מסכת סנהדרין דף ו׳ עמוד א׳

גברא אגברא רבי אבהו אדשמואל שמואל סבר פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל:

דן את הדין במומחה ליכא למימר מדקתני סיפא אם היה מומחה לב"ד:

דן את הדין יחידי משמע:

ומשלם מביתו בפירקין דלקמן (סנהדרין דף לג.) מוקי לה שנשא ונתן ביד מדקתני מה שעשה עשוי אלמא דיניה דינא דאי לא דינא ליהדר:

דין תורה וכיון דטעה לאו דין תורה דן:

בדבר משנה שמשנה מפורשת שטעה בה:

חוזר מחזיר את הדין ואינו משלם מביתו דכיון דדבר מפורש הוא אין דינו דין:

וסוגיא דעלמא הילוך דינא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך הלכך דיניה לא הדר וכיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר האי בעל דין דנקט לא בעי לשלומי דאמר ליה פסקת לי לדינאי ומיהו איהו בעי שלומי כיון דסוגיין דעלמא כאידך:

וכי תימא פליגי רבנן עליה כו' למאי דפי' בקונטרס לעיל (סנהדרין דף ג.) דמאן דדריש בצדק תשפוט לאכשורי חד לית ליה עירוב פרשיות תימה מאי קאמר וכ"ת הא ודאי פליג עליה מאן דלית ליה עירוב פרשיות ומאי קאמר נמי ר' אבהו שנים שדנו לד"ה אין דיניהן דין אין זה ד"ה דהא איכא דלית ליה עירוב פרשיות דסבירא ליה דיניהם דין על כן נראה כדפרי' לעיל (שם) דההיא דרשה דבצדק תשפוט אפילו למאן דאית ליה עירוב פרשיות והשתא שמואל ורבי אבהו פליגי אליבא דמאן דאית ליה עירוב פרשיות וד"ה דקאמר רבי אבהו ה"ק לד"ה דאית להו עירוב פרשיות שנים שדנו אין דיניהם דין אי נמי כדפירש לעיל (סנהדרין דף ב:) דאפי' למאן דלית ליה עירוב פרשיות קסבר ר' אבהו שנים שדנו אין דיניהם דין ממשפט אחד וברייתא דלעיל דאם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי סברא נמי שפיר דאין דיניהן דין כדפירש לעיל (סנהדרין דף ה.):

ביצוע בג' אע"ג דמקשי פשרה לדין לאו לכל דבר מקשינן דבדין אזלינן בתר רובא אם שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב או איפכא ובפשרה לא אזלינן בתר רובא עד שיסכימו שלשתן לדעת אחד כדאמר בפ' בתרא דמסכת ע"ז (עב.) כדשיימי בי תלתא אפי' תרי מגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בי תלתא:

דכולי עלמא מקשינן פשרה לדין פי' דכ"ע ר' מאיר וחכמים אבל רשב"ג דלעיל ודאי לא מקיש:

מקשינן פשרה לדין פירש בקונטרס מדכתיב (שמואל ב ח׳:ט״ו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה וגו' ותימה דהא תניא לקמן כשם שהדין בג' כך הפשרה בג' משמע דמקיש פשרה ומוכח לקמן דההוא תנא אית ליה דרשות לבצוע ורבי יהושע בן קרחה סבר מצוה אלמא לא דריש ת"ק משפט וצדקה לענין ביצוע דאי מקרי צדקה אם כן הוה מצוה ומההוא קרא נמי דכתיב (זכריה ח׳:ט״ז) אמת ומשפט שלום ליכא למידרש ביצוע דאיתקש שלום למשפט דאם כן הוי מצוה לבצוע דשלום נמי מצוה הוא:

לא דכ"ע כו' תימה דלא קאמר לשמואל ודאי תנאי הוא לרבי אבהו מי לימא תנאי היא דכי האי גוונא אורחא דהש"ס בכל דוכתא:

תיסגי בתרי וליקני מיניה אע"ג דמפרש בירושלמי טעמא דר' מאיר משום דפשרה נמי צריכה הכרע דעת מ"מ מתוך דברי ר"מ משמע דתרי נמי שעשו פשרה כמו שהיו רגילין שלשה לעשות לא עשו ולא כלום ובעלי דינין יכולין לחזור בהן:

והלכתא פשרה צריכה קנין והא דלא סגי בתרי משום דהוי כמו קנין בטעות דלא בקיאי בפשרה שפיר:

צריכה קנין אם נפרש דקנין של פשרה עושין קודם הפשרה וקונין זה מזה לעשות כמו שיאמרו הדיינין הן לשלם הן למחול אין לדקדק מכאן דבעלמא מחילה צריכה קנין דמה שצריך הכא קנין על המחילה משום דאי לאו הוי קנין הוי כמו מחילה בטעות שלא היה יודע שיאמרו למחול כל כך ואף על גב דהשתא דאיכא קנין הוי כמו קנין בטעות מיהו אלימא מילתא טפי בקנין מבלא קנין ואפילו אם נפרש שהקנין הוא לאחר הפשרה אכתי אין ראיה מכאן דמצי למימר דהקנין על אותו שיש לו לאחר לפרוע אבל להאי דמחיל אין צריך קנין ומיהו בהלכות גדולות פירש בהלכות דינין דצריך קנין על המחילה אף על פי שעושין הקנין אחר הפשרה ומכל מקום אין ללמוד מכאן על שאר מחילה שתהא צריכה קנין דמחילה שעל ידי פשרה אף על פי שיודע מה מוחל דומה למחילה בטעות לפי שמוחל על פי עצתם של דיינין שהשיאו אותו למחול לפיכך צריך לאלם הדבר ע"י קנין ונראה להביא ראיה דמחילה אינה צריכה קנין מהא דאמר בפרק המקבל (ב"מ דף קיב. ושם) גבי שכיר המחהו אצל חנווני ואצל שולחני אינו עובר עליו ופליגי התם רב ששת אמר אינו חוזר עליו (רבא) אמר חוזר דמשמע דבלא קנין איירי דאי בקנין מאי טעמא דמאן דאמר חוזר אבל בלא קנין פליגי בהכי דמר סבר כשהמחהו לא לגמרי פטרו לבעל הבית שלא יחזור עליו ומר סבר לגמרי פטרו אלמא מחילה לא צריכה קנין ועוד ראיה דפריך בפ"ק דקדושין (דף טז.) גבי עבד עברי קונה עצמו בשטר למה לי שטרא לימא ליה באפי תרי זיל ובלא קנין איירי דאי בקנין מאי משני עבד עברי גופו קנוי אכתי תקשה לן שטרא למ"ל יפקירנו לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור אלא על כרחך לא פריך אלא מלשון הכתוב בשטר כלומר למה לי שטר אותו לשון עצמו שכותב בשטר הרי את לעצמך יאמר לו בעל פה עוד ראיה מהא דתנן בסוף הנושא (כתובות דף קד.) שאם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מסתמא מחלה ובלא קנין איירי כדמוכח מעובדא דחמתיה דרבי חייא ומטענו חטין והודה לו בשעורים דפטור אף משעורים דמודה הוי בהו אין ראיה דהתם על כרחך לאו משום דאמרינן מדלא תבע להו סתמא אחלינהו הוי פטור אלא היינו טעמא מדלא תבע שעורים מודה הוא דלא מיחייב ליה שעורים מדפריך עלה בסוף המניח (ב"ק דף לה: ושם) מהא דתנן היו הניזקין שנים כו' הניזק אומר גדול הזיק את הגדול ומזיק. אומר לא כי אלא קטן הזיק את הגדול וגדול הזיק את הקטן ומסיק דאפילו כדאמר מזיק לית ליה והתם אי אפשר להיות הטעם כלל משום מחילה שהרי הוא עומד וצווח ומבכור שנטל חלק כפשוט דאמר ויתר (ב"ב דף קכו.) אין לדקדק נמי כלל מכאן חזר רבינו יצחק בר' מרדכי שהיה רגיל לפרש דדוקא נקט בחזקת הבתים (ב"ב דף מ. ושם) קנין בפני שנים אבל אי ליכא ב' אין הקנין קנין דהא מסקינן הכא דפשרה צריכה קנין ואפילו הכי קאמרי רבנן פשרה ביחיד והא דנקט התם בפני ב' משום דאין צריך לומר כתובו ואין ראיה מכאן כלל דיכול להקנות בפני שנים לקיים הפשרה שעשה ביחיד ור"ת היה מדקדק מדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ דף מו. ושם) היה עומד בגורן ואין בידו מעות כו' ואי אמרת מטבע ניקנה בחליפין ניקני ליה מעות אגב סודר ופשוט מיניה דאין ניקנית בחליפין דדוחק היה ליה לאוקמי בגברא ערטילאי והשתא אמאי לא משני כגון דליכא תרי ואין קנין מועיל אלא בפני שנים אלא ש"מ דודאי מהני ויש דוחין משום דסתם גורן מצויין בה בני אדם:

ור' אבהו פליג עליה ואמר לדברי הכל שנים שדנו אין דיניהם דין ומותיב ר' אבא עליה מהא דתנן בבכורות פ"ד (כח:) דן את הדין זיכה את החייב כו' ומשני מתניתין דקבלוה עלייהו. ואקשינן אי הכי ישלם מביתו הא א"ל רב לרבה בר בר חנה אי קבלוה עילויהו לא תשלם. ומשני כגון דאמרו ליה על מנת כן קבלינך עלן דדיינת לן דין תורה:

ירושלמי מה שעשה עשוי מה שטעה בשיקול הדעת וישלם מביתו שהגיס עצמו לדון יחידי דין תורה ותנינן אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא א'. א"ר אמי מומחה [שכפף] ודן דינו דין ר' אבהו יתיב דאין לגרמיה א"ל תלמידו לא כן אלפן ר' אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד. אמר לון כיון דחמן (ר') יתי יתיב דאין לגרמי ואינון אתיין כמאן שקבלוני עליהן דמי. ותנן במה דברים אמורים בזמן שלא קבלם אבל קבלם עלייהו דן אפילו יחידי ואסיקנא טעה בדבר משנה חוזר הדין בשיקול הדעת כגון דאשכח פלוגתא דתרי תנאי או דתרי אמוראי וסוגיא דשמעתא כחד מינייהו פי' מקשו ומפרקו אליבא דחד מינייהו ואזל הוא ופסק דינא כאידך דלא סוגיא דשמעתא כוותיה היינו טועה בשיקול הדעת ומה שעשה עשוי וישלם מביתו:

ירושלמי בכתובות פרק הכותב לאשתו (הל' ב) דין ודברים אין לי בנכסיך הכל מודי' שאם טעה בשיקול הדעת שאין חוזרין טעו בדבר תורה מחזירין מה פליגו בטעות משנה ר' יוחנן אמר טעות משנה שיקול הדעת. ריש לקיש אמר טעות משנה דבר תורה היא טעות משנה היא טעות זקנים (תורה היא טעות משנה היא טעות זקנים) תלתא תנאי פליגי בפשרה חד רשב"ג דתני פשרה בשנים. שני ר' מאיר שלישי חכמים החולקים עמו דתניא ביצוע בשלשה דברי ר"מ וחכ"א פשרה ביחיד ואסיק' והלכתא פשרה צריכה קנין:

פשרה נעשית בשנים ואפילו היתה אותה פשרה רחוקה מן הדין דבריהם קיימין ומ"מ דוקא שקנו מידם שכך הלכה פשרה צריכה קנין מפני שאינה דין גמור ואפילו מן התובע אע"פ שמחילה גמורה אינה צריכה קנין שהמחילה דין הוא שבעלמא לא תהא צריכה קנין שהרי יודע הוא מה שהוא מוחל אבל זה כעין מחילת טעות הוא ומ"מ הואיל ואינו טעות גמורה שהרי סביר וקביל כל שיש שם קנין אלימא מלתא ומקני וי"א שאינו צריך קנין אלא דווקא מן הנתבע אלא שגדולי הפוסקים כתבוה בתשובת שאלה כדברינו ואפילו היתה נעשית בשלשה מ"מ צריכה קנין וקנין זה יש שפירשו שקנו ממנו אחר שהודיעו הפשרה שאם קודם הודעה הרי היא מחילה בטעות ויכול לומר אלו הייתי יודע שאתם מחייבים אותי בטעות לא נתרציתי בקנין ואף בנוסח מעשה בית דין לקצת חכמי נרבונאה מצאנו כתוב בפשרה שארעה בידם בנוסח זה ונשאנו ונתננו בפשרא הרבה עד שהסכמנו בה לדעת אחת והודענו להם את הכל ואח"כ קנינו מהם בקנין גמור מעכשיו לקיים פשרה זו ומחלו מעכשיו זה לזה מחילה גמורה בקנין גמור כל ערער וכל תביעה שהיה עד היום לזה על זה מחמת וכו' חוץ מפשרה זו שקבלו עליהם וגדולי הדור סוברים שאף קודם הודעה ואין כאן לומר דקנין בטעות הוא דאדרבה גמר ומחייב נפשיה ובדרך מה שאמרו באחרון של ע"ז ע"ב א' כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא כדאמרי תלתא עד דאמרי תלתא כדשיימי ארבעה עד דשיימי ארבעה וכל אלו וודאי חייבים להעמיד דבריהם אלמא כל שקנו לעשות ליתן או למחול כמה שיאמר פלוני וקנו מידו אין כאן קנין בטעות דגמרי ומקנה ואף גדולי המפרשים כתבו שלא נהגו בקנין זה מעולם אלא קודם פשרה וכתבו שצריך לומר לנתבע הרי אתה משעבד עצמך ונכסיך מעכשיו בקנין זה לפרוע כל מה שאנחנו גוזרין עליך ואלמלא כן הרי הוא קנין דברים ואומר אני שיקנו אחר שיסכימו הפשרנים לדעת אחת קודם שיודיעו שאם קודם הסכמה הרי ענין זה על דבר שאינו קצוב ומ"מ אפשר שאין זה בכלל דבר שאינו קצוב:

וצריך לעיין מהו שנאמר בזה יפה כח פשרא מכח הדין שהדין שנים שדנו בעלי דין יכולים לחזור ושעשו פשרא אין יכולין לחזור שהרי הואיל ודווקא בקנין הרי קבלום עליהם וכל שקבלום עליהם אף בדינין כן אפשר שזו נשנית על דעת שפשרה אינה צריכה קנין ומ"מ הלכה צריכה קנין כמו שכתבנו או שמא רבותא היא מפני שקנין כזה בעלמא אינו מועיל שהרי יכול לומר אלו הייתי יודע שאתה יכול לגבות הימנו לא הייתי מקנה בכך:

ומעתה פשרה אף ביחיד ומה שאמרו למטה הואיל וצריכה קנין תיסגי בתרי הוא מפני שסתם הדברים בעלמא בפשרה כל אחד בורר לו אחד או שמא שיהו עליו עדים אלא שמ"מ אין ראוי להשתדל בפשרה ביחיד והוא שאמרו בירושלמי אף הפשרה צריכה הכרע הדעת ושמא תאמר והלא אמרו קדושין ע"ד א' נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אלמא אפילו אחד נאמן כבר אמרו שם דווקא כשבעלי דין עומדין לפניו או שמא דווקא בדין שיכול להודיע טעמו של דבר אבל פשרן אינו נאמן ביחיד קבלו לעשות פשרה ולא קנו מידם ופרע הנתבע על פי הפשרה והתובע חוזר ומערער על הנשאר ואומר שלא שתק אלא להוציא ממנו מה שיוכל מעכשיו כתבו הגאונים שיכול הוא לעשות כן וזכה במה שבידו ולא יראה לי כן שהרי לא נתן זה אלא בטעות וגדולי המחברים כתבו בדיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ומתוך כך התפשר זה עם בעל הדין כדי שלא ישבע ונודע שאינו בר שבועה אפילו קנו מידו חוזר שקנין בטעות היה וכן כתבוה הגאונים בתשובת שאלה:

אע"פ שבסוגיא זו יש פוסקים בקצת דבריהם שהוקשה פשרה לדין יש לחלק ביניהם שהדין כשהוא בשלשה הולכין בו אחר הרוב ובפשרה עד שיסכימו שלשתן לדעת אחת כמו שביארנו באחרון בשמועת כדשיימי בי תלתא ע"ז ע"ב א':

זה שבארנו שהמחילה אינה צריכה קנין כך למדנוה בראשון של קידושין ט"ז א' ממה שאמרו שם לימא ליה באפי תרי זיל שעל כרחך בקנין הוא שאם בלא קנין אף כשהוא משיב זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי היה לו להקשות אכתי שטר למה יפקירנו שהרי המפקיר עבדו יצא לחירות ועוד ראיה ממה שאמרו בפרק נשך ע"א ב' הניחם על גבי קרקע והפטר וכן בפרק המקבל קי"ב א' המחהו אצל חנוני אינו עובר ונחלקו שם אם חוזר אם לאו וודאי בשאין שם קנין היא שנויה שאם בקנין מאי טעמא דמאן דאמר חוזר אלא בלא קנין ומאן דאמר חוזר סבר שלא פטרו לבעל הבית לגמרי בהמחאה זו שלא יחזור עליה ומר סבר לגמרי פטריה אלמא מחילה אין צריכה קנין:

מי שאינו מומחה שדן וטעה וקבלוהו עליהם אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין ואם אי אפשר לחזור ישלם מביתו וזה שאמר בכאן וקבלוהו עלייהו ואח"כ אמר דאמרי ליה דיינת לן דין תורה לא שיהא קרוי זה קבלה אלא שמכיון שקבלוהו בדרך זו אם דנם על הצד שקבלוהו דינו דין ואם לא דן על הצד שקבלוהו משלם ומ"מ דינו דין הואיל וכבר קבלוהו ויש לפרש דאמרי ליה דיינת לן דין תורה כלומר שיכולין לומר כך היה דעתינו שתדוננו בדין תורה וכן עיקר שכל שאומר על מנת שתדוננו דין תורה אינו קבלה והוא שאמרו בתלמוד המערב ר' יוסה בר חלפתא כד הוו אתון בני נש מידון קומוי ואמרין ליה על מנת שתדיננו דין תורה אמר להו אני איני יודע דין תורה יודע מחשבות יפרע מכם אלא מקבלין אתון מה דאנא אמר מ"מ יזהר אדם שלא ידון ביחידי ואע"פ שהוא רשאי דרך צחות אמרו בתלמוד המערב טעה ישלם מפני שהגיס עצמו לדון דין יחידי ותני אל תדון יחידי שאין דן יחידי אלא אחד אמר ר' יהודה אף הקב"ה אינו דן יחידי מה טעם וכל צבא השמים עומדים על ימינו ועל שמאלו אלו מטין לזכות ואלו מטין לחובה ואע"פ שאינו דן יחידי הוא חותם יחידי שנאמר אגיד לך הרשום בכתב אמת ועקרי דינין אלו יתבארו בפרק רביעי בכדי הצורך בע"ה:

כל דיין שטעה בדבר משנה או תלמוד אינו דין כלל ומחזירין את הדין ואם אי אפשר להחזיר כגון שנתן הממון על פיו והלך לו פטור מלשלם שאין זה דן את הדין אלא גורם להזיק שלא בכוונה טעה בשקול הדעת והוא דבר שנחלקו בו תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה בתלמוד כאחד מהם אלא שנתפשט המנהג כדברי האחד והוא דן כדברי האחר זהו שאמרנו עליו שאם הוא מומחה ונטל רשות או קבליהו אם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם ומ"מ אם אפשר להחזיר י"א שמחזירין את הדין ואם לא נטל רשות ולא קבלוהו אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואם לא נשא ונתן ביד הדין חוזר ואם אי אפשר להחזיר משלם וכבר ייעדנו על דברים אלו שעקרן יתבאר בפרק רביעי בע"ה:

בפירש"י בד"ה דן את הדין במומחה ליכא למימר מדקתני סיפא כו' עכ"ל ר"ל דודאי ר' אבהו נמי מודה במומחה לב"ד דהיינו דנטל רשות וסמוך דדן את הדין דמשנה שלימה היא דקתני בסיפא ואם היה מומחה לב"ד פטור וכדאמר לעיל לרב נחמן ולר' חייא וקאמר דהך רישא דדן את הדין וזיכה כו' מה שעשה עשוי כו' ליכא לאוקמא במומחה לב"ד דהיינו נטל רשות דמדקתני בסיפא אם היה מומחה לב"ד פטור ע"כ דרישא לא איירי בכה"ג דהא מחייבו לשלם ובמומחה דלא נטל רשות נמי לא מצי לאוקמא לשיטת רש"י דלעיל דלר' אבהו דאית להו עירוב פרשיות אסור לו לדון כלל דמשום הכי הוצרך לפרש דהך ברייתא דואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי קסבר דלית ליה עירוב פרשיות ולא אתיא כר' אבהו דמומחה לרבים משמע ליה דלא נטל רשות מב"ד וק"ל:

בד"ה מ"ד תרי אפי' בחד מכשר דכיון דלא מקשינן ליה לדין כו' עכ"ל ק"ק דנראה מפירושו דאי מקשינן ליה לדין ה"ל תרי דוקא ואינו כן דהא בעי למימר מ"ד פשרה ביחיד דמקשינן פשרה לדין וקסבר כשמואל דדין בשנים ואם כן ע"כ שנים דנקט שמואל לאו דוקא ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה וכ"ת פליגי כו' והשתא שמואל ורבי אבהו פליגי אליבא דמאן דאית ליה כו' עכ"ל והשתא אע"ג דודאי איכא רבנן דפליגי עליה דהיינו הך ברייתא דרמי בר חמא דלית ליה עירוב פרשיות מ"מ שפיר קאמר לשמואל דאית ליה נמי עירוב פרשיות מי איכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג והאמר ר' אבהו שנים שדנו לד"ה כו' והיינו לד"ה דאית להו עירוב פרשיות וק"ל:

בד"ה צריכה קנין כו' כ"ה שנים כו' ולא קנין איירי כדמוכח כו' עכ"ל ק"ק הא ודאי בלא קנין איירי דאל"כ כ"ה שנים ל"ל כיון דבקנין מחלה בפי' ויש ליישב ודו"ק:

בגמרא דאמרו ליה דיינת לן דין תורה וכו' פי' דאמרו ליה הבעלי דינים הא דקבלנו אותך עלינו היינו דוקא כדי שתדון לנו דין תורה ולשון דיינת לן דין תורה היא בלשון תמיה וכי דיינת לן דין תורה:

בתוס' ד"ה וכ"ת פליני רבנן עליה וכו' למאי דפי' לעיל דמאן דדריש בצדק תשפוט וכו'. כן הוא בספרים אבל בס"א ראיתי דגרסי למאי דפירש"י דמאן דדריש בצדק תשפוט וכו' ולפירושו הכל תלוי בעירוב פרשיות דמאן דס"ל עירוב פרשיות בעי ג' ומאן דלית ליה עירוב פרשיות מכשיר אפילו בחד וכן נמי ר' אבא דבעי ג' ס"ל כמ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן ושמואל דס"ל דשנים שדנו וכו' וה"ה חד לית ליה עירוב פרשיות כתיב כאן ולכך הקשו התוס' תימה מאי קאמר וכ"ת וכו' וק"ל:

ד"ה צריכין קנין וכו' ועוד ראיה דפריך בפ"ק דקידושין וכו' ובלא קנין איירי דאי בקנין וכו' אכתי תקשה לן שטרא למה לי יפקירנו לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור אלא על כרחך וכו' כצ"ל כן נ"ל ור"ל הא דפריך למה ליה שטרא לימא ליה באפי תרי זיל על כרחך איירי בלא קנין משום דמתחילה אינה צריכה קנין דאי ר"ל לימא ליה באפי תרי זיל בקנין אם כן מאי פריך למה לי שטרא נימא דלהכי בעי שטרא דנימא דשטרא לא צריך קנין אלא ודאי על כרחך הכי פריך דמשמע דאין יוצא לחירות כי אם על ידי שטר הא איכא עוד תיקון אחר בלא שטר דהיינו דנימא ליה באפי תרי זיל ובקנין אם כן מאי משני עבד עברי גופו קנוי ולכך אין יוצא לחירות בדברים בלא שטר הא אכתי תקשה לך הא איכא עוד תיקון אחר שעי"ז יוצא לחירות בלא שטר דהיינו שיפקירנו אלא ודאי בלא קנין איירי ולא פריך המקשה דלחשיב עוד תיקון אחר דיודע שיש עוד תיקונים אחרים אלא דפריך בתיקון זה עצמו למה לי שטר יאמר אותו לשון עצמו הכתוב בשטר לימא ליה בעל פה אם כן שמע מינה דמחילה אין צריכה קנין:

בא"ד ומבכור שנטל חלק בפשוט וכו' אין לדקדק נמי כלל רוצה לומר דהתם היינו טעמא דויתר ונמחל אפילו בלא קנין משום דעדיין לא הגיעה החלק בכורה לידו ולא זכה בו עדיין ומקרא דכתיב לתת לו ילפינן שם בבא בתרא פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ד) דאם אמר הבכור איני נוטל ואיני נותן רשאי דמתנה קרייה רחמנא ואין להכריח לאדם שיקבל מתנה בעל כרחו וכיון שעדיין לא הגיע לידו יכול למחלה לאחיו אפילו בלא קנין אבל דבר שכבר נקנה והגיע ליד האדם אינו יכול לסלק עצמו ממנו ולמחול באמירה בעלמא אם לא בקנין כמו חלק פשיטות אין יכול למחול באמירה בעלמא כמבואר שם ועיין בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ד) ובתוס' שם ד"ה ואם אמר איני נוטל וכו' ובדף קכ"ו במימרא דבכור שנטל חלק כפשוט ויתר וכו':

בא"ד דהא מסקינן הכא דפשרה צריכה קנין ואפ"ה קאמרי רבנן פשרה ביחיד ר"ל אם כן ש"מ דקנין אינו צריך להיות בפני שנים אלא אפילו ביחיד והא דנקט התם בפרק ה"ה בפני שנים לאו למימרא דאם נעשה ביחיד לא הוי קנין דלענין קנין אין חילוק דאפילו נעשה לפני יחיד הוי קנין אלא דחילוק הוא לענין כתיבת השטר דאם נעשה לפני שנים א"צ לומר כתובו ומסתמא כותבין השטר אפילו לא אמר להו מידי משום דסתם קנין בפני שנים לכתיבה עומד אם נעשה ביחיד אין רשאי לכתוב שטר עד שיאמרו לו כתובו ואין ראיה מכאן וכו' ר"ל ולא היה ר"י ב"ר מרדכי צריך לחזור מדבריו מכח ההיא דהכא דמכאן ראיה דקנין מועיל ביחיד דהכא נוכל לפרש דלעולם צריך להקנות בפני שנים כדי שיקיים הפשרה שעשה ביחיד ר"ל הפשרה נעשית ביחיד אבל הקנין לעולם נימא לך להיות נעשה בפני שנים: