דף ביאור

מסכת סנהדרין דף נ״ו עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף נ״ו עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף נ״ו עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 26 קטעים ממוספרים, כ־611 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

אף על הדם מן החי כולהו יליף טעמייהו לקמן:

בפרשת מכשף זו היא שמזכיר והולך לא ימצא בך ובגלל התועבות האל וגו' ומדנענשו עליהם שמע מינה הוזהרו על כולם דלא ענש אלא אם כן הזהיר:

מותרין בני נח וכו' סיפא דמילתא דרבי אלעזר הוא וכוליה מפרש לקמן:

מכל עץ הגן ולא גזל מדאיצטריך למישרי ליה ולהפקיר לו עצי הגן ש"מ שאינו מופקר לו נאסר לו:

אכול תאכל העומד לאכילה ולא תאכל אבר מן החי דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות:

עשוק אפרים מיד שונאיו ורצוץ משפט רצוץ ע"י שפטיו של הקב"ה:

כי הואיל הלך אחרי צו מפני שנתרצה ללכת אחרי צווי של נביאי הבעל:

למעוטי גיפוף ונישוק אבל עשה אתרבי מויצו אע"ג דבית דין של ישראל אין ממיתין:

ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 56b · Sefaria

תוספות

לאמר הן ישלח אע"ג דהאי קרא במחזיר גרושתו כתיב ובני נח לא הוזהרו בה מ"מ מייתי ראיה דגבי אישות כתיב לאמר:

אכל תאכל ולא אבר מן החי והא דאמרינן לקמן (סנהדרין דף נט:) דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה היינו להמית ולאכול אבל מתה מאליה שריא ואתא לאפוקי אבר מן החי דאפי' נפל מאליו אסור:

עשר מצות תימה הא איכא גיד הנשה למ"ד (בחולין דף ק:) לבני יעקב. אסר ומילה שניתן לאברהם אבינו:

לא נצטווה אלא על ע"ז מה שנאסר לו בשר ועץ הדעת לא קחשיב לפי שלא היה נוהג לדורות ודוקא אדם הראשון קאמר אבל מודה רבי יהודה דבני נח נצטוו אחר המבול דהא אמר בפרק ג"ה (חולין דף ק:) לרבי יהודה גבי אבר מן החי דאתי איסור אבר מן החי וחייל אאיסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח:

Tosafot on Sanhedrin 56b · Sefaria

רבנו חננאל

ת"ר שבע מצות נצטוו בני נח כו' עד ר' יוסי אומר כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו שנאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמי' מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. וכתוב ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך ואינו מענישם בתועבות הללו אלא שבוודאי הזהירן בהן שאין הקב"ה מעניש אלא אם כן הזהיר ר' אליעזר אומר אף על הרכבת האילן והרכבת הבהמה נצטוו אבל מותרין ללבוש כלאים ולזרוע כלאים מנא הני מילי א"ר יוחנן דכתיב ויצו ה' אלהים על האדם. ויצו אלו הדינין ה' זו ברכת השם אלהים זו ע"ז. על האדם זו שפיכות דמים. מכל עץ הגן אכול תאכל ולא גזל תאכל ולא אבר מן החי. ר' יצחק תני איפכא ויצו זו ע"ז כו' וזה וזה מביא ראיה מקראי. ואקשינן דינין בני נח נצטוו עליהן והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה. ז' שקבלו עליהן בני נח. הוסיפו עליהן דינין ושבת וכבוד אב ואם. דינין שנאמר שם שם לו חק ומשפט ושבת וכיבוד אב ואם דבתרייהו כתיב כאשר צוך ה' אלהיך ואמר ר' יהודה כאשר צוך במרה ופריק ר"נ לעולם הדינין בני נח נצטוו עליהן ומה הוסיפו במרה שיהו דינין בעדה ע"פ שנים עדים והתראה. ודחינן אי הכי מאי והוסיפו עליהן דינין. ונדחה. וגם פירוק של רבא ושל רב אחא בר יעקב:

Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 56b · Sefaria

מאירי

שבע מצוות שנצטוו בני נח שעל כלן אם עבר על אחת מהן נהרג דינין וברכת השם ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי ששה הראשונות מאדם הראשון ואילך ואבר מן החי מימי נח ואילך שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ובשר מן החי בכלל אבר מן החי אבל דם החי בני נח מותרין בו וכן הסירוס אע"פ שהוא כעין אבר מן החי מותרין בו וכן חקות הגוים כגון קוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים אע"פ שהם חקות הגוים ונמשכים הם לעיקרי ע"ז מותרים הם בכלם ואע"פ שנאמר בהם בגלל התועבות ההם י"י מוריש אותם וא"כ למה נענשו אחר שלא הוזהרו לא אמרה אלא שהם סולם ומבוא לעניני עבודות זרות שעליהן נענשו והוא שאמרו למטה בעבודה זרה דאיענוש גוים עלה:

בני נח אסורים בהרבעת בהמה בשאינה מינה וכן בהרכבת אילן בשאינו מינו אלא שאין אלו משבע מצוות ואינו נהרג עליהן ושאר מיני הכלאים מותרין בהן:

בן נח אינו נהרג על ענין ע"ז אלא על הצד שישראל נהרג עליה כגון שעבדה כדרכה ר"ל שעבודתה בכך או באחת מארבע עבודות אע"פ שאין עבודתה בכך על הדרך שיתבאר בפרק זה אבל שלא כדרכה ושלא בארבע עבודות כגון גפוף ונשוק וכיוצא באלו ואין דרך עבודתה בכך פטור אבל אסור בכל מיני עבודה כישראל וכן אסור בהקמת מצבה ונטיעת אשרה ועשיית צורות אפילו לנוי ואין צריך לומר לעבודה אלא שאם עשה הואיל ולא עבדה פטור שהרי ישראל אינו נהרג בעשייה אלא שלוקה ואין מלקות אצל בני נח ולא נאמר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אלא במה שהוזהרו הם ולא באזהרה שלנו. וי"מ אזהרה שלהן זו היא מיתתן כלומר כל מקום שהתנא שונה בני נח מוזהרין פירושו על חיוב מיתה שאינה מדקדק עליהן בלשון אזהרה:

אע"פ ואין ישראל נהרג אלא בעדה ר"ל בית דין של עשרים ושלשה ובעדים ובהתראה בן נח אינו צריך כל אלו אלא נהרג על פי עד אחד ועל פי דיין אחד ובעדות קרובים אבל לא בעדות אשה ויראה לי שאף לא בפסולי עדות של תורה:

חייבים בני נח להושיב דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר על הדרך שנצטוו ישראל כדי שיהו להם בתי דינין קבועים לדון בדין שבע מצוות אלו ולהזהיר את עממיהם ומאחר שנצטוו בכך כל שראו באחד ועבר ולא דנוהו כלם נהרגין וזו היא סיבת מה שנתחייבו בני שכם הריגה שהרי לא מטעם עריות היה שהרי פנויה היתה אלא מטעם גזל והוא שאמרו הכזונה יעשה וכו' וכתבו בה גדולי הרבנים בפירושי התורה הכזונה הפקר כלומר אם עשאה הפקר שלא יתחייב עליה מתורת גזל ונמצא ששכם גזל והם ראו ולא דנוהו וזהו דעת גדולי המחברים וקצת גדולי הדורות ראיתי שחולקים לומר שהושבת דיינין לבני נח אינה אלא עשה ואם אמרו אזהרה שלהם זו היא מיתתם לא אמרו בעשה והריגת אנשי שכם לדעתם שלא כדין היתה והוא שקללם יעקב עליה ולדעתי הושבת דיינין בכלל דינין הוא והדינין הוא מניעת העול והחמס ואזהרה היא ולא קללם אלא שהיה רוצה לעמוד בדבורו ובבריתם ולעשות עמהם לפנים משורת הדין וראייה לדברי מה שאמרו למטה בגוי ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו והקשה וליחשבה גבי שבע מצות ותירץ כי קא חשיב שב ואל תעשה קום ועשה לא חשיב והקשה והא דינין דקום עשה נינהו ותירץ קום עשה ושב ואל תעשה כלומר מניעת העול וכמו שאמר לא תעשו עול וכל שהוא סיבה לעשייתו נקרא עושהו:

בני נח מצווין על הדינין ועל הפשרות שנאמר לעשות צדקה ומשפט וכבר התבאר שצדקה זו בצוע ומ"מ אין להם דיני קנסות ואין רשאין לדון בהם כלל:

בני נח מוזהרין באבר מן החי בין בטהורה בין בטמאה מה שאין כן בישראל שאינו נוהג אצלם אלא בטהורה בלבד כמו וביארנו במסכת חולין ודין אבר מן החי בין בישראל בין בבן נח נוהג בבהמה וחיה ועוף בישראל בטהורים ובבן נח אף טמאים הואיל ומ"מ טהורים הם אצלם אבל השרץ אין דין אבר מן החי נוהג אצלו אף בישראל ואינו לוקה בהם אף באבר שלם אלא בכזית ואחר מותו בכעדשה כמו שיתבאר במסכת מעילה אע"פ שהשרצים טהורים לבני נח יראה שאין אבר מן החי שבהם נוהג בהם וגדולי המחברים כתבו שיראה להם שאין בן נח נהרג על אבר מן החי של עוף והוא תמה וגדולי המחברים סוברים שהוא טעות סופר ור"ל על אבר מן החי של שרץ אע"פ שהם טהורים אצלם בשר מן החי אין ישראל לוקה עליו אלא בכזית אבל בן נח נהרג עליו אפילו בכל שהוא שלא נאמרו השיעורין כלם אלא לישראל והתבאר במסכת חולין שכל ששחט בה ישראל שני סימנין והיא מפרכסת אסורה לבני נח משום אבר מן החי ולישראל מותרת הואיל ונשחטה:

Meiri on Sanhedrin 56b · Sefaria · CC0

מהרש"א — חידושי הלכות

גמרא למאן דאמר עשו משעת עשייה מחייב כו' אע"ג דהאי עשו בישראל כתיב ובישראל גופיה אין ממיתין על העשייה מכל מקום ויצו בעכו"ם כתיב דמיניה נילף העשייה מה שאין כן לעיל בההיא דאיש איש דכולו נכתב בישראל ולא גמרינן מיתה לעכו"ם בכינויין כיון דבישראל ליכא מיתה וק"ל:

שם רבי יהודה בן בתירא אומר אף על ברכת השם כו' אלהים אני לא תקללוני כו' קצת קשה אמאי קאמר דרבי יצחק נפחא פליג אדרבי מיישא וסבירא ליה אליבא דרבנן דעכו"ם אינו חייב על הכינויין כיון דסבירא ליה דאיש איש לרבות כנוייך אליבא דרבי מאיר וכמו שכתבו התוס' לעיל דהא אכתי אימא דלרבי יצחק נפחא עכו"ם נמי חייב על הכנויין וסבירא ליה כרבי יהודה בן בתירא דיליף ברכת השם מאלהים דכנויין נמי במשמע ויש לומר דמכל מקום פליג אדרבי מיישא דיליף ליה כנויין מכגר ואזרח לרבנן ורבי יצחק נפחא לרבנן יליף ליה מאלהים כרבי יהודה בן בתירא ומיהו כיון דבישראל אכנויין אינה רק באזהרה ומאלהים דכתיב באדם הראשון יליף ליה לא מקרי אתרבו לרבנן ולא איצטריך לדידהו למעט סקילה כמו לרבי מאיר דקאמר כיון דאתרבו אתרבו ולכך אצטריך ליה לרבי יצחק נפחא למימר דכגר ואזרח אתא למעט שם בשם ודו"ק:

שם אי לא דריש ויצו הני מנא ליה כו' ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דהני שתי תיבות ויצו ה' לא דריש לדינין וברכת השם וכל אינך דריש כדלעיל כיון דדריש סיפיה דקרא אמאי לא דריש רישא דקרא ועוד דסירוס וכלאים ע"כ באנפיה נפשיה דריש ניחא ליה למימר הכי באינך וק"ל:

בפירש"י בד"ה דיני קנסות כו' צדקה ומשפט כתיב דהיינו דין ופשרה כו' עכ"ל הכי אמרינן בפרק קמא דבמקום משפט אין צדקה כו' ועוד דהכא ע"כ צדקה לאו ממש הוא למאי דאסיק אדעתיה לקמן דקום עשה נמי חשיב אמאי לא חשיב נמי צדקה והוי להו שמנה מצות בני נח מיהו לקמן משמע דצדקה ממש קאמר דמשני בניו לדין ביתו לצדקה ולמסקנא דקום עשהלא קחשיב ניחא וק"ל:

תוס' בד"ה אכל תאכל כו' אבל מתה מאליה שריא ואתא לאפוקי אבר כו' עכ"ל כהאי גוונא תירץ רש"י לקמן אך לא כתב דמתה מאליה שריא ודעת התוספות דאי מתה מאליה לא הוה שריא לא הוה אצטריך קרא לנפל מאליו דאסור ואין להקשות לדבריהם דמתה מאליה שריא מאי קא קשיא ליה לקמן אהא דמלאכי השרת היו צולין לו בשר דאימא מתה מאליה הויא דיש לומר כיון דמתה מאליה הוא דבר טמא ועתידה התורה ליאסר לא היו מתעסקין בו מלאכי השרת וק"ל:

Chidushei Halachot on Sanhedrin 56b · Sefaria

גליון הש"ס

גמ' ויצו אלו הדינים עי' תשובת רמ"א סימן י':

שם עץ הגן ולא גזל עי' ב"מ דף ע' ע"ב תוס' ד"ה תשיך:

Gilyon HaShas on Sanhedrin 56b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלָא אוֹמֵר: אַף עַל הַדָּם מִן הַחַי. רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר: אַף עַל הַסֵּירוּס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל הַכִּישּׁוּף.

קטע 2

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת כִּישּׁוּף – בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלָיו. ״לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים וְגוֹ׳. וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה׳ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ״. וְלֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר.

קטע 3

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל הַכִּלְאַיִם. מוּתָּרִין בְּנֵי נֹחַ לִלְבּוֹשׁ כִּלְאַיִם וְלִזְרוֹעַ כִּלְאַיִם, וְאֵין אֲסוּרִין אֶלָּא בְּהַרְבָּעַת בְּהֵמָה וּבְהַרְכָּבַת הָאִילָן.

קטע 4

מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר קְרָא, ״וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל״.

קטע 5

״וַיְצַו״ – אֵלּוּ הַדִּינִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְגוֹ׳״.

קטע 6

״ה׳״ – זוֹ בִּרְכַּת הַשֵּׁם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְנֹקֵב שֵׁם ה׳ מוֹת יוּמָת״. ״אֱלֹהִים״ – זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. ״עַל הָאָדָם״ – זוֹ שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם וְגוֹ׳״.

קטע 7

״לֵאמֹר״ – זוֹ גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״. ״מִכֹּל עֵץ הַגָּן״ – וְלֹא גָּזֵל. ״אָכֹל תֹּאכֵל״ – וְלֹא אֵבֶר מִן הַחַי.

קטע 8

כִּי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק, תָּנֵי אִיפְּכָא: ״וַיְצַו״ – זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, ״אֱלֹהִים״ – זוֹ דִּינִין.

קטע 9

בִּשְׁלָמָא ״אֱלֹהִים״ – זוֹ דִּינִין, דִּכְתִיב: ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים״. אֶלָּא ״וַיְצַו״ – זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, מַאי מַשְׁמַע?

קטע 10

רַב חִסְדָּא וְרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: חַד אָמַר, ״סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם וְגוֹ׳״, וְחַד אָמַר, ״עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו״.

קטע 11

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: גּוֹי שֶׁעָשָׂה עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה לָהּ. לְמַאן דְּאָמַר ״עָשׂוּ״ – מִשְּׁעַת עֲשִׂיָּיה מְחַיֵּיב. לְמַאן דְּאָמַר ״כִּי הוֹאִיל הָלַךְ״ – עַד דְּאָזֵיל בָּתְרַהּ וּפָלַח לַהּ.

קטע 12

אָמַר רָבָא: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר גּוֹי שֶׁעָשָׂה עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה לָהּ – חַיָּיב? וְהָתַנְיָא: בַּעֲבוֹדָה זָרָה, דְּבָרִים שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עֲלֵיהֶן – בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עֲלֵיהֶן; אֵין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עֲלֵיהֶן – אֵין בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עֲלֵיהֶן. לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי גּוֹי שֶׁעָשָׂה עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה לָהּ?

קטע 13

אָמַר רַב פָּפָּא: לָא, לְמַעוֹטֵי גִּיפּוּף וְנִישּׁוּק.

קטע 14

גִּיפּוּף וְנִישּׁוּק דְּמַאי? אִילֵּימָא כְּדַרְכָּהּ – בַּר קְטָלָא הוּא! אֶלָּא, לְמַעוֹטֵי שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

קטע 15

דִּינִין בְּנֵי נֹחַ אִיפְּקוּד? וְהָתַנְיָא: עֶשֶׂר מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּמָרָה, שֶׁבַע שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶן בְּנֵי נֹחַ, וְהוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן דִּינִין וְשַׁבָּת וְכִיבּוּד אָב וָאֵם.

קטע 16

דִּינִין, דִּכְתִיב: ״שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט״. שַׁבָּת וְכִיבּוּד אָב וָאֵם, דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: ״כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ״ – בְּמָרָה.

קטע 17

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לָעֵדָה, וְעֵדִים, וְהַתְרָאָה.

קטע 18

אִי הָכִי, מַאי ״וְהוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן דִּינִין״?

קטע 19

אֶלָּא אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְדִינֵי קְנָסוֹת. אַכַּתִּי, ״וְהוֹסִיפוּ בְּדִינִין״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

קטע 20

אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהוֹשִׁיב בֵּית דִּין בְּכׇל פֶּלֶךְ וָפֶלֶךְ, וּבְכׇל עִיר וָעִיר. וְהָא בְּנֵי נֹחַ לָא אִיפְּקוּד? וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לְהוֹשִׁיב בָּתֵּי דִינִין בְּכׇל פֶּלֶךְ וָפֶלֶךְ וּבְכׇל עִיר וָעִיר, כָּךְ נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ לְהוֹשִׁיב בָּתֵּי דִינִין בְּכׇל פֶּלֶךְ וָפֶלֶךְ וּבְכׇל עִיר וָעִיר.

קטע 21

אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא תַּנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה הוּא, דְּמַפֵּיק דַּ״ךְ וְעָיֵיל סַ״ךְ.

קטע 22

דְּתַנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה: שֶׁבַע מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ – עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִילּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, גָּזֵל, וְאֵבֶר מִן הַחַי, סֵירוּס, וְכִלְאַיִם.

קטע 23

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא נִצְטַוָּוה אֶלָּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם״. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: אַף עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עַל הַדִּינִים.

קטע 24

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״אֱלֹהִים אֲנִי״ – לֹא תְּקַלְּלוּנִי, ״אֱלֹהִים אֲנִי״ – לֹא תְּמִירוּנִי, ״אֱלֹהִים אֲנִי״ – יְהֵא מוֹרָאִי עֲלֵיכֶם? כְּמַאן? כְּיֵשׁ אוֹמְרִים.

קטע 25

וְתַנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה: אִי דָּרֵישׁ ״וַיְצַו״ – אֲפִילּוּ הָנָךְ נָמֵי, אִי לָא דָּרֵישׁ ״וַיְצַו״ – הָנֵי מְנָא לֵיהּ?

קטע 26

לְעוֹלָם לָא דָּרֵישׁ ״וַיְצַו״. הָנֵי, כֹּל חֲדָא וַחֲדָא בְּאַפֵּי נַפְשַׁהּ כְּתִיבָא: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת -

מסכת סנהדרין דף נ״ו עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף נ״ו עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור