מסכת סנהדרין דף נ״ה עמוד א׳

הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה מקרי רובע ומילי מילי קתני לה:

באשה שני משכבות כדכתיב בה משכבי:

ובהמה משכב אחד דהא לא כתיב בה משכבי ולענין רביעה קאמר דהאשה הנרבעת לבהמה מתחייבת אף שלא כדרכה כדרך שהיא מתחייבת בבעילת אדם דאילו בבעילת אדם לא איצטריך לרב נחמן למימר דקראי טובא ומתני' איכא ורב פפא נמי לא מצי למימר איפכא:

מתקיף לה רב פפא אדרבה אשה דאורחא בבעילה אמידעם דאורחא היא מחייב אמידעם אחרינא דהיינו שלא כדרכה לא דאין אורחה דאין הנאתה מרובה:

בהמה דלאו אורחא לבא עליה ביאת שניהם שוין:

(תניא דלא כתרוייהו):

המערה שלא גמר ביאתו איכא למאן דאמר (ביבמות דף נה:) זו נשיקת אבר על הנקב ואיכא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה דהוא דבר מועט אבל יותר הוא על נשיקה מיהו גבי עריות קיי"ל (שם) העראה כגמר ביאה דכתיב בנדה את מקורה הערה וילפינן (שם דף ח.) שאר עריות מנדה בהקישא דר' יונה כי את כל אשר יעשה מכל התועבות האל הוקשו כולן זה לזה הכא מאי:

משכבי אשה כתב ביה בזכר ומאי קא מבעיא ליה כל דמחייב באשה מחייב נמי ביה:

אדרבה אשה דאורחה כו' הא פשיטא בכולה הש"ס דבאשה מתחייב אשני משכבות דמשכבי אשה כתיב אלא רב פפא ה"ק אם יש לחלק בין אשה לבהמה איפכא הוה ליה למימר:

זה קלונו מרובה פ"ה דס"ל לאביי דבעינן תקלה וקלון ולית ליה דרב ששת דמחייב בהמה הנרבעת לעובד כוכבים א"נ אית ליה אלא דס"ל מתוך שקלונו מרובה איכא קלון לעובד כוכבים ומאילנות לא גמיר ופי' דוחק דמשמע דלשנויי מילתא דרב ששת בא דמחייב אע"ג דליכא קלון לעובד כוכבים ועוד קשה היאך פשיט רב ששת מאילנות שטעונין שריפה משום תקלה לחודא הכי נמי לבהמה שרבעה עובד כוכבי' הא ודאי פשיטא דאיכא למימר משתחוה לבהמה תוכיח דאיכא תקלה לחודה ושריא כדמסיק משום דחס רחמנא אבעלי חיים וה"ה ברביעה דליכא למילף מאילנות וי"ל דהכי פשיט כי היכי דגבי אילנות השוה הכתוב של עובד כוכבים לשל ישראל אע"ג דבישראל איכא תקלה וקלון ובשל עובד כוכבים ליכא אלא תקלה לחוד ה"נ גבי בהמה יש להשוות נרבע דעובד כוכבים לנרבע דישראל אע"ג דבישראל איכא תקלה וקלון ובעובד כוכבים ליכא אלא תקלה לחודה ופריך עובד כוכבים המשתחוה לבהמתו תתסר וניקטלה משום תקלה לחודה ומשני ומי איכא מידי כו' הא לא אסרינן נרבעת לעובד כוכבים אלא כדי להשוותה לנרבעת לישראל ופריך ישראל גופיה תיתסר מידי דהוה ארביעה וכיון דנאסור נעבד דישראל משום תקלה וקלון כמו ברביעה נאסור נמי נעבד לעובד כוכבים אפילו משום תקלה לחודה ומשני זה קלונו מרובה אין ללמו' נעבד דישראל מנרבע לישראל דנרבע לישראל קלונו מרובה ונעבד דישראל תקלה איכא וקלון מרובה ליכא:

והבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה והאשה המביאה בהמה עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייבין. אמר רבא המערה בזכור חייב מאי טעמא משכבי אשה כתב. המערה בבהמה נמי חייב. אתיא בהקישא. כדאמרינן העראה דכתיבא גבי אחות אביו ואחות אמו דלא צריכא דהא איתקוש להעראה דנדה תניהו להעראה דבהמה ואסיק' דהאי קרא וערו' אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שארו הערה עונם ישאו כוליה קרא לדרשא הוא דאתא ומפורש ביבמות פ' הבא על יבמתו בתחלתו:

בעי רב אחדבוי המערה בעצמו מהו ואמר רב אשי מערה בעצמו בקישוי לא משכחת לה כלומר בקישוי גיד לא משכחת לה כי משכחת לה במשמש מת פי' גיד בלא קישוי נקרא מת ומאן דאמר משמש מת בעריות חייב חייב כו' וזה מפורש בשבועות פרק ידיעות הטומאה באחריתו בגמרא זו היא מצות עשה שבמקדש דתנינן איזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליו היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמיתי פירש מיד חייב שיציאתו הנייה לו כביאתו. היכי עביד אמר רב הונא משמיה דרבא נועץ צפרניו בקרקע עד שימות. פי' שימות הגיד. אמר רבא זאת אומרת משמש מת בעריות פטור ואביי אמר לעולם משמש מת בעריות חייב והכא היינו טעמא דפטור משום דאנוס הוא. אליבא דאביי דאמר חייב מערה בעצמו חייב שתים. אחת משום שוכב ואחת משום נשכב. בעו מיניה מרב ששת נכרי הבא על הבהמה תיהרג הבהמה אי לא. טעמא מאי נהרגת משום דאירע תקלה על ידה ליהרג בני אדם. וקלון כדי שלא תהא בהמה זו עוברת בשוק ואו' זו היא שנסקל פלוני על ידה והכא תקלה איכא שהרי (שהרג) [נהרג] הרובעה אבל קלון ליכא (קלון) דעכו"ם ליכא קלון או דילמא תקלה אע"ג דליכא קלון נהרגת. אמר להו תניתוה ומה אילנות כגון אשרה שאין אוכלין ולא שותין ולא מריחין שבאת תקלה על ידן ונתחייבו עובדיהן אמרה תורה השחת שרוף וכלה. המתעה חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה לא כ"ש ומסקנא הכי דאפילו תקלה בלא קלון נהרגין ואקשינן אי הכי דחיישי לתקלה בלא קלון וקטלינן. עכו"ם שהשתחוה לבהמתו תיאסר הבהמה ותיהרג ודחינן והלא נעבד כי האי גוונא לישראל לא קטלינן לבהמה בהמה דעכו"ם קטלינן ליה מי איכא מידי דלישראל לא מקטיל ובעכו"ם מקטיל ואמרינן בהמה של ישראל תיהרג הנעבדת כמו שנהרגת הנרבעת ודחינן קלון הרובע מרובה מן העובד. רבא אמר אמרה

כל הביאות האסורות חיובן בין כדרכה בין שלא כדרכה שנאמר משכבי אשה שני משכבות יש לה לאשה וכן הדין בבהמה ואין צריך לומר בזכור שכל הדרכים שוים בו לקלקלה וכן כל הביאות האסורות הן של כרת הן של מלקות הן של מיתה הן של זכור הן של בהמה הן של אשה הן כדרכה הן שלא כדרכה חיובן בהעראה לבד אע"פ שאין שם גמר ביאה והעראה זו עיקר הדברים בפירושה הכנסת ראש העטרה וגמר ביאה הוא הכנסת כל האבר אע"פ שלא הוציא שכבת זרע וי"מ בהעראה נשיקת האבר לבד בלא שום הכנסה ולא יראה כן:

הבא על הזכור והביא זכור עליו בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת שהרי בזכור הרובע והנרבע משם אחד הם באין וכן הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ששתיהם משם אחד באו כמו שיתבאר הא בא על הזכור והביא בהמה עליו בהעלם אחד או בהפך חייב שני חטאות שהרי זכור ובהמה משני שמות באו זו שאין אנו מחייבין בהעלם אחד אלא חטאת אחת פירושו כשהביא עליו אותו הזכור שכבר בא הוא עליו וכן בבהמה אבל בא הוא על אחד והביא על עצמו אחר אע"פ ששוכב ונשכב משם אחד באו הואיל וגופים מוחלקים הם חייב על כל אחת ואחת ואפילו בא הוא על שניהם שהכל שוכב או שהכל נשכב וכן אם בעל כמה נדות או כמה אחיות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת כמו שיתבאר במקומו:

כל ביאה האסורה אין חיובה אא"כ היתה בקושי האבר אבל כל ששימש באבר מת אפילו נכנס הואיל ולא מתוך קשיו נכנס אלא מחמת שהכניסו הוא בידו פטור מכלום אלא שמכין אותו מכת מרדות וביבמות התבאר שפוסל הוא מן התרומה ומעתה המערה בעצמו פטור שהרי בקושי אי אפשר ובמת אינו כלום:

בן נח מוזהר על העריות שבכללן הזכור והבהמה ומ"מ כל שבא על הבהמה או הביאה עליו אע"פ שנסקל על ידה אין סוקלין את הבהמה על ידו לא נאמר להרוג את הבהמה אלא בישראל שיש שם תקלה וקלון ואע"פ שבן תשע מביא את הבהמה לסקילה מ"מ יש במינו תקלה וקלון מה שאין כן בבן נח שאין לו קלון ובשת בכך ואע"פ שנצטוינו על שריפת האשרה וביארו הטעם מפני שבאה לאדם תקלה על ידה ר"ל לאותם שעבדוה שהרי בני נח הוזהרו על ע"ז אע"פ שאין להם בשת בכך אפשר שבע"ז החמירה התורה הרבה:

יש שואלין אם סבת שריפת האשרה מפני התקלה אף במחובר היה לה לצוות בהשחתתה ואפשר שאין התקלה מצויה אלא בתלוש כגון שנטעה מתחלה לכך וכן יש שואלין אם סבת שריפת האשרה מפני התקלה האיך אמרו בע"ז של גוי שיש לה בטלה וכתבו גדולי המפרשים שהגוי אינו מצווה לא בהריגת הבהמה ולא בשריפת האשרה ומאחר שלא נצטוה בכך כל שבטלה קודם שתבא לידי ישראל ודאי מתוך רצונו הופקע שם ע"ז ממנה אבל ישראל שנצטוה בהשחתתה אין השחתתה מבטלה משבאה לידו ומכאן כתבו גדולי המפרשים שבן נח הבא על הבהמה אם הבהמה של ישראל או שקנאה אח"כ או ניתנה לו במתנה חייב להרגה ולא יראה כן:

מי שהשתחוה לבהמתו הן גוי הן ישראל אע"פ שהוא חייב הבהמה מיהא לא נאסרה להדיוט שדינה כמחובר שלא ליאסר אע"פ שהעובד חייב וכמו שאמרו למטה במשתחוה להר שההר מותר והמשתחוה בסייף ומ"מ אם עשה בה מעשה כגון ששחט בה אפילו סימן אחד לע"ז אסרה אף להדיוט אם היא שלו כמו שביארנו במקומו:

גמרא תניתוה מה אילנות שאין אוכלין כו' מגופיה דקרא דכתיב באשרה תשרפון באש ה"מ לאתויי למיחש משום תקלה אלא דמייתי מהך ברייתא דמפרש טעמא דקרא משום תקלה וק"ל:

בפירש"י בד"ה המערה כו' וילפינן שאר עריות מנדה בהיקשא דרבי יונה כי את כל אשר יעשה מכל התועבו' כו' עכ"ל מיהו זכר ובהמה לא ילפינן בהאי היקשא דכל התועבות ועי' בתוס' בפ' הבע"י:

בד"ה לישראל נמי כו' וכי איצטריך למיסר נעבד לגבוה כו' דהא רובע ונרבע כו' עכ"ל כתב מהרש"ל יש מקשים מאי קשה לרש"י דילמא תלמודא פריך לסתור טעם התקלה כו' וי"ל דרש"י דייק מלשון הגמרא דקאמר כו' עכ"ל ולא חילק ולא בילק ידענא בלשון זה אבל הנראה בזה שדקדק רש"י לפרש כן דמשמע ליה דהוה סבר המקשה דקושטא דמילתא דבנעבד בישראל גופיה מיתסר משום תקלה וקלון כמו בנרבע וקרא אתי לעל פי ע"א וע"פ בעלים דהא לא ידע לפלוגי בין קלון מרובה וקלונו מועט כדקאמר אביי ואי הוה גם המקשה ידע לפלוגי בהכי והוה נמי סבירא ליה בנעבד ישראל דשרי ולא הוה פריך אלא לדחות הטעם דתקלה א"כ מה הוסיף אביי על דברי המקשה ולמה לו לפלוגי בין קלון מרובה ובין קלון מועט דלא הל"ל אלא דתקלה וקלון בעינן דלא כדברי רב ששת אלא דע"כ דאית לן לפרושי כמ"ש דהוה ס"ל למקשה דבנעבד ישראל דאסור דאיכא תקלה וקלון כמו בנרבע וקרא אתי לעל פי ע"א וע"פ בעלים ולהכי א"ש דמעיקרא לא הוה קשיא ליה אלא מעתה נכרי המשתחוה כו' אבל מישראל המשתחוה לא הוה קשיא כלל דהוה סבירא ליה דקושטא דאסור מטעם תקלה וקלון אבל נכרי המשתחוה לבהמתו הוה פסיקא ליה בשום דוכתא דשרי ואפשר מדכתיב תשרפון באש באשירה ולא כ"כ בבהמה והשיב לו המתרץ מי איכא כו' ולישראל נמי שרי ולהכי פריך לי' כטעותו ישראל גופיה ליתסר מטעם תקלה וקלון מידי דהוה ארביעה דאסור בישראל משום תקלה וקלון והשיב לו אביי דאינו דומה קלון דנעבד כקלון דרביעה כן נראה ברור הסוגיא לפירש"י וכן לדברי התוס' יש לדקדק כן דהמקשה הוה סבירא ליה לאסור בישראל הנעבד כמו ברביעה דאיכא תקלה וקלון דלפי מה שפירשו התוס' דרב ששת לא בא לאתויי מאילנות אלא דהשוה הכתוב נכרי לשל ישראל והכי נמי גבי נרבע יש להשוותם ואי הוה סבירא ליה המקשה בנעבד ישראל דשרי מאי קס"ד להקשות אלא מעתה נכרי המשתחוה כו' הא התם כיון דשרי בישראל הרי שפיר השוה נכרי לשל ישראל אלא ע"כ דהוה סלקא דעתך דמקשה דבישראל נעבד אסור להכי לא פריך ליה אלא מנכרי המשתחוה כו' לאסור להשוות לישראל שהוא אסור לפי סברתו והמתרץ השיב לו ומי איכא מידי כו' דבישראל גופיה שרי ונכרי וישראל שוים ופריך ליה כסברתו דבישראל גופיה אמאי לא תתסר משום תקלה וקלון כמו ברביעה וא"כ נאסור נמי בנכרי משום תקלה לחוד כדי להשוות ומשני זה קלונו כו' כמו שכתבו התוס' והדברים ברורים באין גמגום ודו"ק:

תוספות בד"ה אדרבה אשה כו' פשיטא בכולה הש"ס דבאשה כו' אלא רב פפא ה"ק אם יש לחלק כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כפירש"י דלא איירי בבעילת אדם אלא באשה הנרבעת לבהמה ואהא קאמר רב פפא שפיר בפשיטות דיש לחלק לפי האמת אדרבה כו' דדוחק לפירושו דאמאי קרי לאשה הנרבעת מבהמה סתם באשה שני משכבות וסתם בבהמה משכב אחד היינו איש הרובע לבהמה ועוד קשה דמאי קאמר אדרבה אשה דאורחא כו' דמאי הוה טפי אורחא אשה הנרבעת לבהמה מאיש הרובע לבהמה ולהכי פירשו באשה שני משכבות היינו באשה ממש בבעילת אדם דהוה אורחא ובבהמה בין רובע ובין נרבע לאו אורחא ולא קאמר אדרבה לפי האמת דהא פשיטא בכולי תלמודא כו' אלא דאם יש לחלק כו' וק"ל:

"וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵש" וּמָה אִילָנוֹת שֶׁאֵין אוֹכְלִין וְאֵין שׁוֹתִים וְאֵין מְרִיחִים, אָמְרָה תּוֹרָה 'הַשְׁחֵת', 'שְׂרֹף' וְ'כַלֵּה', הוֹאִיל וּבָא לָאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָן (דברים יב, ג). נראה לי בס"ד ידוע כל נקמה ודין יהיה על ידי המלכות שהוא סוד שם אדנ־י בסוד דינא דמלכותא דינא והיינו 'דינא' אותיות שם 'אדנ־י' וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דשם אדנ־י הוא סוד שכ"ה דינין כי ה' פעמים אדנ־י עולה שכ"ה [65×5=325] ולכן אמר 'הַשְׁחֵת שְׂרֹף וְכַלֵּה' שהוא ראשי תיבות שכ"ה.