מסכת סנהדרין דף נ״ב עמוד ב׳

למה תלמיד וכו' משום דאיירי בעדת קרח נקט לה שהיו תלמידי חכמים כדכתיב (במדבר ט״ז:ב׳-ג׳) נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם ועל שם שפיתם אותו רשע כשנהנו מממונו הקלו בעיניו להשיאם ולהחזיק ידו במחלוקת ולמרוד בהקב"ה:

בתחלה בעודו מתנהג בכבודו שאין צריך לו הוא יקר בעיניו:

רב חמא בדורות האחרונים היה כשאר האמוראים:

טעה בדרב מתנה דאמר לעיל שריפת ב"ד פתילה של אבר היא:

וטעה בדתניא שאין ב"ד ממיתין אלא בזמן לשכת הגזית בעוד סנהדרין נוהגת בלשכת הגזית נוהגת אף בחו"ל כדאמרינן במסכת מכות (דף ז. ע"ש):

של צדוקין שדורשין מקרא ככתבו:

ה"ק רבי אלעזר לחכמים בתמיה כדאמרינן במתניתין דמשמע שראה מעשה זה משגדל והכי אהדרו ליה לא היה ב"ד בקי:

והתניא דאין מביאין ראיה מן הקטן אהדרו ליה:

טעה בדרב מתנה ואף רבי אלעזר ב"ר צדוק נמי חזר בו:

בזמן שיש כהן יש שופט המ"ל כדדרשינן בפרק הנחנקין (לקמן סנהדרין דף פז.) מלמד שהמקום גורם:

רבי יהודה אומר ניוול הוא זה לא קרי ליה ניוול אלא משום דכתיב ובחקותיהם לא תלכו כדמוכח בגמרא:

אלא כיון דכתיב שריפה תימה דמשמע הכא דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי ובפ"ק דמסכת ע"ז (דף יא. ושם) פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא וי"ל דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם עבודת כוכבים דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים אפילו הוה כתוב באוריי' לא הוה מהני אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים דומיא דסייף דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי:

איש פרט לקטן אבל האשה מיחייבא בביאת בן ט' שנים ויום אחד כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מה.) ומייתי לה לקמן:

פרט לאשת קטן הא דאיצטריך קרא היינו במייעד לבנו קטן או בן ט' שבא על יבמתו וס"ד כיון דמדאורייתא רמיא קמיה ליחייב עלה משום א"א קמ"ל והכי מוקמינן לה בפ"ק דקדושין (דף יט. ושם):

פרט לאשת אחרים והיינו כותי וקמ"ל דאין אישות לכותים אע"ג דאין מיתה ואזהרה איסורא מיהא איכא מדאיצטריך למישרי יפת תואר דדרשינן בפ"ק דקידושין (דף כא: ושם) אשת אפילו אשת איש:

גמלים קטנים כלומר נשחטו הקטנים ונשארו הגדולים נושאין עורותיהן אחריהן:

א"ר אלעזר למה ת"ח דומה בפני ע"ה בתחלה דומה לקיתון של זהב סיפר עמו דומה לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש כיון שנשבר אין לו תקנה:

אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי אקפה חמא בר טובי' חבילי זמורות. אמר רב יוסף טעה בתרי טעה בדרב מתנה דאמר פתילה של אבר וטעה בהא דתניא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם בזמן שיש כהן משרת לפני ה' יש משפט ובזמן שאין כהן אין משפט והאידנא כיון דליכא כהן דליכא בית אף אין בזה"ז משפט מות. א"ר אלעזר ב"ר צדוק מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה כו'. אמרו לו קטן היה ואין ראיה לקטן. אמר להן מעשה אחר ראיתי כענין הזה ואני גדול א"ל אותו ב"ד שדנו כך לא היה בקי רב יוסף אמר ב"ד של צדוקים היה דלא גמירי ג"ש:

מצות הנהרגין מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה כו' ולא חיישינן משום דכתיב ובחקותיהם לא תלכו מאחרי שמצאנו דכתיב בתורה הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב. דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי והכתיב ובחקותיהם לא תלכו אלא כיון דאשכחנן דכתיב קרא בשלום תמות ובמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו קא גמרינן הכא נמי כיון דכתיב סייף בתורה לאו מינייהו קא גמרינן. ואימא דבריז איבריז פי' לידקריה דקירה. לפי חרב כתיב ואימא דעביד ליה גסטרא פי' חולקו לשנים. אמר רב נחמן ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה ואסיקנא ואתה תבער הדם הנקי הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה כו' שנאמר ובערת הרע מקרבך גמר הבערה הבערה מעגלה ערופה:

מצות הנחנקין משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו כו':

אע"פ שמדת הרבנות שנואה ראוי לתלמיד חכם ולבן מעלה להסתלסל במדותיו וליקר את רוחו שלא יתהדיט בין עמי הארצות ובישיבת קרנותיהם שהחכמים שנואי נפשם של אלו הם וכשהוא מתבזה מעט הם משקעין אותו בבזיונו עד ארכובותיו ושורפין את נשמתו בהבל פיהם ומחתכין בגופו כחתוך בדלועים או בנבילה דרך הערה אמרו למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ בתחלה דומה לו לקיתון של זהב סיפר הימנו דומה לו לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לו לקיתון של חרס כיון שנשבר אין לו תקנה:

כבר ביארנו שאין דנין דיני נפשות אלא בזמן שבית המקדש קיים ושתהא סנהדרי קבועה במקומה לשם שנאמר ובאת אל הכהן וכו' בזמן שיש כהן יש משפט אין כהן אין משפט ומ"מ דיני המלכות קיימים בכל זמן ואף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור וגדולי הארצות לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה על הדרכים שביארנו וזהו שנרמז בתורה אח"כ ואל השופט אשר יהיה בימים ההם:

המשנה השלישית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ובפרט בתכונת ההרג ואמר על זה מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשיהם מן הצואר בסייף כדרך שהמלכים עושים ומצד הסימנין כדי שימות מיד ר' יהודה אומר נוול הוא זה שהיה חושש שלא יעשה כן בנקל אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקפיץ ואמרו לו אין מיתה מנוולת מזאת ובגמ' אמרו שר' יהודה השיבם אף אני יודע שמנוולת היא אלא שמאחר ששתיהן שוות בנוול נוח לנו לעשות אותה שאין שאר האומות נוהגין בה והלכה כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

אע"פ שעיקר מניעת הליכה בחקות עובדי האלילים אינה אלא לענין שרשי ע"ז שלא יתדמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו ומ"מ כל מה שמצאנוהו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשיתו או שהותר לנו לעשותו עושין אע"פ שדרך עובדי האלילים בכך שלא ירדנו לה מתורת המשכות אחר נמוסיהם אלא מצד עצמינו מעתה דנין בסייף אע"פ שהם ומלכיהם דנין כן שהרי התורה הזכירתו באנשי עיר הנדחת לפי חרב וברוצח נקם ינקם ונקימה זו החרב דכתיב חרב נוקמת נקם ברית וכן שורפין על מלכי ישראל ואין חוששין לדרכי האמורי שהרי כתוב ובמשרפות אבותיך וכו' ישרפו לך ומ"מ מה שנאסר משום ע"ז אפילו מצאנוהו כתוב אסור שהרי אסרה תורה להקים מצבה אע"פ שכתוב ויצב יעקב מצבה או שמא לא היינו אומרים כן אלמלא שהתורה אסרתה וראשון עיקר והוא שאמרו במסכת ע"ז י"א א' ואי שריפה חקה היא אנן היכי שרפינן:

עגלה ערופה מצות עריפתה בקפיץ ומאחריה ממול ערפה וההרג בסייף מן הצואר וזו היא ברירת מיתה יפה כמו שבארנו במשנה:

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ובפרט בתכונת החנק והוא שאמר מצות הנחנקין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותן סודר קשה לתוך רך וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו על הדרך שביארנו בשריפה אלא שמתאחרין במשיכתם עד שתצא נפשו זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

הבא על אשת איש הרי הוא בחנק ואם היא אשת קטן אפילו יבם שקנאה כבן תשע או אשת איש מי שאין לו אישות שניהם פטורין וכן קטן הבא על אשת גדול פטור אלא שהיא חייבת אם הוא מבן תשע ויום אחד ומשם ולמעלה שביאתו ביאה:

גמרא ואימא שריפה מדאמר כו' ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דרבי יונתן נמי ס"ל דאי אתה רשאי למושכה להחמיר וחנק קלה משריפה ולא איצטריך ליה לדרשה דמיתה שאין בו רושם אלא לאפוקי מסייף דקלה מכולם דלא מפני שהיא קלה דקאמר ר' יונתן משמע דלא ס"ל האי טעמא דאי אתה רשאי למשכה להחמיר כלל דאל"כ מאי פליג אדרבי יאשיה דאימא דרבי יאשיה נמי לאפוקי משריפה קאמר הכי ועוד נראה בעיקר קושיין דא"נ דס"ל לר' יונתן סברא זו דאי אתה רשאי למושכה ולהחמיר מ"מ פריך שפיר ואימא שריפה וליכא חנק בעולם דד' מיתות גמירי לה לא אסיק אלא לרבי יאשיה ועי"ל דהכי פריך ואימא שריפה וקושטא הוא דשריפה קלה מחנק ומשני מדאמר רחמנא בת כהן כו' וק"ל:

בפירש"י בד"ה לפי חרב כתיב פיפיות של חרב שני צדדין כו' עכ"ל הוצרך לזה דפי הוא צדו של חרב דלא נימא פי הוא העוקץ של חרב דמבריז ביה אבל פיפיות משמע ב' צדדין דב' עוקצין לא שייך בחרב וק"ל:

תוס' בד"ה איש פרט לקטן אבל האשה מחייבה בביאת כו' עכ"ל ר"ל דודאי קטן פטור מכל עונשין שבתורה ולא איצטריך למעוטי אלא משום דהאשה מחייבת על ידו וס"ד שיהא גם הוא נהרג מתוספות דפרק קמא דקידושין ע"ש:

גמרא איש פרט לקטן עי' פסחים דף צא ע"ב תוס' ד"ה איש קדושין דף יט ע"א תוס' ד"ה למעוטי. ערכין דף ג ע"א תו' ד"ה למעוטי:

לְמַה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ? בִּתְחִלָּה דּוֹמֶה לוֹ לְקִיתוֹן שֶׁל זָהָב. נראה לי בס"ד הקתון שותין בו מים והתלמיד חכם מלא מים היא התורה שנקראת מים. גם קראו קִתּוֹן אותיות תִּקּוּן כי התלמיד חכם הוא תיקון העולם דְּאִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיה לג, כה). ואם סִפֵּר עִמּוֹ דּוֹמֶה לְכֶּסֶף שהכסף משחיר בשמוש היד ואין הזהב משחיר ואם נהנה ממנו דומה לחרס כדמסיים כן זה אין לו תקנה שיכבדהו אחר שנתבזה בעיניו.