דף ביאור

מסכת סנהדרין דף פ״ז עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף פ״ז עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף פ״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־324 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

דרב יצחק בר אבודימי באלו הן הנשרפין פרישית לה גבי בתו מאנוסתו דמהאי דינא ילפינן והוא דבר שזדונו כרת:

הירוק עקביא בן מהללאל מטמא דם הירוק הוי דם הנדה ואם אמר זקן ממרא כעקביא בן מהללאל מייתי לה לחיוב כרת שפעמים שרואה דם הירוק בתחלת נדותה ולבסוף ב' ימים רואה דם אדום ופוסקת והיא מתחלת למנות שבעה ימים מראיית דם ירוק וטובלת ומשמשת עם בעלה ב' ימים בנדותה לפי שדם הירוק טהור הוא והיה לה להתחיל למנות מראיית דם אדום:

מעין אחד הוא דם הבא בשבועיים של נקיבה שהוא טמא ודם הבא לאחר שבועיים שהוא טהור ממעין אחד הוא:

התורה טימאתו כל שבועיים:

והתורה טיהרתו לאחר שבועיים וחזרה וטימאתו לאחר שכלין ימי טוהר:

ולוי אמר ב' מעיינות הן נסתם הטמא לאחר שבועיים ונפתח הטהור וכשנסתם הטהור בסוף ימי טוהר נפתח הטמא ואמרי' במס' נדה מאי בינייהו בשופעת מתוך שבועיים לאחר שבועיים או מתוך שמונים לאחר שמונים לרב אע"פ שלא פסק מעיינה בתוך שבועיים ויוצא דם לאחר שבועיים ממנה טהור וללוי טמא עד שתפסוק שעה דנימא נסתם הטמא והשופעת מתוך שמונים לאחר שמונים לרב טמאה ואע"פ שזהו מעין עצמו של ימי טוהר וללוי טהורה עד שיפסוק מעין הטהור ויפתח מעין הטמא ואי איפלוג זקן ממרא ורבנן בהא קאתי לידי כרת אי רבנן כרב והוא כלוי איכא כרת לאחר ימי טוהר ואי רבנן כלוי והוא כרב איכא כרת בתחלת ימי טוהר דרב לקולא ולוי לחומרא:

קישתה ג' ימים בתוך אחד עשר יום כו' כתיב בפרשת זבה באחד עשר יום שבין נדה לנדה שהם הימים המביאין לידי זיבה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ותניא בפרק בנות כותים (נדה לו:) דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד מגיד שדם הקישוי שיצא קודם הולד מחמת צער הקישוי אינו מביאה לידי זיבה וכ"ש דם שלאחר הולד אבל אם ראתה ג' ימים רצופין בהן מתוך קושי ושפתה קודם יציאת הולד יום אחד מעת לעת ששקטה ונחה מצערה ואח"כ ילדה בין מתוך קושי בין מתוך שופי הרי זו יולדת בזוב לפי שכיון שלאחר ג' שפתה איגלאי מילתא דלאו מחמת ולד אתא ונעשית בהן זבה למנות ז' נקיים כדין זבה וכל זמן שלא תספור ז' נקיים לא יהא דם שלה דם טוהר ואפילו לאחר שבועיים ואחר מלאת שמונים שלה צריכה שני קרבנות אחד ללידתה ואחד לזיבתה:

לילה ויום אבל מעת לעת לא חשיב שופי אם שפתה משש שעות של שלישי עד שש שעות של ד' הואיל וה"ל מקצת קושי ביום השופי לא הויא יולדת בזוב ור"א לחומרא ורבי יהושע לקולא והיינו דבר שזדונו כרת:

ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 87b · Sefaria

תוספות

דין בתו מאנוסתו בכולהו משכח פלוגתא בר מהאי ורוצה לומר דאין זקן ממרא מודה בגזירה שוה זו:

עקביא בן מהללאל מטמא ואף על גב דעקביא מחמיר זמנין דהויא קולא כגון שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק:

כלילי שבת ויומו לאפוקי יום תחלה ואח"כ לילה אלא א"כ שפתה לילה שלם ואחר כך יום שלם כלילי שבת ויום שהיום הולך אחר הלילה:

בפלוגתא דרבי יהושע ורבנן פי' בקונטרס לרבנן אם נכנס למקדש חייב ולרבי יהושע פטור ולא יתכן דאכי האי גוונא לא מחייב זקן ממרא כיון שהוא בעולה ויורד דהא ילפינן לעיל דבר דבר מונעלם דבר דתנן בפ' [הור'] כהן משוח (הוריות דף ט.) מביאין עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו ויש לפרש כדפרישית לעיל בככר של תרומה:

רבי יהושע אומר כיהה פירש בקונטרס כאילו כיהה הנגע דהוא מסימני טהרה כשמשתנה בו לובן שלו לאחר הסגר וקשה היכי פריך בשילהי נזיר (דף סה:) ודילמא כיהה וטמא הא לפירושו כל כיהה טהור ועוד אי כיהה וטמא היינו ת"ק ונראה כגירסת ר"ח קהה בקו"ף ול"ג אומר כלומר ר' יהושע הקשה ודקדק בדבר כמו הקהה את שיניו וכן מקהו אקהייתא בשוקא (יבמות דף קי:) מאספים אסופות של בני אדם כלומר עמדו למניין ולא ידע הש"ס אם להביא ראיה לת"ק או לסתור ולהכי בעי מאי קיהה וקאמר קיהה וטיהר ומיהו בירושלמי דריש שבועות משמע דיש כיהה טמא דאמר התם והתורה אמרה והנה כהה הנגע הכהה טמא וכהה מן הכהה טהור:

Tosafot on Sanhedrin 87b · Sefaria

מאירי

וכן אם חלקו בדבר היוצא מן הדין ר"ל שלש עשרה מדות כגון בתו מאנוסתו כמו שהתבאר בהנה הנה ומה זמה חייב עליו גם כן:

דם הירוק אינו מטמא כלל ואפילו בזמן הזה היה זקן ממרא מטמאו יש כאן ספק נדה שמא תראה ראשון ירוק ושני לו אדום והיא מונה הראשון:

דם לידה כבר ידעת שכל שבעה לזכר וכל שבועים לנקבה הוא טמא ומכאן ואילך טהור עד תשלום ארבעים יום לזכר ושמנים ימים לנקבה לא סוף דבר בשפסקה בין שבעה לאחר שבעה שזו של אחר שבעה מיהא ראיה אחרת היא אלא אפילו שפעה בשביעי ולא פסקה ולאחר שביעי שופעת עדיין כל שמאחר שבעה ואילך דם טהור הוא וטובלת עם שפעה וטהורה מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו וכן אם שפעה מסוף ארבעים לאחר ארבעים כל שמארבעים ואילך ניטמא ולענין זקן ממרא הרי זה כחברותיה ובזמן הזה יש מקילין בדם טוהר ויש מחמירין ובמקומו יתבאר בע"ה:

המקשה לילד וראתה דם מחמת קשויה אם בימי נדה היא הרי היא נדה ואם בימי זיבה טהורה לגמרי כך אמרו חכמים זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ודוקא בולד חי שאלו הפילה כבר אמרו אין קושי לנפלים וכמה זמן קרוב ללידתה היא בדין זה ארבעה עשר יום אפילו ראתה כל ארבעה עשר אבל קודם ארבעה עשר אינו נקרא קשוי וכן לא נאמרו הדברים אלא בשלא פסקו החבלים עד שילדה אבל אם ראתה שלשה ימים או יותר מחמת קושי בתוך ימי זיבה ר"ל בתוך אחד עשר יום ושקטה לה מן החבלים מעת לעת הרי זו יולדת בזוב ואין נכנסת לדמי טהרה עד שתספור שבעה נקיים וכן אחר מלאת צריכה שני קרבנות אחת ללידה ואחת לזיבה שאלו היה מחמת הקשוי לא היו החבלים פוסקים כ"ד שעות ואפילו לא פסק הדם הואיל ופסקו החבלים ולענין זקן ממרא שחלק בזו הרי היא כחברותיה:

שנים שדנו כבר ביארנו לדעת רוב פוסקים שאין דיניהם דין הרי שחלק זקן ממרא בדבר זה אם חייב על פיהם נמצא גזל בידו ואם קדש נמצא הענין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ואם אמר שאינו דין ובא אחר וקדשה אחריו עשה קדושיו של שני קדושין:

המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור אף מן הממון כמו שהתבאר אם חייב שלא כדין וקדש בו את האשה או שפטר שלא כדין והפקיע את קדושיו הרי זה בא לכלל דברים שזדונן כרת ושגגתן חטאת:

המלקות כבר ביארנו שהוא בשלשה היה הוא אומר בעשרים ושלשה הרי הוא מחייב שלשה שהלקוהו בדין חובל בחבירו ואם קדש בממון זה או שאמר בהפך ותפש ממונו של זה הוא מפקיע קדושיו ונמצא הענין כחבריו:

אין שער לבן שבצרעת נעשה סימן טומאה אא"כ קדמה הבהרת לשער לבן אבל אם קדם שער לבן לבהרת הרי היא כבהרת בלא סימן טומאה ספק זה קדם ספק זה קדם הרי זה טמא מספק חלק הזקן לומר שהוא טהור הרי מכניסו למקדש בטומאה ואם הוא בהפך שהוא מטמא וחבריו מטהרין אם נכנס בשוגג מחייבו קרבן שלא כדין:

ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

Meiri on Sanhedrin 87b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה עקביא כו' ואע"ג דעקביא מחמיר זימנין דהויא קולא כו' עכ"ל נראה אע"ג דה"מ לפרושי הכי נמי הכא בככר של תרומה ניחא להו לפרש הכי בפשיטות לענין דם ירוק גופיה אך יש לדקדק בדבריהם מאי קשיא להו אהך דעקביא דמחמיר טפי הא שפיר איכא קולא בפשיטות דאם עביד הזקן ממרא לאידך גיסא כרבנן ובכל הנך פלוגתות דלקמן בנכנס למקדש לא הוי קולא רק בחד גיסא לחד תנא והתוספות שדחו פירושו מהך דפ' הורה כהן משוח ופירשו דאיירי בככר של תרומה לא הוי קולא רק מחד גיסא ואף שיש לדחוק ולפרש לאידך גיסא כפירש"י באתא אחרינא וקדשה בתר הכי לא הוה להו להשמט מלפרש כן וכן בפלוגתא דר"א ור"י בשופי ליכא רק חד צד לקולא לר"י כמו שפרש"י והתוספות ג"כ הניחו שם פירש"י ולא דקדקו לפרש שם דמיירי נמי בככר של תרומה וע"כ נראה דודאי בכל הנך פלוגתות דתנאי כיון דמצינן לאשכוחי קולא מחד גיסא דהיינו לחד תנא סגי דעביד זקן ממרא כהך קולא דההוא תנא אבל בפלוגתא דאמוראי ליכא למימר הכי דא"כ ההוא אמורא דס"ל לקולא היאך מפרש לברייתא זו אליבא דר"מ דע"כ רבי מאיר ס"ל לחומרא דיש בו כרת ותקשי ליה לההוא אמורא דאית ליה לקולא מדר"מ דס"ל ע"כ דיש בו כרת ומש"ה הוצרכו התוספות לפרש לעיל מאי כרת איכא וכן בפלוגתא דרב ולוי ובפלוגתא דרב ושמואל הוצרך רש"י לפרש קולא וחומרא מב' צדדין דלא תקשי להו מהך ברייתא אליבא דר"מ לחד מינייהו אבל בפלוגתא דתנאי לא דקדק רש"י לפרש קולא וחומרא משני צדדין לב' תנאי דאפשר דר"א ס"ל כמאן דמחמיר מינייהו ואי עביד הזקן ממרא כאידך תנא יש בו כרת אלא דהכא בפלוגתא דעקביא ליכא למימר הכי דאיכא קולא באידך גיסא לרבנן ואי עביד זקן ממרא כרבנן יש בו כרת דא"כ מאי קאמר לקמן תדע שהרי לא הרגו את עקביא כו' הא כיון דמחמיר בדם ירוק דהוה מד' דברים דפליג במסכת עדיות מאי כרת אית ביה לכך הוצרכו התוספות לפרש דזימנין דאיכא קולא כגון כו' ובזה כולה שמעתתא אתיא כהוגן דבפלוגתא דתנאי לא דקדק רש"י לפרש אלא באיזה צד שאפשר לאשכוחי יש בו כרת אי מתרי צדדים או מצד אחד ודו"ק:

בד"ה בפלוגתא כו' בפרק הורה כהן משוח כו' וקדשיו מביאין עולה ויורד ויש כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה רבי יהושע כו' מיהו בירושלמי דרש כו' דיש כיהה טמא כו' עכ"ל מלת ומיהו מגומגם במקום הזה ודו"ק:

Chidushei Halachot on Sanhedrin 87b · Sefaria

גליון הש"ס

רש"י ד"ה בפלוגתא וכו' ואי תפסו יורשין עי' טורי אבן חגיגה באבני שהם דף י ע"א ד"ה נפש:

Gilyon HaShas on Sanhedrin 87b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

דִּין בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ.

קטע 2

דְּאָמַר רָבָא: אֲמַר לִי רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי, אָתְיָא ״הֵנָּה״ ״הֵנָּה״,

קטע 3

אָתְיָא ״זִמָּה״ ״זִמָּה״.

קטע 4

״בֵּין דָּם לְדָם״ – בֵּין דַּם נִדָּה, דַּם לֵידָה, דַּם זִיבָה. דַּם נִדָּה – בִּפְלוּגְתָּא עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל וְרַבָּנַן, דִּתְנַן: דָּם הַיָּרוֹק – עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

קטע 5

דַּם לֵידָה – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַב וְלֵוִי, דְּאִתְּמַר, רַב אָמַר: מַעְיָן אֶחָד הוּא, הַתּוֹרָה טִמְּאַתּוּ וְהַתּוֹרָה טִיהֲרַתּוּ.

קטע 6

וְלֵוִי אָמַר: שְׁנֵי מַעֲיָינוֹת הֵן, נִסְתָּם הַטָּמֵא – נִפְתָּח הַטָּהוֹר, נִסְתָּם הַטָּהוֹר – נִפְתָּח הַטָּמֵא.

קטע 7

דַּם זִיבָה – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן: קִישְּׁתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם, אִם שָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת וְיָלְדָה – הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

קטע 8

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַיְלָה וָיוֹם, כְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ, שֶׁשָּׁפְתָה מִן הַצַּעַר וְלֹא מִן הַדָּם.

קטע 9

״בֵּין דִּין לְדִין״ – בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת, דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דִּינֵי מַכּוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת – בִּפְלוּגְתָּא דִּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ דִּינֵיהֶם דִּין, אֶלָּא שֶׁנִּקְרָאִין בֵּית דִּין חָצוּף. וְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין דִּינֵיהֶן דִּין.

קטע 10

דִּינֵי נְפָשׁוֹת – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר, ״וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ״ – מָמוֹן.

קטע 11

אַתָּה אוֹמֵר מָמוֹן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ מַמָּשׁ? נֶאֱמַר ״נְתִינָה״ לְמַעְלָה, וְנֶאֱמַר ״נְתִינָה״ לְמַטָּה. מָה לְהַלָּן מָמוֹן, אַף כָּאן מָמוֹן.

קטע 12

דִּינֵי מַכּוֹת – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבָּנַן, דִּתְנַן: מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

קטע 13

״בֵּין נֶגַע לָנֶגַע״ – בֵּין נִגְעֵי אָדָם, נִגְעֵי בָתִּים, נִגְעֵי בְגָדִים.

קטע 14

נִגְעֵי אָדָם – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: אִם בַּהֶרֶת קָדַם לַשֵּׂעָר הַלָּבָן – טָמֵא, אִם שֵׂעָר לָבָן קָדַם לַבַּהֶרֶת – טָהוֹר, סָפֵק – טָמֵא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֵּהָה. מַאי כֵּהָה? אָמַר רָבָא: כֵּהָה – טָהוֹר.

קטע 15

נִגְעֵי בָתִּים, בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵין הַבַּיִת טָמֵא עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, בִּשְׁנֵי כְתָלִים בְּקֶרֶן זָוִית. אׇרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְרִיסִין, וְרׇחְבּוֹ כִּגְרִיס.

קטע 16

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? כְּתִיב ״קִיר״ וּכְתִיב ״קִירֹת״. אֵיזֶהוּ קִיר שֶׁהוּא כְּקִירוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה קֶרֶן זָוִית.

קטע 17

נִגְעֵי בְגָדִים – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אַבְטוּלְמוֹס וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אַבְטוּלְמוֹס אוֹמֵר, מִנַּיִן

מסכת סנהדרין דף פ״ז עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף פ״ז עמוד ב׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור