מסכת סנהדרין דף פ״ה עמוד א׳

ור' שמעון אית ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה בפרק המצניע (שבת ד' צנ:) גבי המוציא את המת במטה:

מהו שיעשה שליח ב"ד לאביו אם נתחייב אביו נדוי או מלקות:

ואחר מי התירו לקללו ולהכות את חבירו והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חביריהם ועל קללתם כדילפינן בד' מיתות (לעיל ד נח:) אפ"ה נעשה שליח ב"ד לכך דכתיב (דברים כ״ה:ג׳) ארבעים יכנו וכתיב (במדבר ה׳:כ״א) יתן ה' אותך:

ומה מי שמצוה להכותו ברייתא תניא הכי במכילתא:

מאי לאו אידי ואידי מצוה ואינה מצוה תרוייהו במקום מצוה והא בבנו והא באחר והכי קאמר ויליף אזהרה למכה אביו ומה אחר שמצוה להכותו במקום מצוה דכתיב יכנו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים דכתיב (דברים כה) ולא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה להכותו אפילו במקום מצוה אלמא אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה:

ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא:

בא אחר והכהו וקיללו פטור קס"ד פטור ממלקות:

ואינו יוצא ואשמעי' דבנו אינו נעשה שליח בית דין לכופו לצאת וקשיא לרב ששת:

ורבי שמעון האמר מלאכה שאינה וכו' הא דקיימא לן הלכה כר' שמעון בגרירה לאו שגגת סקילה היא דאי עביד תריץ הוי כלאחר יד כדאיתא שלהי פ' כירה (שבת דף מו: ושם) ועוד דאינה צריכה לגופה ועוד דאפי' לר' יהודה כל אין מתכוין דלא פסיק רישיה פטור מדאורייתא דלא הוי מלאכת מחשבת וכן משמע ביומא (דף לד:) גבי עששיות דאמרי' צירוף דרבנן פי' כי האי משום דאין מתכוין ולא הוי מלאכת מחשבת והתירו משום דאין שבות במקדש וכן מוכח בההיא דהמכבד והמרבץ דהא רבנן דסבירא להו כרבי יהודה בדבר שאין מתכוין ופטרי אפילו ישוה גומות וכן בפרק ספק אכל (כריתות דף כ.) דמתעסק שאינו מתכוין למלאכה פטור כ"ש היכא דאינו מתכוין אלא לגרירה והא דמחייב רבי יהודה בכריתות נתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות מאליהן היינו התם משום דהוי פסיק רישיה וחשיב מלאכת מחשבת כיון שיודע שיבעיר ור' שמעון דפוטר משום דאינה צריכה לגופה ולא בעי מלאכת מחשבת דהא ר' שמעון מחייב מקלקל בהבערה ומקלקל דמיפטר בשאר מלאכות היינו משום דלא הוי מלאכת מחשבת כדמוכח שלהי פרק קמא דחגיגה (דף י.) מכלל דבהבערה לא חיישינן והא דשרינן לבעול לכתחלה בשבת אם להנאת עצמו הוא צריך אפילו דם חבורי מחבר ה"ט משום דאינה צריכה לגופה ור' אליעזר דמחייב חטאת במכבד ומרבץ לאו משום דליהוי פסיק רישיה דהא שרי לר' שמעון לכתחלה אלא חשיב תיקון לכיבוד ולריבוץ כעין בנין ואפילו בלא השוואת גומות דבדבר מועט מיחייב משום בונה כדאשכחן גודלת ופוקסת ובס"פ כירה (שבת דף מז:) דהוי שרי לטלטל נר הדולק בשבת אי לאו משום דבסיס לדבר האסור היינו משום דאי מכבה בלא מתכוין אינה צריכה לגופה היא ומיהו תימה דהא לשמואל קאמר בפרק כירה דבדבר שאין מתכוין סבר לה כר"ש ובמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה וכיון דסבר כר"י במלאכה שאינה צריכה לגופה היכי שרי דבר שאין מתכוין דשרי התם (דף מא:) גבי מיחם שפינהו לתת לתוכו מים להפשיר אפי' שיעור לצרף דהוה ליה שגגת סקילה וי"ל דהא דאסרינן הכא קוץ וסילוא משום דחיישינן כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פסיק רישיה ולא יניח בשביל כך אבל שאר דבר שאין מתכוין דלא פסיק רישיה הוא שרי וליטול קוץ בשבת מודה שמואל אע"ג דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דקסבר מקלקל בחבורה פטור:

הא בבנו הא באחר רוצה ללמד מכאן אזהרה למכה אביו דלא נפיק מפן יוסיף כיון דאינו מצווה להכותו ומשמע בסמוך דאפי' ביוצא ליהרג נפקא לן אזהרה לבנו דחייב דמוקי לה רב חסדא במסרבין בו לצאת ואע"ג דאין מזהירין מן הדין הני מילי להלקותו ומיהו קשה היכי אתא בנו בקל וחומר מאחר כיון דאחר פטור במסרבין בו לצאת ואינו יוצא ושמא גלויי מילתא בעלמא הוא דפן יוסיף מיירי אפי' בבנו אע"ג דארבעים יכנו לא מיירי בבנו:

והאמר רב ששת ביישו וכו' תימה דבפ' החובל (ב"ק דף פו: ושם) בעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו ולא איפשיטא והכא פריך בפשיטות ויש ספרים דגרסינן והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ולא גרס ומת ולא נהירא דמה ענין ישן ליוצא ליהרג ועוד מאי קמ"ל רב ששת מתניתין היא בפרק החובל המבייש את הישן חייב ור"ת גריס והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי מיהו אין כל כך תימה אם לא הביא דברי רב ששת בפרק החובל למיפשט ההיא בעיא דכי האי גוונא אשכחן בנדרים בפרק אין בין המודר (נדרים ד' לה: ושם) דאיבעיא לן הנהו כהני שלוחי דידן או שלוחי דשמיא ולא מייתי התם דברי רב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקדושין (דף כג: ושם) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדין ושלוחי דידן עבדי:

הכהו הכאה שאין בה וכו' תימה אמאי לקי הא פן יוסיף לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דמיניה נפקא לן אזהרה למכה אביו כדאיתא בספרי ובירושלמי:

הבן שהיה חזן הכנסת או שליח בית דין והיה אביו מחוייב מלקות או נדוי שיש בו קללה בהזכרת השם כאמרו יתן י"י אותך וכו' אסור לו להיות שליח להלקותו או לנדותו ואפילו לא עשה תשובה אסור לו לדחפו ולבזותו אף בשליחות בית דין ומ"מ במסית אף הבן נעשה שליח להכאתו ולקלקלתו שנאמר לא תחמול ולא תכסה עליו וכתבו הגאונים שהאב שנתחייב שבועה לבנו אינו משביעו בשבועה שיש בה אלה שהרי הוא בא בכך לקללת אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה:

שליח צבור שהיה מלקה והוסיף אחת על הארבעים או על אותן שאמדוהו אם מת בה הרי זה גולה ואם לא מת עבר מ"מ על מצות לא תעשה שנאמר לא יוסיף וכל שכן המכה את חברו שלא במקום מצוה שעבר בלא תעשה ולוקה במקום שאין סרך תשלומין כגון הכאה שאין בה שוה פרוטה אבל יש בה סרך ממון אינו לוקה בהכאה שאין אדם לוקה ומשלם ואע"פ שהיה לנו לומר שילקה ולא ישלם בפירוש רבתה תורה חובל לתשלומין:

בן הבן אע"פ שראוי לו לכבד את זקנו מ"מ אינו בדינין אלו אלא הרי הוא אצל דברים אלו כשאר בני אדם הן לחיוב הן לפטור:

רשע שנגמר דינו בבית דין ליהרג והיה מסרב לצאת אסור לו לבן להכותו ולבזותו ואם עשה כן פטור ואחר אף לכתחלה כן לא היה מסרב לצאת ובא בנו והכהו וקללו פטור אם לא עשה תשובה ואם עשה תשובה נהרג עליו אע"פ שיוצא ליהרג ואחר לכתחלה אסור לו לעשות כן ובדיעבד פטור בין מממון בין ממלקות הואיל ויוצא ליהרג ואפילו עשה תשובה אפילו לא היה יוצא ליהרג והוא רשע אין מלקין לא על הכאתו ולא על קללתו שנאמר ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואפילו בנו פטור עליו הוקשה הכאה לקללה מה קללה דוקא בעושה מעשה עמך אף הכאה כן ואע"פ שאמרו בסוף סוגיא זו דכולי עלמא לא מקשינן הכאה לקללה אל תחוש לכך שכמה מקומות תמצא בתלמוד לשון דכולי עלמא שאין הלכה כן וכל שכן בזו שכבר נדחית כמו שאמרו אלא שמע מינה בהקשא פליגי ומ"מ לא הפקענו את זו מצד שאינו עושה מעשה עמיו אלא מלקות ומיתה אבל ממון לא וכן שיש בדבר איסור:

מי שבייש את הישן חייב בבשת ואם מת מתוך אותה שינה עד שלא הרגיש מעולם בבשתו אין מגבין בשת זה ליורשים ומ"מ אם תפשו אין מוציאין מידם כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה ור"ש האמר כו' ועוד דאפי' לרבי יהודה כל אין מתכוין דלא הוה פסיק רישיה פטור כו' עכ"ל אין לפרש דר"ל דאפי' לר' יהודה לא הוי שגגת סקילה דא"כ ר' יהודה אמאי אוסר גרירה ועוד א"נ דאין מתכוין דלא פסיק רישיה פטור מדאורייתא מ"מ כיון דבמתכוין אפילו בלא פסיק רישיה חייב מדאורייתא ה"ל שפיר גרירה באין מתכוין שגגת סקילה אלא דר"ל דאפילו לר"י לא הוי אלא שגגת סקילה דאין מתכוין דלא פסיק רישיה פטור מדאורייתא וק"ל:

בא"ד וכן מוכח בההיא דהמכבד והמרבץ דהא רבנן דס"ל כר"י כו' עכ"ל וג' מחלוקות בדבר בפ' המצניע לר"א חייב חטאת ולר' שמעון שרי לכתחלה ולרבנן דס"ל כר"י באין מתכוין אסרי לכתחלה ופטרי מחטאת משום דלא הוי פסיק רישיה ומזה שהוצרכו לקמן לפרש דטעמא דר"א דמחייב חטאת לאו משום פסיק רישיה אלא דחשיב כעין בנין אבל בתוס' שם כתבו דלר"א הוי פסיק רישיה ע"ש:

בא"ד ור"ש דפוטר משום דאינה צריכה לגופה ולא בעי מלאכת כו' עכ"ל ר"ל דליכא למימר דטעמא דר"ש דפוטר אע"ג דפסיק רישיה הוא משום דלא חשיב מלאכת מחשבת כיון דאין מתכוין דהא רבי שמעון לא בעי מלאכת מחשבת דהא רבי שמעון מחייב כו' וק"ל:

בא"ד והא דשרינן לבעול כו' הוא בפרק קמא דכתובות ור"ל דשרינן לבעול ולא הוי שגגת סקילה וכן מ"ש ובסוף כירה דהוי שרי לטלטל הנר כו' ר"ל ולא הוי שגגת סקילה משום דאינה צריכה לגופה וק"ל:

בא"ד דהא אסרינן הכא כוותא וסילון משום כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה והאמר רב ששת כו' ור"ת גריס והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי כו' עכ"ל וקשה לפי גרסא זו למאי דמסיק בעמך במקוים שבעמך ואינו חייב על קללת והכאת יוצא ליהרג דאינו ראוי להתקיים למה יחייב על בושתו דהא בכלל קללה והכאה איכא נמי בושת ויש ליישב בדוחק דלא מיעט הכתוב מדכתיב במקוים שבעמך אלא ממלקות אבל דמי בושתו חייב לבניו דמתביישים ג"כ וק"ל: