דף ביאור

מסכת סנהדרין דף פ״ח עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף פ״ח עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף פ״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־482 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

בן סורר ומורה אף לאחר שהתרו בו וקלקל והלקוהו וחזר וקלקל אם רצו למחול ולא הביאוהו לבית דין מוחלין לו שהכתוב תלה בהם ותפשו בו:

תיובתא מדתלי טעמא בשלא ירבו מחלוקת ש"מ אפי' הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו:

יושבין בחיל מפני שהעם רב ומקום צר להם בלשכה אי נמי שלא יהו נראים כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנים וזה עיקר:

משם מעלין אותו להיות דיין בהר הבית כשמת אחד מהם ויושב שם עד שמת אחד משל עזרה ומעלין את זה שם וכולן יש בהם מעלה זה מזה:

שייף שוחה נכנס ושוחה יוצא והכי אמרי' בב"ב (דף ז.) גבי תקרת הבית שנחבטה שוף עול שוף פוק:

מעיקרא קודם שבא לבית דין שבלשכת הגזית לישאל לא הוה מיחייב קטלא כל כמה דלא עביד איהו גופיה:

מעיקרא נמי בר קטלא הוא אם עושה עבירה שיש בה מיתת בית דין הוה מיקטיל:

מסית דלא בעי התראה אם היה מסית ומורה טעם היתר ולומר אין בלשון הזה הסתה מעיקרא נמי מקטיל בלא התראה:

ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 88b · Sefaria

תוספות

מסית דלא בעי התראה מאי איכא למימר לאו אליבא דר' מאיר פריך דאמסית לא מיחייב דאין בו כרת:

ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה כל הנך דרשות דדרשינן לעיל מקרא דכי יפלא לא חייש:

אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד וכו' משמע אבל אי סבירא לן דצריך אגד לא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והכי נמי אמרי' בריש לולב הגזול (סוכה דף לא.) דקאמר רבי יהודה אין אוגדין את הלולב אלא במינו מאי טעמא דכיון דאמר ר' יהודה לולב צריך אגד אי עבדי ליה ממין אחר הוה ליה ה' מינין ותימה דאמר התם (שם:) ד' מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהם ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ואמר רבי יהודה לולב צריך אגד אי אייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ"ל מאי קא תלי טעמא דהאי לחודיה קאי משום דלולב צריך אגד אדרבה מטעם זה יש לנו לומר יותר דאסור ומיהו י"ל דהתם בדמנח ליה חוץ לאגד אבל קשה דמשמע דמסיק לר' יהודה דלא אמר האי לחודיה וכ"ש לרבנן והכא משמע דלרבנן אמר האי לחודיה קאי וי"ל דהתם מדרבנן אסור ור"ח ל"ג התם הואיל ואמר ר' יהודה וזהו לשונו מהו דתימא הואיל ואמרו חכמים בין אגוד בין שאינו אגוד כשר הלכך אין צריך אגד והאי יתירה דמוסיף על הד' לחודיה קאי ולא מיפסל ביה קמ"ל ומיהו תימה אמאי לא משכח לולב לרבי יהודה בכי האי גוונא שאגד ג' מינין בפני עצמן דנעשה בכשרות ואחר כך אגד עמהן מין אחר דהוה ליה מוסיף גורע ויש לומר כיון דקודם נטילתו נפסל הוה ליה גרוע ועומד אבל תפילין אם הניחן בראשו בכשרות והניח גבייהו בית חמישי הרי זה מוסיף גורע שפוסלן ומבטל מצות שעל ראשו ולא דמי ללולב דאם נטלו ובעודו בידו הוסיף מין חמישי אין זה מבטל מצותו דמדאגביה נפק ביה:

Tosafot on Sanhedrin 88b · Sefaria

מאירי

בעל שמחל על קנויו קודם סתירה קנויו מחול וכאלו לא קנא ואין סתירתה שאחר מחילתו מביאתה לידי השקאה או לידי איסור ומ"מ אחר שנסתרה אינו יכול למחול כמו שיתבאר במקומו במסכת סוטה פרק ארוסה וכן בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו אחר שהסכימו שניהם לכך ושהלקוהו תחלה על פיהם וחזר וקלקל והביאוהו לבית דין וקבלו עליו עדות שנייה מחילתם מחילה ופירשוה בתלמוד המערב דוקא שלא נגמר דינו ואע"פ שעמד בדין ויראה שאם מחל אחד מהם רוצה ואחד אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה כמו שהתבאר אבל זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו ולהניחו אינן רשאין שלא ירבו מחלוקות בישראל:

כבר ביארנו בזמן ישיבת בית דין שסנהדרי קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד חצות היום אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ומ"מ בשבתות וימים טובים לא היו יושבין בלשכת הגזית אלא במקום שבהר הבית הנקרא חיל והוא לפני העזרה שלא יהו נראין כיושבין בדין וכל שהיו בני אדם צריכין לשאול שואלין לבית דין שבעירם אם שמעו אמרו להם ואם לאו באים מבית דין לבית דין עד שידעו או שיגיעו לזה שעל פתח הר הבית כמו שביארנו ששני בתי דינין היו יושבין שם כל אחד של עשרים ושלשה אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית וממנו באין לאותו שבפתח בעזרה אם שמעו אמרו להם ואם לא שמעו באין ללשכת הגזית שמעו אומרין להם לא שמעו עומדין בה למנין והולכין בה אחר הרוב ואף לאחר חורבן היו נוהגים כן במקום שהיו בתי דינין לשם עד שרבו תלמידי בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צורכן ורבו מחלוקות ונעשית תורה כשתי תורות ומתוך כך ראוי להזהר שלא להרבות במחלוקות אלא לילך בכל הוראה אחר הרוב שבמומחים:

לעולם יהא החכם משלים את מדותיו כראוי לו ואל ימעט את מעלתו בפחיתות מדותיו שכל שאין מדותיו נקיות ושלמות אינו שלם בשום פנים ואפילו חכמתו יתירה בשעה שהיו הסנהדרין במקומן היו כותבים בכל המקומות כל מי שהוא חכם ועניו ושפל רוח ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו ומשם מעלין אותו להר הבית עד שימות אחד וימלא זה מקומו ומשם לפתח העזרה ומשם ללשכת הגזית:

ואיזהו בן עולם הבא בתכלית השלימות עניו ושפל רוח יוצא בענוה ונכנס בענוה ושוקד בגירסתו ובלמוד חכמתו ואינו מתגאה עליה כאדם המחזיק בה טובה לעצמו:

כל שחזר הזקן לעירו ולא הניח את הוראתו אלא שהורה בה לעשות חייב כמו שביארנו ואינו צריך התראה כמסית ואין מקבלין ממנו תשובה או טעם לדבריו כלל וכבר ביארנו שאם מצאן חוץ למקומן והמרה עליהן פטור שנאמר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם אלא שמ"מ יש ביד בית דין לנדותו ולהפרישו מקביעות פרק ולקנסו כפי ראות עיניהם ויראה שאין נעשה זקן ממרא עד שיחלוק עם כל השבעים ואחד אבל אם היה ביניהם מי שנסכם עמו אינו נהרג וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו:

כבר ביארנו שזקן ממרא ממתינין לו עד הרגל מפני שהוא צריך הכרזה כמו שביארנו במשנה וארבעה הם שצריכין הכרזה מסית בן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין שהרי בכלם נאמר ישמעו וייראו:

כבר ביארנו שכל שאפשר בהוראתו לבא לזדון כרת ושגגת חטאת ושיהא עיקרו מן התורה ומדרשו מדברי סופרים הוא הוא עיקר חיובו של זקן ממרא אבל שאר מצות של לאוין או חייבי עשה אינו נעשה עליהם ממרה אלא בדבר שעיקרו מן התורה ומדרשו בא עליו מדברי סופרים בענין סך המצוה ומספרה והוא דבר שנעשה מתחלתו בכשרות ר"ל במנין הראוי והוא פוסלה עכשיו בתוספתו ונעשה עליו ממרא מצד בל תוסיף הן שעשה הן שהורה לעשות אבל כל שאין מדרש שלה תלוי בסך ומספר או שתלוי במנין ולא נעשית כשרה במנין הראוי מתחלתה אלא שהתוספת והראוי הכל נעשה כאחד אין נעשה בה ממרא הואיל ואין שם דבר שיהא באפשר לבא לידי זדון כרת ושגגת חטאת ואין לך מצוה מאלו בדרך זה אלא תפלין של ראש שעשאן בארבעה טוטפות כמדרש חכמים ואח"כ הוסיף בה חמישית ודבקו בחיצון ונמצא שפסלן בדבוקו שמא תאמר הרי לולב אתה רשאי לפרשו בדרך זה שעיקרו מדברי תורה ומדרשו בא עליו מדברי סופרים בענין סך המצוה ומספרה לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס וכשאגדן ועשאן כמנין הראוי והוסיף עליהן ואגדו עמהם פסלן בתוספתו אין זה כלום שמאחר שאין הלולב צריך אגד עד שאם נטלן אחד אחד יצא הרי התוספות כמי שאינו ואינו נעשה זקן ממרא עליה ואף לדעת האומר צריך אגד הרי על כרחך הורה לאגוד את כלם ביחד והרי לא היה ראוי מעולם וכבר בארנו שאין נעשה ממרא אלא בדבר שנעשה כראוי והוסיף בו אח"כ:

וכן שמא תאמר הרי ציצית עיקרו מדברי תורה ומדרשו בא עליו מדברי סופרים בענין סך המצוה ומספרה בארבעה חוטים כפולים שהם שמנה וכשחברן והוסיף בהם חוט חמישי אחר שנעשה בארבעה כהלכתו פסל בתוספתו אף זו אינה כלום שמאחר שקשר העליון העשוי סמוך לכנף מן התורה אף הוא לפי שיטתו חבר חמשת החוטין כאחד ונמצא פסול מתחלתו וכל שכן לדעת האומר שקשר עליון אינו מן התורה שאין תוספתו כלום אלא מספר המצוה מצוה והשאר כמי שאינו ושמא תאמר א"כ אף בתפילין מכיון שעשה לו ארבעה בתים נאמר בתוספתו בחמישי אינו כלום ואם חברם כאחד הרי גרוע ועומד מתחלתו הוא תדע שזה שאמרנו בתפילין שפסלו בבית חמישי לא מצד התוספת אלא שבשעה שהוסיף בית חמישי ודבקו מנע בית אחרון שבתפילין מראיית פני האויר ובית חיצון של תפילין שאינו רואה את האויר כגון שדבק בו בית חמישי או דבר אחר פסול ואע"פ שגדולי הפוסקים לא הביאוה הלכה היא וגדולי המחברים הביאוה כן בדיני הממרא:

ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

Meiri on Sanhedrin 88b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בפירש"י בד"ה ואין לנו כו' ואית דאמרי אין לנו אלא תפילין ואליבא דר"י דאמר צריך לדבק כו' עכ"ל נראה דר"ל דלמאן דאית ליה דא"צ לדבק ודאי דנימא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ולמאי דמסיק נמי דמשום פסול בית חיצון שאינו רואה אויר נגעו בה אם הוסיף בית חמישי ולא דבק אותו לא הוה מקרי מפסיק את בית החיצון מלראות את האויר ודו"ק:

תוס' בד"ה אי סבירא כו' אבל קשה כו' וכ"ש לרבנן והכי משמע דלרבנן כו' עכ"ל ר"ל דהכא משמע דמנח ליה חוץ לאגוד אית לן למימר טפי לר"י האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כיון דצריך אגוד והני ג' אגידי והך מינא אחרינא חוץ לאגוד אבל לרבנן כיון דאין צריך אגוד הך מינא אחרינא דמחוץ לאגוד הויא כאלו אגוד ביניהם וכיון דלר"י מסיק דלא אמרינן האי לחודיה כו' כ"ש לרבנן מיהו לא הוו צריכי להכי אלא דהך קושיא שהקשו לרבנן הוה מצי לאקשויי לר"י גופיה אמאי יחשב תוס' לר"י האי מינא אחרינא דמחוץ לאגוד כמו לרבנן דאין צריך אגוד וכ"ה הקושיא בתוספות בריש פרק לולב הגזול ועיין שם תירוץ אחר וק"ל:

Chidushei Halachot on Sanhedrin 88b · Sefaria

גליון הש"ס

תוס' ד"ה ואין וכו' לא חייש עיין בטורי אבן באבני שהם לר"ה דף כ"ז ע"א ד"ה מצות:

Gilyon HaShas on Sanhedrin 88b · Sefaria

בן יהוידע

כָּל מִי שֶׁהוּא חָכָם וּשְׁפַל בֶּרֶךְ וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ יְהֵא דַּיָּן בְּעִירוֹ. פירוש אם חכם ולא עניו אינו זוכה לכוין על האמת לאמיתו. גם צריך לו עוד דרך אחרת שיהיה רוח הבריות נוחה הימנו כדי שיהיו דבריו נשמעים לבריות ויקבלו האמת ממנו.

אֵיזֶהוּ בֶּן עוֹלָם הַבָּא? עַנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ נראה לי בס"ד הכונה דידוע שכל איש ישראל יש לו חלק בעולם הבא מוכן ומזומן בעבורו ואם זכה בעולם הזה יקחנו אחר פטירתו ואם לא זכה יקחנו חבירו (חגיגה טז:) ולכן בהיות האדם חי בעולם הזה אינו בטוח בחלקו שבעולם הבא כדי שתקראנו 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' כי אפשר שיחטא ויקחנו חבירו ולזה שאל אֵיזֶהוּ בֶּן עוֹלָם הַבָּא, כלומר בטוח הוא בחלקו שבעולם הבא שתוכל לקראו עתה 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' ומנה לזה מידות טובות אשר הנמצא בו מידות טובות אלו הוא בטוח בחלקו וראוי לקראו עתה 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא'. ומה שאמר ' עַנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ ' אף על גב דלכאורה נראה דבר אחד הם, נראה לי עניו בפנימיותו ושפל ברך בחיצוניותו ולזה אמר שְׁפַל בֶּרֶךְ כלומר בגלוי. ומה שאמר ' שַׁיִף עַיִל שַׁיִף וְנָפִיק ' נראה שייף היינו שוחה שעיניו למטה ואינו מסתכל לא בנכסי חבירו ולא בנשי בית חבירו וזהו כד עייל בבית אחרים אבל בביתו הכל שלו ואינו צריך לכך ושייף נפיק בהלוכו ברשות הרבים וברחובות העיר. וְגָרִיס בְּאוֹרַיְתָא תְּדִירָא וְלָא מַחֲזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ פירוש אף על גב דגריס באורייתא תדירא שדוחק עצמו ללמוד ביום בשעת מלאכה ובלילה בשעת שינה אינו מחזיק טוב זה לעצמו לומר זו הוא 'העדפה על ידי הדחק' ואינו זוכה בה לעצמו מדין האמור גבי אשה עם בעלה אף על גב דמעשה ידיה לבעלה עם כל זה העדפה על ידי הדחק היא לעצמה. או יובן בס"ד הכונה אף על גב דעסיק באורייתא תדירא ובודאי יתחכם מחמת השקדנות אינו מחזיק טיבותא דחכמה לנפשיה לומר כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (דברים ח, יז) מחמת שאני שקדן בתורה נתחכמתי ביותר אלא יאמר הֳ' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב, ו). אי נמי אף על פי דעסיק באורייתא תדירא שחוזר על לימודו כמה פעמים ומחמת כן היה לו זכירה בתורה, אינו מחזיק טיבותא דכח הזכירה לעצמו אלא אומר מאת ה' ניתן לי כח הזכירה.

Ben Yehoyada on Sanhedrin 88b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁרָצוּ אָבִיו וְאִמּוֹ לִמְחוֹל לוֹ – מוֹחֲלִין לוֹ.

קטע 2

זָקֵן מַמְרֵא שֶׁרָצוּ בֵּית דִּינוֹ לִמְחוֹל לוֹ – מוֹחֲלִין לוֹ. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵירַי שֶׁבַּדָּרוֹם, עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לִי, עַל זָקֵן מַמְרֵא לֹא הוֹדוּ לִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. תְּיוּבְתָּא.

קטע 3

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִתְּחִילָּה לֹא הָיוּ (מַרְבִּין) מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, וּשְׁנֵי בָּתֵּי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וּשְׁאָר בָּתֵּי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִין בְּכׇל עַיְירוֹת יִשְׂרָאֵל.

קטע 4

הוּצְרַךְ הַדָּבָר לִשְׁאוֹל, שׁוֹאֲלִין מִבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירָן. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶן. וְאִם לָאו, בָּאִין לָזֶה שֶׁסָּמוּךְ לְעִירָן. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו, בָּאִין לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו, בָּאִין לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה.

קטע 5

וְאוֹמֵר: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵירַי. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִין לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁשָּׁם יוֹשְׁבִין מִתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם.

קטע 6

וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים, יוֹשְׁבִין בַּחֵיל. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה בִּפְנֵיהֶם, אִם שָׁמְעוּ – אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו – עוֹמְדִין לַמִּנְיָן. רַבּוּ הַמְטַמְּאִים – טִמְּאוּ, רַבּוּ הַמְּטַהֲרִין – טִהֲרוּ.

קטע 7

מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כׇּל צָרְכָּן, רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת.

קטע 8

מִשָּׁם כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכׇל מְקוֹמוֹת: כׇּל מִי שֶׁהוּא חָכָם, וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ – יְהֵא דַּיָּין בְּעִירוֹ. מִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְהַר הַבַּיִת, מִשָּׁם לָעֲזָרָה, מִשָּׁם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית.

קטע 9

שְׁלַחוּ מִתָּם: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? עַנְוְותָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, שָׁיֵיף עָיֵיל שָׁיֵיף וְנָפֵיק, וְגָרֵיס בְּאוֹרָיְיתָא תְּדִירָא, וְלָא מַחְזֵיק טֵיבוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ. יְהַבוּ בֵּיהּ רַבָּנַן עֵינַיְיהוּ בְּרַב עוּלָּא בַּר אַבָּא.

קטע 10

חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּהוֹרָאָתוֹ, אוֹ שֶׁיּוֹרֶה לַאֲחֵרִים וְיַעֲשׂוּ כְּהוֹרָאָתוֹ.

קטע 11

בִּשְׁלָמָא יוֹרֶה לַאֲחֵרִים וְיַעֲשׂוּ כְּהוֹרָאָתוֹ – מֵעִיקָּרָא לָאו בַּר קְטָלָא הוּא, וְהַשְׁתָּא בַּר קְטָלָא הוּא. אֶלָּא שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּהוֹרָאָתוֹ? מֵעִיקָּרָא נָמֵי בַּר קְטָלָא הוּא! הָתִינַח הֵיכָא דְּאוֹרִי בְּחֵלֶב וָדָם, דְּמֵעִיקָּרָא לָאו בַּר קְטָלָא הוּא וְהַשְׁתָּא בַּר קְטָלָא הוּא. אֶלָּא הֵיכָא דְּאוֹרִי בְּחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, מֵעִיקָּרָא נָמֵי בַּר קְטָלָא הוּא!

קטע 12

מֵעִיקָּרָא – בָּעֵי הַתְרָאָה, הַשְׁתָּא – לָא בָּעֵי הַתְרָאָה.

קטע 13

מֵסִית, דְּלָא בָּעֵי הַתְרָאָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מֵעִיקָּרָא, אִי אָמַר טַעְמָא – מְקַבְּלִינַן מִינֵּיהּ. הַשְׁתָּא, אִי אָמַר טַעְמָא – לָא מְקַבְּלִינַן מִינֵּיהּ.

קטע 14

מַתְנִי׳ חוֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים מִבְּדִבְרֵי תוֹרָה. הָאוֹמֵר: ״אֵין תְּפִילִּין״, כְּדֵי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה – פָּטוּר. ״חָמֵשׁ טוֹטָפוֹת״, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – חַיָּיב.

קטע 15

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁעִיקָּרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּפֵירוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְיֵשׁ בּוֹ לְהוֹסִיף, וְאִם הוֹסִיף גּוֹרֵעַ. וְאֵין לָנוּ אֶלָּא תְּפִילִּין, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.

קטע 16

וְהָאִיכָּא לוּלָב, דְּעִיקָּרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּפֵירוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְיֵשׁ בּוֹ לְהוֹסִיף, וְאִם הוֹסִיף – גּוֹרֵעַ?

קטע 17

בְּלוּלָב, מַאי סְבִירָא לַן? אִי סְבִירָא לַן דְּלוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד, הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. וְאִי סְבִירָא לַן דְּצָרִיךְ אֶגֶד, גָּרוּעַ וְעוֹמֵד הוּא.

קטע 18

וְהָאִיכָּא צִיצִית, דְּעִיקָּרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּפֵירוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְיֵשׁ בּוֹ לְהוֹסִיף, וְאִם הוֹסִיף – גּוֹרֵעַ?

קטע 19

בְּצִיצִית, מַאי סְבִירָא לַן? אִי סְבִירָא לַן דְּקֶשֶׁר הָעֶלְיוֹן לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. וְאִי סְבִירָא לַן

מסכת סנהדרין דף פ״ח עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף פ״ח עמוד ב׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

גליון הש"ס

בן יהוידע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור