מסכת שבועות דף י״ד עמוד ב׳

פנימית וחיצונה מפרש בגמרא:

ונאכלת ונשרפת נמי מפרש בגמרא:

נטמא בעזרה וידע שנטמא:

השתחוה בהעלם זה:

או ששהה כדי השתחואה בגמרא מפרש שיעורא:

או שבא לו בארוכה שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה הימנו לצאת:

חייב ואפי' לא שהה תחלה ושיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה:

בקצרה פטור היכא דלא השתחוה ולא שהה:

ארבעי קמייתא דלא מייתי ליה לידי קרבן כו' זאת הגירסא עיקר וכן נראה לקונטרס אע"פ שפ"ה בריש מסכת שבת (דף ג. ושם) הנהו דאתו לידי חיוב חטאת קחשיב דהיינו העקירות לא קשיא מידי דהתם מיירי בזה עוקר וזה מניח ובהנחה אין המניח יכול לבא לידי חיוב חטאת אבל העוקר היה יכול לבא לידי חיוב חטאת אם היה גומר הוצאה אבל הכא בידיעה ראשונה לא נתחייב ובידיעה האחרונה נתחייב:

זיל קרי בי רב הוא והוי כמו שיש כאן ידיעה שהיה לו לשאול כיון שדבר זה ידוע לתינוקות אבל שרץ דמטמא בכעדשה דבסמוך אין ידוע אלא לתלמידים וא"ת תיפוק ליה דידע בבית רבו כשלמד דצב מטמא וי"ל בשלא למד אלא ראה שהעולם נזהרים ולא ידע באיזה א"נ למד ולא הבין בין צב לצפרדע מעולם ועוד יש לפרש זיל קרי בי רב הוא כלומר הרי ע"כ למד בבית רבו שצב כתיב בפרשה ובתינוק שנשבה ליכא לאוקומה כיון שיודע דחד מינייהו מטמא:

ונעלם ממנו מקום מקדש מהו לפי מה שפי' דחשיב ידיעה מה שהיה לו לשאול צריך לפרש דבזמן הזה מיירי שאין מצוי לישאל היכן מקומו ומ"מ נקט בן בבל לפי שבני א"י רגילין להכיר יותר ויש תימה אמאי לא חשיב בכך ונעלם מכלל דידע כמו ונעלמה מעיני כל חי (איוב כ״ח:כ״א) דגבי תורה:

או דלמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא פי' בקונטרס דלא דמי לידיעת בית רבו דהתם ידע ששרץ מטמא וכשנגע בשרץ לא נזכר לו שלמד שיהא טמא בנגיעה זו משמע דלא הויא ידיעת בית רבו ידיעה אא"כ ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ ולעיל בפ"ק (שבועות דף ה.) דפריך ומי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו ומשני משכחת לה בתינוק שנשבה בין הנכרים ה"מ לשנויי כגון שלא ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ:

ומקשי רב פפא והא שש ידיעות הן ידיעת מקדש ונעלם ממנו שהוא מקדש ובא בתוכו ואח"כ נודע לו הרי שתי ידיעות. וכן ידע שזה בשר קדש ונעלם ממנו שהוא קדש ואכלו ואח"כ נודע לו שהיה קדש הרי שתי ידיעות. ושתים בטומאה ידע שזה שרץ או מת או נבלה וכיוצא בהן ונגע בהן ונעלם ממנו הטמאה ונכנס למקדש או אכל בשר (שרץ) [קדש] ואחרי כן נודעה לו הטומאה הרי שש ידיעות. אמאי תני שתים שהן ארבע. ואמרי ליה ולטעמיך תמני הוויין. שתים בטומאת קדש ושתים בטומאת מקדש.

ופרקי' שם טומאה אחת היא כלומר בין בקדש בין במקדש ידיעות שרץ ומת ונבילה וכיוצא בהן היא הטומאה הראשונה בזה ובזה אחת היא. לפיכך לא צריך. מכל מקום שית הויין אמאי תני ארבע. והדר ביה רב פפא ואמר לעולם תמני הויין וארבעי ידיעתא קמיית' דליתנהו בכל התורה קא חשיב. דלא אשכחנן יריעה דכתיבא בתורה אלא אחרי החטא כדכתיב ונודעה החטאת אשר חטא עליה וגו' וכתיב נמי או הודע אליו חטאתו אשר חטא. והני ידיעות דבתר החטא כיון דמפרשי באורייתא לא אצטריך למתננהי. כי אצטריך להני קמייתא דלא כתיבי אי נמי ידיעתא בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן. כדכתיב ונודעה החטאת והקריבו הקהן פר בן בקר. או הודע אליו חטאתו והביא את קרבנו שעירת עזים קא חשיב. אבל ידיעתא קמייתא דלא מייתן ליה לידי קרבן דהא לא ידע ליה דחטא אמאי מייתי הלכך לא חשיב להו:

בעי רב פפא ידע דשרץ ודאי מטמא [ולא ידע] דבכעדשה מן השרץ מטמא אי לא. ונגע בו ונעלם ממנו אי מטמא בכעדשה אי לו. ונכנס או אכל קדש ואח"כ נודע לו דכעדשה מטמא מאי. ונעלם קרינא ביה וחייב אי לא. ועלתה בתיקו: בעיא דר' ירמיה במי שנעלם ממנוהמקדש אליבא דר' ישמעאל ור' עקיבא מפורשת חלוקתם בהעלם מקדש בסוף זה הפרק ואמר לא צריכא לרבי דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש כמו שפירשנו למעלה. ועלתה בתיקו. הא דר' ישמעאל ור' עקיבא ורבי מפורש בראש הפרק הראשון:

מתני' אחד נכנס לעזרה ואחד נכנס לתוספת העזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ובנביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד תודות ושיר וכו': מנהני מילי אמר רב שימי בר חייא דאמרו קרא ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו לדורות.

גמ' אילימא דלא ידע אי שרץ מטמא או צפרדע מטמא. פרשינן שנגע בצב אבל סבור דאין הצב מטמא אלא צפרדע הוא דמטמא, מי הויא ידיעה כיון דידע דנגע בשרץ ממש, או דילמא לא הויא ידיעה כיון דלא ידע שנגע בשרץ מטמא, ובמי שלמד בבית רבו היא בעיא דסתם ישראל בדאית ליה ידיעת בית רבו, ולפיכך השיב האי ודאי ידיעה היא, דכל שלמד וידע דשרץ מטמא אע"ג דסבור דאין הצב מטמא, אין בכך כלום, דאינו צריך לחכם שיודיענו עכשו אלא זיל קרי בי רב הוא, שהרי מפורש בכתוב החלד והעכבר והצב, ואוקימנא לבעיא כגון דידע שהצב מטמא אלא שנגע בחתיכה קטנה כעדשה, ואינו יודע אם מטמא בכעדשה אם לאו, דהאי לאו קרי בי רב הוא, דהא צריך חכם להודיעו, וכיון שכן מי נימא דאפ"ה ידיעה היא זו, כיון דידע דמטמא שרץ בעלמא וחייב, או דילמא כיון דלא ידע אי כעדשה מטמא העלמה היא ופטור.

והאי העלמה דקאמר לאו דוקא, דהשתא אי הויא ידיעה וחייב או לא הויא ידיעה ופטור קאמרינן, אלא העלמה היא כלומר לא ידיעה היא ופטור קאמר, וכן פירש גם הרב ר' יוסף הלוי ז"ל, אבל ר"ח ז"ל פירש או דילמא העלמה היא וחייב, ונראה שהוא מפרש עיקר בעיא אי הויא העלמה או לא דכיון שידע שנגע ועדיין זכור הוא אלא שנעלמה ממנו טומאה שאינו יודע שאם נטמא בכך העלמה היא וחייב.

כן בכל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש מהו כלומר כן בכל שנגע בשרץ וזכור הטומאה ויודע שאסור לו ליכנס למקדש, אלא שאינו יודע מקום מקדש, ונכנס למקדש וסבור שהוא אתר הדיוט, מי הויא ידיעה או לא. ואקשינן אליבא דמאן, אי אליבע דר' עקיבא מה לי נעלם ממנו מקדש מה לי לא נעלם, והא ר' עקיבא לא מחייב על העלם מקדש וכיון שזכור הטומאה אפילו נעלם ממנו מקדש פטור הוא, דהא ליכא העלמת טומאה, ואי אליבא דר' ישמעאל דאית ליה העלמת מקדש חייב דכיון דלבסוף ידע אפילו נעלם ממנו בתחילה [כ](ו)שנכנס חייב הוא, כיון דאיכא ידיעה בסוף. ואוקימנא אליבא דר' דבעי ידיעה בתחילה כר' עקיבא, ואית ליה דהעלמת מקדש הויא העלמה, ואית ליה ידיעת בית רבו שמה ידיעה, דכיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא, או דילמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא, ולא הויא ידיעה וסלקה בתיקו. וא"ת והאיכא ידיעת בית רבו, כבר פירש רש"י דלא דמי לידיעת בית רבו דטומאה, דאלו התם ידע שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא התבונן לשום אל לבו שנטמא בנגיעה זו, התם קאמר כיון שלמד שהנוגע בזה השרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם, אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו ואין כאן ידיעת בית רבו עכ"ל הרב ז"ל, וזה עולה יפה לתירוץ שמועתינו. אלא שבעיקר פירוש בידיעת בית רבו קשה טובא, דאי אין ידיעת בית רבו אלא ביודע שזה שרץ מטמא וידע שנגע בו, מאי קא מקשה עלה בריש מכלתין (ה, א) מדקתני אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף מיהו איכא דלית ליה ידיעת בית רבו, ולא אשכחן ליה פיתרי אלא בתינוק שנשבה לבין הגויים, ואם איתא איכא ואיכא דלית ליה ידיעת בית רבו, ואפילו חכם דנגע בשרץ ולאו אדעתיה ולא ידע מעולם שנגע בשרץ או שנגע בחתיכה ולא הכיר בה שהיא של שרץ מטמא. אבל בנמקי הר"ם בנז"ל כתוב דלא דמי האי לידיעת בית רבו, דהתם יודע שהשרץ שמטמא, ואם ידע שנגע בו ידע שנטמא, ואפילו אינו מכיר חתיכה זו שהיא של שרץ הוא מכיר שרצים אחרים הרבה, אבל הכא אף על גב דאיכא מקדש בעולם, כיון שהוא באותו בית וסבור שאין בית זה בית המקדש, הרי אין לו מקדש בעולם, וכיון שהוא מדעתו נכנס שם ויודע שהוא טמא ואינו יודע מקדש אין זו ידיעה. ומידקא מבעיא גבי מקדש ולא גבי קדש וכגון דלא ידע שזה בשר קדש הוא, משמע דהתם חייב ואפילו לא היה לו היכר בשום קדש בעולם, שאין בשר קדש ידוע מחמת עצמו כדי שיהא לזה [חסרון] ידיעה כשלא ידעה בשר קדש כו"כ, וגם זה דחוק בעיני קצת. ונראה לי דבטומאת שרצים ונבגלות ואדם לכל טומאתו הויא ידיעת בית רבו ידיעה, שאי אפשר לעולם בלא (אלא) וטומאה זו ישנה בעולם בכל עת, אבל מקדש וקדשיו אעפ"י שלמדו רבו לכשיהיו אסור למי שנטמא ליכנס למקדש לכשיבנה ולאכול את הקדש לכשיהיה, מ"מ כיון שבשעה שלמדו רבו אפשר שאינו, ועכשיו נמי לא ידע מקום מקדש ואינו יודע היכן הוא לא חשבינן ליה ידיעה כנ"ל.

וליטעמיך פי' דס"ל דכולהו ידיעו' תמני הויין כלומר מתמני הו"ל לאקשויי ומהדר דתמני לא קשיא ליה דהא שם טומאה א' היא אבל מ"מ שית הויין: אמר ר"פ לעולם תמני הויין דלא אמרינן שם טומאה אחת היא ומיהו ארבעה קמיית' דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב וכבר פי' בפ"ק דאפי' לרבי דלא בעי הכא אלא ידיעת בית רבו אמרינן דליתנהו בכל התורה כולה ואפילו לר"י דאמר בפ' כלל גדול תינוק שנשבה לבין העכו"ם פטור דשאני התם דלא ידע עיקר שבת כלל דאלו ידע שיש שבת באיסור מלאכות אף על פי שאינו יודע מה הן המלאכות חייב משא"כ בזה דלא סגי לי' שיש דברים מטמאים עד שידע שהצפרדע טהור והצב וחביריו טמאי' כמו שלומדים בבית הרב ואצ"ל דרבי סבר כמאן דמחייב התם:

ארבעה בתרייתא דמתיין לידי קרבן קא חשיב כך הגירסא ברוב הספרים והיא גירסת רש"י ז"ל ול"ג ד' קמייתא דמתיין ליה לידי קרבן ולומר דהכא בעינן ידיעה בתחלה משא"כ בכל התורה דא"כ היינו תירוצא קמא ולית בהו כי אם שינוי הלשון בלחוד וכבר פי' בפ"ק לפום גי' דוקני דגרסי ד' בתריית' אמאי קתני בפ"ק ידיעות טפי מביציאות ובשבועות:

בעי ר"פ נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו ואמרי' ה"ד אי לא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא האי זיל קרי בי רב הוא רש"י ז"ל פי' בעיין לענין ידיעה בתחלה ודומיא דבעייא דר' ירמיה דלקמן בסמוך דבעי ליה בהכי כדאיתא התם בהדיא וה"פ אילימא שידע בודאי שנגע בצב הזה ויודע ג"כ שהטמא אסור ליכנס למקדש ולאכול קדש אלא שהוא סבור שהצב טהור פי' לפי' שאינו יודע אי צב טמא או צפרדע טמא האי זיל קרי בי רב הוא כלומר תינוקות שב"ר יודעין כן וידיעה גמורה חשיב' כיון שאינו מח סר אלא [שאלה] זיל קרי בי רב הוא ואיכא דק"ל דא"כ אפילו תינוק שנשבה לבין העכו"ם יהא חייב אליבא דרבי דהא זיל קרי בי רב הוא ולאו מלתא היא דלא שייך לומר זיל קרי בי רב אלא במי שיודע שיש טומאה בעולם ושהזהירה עליה תורה דכל כי הא כשנולד לו ספק אם הצב טמא או הצפרדע ילך וישאל על ספיקו אבל מי שאינו יודע שיש טומאה בעולם היאך ילך לבי רב ללמוד מה דלא ידע דאית ביה (מאן דל"ל כיבא) לא ליזיל לבי אסייא אפילו בזו שבנדון לפנינו אילו היה טועה גמור לומר שהצפרדע טמא והצב טהור לא הויא ידיעה ואפילו שיודע הלכות טומאה דהא לא אזיל לבי אסייא ולא אמר הספר אלא שהוא מסופק בדבר וכדנקטי' בלישנא דלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא ואית דק"ל תו למ"ל לחייבי משום דמצי למיזל לבי רב ותיפוק ליה דכיון שיודע שיש טומאה בעולם ושיש כאן איסור מקדש וזה כבר למד בבית רבו וידע שהצב טמא וידיעת בית רבו שמה ידיעה ויש מתרצין דבעיין לפ"ע ואחרים תירצו דבעיין כשלא למד מעולם אלא שראה העולם נזהרין מטומאה ולא ידע באיזה דבר נזהרים ואחרים אמרו דהיינו נמי דקאמר דהאי זיל קרי בי רב הוא וידיעת בית רבו הוא הואיל וכבר למד בבית רבו שהצב טמא וליכא לאוקומה בתינוק שנשבה כיון שידע שיש שמטמא ולא משמע לישנא דגמ' כי האי פירושא כלל גם הלשון הראשון לומר שלא למד רחוק מאד אלא הנכון דאפילו לרבי לא סגי ליה בידיעת בית רבו שלמד באותו זמן עד שידע ג"כ ידיעת בית רבו בשע' שנטמא או לאחר שנטמא וקודם שנעלם ונכנס למקדש דהכי משמע לשון ונעלם ממנו והוא טמא ובמתניתין דהוא ר' תנן נטמא וידע וכן פירש"י ז"ל:

והא דפרכינן בפ"ק מי איתא דלית ליה ידיע' בית רבו משום דכל שלמד בבית רבו יודע הוא לעול' זה מן הסתם ואינו שוכחו ונתיישב פי' רש"י ז"ל בשמועתינו ולפ"ז הא דמסקינן או דלמא העלמה היא ה"פ או דילמא הא מיעוט ידיעה היא וכאלו היא העלמה מעיקרא בלאו ידיעה בתחלה וא"ת ואי לכל מי שהוא מסופק בצב או בצפרדע בלחוד קרי' ידיעה משום דהוי זיל קרי בי רב מאי בעי רבי ירמיה לקמן בסמוך גבי בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש אי חשיבא ידיעת בית רבו דהא נמי כמו זיל קרי בי רב הוא שהרי הי' יכול לשאול ויגידו לו ויש מתרצים בתוס' דההיא בזמ"הז שאין לו לשאול שאין מצוי כ"כ שיכיר מקומו והוא רחוק והנכון בשמועתינו כמו שפי' ר"ח ז"ל דבעייא לאו לענין ידיעה בתחלה דהא ודאי משום זיל קרי בי רב לא חשבינן ליה ידיעה ואפילו ידיעת בית רבו אלא בעיין לענין ההעלמה שידע שנטמא ושנגע בצב הזה ויודע שהוא טמא. ונעלם ממנו אח"כ אם הצב שנגע בו מטמ' ובס' זה נכנס למקדש והיינו דמהדרינן דא"כ פשיטא שהוא [פטור] מקרבן שזה שוגג קרוב למזיד הוא דכיון שיודע בשעת כניסה שנגע בצב הזה ויודע שיש טומאה בתורה והוא מסופק אם הצב שנגע טמא לא היה לו ליכנס עד שישאל על ספיקו דהא זיל קרי בי רב הוא ולהאי פירושא האי דנקטי בלישנא כיון דידע דשרץ מטמא בעולם ידיעה היא לאו ידיעה דבתחלה אמרינן אלא לומר שאינה העלמה כיון שיש בו ידיעה זו:

בעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לא"י וכו' להכי נקט בן בבל שעלה לארץ ישראל משום דבן ארץ ישראל מסתמא הוא יודע מקום המקדש ונעלם ממנו מקום המקדש פי' כי יודע הוא שנטמא ושיש מקדש בעולם וכי הוא אסור ליכנס שם אלא שהיה נעלם ממנו מקום מקדש לעולם שלא ידע בנועלה לארץ ישראל ולא הספיק לדעת מקומו עד שנכנס בטומאה ובהעלם טומאה ג"כ א"נ בזדון טומאה וקא בעי ר' ירמיה אם הוא חייב קרבן על זו אם לאו מי חשיבא ידיעה דמעיקרא ידיעה או לא ומהדר תלמודא אליבא דמאן בעי לה אי אליבא דר"י דמחייב בין על העלם טומאה בין על העלם מקדש פשיטא דחייב שהרי יש כאן או העלם מקדש לחוד או העלם שניהם והוא לא בעי שום ידיעה בתחלה ואפילו ידיעת בית רבו ואי אליב' דר"ע בעי לה פשיטא דפטור דהא לא מחייב איהו לעולם כל היכא דאיכא העלם מקדש ובעי בשעת כניסה העלם טומאה וזדון מקדש לא העלה זה וזה ולא זדון טומאה והעלם מקדש ואוקימנא לבעייא דר' ירמיה אליבא דר' דבעי בתחל' ידיע' בית רבו מיהת ומחיי' אף על העלם מקדש מי חשיב' הא כידיע' בית רבו להתחיי' קרבן על מקדש או לא מי אמרינן כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעת מקדש היא או דלמא כיון דנעלם ממנו מקום מקדש העלמה היא פירש"י ז"ל או דילמא העלמה היא דלא דמי לידיע' בית רבו דטומאה דאלו התם למד שהשרץ טמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אלא שלא התבונן לשום אל לבו שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמר רבי כיון שידע שהשרץ טמא אינו העלם טומאה וידיעה היא אבל זה לא ידע מקום מקדש מעולם ואין כאן ידיעת בית רבו עכ"ל ז"ל והוא עומד בשיטתו שפי' בפ"ק בידיעת בית רבו ותימה גדול הוא לפי פי' זה מאי מספקא ליה בהא דהא נראה כדבר פשוט שאין כאן במקדש ידיעת בית רבו כידיעת בית רבו דטומאה דהתם יודע שנגע בשרץ שהוא מטמא וזה אינו יודע כלל שנוגע במקדש. ולשיטת ר"ת ז"ל שפי' בפ"ק דידיעת בית רבו היינו שלמדו רבו שהשרץ מטמא אלא שלא למדו שהוא אסור ליכנס למקדש אפשר לפרש כאן יפה דקא מבעייא לן מי אמרינן התם הוא דחשיבא ידיעה דשרץ מטמא ידיעה ואע"ג דלא ידע איסורא משום דידע מיהת עיקר מקדש ומקומו וכי זה המקום קדוש משאר מקומות ולעולם יהא ירא מליכנס שם ואע"פ שלא למד שהוא אסור אבל זה שאינו יודע שזה מקומו וסבור שהוא בית הדיוט ולא ירא כלל מליכנס שם לא חשיבא ידיעה כלל או דלמא כיון שאינו יודע שהוא אסור ליכנס למקדש אין הפרש בין שידע מקומו בין שלא ידע דסוף סוף לא שאני ליה מידי בכניסתו ולפי' הנכון שפי' לדעת הרמב"ן ז"ל בידיעת בית רבו דהיינו כל מה שלומד אדם בבית רבו שהשרץ טמא ושאסור ליכנס למקדש אלא שאינו יודע שנגע בצב ג"כ יש לפ' בטוב בעייא דר' ירמיה משום דבכל תדא איכא מעליותא על ההוא דהתם דכיון שיודע שהוא טמא ושאסור ליכנס למקדש ויודע שיש מקדש בעולם לעולם יזהר בירושלים ליכנס לשום בית משום ספק מקדש משא"כ בידיעת בית רבו דהתם שיודע מקום מקדש ויודע שאסור במקדש אבל אינו יודע שנגע בשרץ דכיון שהוא אינו מסופק בטומאתו כלל לא יהא מפקפק מליכנס לשום בית ומיהו בידיעת בית רבו איכא מעליותא בגופה של ידיעה מהא דהכא דאלו התם יודע המקדש ויודע שהצב מטמא דכיון שיזכירוהו לומר בזה נגעת מיד יזהר אע"פ שלא יזכירוהו לא לשון טומאה ולא לשון צב שהרי מכיר אותו משא"כ בבעייא דר' ירמיה דכיון שאינו יודע מקום מקדש אע"פ שיאמרו לו היאך נכנסת בבית זה לא ידע ספיקו עד שיאמרו לו שהוא מקדש ומשום הכי מבעייא לן אי חשיבא מעליותא דהכא. כמעליותא דהתם וזה הנכון ובודאי שתימה גדול על רש"י ז"ל מי הכריחו להכניס בידיעת בית רבו שידע שנגע בשרץ שהרי אין ידיעה זו מענין הלמדה שבבית רבו וי"א כי דקדק כן דכיון דכתיב ונעלם מכלל דידע משמע כי מתוך שנעלמה ממנו שבתחלה עשה עבירה ואם לא ידע כלל שנגע בשרץ אפי' היה זכור מה שלמד לא היה נמנע מליכנס למקדש ולאכול קודש ואין זה טעם כלל דודאי לר' לא משמע קרא כי מפני שנעלם מה שלמד עבר עבירה דעיקר קרא ונעלם והוא טמא שחטא לפי שנעלמה לו הטומאה ומשום דלשון ונעלם משמע שידע ידיעה כל דהו קסבר דגזירת הכתוב הוא שידע לכל הפחות ידיעת בית רבו ואע"פ שמחמת אותה ידיעה לא היה פורש גורמת לו חיוב כשנכנס במקדש או אכל קודש בהעלם טומאה שהיתה עלומה ממנו לעולם וזה ברור:

זה שביארנו בענינים אלו שלידיעה בתחלה אנו צריכין כבר ביארנו בפרק ראשון שלידיעה גמורה הוא צריך ושידיעתו שהנוגע בטומאה טמא אינה קרויה ידיעה בתחלה אחר שלא הרגיש עכשו שנגע ומ"מ אם נעלמו ממנו הלכות טומאה כגון שנגע בכעדשה מן השרץ ויודע שהשרץ מטמא וכן יודע שנגע בו אבל אינו יודע אם מטמא בכעדשה אם לאו ושכח נגיעתו ואכל או נכנס בהעלמה ואח"כ ידע שנגע ונטמא הרי זה ספק אם הידיעה הראשונה נקראת ידיעה אם לאו ויראה לגדולי המחברים שאינו מביא קרבן שמא יכנסו חולין לעזרה ואע"פ שמצינו חטאת העוף באה על הספק אלא שאינה נאכלת טעם הדבר מפני שהמביאה מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק ומ"מ אם נטמא ויודע שנטמא אבל אינו יודע באיזו טומאה נטמא ושכח טומאתו ואכל או נכנס ואח"כ נזכר שנטמא הרי זה חייב קרבן שידיעה זו ידיעה גמורה היא:

נגע בשרץ ויודע ענין טומאה אלא שהוא מסופק אם שרץ זה בכלל המטמאים אם לאו הואיל והדבר פשוט לכל ידיעתו הכללית בענין טומאה ידיעה היא ואין ידיעתו מסתלקת במה שהוא מסופק אם זה בכלל המטמאים אם לאו שדבר זה זיל קרי ביה רב הוא ואינו צריך חקירת חכם והרי הוא נעשה כמוחזק בידיעה זו וי"מ קרי ביה רב הוא ומאחר שאינו יודע דבר זה אין כאן ידיעה כלך ופטור וי"מ דבר זה בשידע תחלה וסוף ידיעה גמורה ובאמצע נעלמו ממנו הלכות טומאה וכן פרשוה גאוני הראשונים שבספרד:

מי שידע שנטמא ושיש מקדש בעולם ושאסור ליכנס למקדש בטומאה אלא שנעלם ממנו מקום מקדש ולא ראהו מימיו כגון בן בבל שעלה לארץ ישראל ושכח טומאתו ונכנס ואח"כ נזכר הטומאה וידע שזה מקדש יראה לי שאין זו ידיעה כלל ולא נשארה בגמ' בספק אלא על דעת האומר ידיעת בית רבו שמה ידיעה וכבר כתבנו בפרק ראשון ה' א' שאין הלכה כן וגדולי המחברים פסקוה בספק ואיני מודה בכך:

בד"ה זיל קרי כו' ובתינוק שנשבה ליכא לאוקמא כיון כו' עכ"ל שיעור דבריהם דהא ודאי בתינוק שנשבה ולא ידע מאומה (דלא) [לא] קמבעיא ליה כדקאמרי' בפ"ק אלא בכה"ג שלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע ובכה"ג ליכא לאוקמא בתינוק שנשבה דלא שייך ביה שידע בחד מנייהו דנטמא וק"ל:

בד"ה או דלמא כו' ולעיל בפ"ק כו' ה"מ לשנויי כגון שלא ידע בשעת נגיעה כו' עכ"ל דהך מלתא ע"כ פשיטא ליה דהעלמה היא ולא מיבעיא ליה וגרע מלא ידע מקום מקדש דאל"כ בפשיטות טפי ה"ל למבעי בלא ידע משעת נגיעה כו' וק"ל:

שם במשנה ר"מ אומר השרץ ונעלם כו' ר"ע אומר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש. פשטא דמתני' משמע דלר"א ור"ע בהעלם מקדש פטור לגמרי ודלא כמו שרוצה ר"ת לפרש לקמן דף י"ט בד"ה הרי העלם מקדש בידו דפטור מעולה ויורד אבל חטאת קבוע חייב שהרי הקשו עליו בתוס' שם דלשון פטור לא משמע הכי א"כ לפ"ז ממילא משמע דלשון ואינו חייב דמתני' היינו נמי דפטור לגמרי מעולה ויורד וכ"ש מחטאת קבוע ולקמן אבאר מה שיש לדקדק בפי' ר"ת ובלשון התוס' שם. אלא דאכתי היא גופא קשיא לי מ"ט דר"ע בהא דהא מפשטא דקרא טפי מסתבר למימר איפכא דדוקא בהעלם טומאה הוא דחס רחמנא עליה להקל בעולה ויורד כיון שלא שגג בשגגת איסור כשעשה האיסור אלא ע"י שגגת היתר באה לו שהרי מה שנטמא קודם שנכנס למקדש היה בהיתר ועוד שהרי אפי' אם נטמא באונס ונכנס למקדש חייב וא"כ לא דמי לשאר שגגות דחייבי חטאות ששגגו בשעת מעשה במה שאסור להם דה"ל למידק משא"כ בהעלם מקדש שידע שטמא אלא שלא ידע שזה מקדש או שידע שזה מקדש אלא כסבור שמותר ליכנס למקדש כשהוא טמא א"כ לפ"ז הוי ממש דומיא דשאר שגגות דחייבי חטאות א"כ אית לן למימר דחייב בחטאת קבוע' דמה שחידש הכתוב לחייב בעולה ויורד היינו דווקא בהעלם טומאה דמוקי קרא דעולה ויורד בדדמי בשלמא לר"א דיליף לה משרץ ונעלם איכא למימר דסמיך נמי אפשטא דקרא דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא וממילא ידעינן דעל העלם טומאה הוא דמייתי עולה ויורד אבל בהעלם מקדש חייב חטאת קבוע וא"כ אייתר ליה האי קרא דהשרץ ונעלם וע"כ היינו למידרש מיניה דלא שייך שום חיוב חטאת כלל במקדש וקדשיו אלא בהעלם טומאה לחוד אבל בהעלם מקדש פטור לגמרי משא"כ לר"ע דמשמע דלית ליה הך דרשה דהשרץ ונעלם כדמשמע לקמן בפיסקא דר"א אומר א"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דפטור לגמרי וליכא למימר דלר"ע אה"נ דחייב בחטאת קבוע' כמו שרוצה ר"ת לפרש אלא הא דנקיט אינו חייב היינו משום דלישנא דר"א נקיט משום דבגמרא דלקמן משמע להדיא דמשמעות דורשין לחוד איכא בינייהו ולדעתי צ"ע. מיהו עיקר קושיא זו אינה אלא לפי משמעות לשון התוס' כאן במשנתינו ובפ"ק דף ד' דלענין ידיעת ב"ר דשמה ידיעה לא נחלקו ר"ע ורבי ולתרווייהו סגי בהכי דמיקרי ידיעה בתחילה משא"כ לפי מה שכתבתי לעיל דף ד' דדוקא אליבא דרבי הא דמסקינן התם דסגיא בידיעת ב"ר אי משום דלא יליף הך ידיעה בתחלה אלא מפשטא דונעלם מכלל שידע ומש"ה לא ממעטינן אלא תינוק שנשבה או משום דאזיל נמי לטעמיה דס"ל כמונבז בפרק כלל גדול דתינוק שנשבה בעלמא נמי פטור משא"כ לר"ע דיליף ידיעה בתחלה מדכתיב שתי ידיעות וכפירש"י והתוס' שם א"כ משמע דהך ידיעה בתחילה נמי בעי ידיעה גמורה כמו ידיעה לבסוף והיינו כסתם מתני' דת"ק דהכא וכדמשמע נמי מלשון התוס' עצמו בפ"ק דף ג' דלא אשכחן שום תנא דסובר ידיעת ב"ר שמה ידיעה כ"א רבי לחוד ועוד דר"ע אזיל נמי לטעמיה בפרק כלל גדול דפליג אדמונבז וס"ל דאפי' תינוק שנשבה חייב בכל חטאות שבתורה וא"כ לפ"ז יפה נתגלה לנו טעמו של ר"ע דהכא דאדרבה היא הנותנת דדווקא בהעלם טומאה לחוד ויודע שזה מקדש ושאסור טמא ליכנס למקדש הוא דחייביה רחמנא בעולה ויורד דכיון דקודם הכניסה ואף בשעת הכניסה יודע שזה קודש ומקדש וידוע שאסור לטמא ליכנס למקדש ולאכול קודש ובטומאה גופה נמי כבר היה זכור מעיקרא שיודע שנטמא אלא שאח"כ נעלם ממנו והוי כהכיר ולבסוף שכח דעלמא דמיקרי שוגג גמור שקרוב לפשיעה וכ"ש בהאי דהכא דכיון שידע שטמא אסור ליכנס למקדש היה לו לזכור מטומאה ישנה שבידו ויפרוש והיינו נמי דבעי ליה רב פפא בסמוך אי סגיא במאי דידע דשרץ טמא אלא דלא ידע אי מטמא בכעדשה ומה"ט שהיה לו לשאול וכמו שאבאר בסמוך משא"כ בהעלם מקדש כגון שלא ידע שזה מקדש או שטמא אסור ליכנס לשם וכ"ש היכא שהעלם זה וזה בידו שפיר קאמר ר"ע דפטור דאע"ג שידע מעיקרא וידע נמי השתא בשעת כניסה שהוא טמא הך ידיעה לא חשיבא למקרייה שוגג כיון שבהיתר נטמא וכ"ש היכא שנטמא באונס ואע"ג דבשאר חייבי חטאות מחייב ר"ע אפי' בתינוק שנשבה בפרק כלל גדול היינו משום ששגג מיהא בשגגת איסור בשעת עיקר מעשה משא"כ הכא ועוד דהא בהדיא מיעט רחמנא להעלם מקדש מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא יתירא להך דרשה כנ"ל נכון בעזה"י ועיין עוד בסמוך:

בגמרא בעי רב פפא נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו כו' כגון דנגע בכעדשה ולא ידע כו' נראה דהא דלא דייק הש"ס הכי איבעיא דר"פ אליבא דמאן כדדייק בסמוך אאיבעיא דר' ירמיה היינו משום דנהי דר"פ נמי לא שייך אליבא דר' ישמעאל דהא לא בעי ידיעה בתחלה כלל אפ"ה מיתוקמא שפיר בעיא דר"פ את"ק דמתני' דעלה קאי וכדמתרגם לה ר"פ גופא לעיל בסמוך וכיון דת"ק דמתני' משמע דס"ל כר"ע בהא דבעינן ידיעה גמורה בתחלה כדמשמע מפירש"י וכדפרישית בסמוך דלת"ק דמתני' דס"ל כר"ע בהא לא סגיא ליה בידיעת ב"ר א"כ שפיר איבעיא ליה לר"פ דאפשר דנהי דבידיעת ב"ר לא סגיא אפ"ה אפשר דהיכא דידע מעיקרא ידיעה גמורה דשרץ מטמא אלא דלא ידע דכעדשה אי מטמא שפיר חשיבא כידיעה גמורה מתחילה והיינו מה"ט גופא דמסיק ר"פ לעיל בסמוך דהך ידיעה קמייתא ליתא בכל התורה כולה משא"כ באידך איבעיא דר' ירמיה בסמוך דאיירי בהעלם מקדש שפיר מדייק הש"ס דלא מיתוקמא אלא אליבא דרבי דסבר ידיעת ב"ר שמה ידיעה כנ"ל. ועפ"ז יש לי ליישב פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שגגות שכתב שם להדיא דבעינן ידיעה גמורה בתחילה ומנה בזה שש חלוקות דמשמע מיניה דלא סגיא בידיעת ב"ר ואפ"ה כתב להנך איבעיא דר"פ ודר' ירמיה בסמוך והעלה שהן ספק אע"ג דאיבעיא דרבי ירמיה לא שייך אלא אליבא דרבי ולא אליבא דת"ק דמתני' ור"ע וכבר הרגיש בזה בעל לחם משנה ונדחק ליישב ע"ש אבל למאי דפרישית א"ש דנהי דאיבעיא דר' ירמיה ע"כ אליבא דרבי קאי אפ"ה הך איבעיא דר"פ אדרבה לכאורה משמע איפכא דלא ס"ל כרבי אלא כת"ק דמתני' אלא דאכתי אפשר דר"פ גופא בהא נמי מספקא ליה אי ידיעת ב"ר שמה ידיעה או לא אלא דאיבעיא דהכא בדרך את"ל קאמר דניחא ליה למיבעיא אליבא דת"ק דמתני' וא"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל שכל אלו הן בספק ופטור ולעולם לא מיחייב בעולה ויורד אלא באותן שש חלוקים שהזכיר קודם לכן דאיירי בידיעה גמורה כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

שם בעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לא"י ונעלם ממנו מקום מקדש מהו אליבא דמאן אי אליבא דר"ע כו' הא לא מחייב על העלם מקדש כו' ומסיק לא צריכא אלא אליבא דרבי. מהכא נמי משמע דהא דקאמר ר"ע במתני' דעל העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש היינו דלעולם אינו חייב עולה ויורד אלא בשגגת טומאה והזיד במקדש שידע שזה קודש וזה מקדש אלא מחמת העלם טומאה הוא שגרם לו שחטא והכי משמע ליה לר"ע פשטא דקרא כדפרישית וא"כ שפיר קאמר הכא דאליבא דר"ע דלא מחייב על העלם מקדש תו לא משכחת לה איבעיא דרבי ירמיה כלל כיון דלעולם לא מחייב אלא שכבר ידע ידיעה גמורה שזה קודש וזה מקדש בין קודם שנכנס בין בשעה שנכנס ודלא כמ"ש בחידושי שבועות המיוחסת להר"ן ז"ל שנדפסו בחידושי מהר"י גלאנטא שכתב שם להיפך דכי היכי דלא מחייב ר"ע על העלם מקדש ה"נ לא בעי ר"ע ידיעת מקדש בתחלה וכתב שם שכן שיטת ר"מ הלוי ז"ל ולכך הוצרך לדחוק בישוב הסוגיא דהכא ודסוף פירקין דמסקינן דאליבא דר"ע העלם זה וזה בידו פטור ע"ש ותמצא שהדברים דחוקים מצד עצמן (שהן סברות הפוכות ממש שהרי הידיעה היפך ההעלם) ומהנך הסוגיות משא"כ למאי דפרישית כאן ובמשנתינו נתיישב הכל לנכון בעזה"י כיון שהדברים מוכרחין אבע"א קרא ואבע"א סברא ובלי ספק שלזו נתכוונו הנך יש מתרצים שהובא שם בחידושי הר"ן ז"ל ובחנם כתב שם שאינם מחוורין והמעיין היטב יבחר. והשתא דאתינא להכי נ"ל לפרש עוד דהא דמשמע במסקנא דהכא ובפ"ק דס"ל לרבי דידיעת ב"ר שמה ידיעה לענין ידיעה בתחילה היינו דווקא לענין העלם טומאה לחוד דאיירי ביה האי קרא דונעלם ממנו והוא טמא דמדכתיב ונעלם מכלל שידע מעיקרא שהוא טמא וא"כ מסברא בעלמא משמע ליה דהיינו ידיעת ב"ר דמכיון שכבר ידע שזה קודש וזה מקדש בידיעה גמורה והיה לו ג"כ ידיעת ב"ר מענין הטומאה א"כ כשנכנס או אכל קודש היה לו לזכור מטומאה ישנה שזה דבר שנגע בו היה טמא משא"כ בהעלם מקדש דהא דמחייב ליה רבי היינו מאידך קרא דכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם ומשמע ליה לרבי דאדרבה פשטא דקרא איירי שידע שהוא טמא אלא ע"י העלם מקדש או קודש בא לו האשם ובהאי העלם גופא נמי משמע מכלל שידע וא"כ לפ"ז אין סברא כלל לומר דלענין העלם מקדש וידיעת מקדש תסגי ליה בידיעת ב"ר כיון דע"י ידיעת ב"ר לא היה לו לידע שזה קודש וזה מקדש אם לא שכבר היה לו איזה ידיעה גמורה מעיקרא שזה קודש וזה מקדש אלא דאפ"ה שפיר מיבעיא ליה לרבי ירמיה בבן בבל שעלה לא"י והיה יודע שיש מקדש בעולם והיינו ע"י ידיעת ב"ר דהיינו בירושלים במקום אשר בחר ה' לשרת שם ולשבת בלשכת הגזית א"כ כשעלה לא"י ולירושלים שפיר איכא למימר שהיה לו לשאול לאנשי ירושלים על מקום המקדש שהרי מספק אסור לכנוס לו לשום מקום בירושלים מכ"ש למאי דקי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וסברא זו נזכר ג"כ בחידושי הר"ן ז"ל. והשתא א"ש טובא הא דמסקינן לעיל בפ"ק דלרבי לא משכחת אין בה ידיעה בתחילה אלא בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים וכבר כתבתי שם במקומו ובפ"ק בכמה דוכתי בעניני חילוקי כפרות שזה דוחק גדול להעמיד כמה מקראות ומשניות במלתא דחיקא כי האי עד שכמעט אי אפשר להעמידו כמו שהארכתי אבל למאי דפרישית הכא א"ש דדוקא בהך ברייתא גופא דאיירי בה ר"ע ורבי בהך ידיעה בתחילה דלר"ע יליף לה מיתורא דונעלם ולר' מפשטא דונעלם וא"כ לפ"ז שפיר קאמר רבי לר"ע דלדבריו למאי דס"ל לר"ע דאינו חייב על העלם מקדש אלא דוקא בהעלם טומאה והזיד במקדש א"כ מסתמא אית לן למימר מסברא דסגיא בידיעת ב"ר ושפיר שמעינן לה מפשטא דונעלם אפי' בלא יתורא אע"כ דהא דמייתר ונעלם היינו דחייב על העלם מקדש ולפ"ז אליבא דנפשיה שפיר משכחת לה הא דאין בה ידיעה בתחילה לענין ידיעת קודש ומקדש דבעי ידיעה גמורה והיכא דליכא ידיעה גמורה פטור מעולה ויורד ושייך בהו נמי הנך כפרות דשעיר החיצון דיה"כ ודרגלים ודר"ח אלא דאפ"ה א"ש נמי הא דקאמר ר"פ לאביי בפ"ק דף ה' אהך מילתא דידיעת ב"ר אלא דקתני אין בה ידיעה בתחילה כו' מי איכא דלית ליה ידיעת ב"ר ואיצטריך לשנויי דמשכחת לה בתינוק שנשבה דכל האי שקלא וטריא בקושיא ושינויא דר"פ לאו דרבי אליבא דנפשיה איירי דודאי משכחת לה שפיר אפילו בלא תינוק שנשבה והיינו בהעלם דמקדש וקדשיו אלא דעיקר הך קושיא ושינויא היינו לר' אליבא דר"ע דודאי מסתמא הנך בבי דמתני' דפ"ק בענין חילוקי כפרות אתיא נמי כר"ע וכ"ש למאי דפרישית לעיל דרבי יהודה דמתניתין דוקא אליבא דר"ע אמרה כן נראה לי נכון וברור שבזה נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים שהקשיתי ודקדקתי בפ"ק בענין זה ואף דלכאורה לא משמע כן מלשון התוספות וכ"ש לאותה השיטה בחידושי הר"ן בשמעתין אפ"ה לא נמנעתי לפרש כן שהאמת עד לעצמו ויש לו רגלים וכולי האי ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה ודוק היטב:

פיסקא א' הנכנס לעזרה כו' מנא הני מילי א"ר שימי כו' ופירש"י מנה"מ דבעינן כל הני לתוספת עזרה. ונראה מפירושו דעיקר מלתא במאי דקתני הנכנס לעזרה ולתוספת עזרה שייך ביה חיוב כרת וחטאת דעולה ויורד הוה פשיטא ליה לתלמודא אף למאי דלא אסיק אדעתיה הך ילפותא דוכן תעשו לדורות והיינו משום דכיון דאשכחן דמקדש איקרי משכן ואפ"ה המקדש שעשה שלמה לא הוי דוגמת המשכן כלל בארכו וברחבו וברומו אלמא דהך מלתא לארכו ורחבו ורומו לא נתנה תורה קצבה לדבר ולא קאי עליה האי קרא דככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן כו' וא"כ ע"כ שהדבר מסור לב"ד שהרשות בידם להוסיף והיינו נמי דכתיב בבנין בהמ"ק שאמר דוד הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואף ע"ג שנעשה ע"פ הנביאים ברוח הקודש אפ"ה אי לאו דרמיזי באורייתא שהרשות להוסיף על תבנית המשכן הוי קרינן ביה אלה המצות שאין לנביא רשות לחדש ביה דבר מעתה אע"כ דבלא"ה פשיטא ליה מסברא דתבנית המשכן לא קאי אהך מילתא כן נ"ל בכוונת רש"י מיהו לולי פירש"י עוד אפשר לפרש לשון מה"מ כפשטא דאכולה מילתא קאי מה"מ שהרשות להוסיף אף לענין חיוב חטאת ולשאר מילי דאורייתא ומנא לן דבעינן נמי כל הני ואכולה מילתא נמי שפיר קאמר ר' שימי דילפינן לה מדכתיב וכן תעשו לדורות ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

גמ' שיציאתו הנאה לו כביאתו עיין בחי' ספר כתובה לכתובות דף נא ע"ב ד"ה ופליגא דרבא: