מסכת סנהדרין דף נ״ט עמוד ב׳

והרי מילה לישראל נאמרה ולא לבני נח דלא חשבה גבי שבע מצות:

לכל דבר שבמנין לא נשנית בסיני אלא מפני שאסר להם תשמיש שלשה ימים קודם מתן תורה ולאחר שלשה ימים הוצרך להתיר להם ואע"ג דממילא משתמע התירא דהא שלשה ימים הוא דאסר והרי עברו אשמעינן קרא לכל דבר הנאסר במנין ב"ד אע"פ שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן:

אי הכי כל שבע מצות שחזרו ונשנו בסיני נימא נמי כל אחת ואחת הוצרכה לשנות על דבר כגון עבודת כוכבים לפרש מיתה ועבודות האסורין בה וכן גלוי עריות לפרש עונשין ונימא דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא לבני נח:

אזהרה מהדר ומתנא בה למה לי' למהדר ומיכתב אזהרה דידהו אלא ש"מ להזהירה לבני נח ולישראל אתא:

הני נמי מילה ופריה ורביה הא לא איתנו דהא אמרת למילתא הוא דאיתנו:

הא דגיד הנשה לא איתנו כלל ומשום הכי לא חשיב להו בהדיה ומיהו הנך נמי מן האמורות לבני נח ולא נשנו בסיני הם ולישראל נאמרו ולא לבני נח מסיני ולהלן:

ואיבעית אימא מילה ודאי מסיני נאמרה לעיקר מצותיה ודקשיא לך הא אמר ר' יוסי כל שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה הא דלא חשיב ליה לגבי מצות בני נח משום דמילה לאו לבני נח נאמרה אפי' מקודם סיני אלא לזרע אברהם לחודיה והשתא נמי זרע אברהם דהיינו ישראל הוא דנהיגי בה:

בני ישמעאל ליחייבו השתא:

והא פריה ורביה תימה מנא לן דלא נאמרה לבני נח ואי משום דלא חשיב ליה בהדי שבע מצות הא אמר לעיל [סנהדרין דף נח:] קום עשה לא קא חשיב וי"ל דשב ואל תעשה נמי הוא דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע:

לכל דבר שבמנין פ"ה דכל דבר הנאסר במנין אפי' קבעו זמן לדבר צריך מנין אחר להתירו כשיעבור הזמן ושוב (חזר) ופי' אל תגשו אל אשה (שמות י״ט:ט״ו) לא הוה ביה זמן והא דכתיב (שם) היו נכונים לשלשת ימים היינו לקבל התורה ביום השלישי אבל דבר הקצוב לזמן יעבור הזמן ומותר מאליו וכ"ת אי בדבר שנגזר סתם פשיטא שצריך מנין אחר להתירו אצטריך סד"א כיון דבטל דבר שנאסר עבורו ממילא הותר כגון הכא שנאסרו בתשמיש כדי לקבל התורה וכי ההיא דפ"ק דביצה (דף ה. ושם) דכרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות דאף לאחר חורבן הוצרך מנין אחר להתירו:

בני נח לא נאסרו אלא במצות שכתבנו ואפילו בקצת מצות שנאמרו בתורה קודם מתן תורה כגון גיד הנשה ומילה ופריה ורביה שכל שלא נשנית בסיני אף לשעתה לא נתנה אלא לזרע אברהם ואע"פ שהמילה נשנית בפרשת יולדת לא נשנית אלא להתירה בשבת וכן אע"פ שפריה ורביה נשנית בפסוק שובו לכם לאהליכם לא נשנית אלא להשמיענו שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירה כמו שביארנו במסכת יום טוב:

בני ישמעאל לא נתחייבו במילה כלל שהרי נאמר לאברהם בריתי תשמור אתה וזרעך ונאמר כי ביצחק יקרא לך זרע וכן בני עשו שהרי נאמר ביצחק ולא כל יצחק ועוד שהרי ליעקב נאמר ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אבל בני קטורה שנולדו אחרי יצחק וישמעאל חייבים והוא שאמרו את בריתי הפר לרבות בני קטורה ומכאן כתבו גדולי המחברים שבזמן הזה מאחר שנתערבו בישמעאל כולם חייבין במילת שמיני ומ"מ רוב מפרשים פירשו לרבות בני קטורה הם עצמם ולא זרעם:

במקום אחר התבאר שבן נח ששגג במעשה פטור מכלום חוץ מרוצח בשגגה ואף זה פטור מהריגת בית דין אלא שגואל הדם רשאי להרגו ואין לו עיר מקלט ואם לא שגג במעשה אלא שהיה סבור שמותר לעשות כן נהרג שהיה לו ללמוד ואם נאנס בכך אינו נהרג ואפילו על ע"ז שאינו מצווה על קדוש השם:

וכן התבאר בפרק שאחר זה שאם נתחייב הריגה ונתגייר פטור אא"כ נתחייב על ידי ישראל כגון שהרג ישראל או בא על אשת ישראל ונתגייר וכל שהוא כן נהרג במיתה הראויה לישראל:

במסכת כתובות י"א א' התבאר שגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין וכשיגדיל יכול למחות ואם הגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות מעתה כל שנתגייר כראוי בגדלו ורצה לחזור אין שומעין לו:

השרצים אין דמן חלוק מבשרן ואין אדם חייב בדמן משום דם כלל אלא שהוא מצטרף עם הבשר לשיעורו והרי דמו כבשרו לכל דבר:

כבר ביארנו בחמישי של קמא על מי שהנהיג על שפת הים ובדג אחד ר"ל שהיה הדג בתוך הים והבהמה על שפתו וחברם בחבל אחד עד שמשך בשניהם שהוא ספק ואסור לכתחלה ואם עשה פטור:

כבר ביארנו בשביעי של מציעא שאם היה הפועל עושה בידיו אבל לא ברגליו כגון קוצר ובוצר או ברגליו ולא בידיו כגון הדש והדורך אוכל מן התורה וכן הדין בבהמה ומעתה אין צריך לומר בדש באווזים ותרנגולים שאוכלין שהרי יש שם כל כחם כמו שביארנו שם:

גמרא והרי פריה ורביה כו' דכתיב ואתם פרו ורבו ונשנית כו' מדפריך מהאי קרא דכתיב גבי נח ולא פריך מקרא דגבי אדם דכתיב ויברך גו' ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומקרא דגבי נח דלעיל מיניה דהאי קרא דמייתי דכתיב ויברך אלהים את נח גו' ויאמר להם פרו גו' משמע דסבירא ליה לתלמודא דהנהו קראי אינן אלא לברכה בעלמא ולא למצוה מדכתיב גבייהו ויברך וכדאמרי' פרק קמא דכתובות דתני בר קפרא הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם והכי נמי בפרק קמא דמסכת ע"ז דאר"ל בואו ונחזיק טובה כו' ופריך מהאי קרא דנח למימרא דאי לא חטאו לא היו מולידין והכתיב ואתם פרו גו' ולא פריך אהנהו קראי דאינן אלא לברכה שיכולה להיות שתקוים בעובדת עבודת כוכבים שהיו מולידות ויש לדקדק מפ"ו דיבמות דתנן האיש מצווה על פ"ו ולא האשה ר' יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם גו' ומפרש בגמרא מאי טעמא דכתיב וכבשה איש דרכו לכבוש כו' משמע דסבירא ליה דהנהו קראי דגבי אדם נמי לא נאמרו לברכה אלא למצוה וכתב הרא"ם דההיא מתני' פליגא אברייתא דבר קפרא ואסוגיא דהכא דסבירא ליה דהנהו קראי לא נאמרו אלא לברכה כך תוכן דבריו והוא דחוק דסתמא דתלמודא הכא ובפ' קמא דמסכת ע"ז אזלא לברייתא דבר קפרא דפליגא אסתמא דמתני' דיבמות דלכ"ע סבירא ליה למצוה נאמרו ועוד קשה כיון שנצטווה אדם על פריה ורביה למה הוצרך לצוות עוד נח ע"ז ובנח גופיה כיון דכבר כתיב ביה ויברך גו' ויאמר אלהים פרו גו' דהיינו למצוה אליבא דמתניתין דיבמות אם כן למה ליה תו למימר בתר הכי ואתם פרו ורבו ומה שכתב הרא"ם בזה שהיה נח דואג לעסוק בפרו ורבו עד שהבטיחו הקב"ה כו' עכ"ל עיין שם אין זה נכון דדי היה לו בהבטחה ע"ז ולמה הוצרך לצוות לו פעם שנית גם בלשון כפול והנראה דההיא דיבמות לא פליגא וסבירא ליה נמי דמצות פ"ו מקרא דנח ואתם פרו ורבו והכי קאמר כיון דכתיב גבי אדם וכבשה ואיש דרכו לכבוש וכו' ע"כ לשון רבים דפרו ורבו דכתיב גבי אדם לא על שניהם נאמר אלא מאנשים דעלמא ואם כן הכי נמי ואתם פרו ורבו דנח דלמצוה נאמר לא דייקא לאיש ולאשה אלא מאנשים דעלמא ורבי יוחנן ב"ב דאמר על שניהם ויברך גו' ויאמר להם פרו ורבו סמך אקרא דנח ואתם פרו ורבו (ולא) [אלא] הביא קרא דאדם דמשתמע שפיר פרו ורבו על שניהם וע"כ וכבשה לא דייקא ודברי הרמב"ן בזה קרובים לדברינו אך קשה בההיא סוגיא דבי מנשה דילפי סירוס לבני נח מדכתיב שרצו בארץ ורבו בה ופריך ואידך ומשני ההוא לברכה בעלמא ולשיטתנו למה ליה תו לברכה דכבר כתוב ביה בנח ויברך גו' ויאמר אלהים פרו ורבו ויש לומר דלא סגי ליה למימר ההוא לברכה אלא דקאמר ההוא לברכה בעלמא רצה לומר לברכה יתירא כדקאמר ושרצו בארץ דהיינו כשרצים הללו וכה"ג כתב הרמב"ן פרשת בראשית גבי פרו ורבו ומלאו את הארץ ע"ש אך קשה בהך דיבמות דקאמר רב יוסף מהכא אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו וכתבו התוספות אע"ג דלאדם קאמר פרו ורבו ההוא לברכה ולא למצוה עכ"ל דאכתי תקשי לך דהא לנח נאמר פרו ורבו וההיא ודאי נמצוה נאמר כדמוכח בשמעתין ויש ליישב ודו"ק:

שם ביצחק ולא כל יצחק מספר פענח רזי הקשה הרא"ם מהא דאמרינן כו' בפ' מצות חליצה לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ויקרא שמו בישראל דמשמע ליה כולו מישראל ע"כ:

בפירש"י בד"ה אי הכי כל ז' כו' דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא לבני נח עכ"ל אין ר"ל דקושטא דמילתא ליהוי בכולהו לישראל נאסרו ולא לבני נח דהא מהיכא תיתי לן דלישראל נאסרו ולא לבני נח כיון דהשתא לא תקשי לך מדאתני ע"ז בסיני אית לן למימר לזה ולזה נאמרה ומגיד הנשה נמי ליכא למילף מידי כדפירש רש"י לעיל ועוד היאך מצינו למימר בכולהו שבע מצות לישראל נאסרו ולא לבני נח דהא בע"ז וג"ע כיון דמיענשו עובדי כוכבים עלייהו נאסרו אלא דר"ל כיון דכל שבע מצות למלתייהו נשנו נימא דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא לבני נח אלא דע"כ מדנענשו לזה ולזה נאסרו אע"ג דלא נשנו ואם כן השתא דלא תקשי לן מדאתני בע"ז דהא לא אתני ביה אלא למלתייהו אם כן הדרא קושיין לדוכתן דלמה ליה למשני בסיני באבר מן החי דאי נמי לא נשנה בסיני מהיכא תיתי לן דלישראל נאסר ולא לבני נח כיון דלא תקשי לן מדאתני בע"ז ועוד תקשי לך במילה ובפריה ורביה מנלן דנאמרו לישראל ולא לבני נח דאף על גב דלא נאמרו רק לבני נח ולא נשנו אלא משום מלתייהו מכל מקום נימא דלזה ולזה נאמרו כמו ע"ז וג"ע דלא נשנו גם כן רק למלתייהו כן נראה ליישב פירש"י ומיהו קשה לי בעיקר הקושיא דמעיקרא דלמה ליה למתני באבר מן החי מאי משני הכא ה"ק אזהרה ומיהדר מיתני ל"ל דאכתי תקשי לא נכתב לא וי"ו ולא ה"א דלא נכתב אזהרה בסיני באבר מן החי ולא בכולהו שבע מצות דהשתא כיון דלא תקשי לן מדאתני בסיני בע"ז אית לן למימר דלזה ולזה נאמרו דמגיד הנשה ליכא למילף מידי כפירוש רש"י לעיל ויש לומר דאי לא הוה כתיב אזהרה באבר מן החי בסיני ולא בכולהו שבע מצות הוה אמינא דמילה ופריה ורביה נמי לזה ולזה נאמרו אבל השתא מדאתני אזהרה בכולהו שבע מצות ע"כ במילה ופריה ורביה דלא אתני בהו רק למלתייהו ע"כ דלישראל נאמרו ולא לבני נח ולהכי לעיל דמקשינן אדרבה מדנשנית בסיני לישראל נאמרו ולא לבני נח לא הוה מצי לומר דמילה ופריה ורביה תוכיח דלא נשנית בסיני רק למלתייהו ואפילו הכי לישראל נאמרו ולא לבני נח דהא מילה ופריה ורביה גופיהו נימא לזה ולזה נאמרה אי לאו מדאתני בע"ז באזהרה וק"ל:

בד"ה בני קטורה אותן ששה שנולדו לאברהם הן עצמן לא לחייבו ונימא השתא דלא מל כו' עכ"ל פירושו דחוק כיון דלא ליחייב למה לא נימא דלא מל אותן אבל (מדברי) הרמב"ם הלכות מלכים פרק עשירי נשמר מזה ופי' אלא מעתה בני קטורה כו' לרבות בני קטורה כו' על זרעם של בני קטורה והשתא אתי שפיר דהוי קושיא דבני קטורה דומיא דבני ישמעאל ליחייבו אדהשתא קאי על זרעם ופריך הכי בפשיטות דלא ליחייבו לפי מה שאנו רואים דהרבה אומות מבני קטורה שקבלו עליהם מצות מילה דמוכח דנתחייבו וכן נראה לפרש בערוך בערך גבנוני ועי' בדברי הרא"ם בפרשה בא בפסוק תושב ושכיר גו' שהוא מפרש לה כפירוש הרמב"ם וק"ל:

תוס' בד"ה והא פריה כו' מנלן דלא נאמרה לבני נח כו' קום עשה לא קחשיב כו' עכ"ל הא דלא קשיא להו הכי לעיל גבי והרי מילה כו' עי' במהרש"ל ועוד נראה לומר דמשום הכי לא קשיא להו גבי מילה הכי משום דבמילה הכי פריך דאי נצטוו בני נח על המילה אם כן כשידינו היתה תקיפה עליהם אמאי לא היו כופין אותן למול את עצמן וגר תושב שהוזכר בתורה דהיינו שקבל עליו שבע מצות היאך אפשר למצוא אותו דהא חייב הבית דין לכוף אותו גם למול וק"ל:

גמ' לאתויי נחש עי' פסחים דף כ"ד ע"ב תוס' ד"ה צירעה. ונדה דכ"ג ע"א תוס' ד"ה לתני:

שם מיתיבי היה ר"י בן תימא אומר עי' לעיל דף נו ע"ב תוס' ד"ה אכל:

רש"י ד"ה ירוד נאלא תנין שוטה עי' תשובת חות יאיר סימן קנ"ב דבר נחמד בזה:

אָדָם הָרִאשׁוֹן, לֹא הֻתַּר לוֹ בָּשָׂר לַאֲכִילָה הענין הזה מפורש היטב בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער המצות פרשת עקב) כי קודם החטא קרא שמות לבהמה ולחיה ולעוף השמים ובקריאת השמות בלבד עשה בירור ותיקון להם שנבררו ונתקנו כראוי ולכן נאסר לו לאכול מהם כי מאחר שנבררו אין צריכין בירור עוד על ידי אכילה ורק בהמות בהררי אלף לא נבררו על ידי אדם הראשון ונשאר בירור שלהם עד לעתיד לבוא שהם מזומנים למאכל הצדיקים ובאכילתם יתבררו, וכל זה הבירור שעשה אדם הראשון בקריאת השמות הוא רק לבהמות וחיות ועופות אבל לצמחים ואילנות ולחלקי הדומם לא קרא שמות ולכן נשאר בירור שלהם על ידי אכילה שיאכל מהם. ולזה הותר לו לאכול מן העשבים ומן האילנות ולכן אמר לו הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה (בראשית א, כט) כי כונת האכילה היא לברר הטוב שבמאכל. והנה אחר שחטא אדם הראשון חזרו כל הבחינות להתקלקל וכל אותם בעלי חיים בהמות וחיות ועופות נתקלקלו וצריכים בירור כי נעשה בהם תערובת טוב ברע כבתחילה קודם שהובררו, אמנם עם כל זה לא הותר לאכלם כי לא היה בבני אדם כח בעת ההיא לבררם באכילה ולכך כל בשר של בעלי חיים נשאר באיסורו שלא לאכלו מאחר שאין בהם כח לבררו עד שבא נח ובניו. אחר המבול ראה השם יתברך שיש להם כח לברר ואז התיר להם אכילת בשר בעלי חיים וכמו שנאמר כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (בראשית ט, ג) אמנם גם עתה אין יכולים לעשות באכילתם בירור שלם כראוי ועוד אין יכולים לעשות בירור באכילתם אלא רק מן בשר בעלי חיים הטהורים שאין בהם סיגים רעים וחזקים ביותר שהקדושה שבהם רבה על חלק הקליפה אבל מן בהמות וחיות הטמאים אי אפשר לברר שהרע חזק ביותר ומרובה על חלק הטוב כמה וכמה, והאוכלם מלבד שלא יברר כלום באכילתו אלא אדרבה תתאחז בו קליפה הטמאה שבהם ותדבק בו ותסתלק הקדושה ממנו בר מינן עד כאן דבריו זלה"ה עיין שם. ואנא עבדא חקרתי אם כן ניצוצות המעורבים באלו בהמות הטמאים איך נבררים? ואמרתי כי בהמות וחיות ועופות הטמאים אחר שימותו יהיו עפר ואז יהיו בכלל ברור הדומם שהוא עפר הארץ שנברר על ידי המטר שמוציא עשבים מן הארץ כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל גם עוד יתברר על ידי איזה תערובת שיערב מעט מן העפר שלהם באיזה פרי ואוכלו האדם עם הפרי גם אפשר שיתברר כמו כן על ידי עסק התורה שיעסקו שם במקום אותו עפר וכמו שאמרו המקובלים ז"ל על מאמר 'הוו שקלי ואזלי' והיינו רצונו לומר שקלי ניצוצי קדושה ממקום הלוכם שמדברים שם בדברי תורה.

חֲבָל עַל שַׁמָּשׁ גָּדוֹל שֶׁאָבַד מִן הָעוֹלָם (בראשית א, כח) פירש רש"י חבל הפסד כל חבל לשון קיבול וצער הוא כלומר הפסד בא לעולם. ונראה לי הא דנקיט לשון 'חֲבָל' הוא כי כל דבר חשוב נקרא חֵלֶב וכמו שנאמר וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ (בראשית מה, יח) ולכן להפך בהפסד אותו דבר החשוב הנקרא חֵלֶב קורא עליו חֲבָל כי חֵלֶב בהפוך אתוון חֲבָל.

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מְזַמְּנִים לוֹ שְׁנֵי נְחָשִׁים טוֹבִים (בראשית א, כח). הא דבעי שנים ולא סגי בחד, נראה לי בס"ד דידוע מה שכתב בספר הברית (חלק א' מאמר ט' פרק ה') על ציר הצפוני וציר הדרומי בכדור הארץ בהרחק הרבה מפה ומפה יש קור מאד אך בצד הדרום יש קור יותר מצד צפון עיין שם. וידוע ששם בהרחק נמצאים אבנים טובות וזהב לרוב. וידוע שנחש זכר הוא חם יותר מן נחש נקבה ולכן אמרו רבותינו ז"ל (שבת קנ.) על נבוכדנצר שרכב על ארי וקשר תנין זכר בצוארו במקום רצועה נקטי תנין זכר לרבותא כי הוא חם מאד ולכן ארס שלו קשה ושורף יותר. ולכן אצל אדם הראשון היה מזמין לו שני נחשים אחד זכר ואחד נקבה והזכר היה שולחו לצד דרום שיש בו קור יותר ומצד שטבעו הוא יותר מן הנקבה לכן שולחו לצד דרום בהרחק ואת הנקבה היה שולחה לצד צפון. ומה שאמר ' מַּפְשִׁילִין לוֹ רְצוּעָה בִּזְנָבוֹ ' היינו שהוא בעצמו יקבץ ויאסף הזבל ויטיל אותו ממקום למקום לזבל בו הגינה והכל נעשה על ידו כי מפשיל לו קופה שיש בה רצועה שהיא אוזן לקופה ותולה הרצועה שהיא אוזן לקופה תחת זנבו והזבל מביאו בקופה. ובתלמוד כתיבת יד הגרסא היא 'שֶׁמַּפְשִׁילִין לוֹ קֻפָּה' והכל ענין אחד כאשר כתבתי. ונראה לי בס"ד לרמוז רְצוּעָה [371] עולה ש"ע עם הכולל ושני רצועות של שני נחשים הם שעשע [740] ולזה רמז הכתוב וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן (ישעיה יא, ח).

וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צוֹלִין לוֹ בָּשָׂר, וּמְצַנְּנִין לוֹ יַיִן נראה לי בס"ד רמז לתורה שנקראת בָּשָׂר כמו שאמרו בגמרא על פסוק וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת יב, יב) אמר רבא כל הלוהג בהם טועם טעם בשר. וּצְלִיָּה רמז להסברת הדברים ותיקונם בטוב טעם ודעת וְיַיִן רמז לתורה שבעל פה שהיא בסוד הגבורה וְצִנּוּן רמז למיתוק הגבורות שהם בסוד יין. ותלמודא מקשי כפי פשט הדברים דמשמע בשר ממש ומשני 'בְּבָשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם'.

הָתָם, בְּבָשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם הכונה כמו ענין המן אשר עיקרו הוא רוחני גמור וכשירד לאויר עולם הזה יתגשם ויהיה מן הראוי לאכילה גשמית וכן הענין בבשר כאן וכן הענין במה שאמרו 'נפל פתקא משמייא' שלא היתה פתקא בשמים אלא שם היא דבר רוחני וכשבאה לאויר עולם הזה נתגשמה ונעשית פתקא. וכן הענין ברגל כסא זהב שירדה לרבי חנינא בן דוסא בגמרא דתענית (תענית כה.). ושאל תלמודא מִי אִיכָּא בָּשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם? כלומר לא מצינו דבר רוחני שיורד לאויר העולם ומתגשם אלא רק במן ולא מצינו בבשר. ומשני 'אִין' גם בבשר הוה כהאי גונא.

כִּי הָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, הֲוָה קָא אָזִיל בְּאוֹרְחָא, פַּגְעֵי בֵּיהּ הַנָךְ אַרְיְוָתָא, וַהֲווּ קָא נַהֲמֵי בְּאַפֵּיהּ (תהלים קד, כא). פירש לאכלו והכונה כאלו רוצים לאכלו אבל לא היה דעתם לאכלו ח"ו כי אין חיה מזקת לאדם אלא אם כן נדמה לפניה כבהמה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קנא:) והוא היה צדיק ורק נהמו לבקש ממנו מאכל.

אָמַר "הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף" (תהלים קד, כא). נראה לי לא אמר בלשון תפלה אלא רק קורא פסוק של תהלים כי היה עומד בצרה ולא רצה שירגישו המקטרגים שהוא מתפלל על צרתו לכך אמר לשון הכתוב לעשות הברחה לתפלה זו. גם כיון ראש וסוף הַכְּפִירִים 'מה' וראש וסוף שֹׁאֲגִים 'שם' והיינו כיון בזה לשם מ"ה שהוא הוי־ה דאלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] שעולה מספר גְּאוּלָּה [45] שיהיה לו גאולה מאותה צרה על ידו. והנה במדרש רות איתא שאמר רבי שמעון בן חלפתא בערב פסח אלך ואבקש פרנסה מהקדוש ברוך הוא ועמד במערה והתפלל וראה כמין יד מושטת לו מרגלית אחת וקבלה ואחר כך אשתו לא היתה רצונה בכך וחזר והתפלל והחזירה ונזכר שם מעשה זו ברוחב עיין שם. ונראה דמעשה זו של אריות היתה בתחילה וכיון שנתלמד וראה בעיניו שנענה תכף לכך באותה מעשה של מרגלית היה לבו בטוח שיעשה לו הקדוש ברוך הוא בקשתו בלי שום ספק.

נְחִיתוּ תַּרְתֵּי אַטְמָאתָא, חֲדָא אֲכָלוּהָ וַחֲדָא שַׁבְקוּהָ (תהלים קד, כא) פירוש שתי ירכים של בשר כי אַטְמָא רצונו לומר ירך כמו 'אטמותא דשורא' בפרק כיצד מעבירין (עירובין נז:) שהוא רצונו לומר יריכות של חומה. וצריך להבין למה ירדו לו ירכים ולא אברים אחרים? ונראה לי בס"ד לרמוז לו זכות דברי תורה שנמשלו לירך עמדה לו דאמרו רבותינו ז"ל (סוכה מט:) על פסוק חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ (שיר השירים ז, ב) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. וירדו שתים כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ומה שהיה חֲדָא אֲכָלוּהָ וַחֲדָא שַׁבְקוּהָ גם זה בנס כדי שתשאר האחת וישאל עליה בית המדרש ויתפרסם הענין יותר ויהיה קדוש השם. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דירדו שתים אחת לצורך ואחת שלא לצורך כדי להודיע שלא ניכו לו מזכיותיו בשביל זה הנס דאם מנכין למה ליה בזו היתירה עד כאן דבריו. והא דלא הוריד לאליהו זכור לטוב בשר מן השמים כדיהיב לרבי שמעון בן חלפתא אלא צוה את העורבים להביא לו מבי טבחי דאחאב (מלכים א' יז, ו), נראה שלא רצה שיתפרנס במעשה נסים. אי נמי התם כמה ימים הוה הכי וכאן רק פעם אחת. אי נמי רצה הקדוש ברוך הוא שיאכל בשר בהמה ממש כדי שיעשה בירור באכילתו ובשר היורד מן השמים אין בו בירור.