמר התודות זו כנגד זו מהלכות תרוייהו בהדי הדדי קא מקדשי. אמאי זו נאכלת וזו נשרפת. ולמאן דאמר זו אחר זו מי ניחא כל שלא נעשית בכל אלו תנן. כלומר אינה מתקדשת ירושלים ליכל בה קדשים קלים עד שיעשו בה כל הדברים. הנה עדיין לא נתקדשה למה נאכלת.

ואפילו למאן דאמר באחת מכל אלו תרויהו חדא מצוה נינהו ודחינן הא אמר ר' יוחנן זו שנאכלת על פי נביא נאכלת.

ונבנייה מאתמול ונקדישיה מאתמול שתי הלחם בשחיטת כבשים הוא דאקדישיה קדושת הגוף שאף הם נפסלות ביוצא וא"ת ולומר תנור מקדש מי איכא דס"ל דאין תנור מקדיש וי"ל דלדידיה נמי אין תנור מקדש אלא דראוי למצות וזו ושתי הלחם אם אתה אופה אותם מאתמול ומקדשם אינן ראויות מחר למצותם שכבר נפסלו בלינה וז"ש שם דלמ"ד תנור מקדש' אפייתם דוחה שבת וי"ט שאל"כ נפסלו בלינה:

בעינן קידוש סמוך לבנין פירוש בו ביום מדכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו:

דעד דקדיש יומא נגמריה פירוש לאחר שתצא קדושת י"ט בלילה קודם שיפסלו בלינה אין בנין בית המקדש בלילה והא דאמרינן פ' י"ט גבי הא דתנן שיהא הנף כולו אסור משום דמהרה יבנה ב"ה ומסיק התם שאין החשש אלא שמא יבנה בלילה ל"ק דשאני בנין העתיד שהוא בנוי כבר ומשוכלל בשמים כדכתיב מקדש ה' כוננו ידיך וכדאיתא במדרש ר' תנחומא הלכך לא אפשר וכל דלא אפש' לא מעכב ואע"ג דלקמן אמרי' למ"ד בכל אלו תנן דאפי' היכ' דלא אפשר מעכב התם הוא לענין דברי' שהיו ממש במשכן דכתי' וכן תעשו אבל לענין לחמי תוד' שלא למדנו אותם אלא מעזרא מדברי קבלה הכל מודים דכל דלא אפשר דלא צריך:

שיר של פגעים וכו' ובמדרש אומרים כי מרע"ה אמר אותו בשעה שהוקם המשכן מדכתיב ויברך אותם משה וז"ש ויהי נועם י"י אלהינו וגו' יושב בסתר עליון וגו' עד כי אתה י"י מחסי פירוש בתוס' כי עד שם מדבר בענין האויבים כמו שאמור למעלה ושלומת רשעים תראה ומכאן ואילך מדבר על דברים אחרים תרמוס כפיר ותנין ובבנין עזרא היו להם אויבים שמקטרגים בבנין ואינו מחוור שהרי במשכן ובבית ראשון לא היו אויבים אבל קבלנו כי עד כי אתה י"י מחסי ששים תיבות כנגד מ"ש הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה:

אסור להתרפאות בד"ת וקס"ד דהיכי דרפואה אסורה ה"ה להגן ומשני להגן שאני ויש שפירוש דמעיקר' ס"ד דמסדר להו כדי שיישן בהם שהשינה רפואה ולא נהירא דאם כן מאי להגן הל"ל להגן עביד: כתוב בתוס' כי מ"ש אסור להתרפאות בד"ת דוקא שלא במקום סכנה אבל במקום סכנה מותר כאותה שאמרו בפרק במה אשה יוצאה לאשתא צמירתא נימא וירא מלאך י"י וגו' ואישתא צמירתא כשעת הסכנה דמייא וכן מה שנוהגין לקרוא פ' ליולדת ונראה שאין צורך לכך שכל אלו להגן הם: פנימית הן דמקרב לחומה למה שפי' רש"י ז"ל לעיל גבי ואעמידה ב' תודות שהתודות היו מחוץ למחנה א"ש דקרי פנימית לההיא דמקרבה לחומה אבל קשה דא"כ פנימית היאך נאכלת שהרי אף לאחר קדשה נפסלה ביצא למאי דלא הוה ידעינן מסקנא שע"פ נביא נאכלת שהרי לא מצינו שיהא שם קדוש חוץ לחומה דהא בפרק בתרא דמכות אמרינן דמעשר שני נפדה אפילו פסיעה אחת חוץ לחומה ועד כאן לא נחלקו בפרק כיצד צולין אלא בעובי החומה והחלונות ולא עוד אלא דאי הקף הוא חוץ לחומה הוה היכי אמרינן דחומה לא נתקדשה לכך פירוש בתוס' דבפנים היו מהלכות והא דקארי לה פנימית דלהדי חומה ואע"פ שנוטה יותר כלפי חוץ משום דהיא ממוצעת בין החומה לחברתה קרי ליה הכי וא"ת למ"ד בפרק כיצד צולין שעובי החומה והחלונות כלפנים במה נתקדשו כיון שהיו מהלכות בפנים וי"ל דיכולין היו לקדש כל מה שבלבם לחדש עד חוץ לחומה שהוא ענין אחר תדע שהרי לא היה אפשר לצמצם ללכת חוץ לחומה ממש ואע"פ כן נתקדש כיון שהיה בלבם ומיהו למאי דמשמע מפשטיה דקרא שהחלונות היו על החומה ממש נאמר שהלכו על החומה בצמצום בקצה של חוץ ולכן נתקדש הכל אבל אינו נראה מלשון הגמרא דהכא ועוד דא"כ מ"ט דמ"ד דחומה לא נתקדשה משום דקידשה לה ראשונה פי' ולא נפסלה האחרונה ביוצא והקשו בתוס' ואפילו חיצונה למה נפסלה שהרי אמרו בפרק כיצד צולין דכל זמן שלא נתקדשה החומה יכולין היו לאכול אף מחוץ לחומה בכל הרואה ותירצו דכיון שהלכה שם התודה וקדשה כל שהוא מיד נתבטל דין הרואה ונפסלה ביוצא. פנימית אמאי נאכלת פירוש רש"י ז"ל או יהיו שתיהן נאכלות או יהיו שתיהן נשרפות פי' לפי' דאי אמרת קדושתן והלוכן באים כאחת יהיו שתיהן נאכלות ואי לא אמרת שהן באים כאחת שתיהן נשרפות. הא איתמר עלה פי' אלא קאמרינן והרבה כיוצא בו בתלמוד:

גמרא אלמא לא אפשר דמקדש בשתי הלחם בעצרת כו' יש לדקדק אמאי לא דחי ליה דא"כ שלמה אמאי קדשה בסוכות ולא המתין עד עצרת בחמץ גם יש לדקדק לעיל שכתבו התוס' בחד תירוצא דשלמה לא קדשה כלל בשירי מנחה משום דלא היה אפשר ואמאי שהרי אפשר לו להמתין עד העומר כי הכא דפריך להמתין משום חמץ עד עצרת וי"ל דודאי שתחלת בנין הבית כיון דנגמר בסוכות בימי שלמה מקרי לא אפשר להמתין עד העומר או עד ב' הלחם ליבטל מעבודת בהמ"ק כ"כ אבל הכא גבי הוספת העזרה דבהמתנה חצי שנה לא מתבטל עבודת בהמ"ק מקרי שפיר אפשר להמתין עד עצרת משום חמץ וכן נראה קצת מלשון התוספות לעיל ודו"ק:

אֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה (במדבר ט, טו) נראה לי בס"ד הטעם כי הלילה רמז לגלות ולכן אין בונין בית המקדש בלילה להורות להם דאל יאיצו לדחות את השעה לבנות בית המקדש בזמן שהם בגלות וכמו שנאמר אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ (שיר השירים ג, ה) אי נמי הטעם משום דכתיב לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה, ד) וכמו שאמרו (ירושלמי פאה ח, ח) דאין נותנין צדקה בלילה שזה דבר נגדיי לחיצונים ששליטתם בלילה.

שִׁיר שֶׁל תּוֹדָה בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְצִלְצָלִים נראה לי בס"ד טעם לשלשה מינים אלו דידוע אותיות מנצפ"ך הם ה׳ גבורות שהם מתמתקים על ידי השיר אך אותיות מ"ם פ"ה הם סוד הֶבֶל ומתמתקים על ידי שיר בפה שהוא הבל אבל אותיות נצ"ך דמנצפ"ך הם סוד מעשה שהם מתפשטים בזרוע וכף ואצבעות והם מתמתקים על ידי שיר במעשה שהם כלי זמר ולכן אמר 'שִׁיר שֶׁל תּוֹדָה' שהיא בפה נעשה גם כן על ידי מעשה של ג' מינין שהם כנורות נבלים צלצלים דראשי תיבות שלהם 'כנץ' [כִּנּוֹרוֹת בִּנְבָלִים צִלְצָלִים] כסדרן תחלה כ"ף ואחריו נו"ן ואחריו צד"י.

וְאוֹמֵר "אֲרוֹמִמְךָ הֳ' כִּי דִּלִּיתָנִי" (תהלים ל, ב) קשא למה אינו מתחיל מפסוק הראשון (תהלים ל, א) שהוא מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד? ונראה לי כי מזמור זה אנחנו אומרים כל יום בסוף הודו בשחרית קודם 'הֳ' מֶלֶךְ' וגם כן אין אומרים מפסוק ראשון אלא מתחילין מן 'אֲרוֹמִמְךָ הֳ' כִּי דִּלִּיתָנִי' וכתבתי במקום אחר הטעם דאיתא בספר חסידים (דף עז:) כי המזמור הזה הוא דברי הניצוצות העולים כל יום מן העשיה והם אומרים כך ולכן גם אנחנו אומרים אותו כמותם ולכן צריך לכוין בעשר הויו־ת שבו עשר נקודות המיוחסים לעשר ספירות יעוין שם. וכתב הרב המקובל מהר"י קאפיל ז"ל בסידור שלו שיש בזה המזמור מן אֲרוֹמִמְךָ עד הסוף צ"ב תיבות כמנין הוי־ה אדנ־י עם הכולל לרמוז לחיבור הוי־ה אדנ־י ויש במזמור הזה עשרה הויו־ת כנגד עשר ספירות ונקודותיהם כל הוי־ה כפי ניקוד המיוחס לספירה שלה ושם ההוי־ה העשירית היא כנגד מלכות לכן היא בלי נקוד וכל המזמור הזה רומז על דברי הניצוצות שנבלעו בקליפות וכשיוצאים בכל יום אומרים שירה עד כאן לשונו. ועוד כתוב בסידור הנזכר מטעם זה יש במזמור הזה י"א פסוקים מן פסוק אֲרוֹמִמְךָ עד הסוף כמנין ו"ה עד כאן עיין שם. ולפי זה מובן הטעם מה שאין אומרים בכל יום פסוק ראשון כי אלו הפסוקים הם באים בחשבון התיבות ובחשבון הפסוקים בכיוון ואם יאמרו פסוק ראשון אבד חשבון מצד הפסוקים ומצד התיבות ולכן מזה הטעם נמי אין אומרים פסוק ראשון 'כְּשֶׁמּוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת' יען כי בתוספת זו יהיה עליית ניצוצות מאותה הקרקע שמוסיפין על העיר ועל העזרות דהקרקע מתעלית בזה התוספת וכיון דמתעלת יהיה ממנה עליית ניצוצות ואז אותם הניצוצות שעולים אומרים שירה זו ומתחילים מן אֲרוֹמִמְךָ כי זה המזמור מן אֲרוֹמִמְךָ הוא שירה של הניצוצות כאמור לעיל ולכן גם התחתונים אומרים אותה השירה של ניצוצות כאשר הם אומרים ומתחילים מן אֲרוֹמִמְךָ.