מסכת סנהדרין דף נ״ב עמוד א׳

האי את אביה מאי דריש ביה:

מאי זו אהיכא קאי:

מתני' משקעין אותו שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו מבחוץ:

קשה לתוך הרכה כורכין סודר קשה לתוך הרכה מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו והקשה מחבל את גרונו ומנוולתו לפיכך קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין:

ומדליק את הפתילה בגמרא מפרש פתילה של אבר:

מדליק מתיך:

וחומרת את בני מעיו לשון חמרמרו מעי (איכה ב׳:י״א) כווצת:

רבי יהודה אומר אין חונקין אותו בסודרין דאף הוא אם היה מת בידם ע"י חניקתם קודם זריקת הפתילה לא היו מקיימין מצות שריפה אף הוא לישנא בעלמא הוא כלומר אם יחניקוהו אף הוא ימות בידם ואין זו שריפה:

ההיא שריפה ממש הואי בת"כ איכא ב' ברייתות שנויות סתם דפליגי מעיקרא קתני כיצד היתה מיתתן שני חוטין כו' ונשרף גופן ובגדיהן קיימין שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו ובתר הכי גבי יבכו את השריפה קתני שריפת נשמה וגוף קיים וא"ת והא אמרי' בפ' הישן (סוכה דף כה: ושם) מישאל ואלצפן היו שנדחו לפסח שני ואי שריפה ממש הואי לא נטמאו ויש לומר דשלדן קיימת הוה כדאמר בהמפלת (נדה דף כז:) מת שנשרף ושלדו קיימת טמא:

אותם ולא בגדיהם ואם תאמר והא כתיב (ויקרא י׳:ה׳) וישאום בכותנותם ויש לומר דלא ידעינא אם בכותנות הנושאים או בכותנות הנישאים:

ונילף מפרים הנשרפים המ"ל ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:

שכן מכשיר תימה דלא חשיב מכפר כדאמר בפרק נגמר הדין (לעיל סנהדרין דף מב.):

הנך נפישי ומשום הכי לא קאמר הכא מכשיר ממכשיר עדיף כדאמרינן בפרק נגמר הדין (שם) א"נ מכשיר דהתם עדיף שזה הכשירו בכך וזה אדרבה נפסל בכך:

דריש ביה הכי לפי שמצינו שחלק הכתוב בכהנים זכרים בין תמימים לבעלי מומים יכול נחלוק בבנותיהם ואם יש בהן מום נפסלו מן הכהונה ודינם כדין בנות ישראל ת"ל בת ובת ואפילו שיש בהן מומין בנות כהן הן:

תני ר' ירמיה מה ת"ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגים בו קודש נוהגין בו חול היו נוהגין בו כבוד נוהגין בו בזיון. אומרין ארור שזה ילד ארור שזה גידל ארור שזה יצא מחלציו. אמר רב אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא כמאן כי האי תנא ור' ישמעאל נמי כהאי תנא סבירא ליה:

כיון דתנא נגמר הדין מוציאין אותו לסקילה כו' עניינא דנסקל תני [נמי] הכא זו מצות הנסקלין והדר תני מצות הנשרפין [במצות הנשרפין] היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו כו' עד ומדליק פתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת וחומרת את בני מעיו מאי פתילה רב מתנה אמר פתילה של אבר יליף שריפה שריפה מעדת קרח. דכתיב בעדת קרח את מחתות החטאים האלה בנפשותם כלומר מגופה של מחתה נשרפה נשמתם שריפת נפש ובשר קיים אף הכא בעינן שריפת נפש וגוף קיים והיא פתילה של אבר. ר' אלעזר אמר שריפת עדת קרח שריפת גוף נמי הואי אלא שריפה שריפה מבני אהרן ילפינן דכתיב בהו וימותו לפני ה' שריפתן כעין מיתה הואי מה מיתה נטילת נשמה וגוף קיים אף שריפת בני אהרן נטילת נשמה וגוף קיים ותרווייהו אית להו פתילה של אבר. ורב מתנה אומר בני אהרן שריפת גוף הוי כאבא יוסי בן דוסתאי דתני שני חוטי אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה ונכנסו ב' בחוטמו של זה וב' בחוטמו של זה ושרפום ואקשינן והא כתיב ותאכל אותם כלומר ותאכל אותם אכילה (מבחוץ) משמע ושנינן אותם ולא בגדיהם. ומפני מה לא למדו שרפה שרפה מפרים הנשרפין דבעינן דומין הלומדין מן המלמדין וכך הוא הדין. וילפי אדם מאדם שכן הנהרג אדם ועדת קרח או בני אהרן כולן אדם. וכולן חוטאין ובכולן איבוד נשמה בלבד. ואין בהן תורת פיגול לאפוקי פרים הנשרפים שאינן בני אדם ואין נשרפין בשביל שחטאו ובשרם הוא הנשרף ולא נשמתן והן נעשין פיגול אדרבה מפרים הנשרפים הוה ליה למילף שכן שניהן הפרים והנהרג חוץ לעזרה שריפתם ושניהן מכשירין כמו שפירשנו למעלה. ושניהן נוהגין לדורות לאפוקי הני ששריפתן בעזרה היא ואינם לא מכפרין ולא מכשירין ואינן נוהגין לדורות דמאי דהוה הוה ושנינן הנך נפישן אלו שנים ואלו ג' ולתרווייהו חד שריפת נשמה וחד שריפה ממש מאי טעמא ילפי משריפת נשמה נילפו משריפה ממש. אמר רב נחמן אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. וזו היא פתילה של אבר:

פי' לעגל מהרה:

וכבר היו משה ואהרן מהלכין ונדב ואביהוא באין אחריהן ואמרו זה לזה מתי ימותו שני זקנים הללו ואנו שנינו ננהיג הדור והקב"ה אומר עתה תראו מי קובר את מי והיינו דאמרי אינשי נפישי גמלי סבי דטעיני משכי מהוגני פי' רבים גמלים זקנים נושאים עורות של

אע"פ שלא הופקעה קדושת הכהן בזנות בתו מ"מ מקילין היו בכבודו היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול כבוד נוהגין בו בזיון אומרין ארור שזו ילד ארור שזו גדל ארור שזו יצאה מחלציו ומכאן יצא לומר שאף רשע בן צדיק מותר לקרותו רשע בן רשע כמו שכתבנו במגלה:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בענין החלק השני בתכונת המיתות ובפרט בתכונת השריפה ואמר על זה זו מצות הנסקלין ר"ל זו שכתבנו בפרק נגמר הדין היא מצות הסקילה ותכונתה אבל מצות הנשרפין ר"ל תכונת השריפה משקעין אותו בזבל או בעפר תיחוח עד ארכובותיו כדי שלא יתהפך אנה ואנה ויפול מן הבדיל הניתך על בשרו ויכוה ואחר שנשתקע מביאין שני סודרין אחד קשה ואחד רך הנותן קשה לתוך רך וכורך על צוארו שהסודר הרך לא יביאהו לפתוח פיו בנקל אלא אחר שיעור גדול ונמצא מתעגן במיתתו והקשה יחבל את גרונו ויתנוול ומתוך כך מביאין קשה בתוך רך ובאים שני עדיו זה מושך אצלו הסודר מצד אחד וזה מושך אצלו מצד אחר עד שקרוב ליחנק ופותח פיו בהכרח ומדליק את הפתילה ר"ל שהוא מתיך פתילה של אבר והוא בדיל או עופרת איזה שירצה ובא אחד וזורקה לתוך פיו וחומרת את בני מעיו ר"ל שורפת מלשון נחמרו בני מעיה כך למדוה מפי השמועה ששריפת נדב ואביהוא נשמה נשרפת וגוף קיים ומאחר ששריפה כזו נקראת שריפה אף אתה צריך לברור לו מיתה יפה אמר ר' יהודה אם מת בידיו לא היו מקיימין בו מצות שריפה אלא חנק אלא פותחין את פיו על כרחו בצבת וזורקה וכו' ואין הלכה כר' יהודה אלא כחכמים וכן בא ר' אלעזר בר' צדוק לחלוק שהשריפה בחבילי זמורות ואמר מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה ואמרו לו מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לעולם ישנא אדם מדת הרבנות ויקדש בה עצמו אף במותר לו וכל שכן שלא יקנא בראותו כתר מעלה למי שראוי לה וכל שעושה כן יצפה לנקמת הדיין ולעונשיו דרך הערה אמרו כשהיו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכים אחריהם וכל ישראל אחריהם היו אומרין נדב ואביהוא זה לזה מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר הקב"ה כך אתם אומרים נראה מי קובר את מי משל הדיוט אומר נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני:

גמרא ואידך ההיא שריפה ממש היא ומה דכתיב וימותו כו' כענין מיתה דתניא אבא יוסי בן דוסתאי אומר כמין ב' חוטין כו' נראה מתוך הסוגיין דהא כמין ב' חוטין כו' היינו אליבא דמ"ד שריפה ממש הוה אף הגוף אבל למ"ד נשמתן נשרפת וגוף קיים לא איצטריך לן למימר כמין ב' חוטין כו' אבל רש"י בחומש לא פירש כן שכתב בפרשת שמיני בכתנותם של מתים מלמד שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם כמין ב' חוטין כו' ויש ליישב ודו"ק:

שם אי לאו ג"ש ה"א שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא כלל ואי כו' קמ"ל יש להקשות דאכתי ג"ש ל"ל אלא כיון דמצינו [בעדת קרח] דשריפת נשמה וגוף קיים מקרי שריפה ברור אותו לו מדרב נחמן וי"ל בדוחק דאי לאו ג"ש ה"א כיון דסתם שריפה בכל התורה שריפה ממש לא הוה מפקינן ליה מטעם ברור לו מיתה יפה ובעדת קרח דגלי גלי ואתי ג"ש לילף מעדת קרח ולא מבני אהרן ומטעם ברור לו כו' ודו"ק:

שם וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך כו' ופירש רש"י איידי דאיירי בבני אהרן כו' אבל לשון וכבר הוא קשה דמשמע שהענין נמשך למעלה ונראה לומר משום דלמ"ד בעדת קרח נשמתן נשרפת והגוף קיים היינו כפי חטאן שרצו להקטיר קטורת לה' וכתיב הזר הקרב יומת דהיינו מיתה בידי שמים שהגוף קיים וכן למ"ד בבני אהרן דגופן קיים כפי חטאן אי למ"ד שתויי יין היו (כיון) שהוא במיתה בידי שמים ואי למ"ד שהורו הלכה בפני רבן היו חייבין מיתה בידי שמים ומש"ה למ"ד בעדת קרח דשריפה ממש היה דאף גופן נשרף הוצרך להוסיף בחטאו שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותן כו' בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה כו' דהיינו שנתקנאו במשה ואהרן ובכבודם נענשו דחרק עליהן שר של גיהנם שיניו דהיינו לכלות אף גופן כמ"ש במדת הקנאה ורקב עצמות קנאה שהכליון עולה אף לגוף והשתא קאמר נמי למ"ד בבני אהרן שריפה ממש דאף גופן נשרף לפי חטאן המפורסם כמ"ש לעיל לא היו ראויים לעונש זה רק למיתה בידי שמים וקאמר וכבר היו משה כו' שזה החטא של קנאת הכבוד היה ג"כ בהם שכבר קודם שחטאו בחטא המפורסם כמ"ש לעיל חטאו בחטא זה שהיו משה ואהרן מהלכין בדרך כו' דקדק לומר בדרך דאפילו בדרך שאין מכבדין עצמן בדרכים כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו היו נדב ואביהוא מקנאין במשה ואהרן שהלכו לפניהם ואמרו אימתי ימותו כו' ואני ואתה ננהיג את הדור לילך בראשונה וע"כ נענשו שנשרפו אף גופן ע"ש רקב עצמות קנאה ומזה יש לפרש ענין שני חוטין כו' כנגד משה ואהרן שנתקנאו בהם ונחלקו לד' ונכנסו ב' לחוטמו של זה כו' לפי שכ"א מהם נתקנא בכבוד של שניהם וק"ל:

תוס' בד"ה ההיא שריפה ממש כו' ולקמן פריך ותהוי שריפה ממש ולילף שריפת ב"ד כו' עכ"ל בבני אהרן פריך לה לקמן אלא דה"ה בעדת קרח איכא למפרך הכי וחדא מינייהו נקט וק"ל:

בגמרא אקפה רב חמא בר טוביה חבילות זמורות ושרפה וכו' טעה בדרב מתנה וכו' יש לתמוה מאי קאמר טעה בדרב מתנה הוה ליה למימר טעה במתני' דהא בפשטה דמתני' מבואר שאין מצות שריפה שישרפו הגוף בחבילי זמורות אלא שהבני מעיים נחמרים דהא קתני ופותח פיו ומדליק הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו וצריך לפרש דהכי קאמר דטעה בדרב מתנא שלא ידע לפרש מהו פירוש פתילה דמתני' ולא ידע לעשות באופן שירד האש לתוך הבני מעיים ומחמת ספק הלך והקיפה חבילי זמורות ושרפה דהיא השריפה לפי פשוטו:

ע" ב ברש"י ד"ה לפי חרב כתיב פיפיות של חרב שני צדדים וכו' דברי רש"י הללו צריך פירוש לפירושו ונראה דר"ל דהכי מוכיח גמרא דלא בריז ליה מיבריז דמדכתיב לפי חרב משמע שימיתנה בצד האחד של החרב שהחרב יש לו שני פיות משני צדדים כדכתיב חרב פיפיות אלמא תרי פיות נינהו והכי קאמר פי חרב ד"ל שימיתנו בפה אחד וזה אינו אלא התזת הראש שמתיזין בצד אחד וק"ל:

תוס' ד"ה ההיא וכו' וא"ת הא אמרינן פ' הישן עיין תשובת מעיל צדקה סי' מה:

מַה תַּלְמוּד לוֹמַר:"אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת"? שֶׁאִם הָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ קֹדֶשׁ, נוֹהֲגִין בּוֹ חֹל (ויקרא כא, ט). נקיט תרתי דנוהגין בו קודש קאי על דברים שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (ויקרא כא, ח) 'וְקִדַּשְׁתּוֹ' לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, כי דברים אלו אפקנהו קרא בלשון קדושה וחלוקה של כבוד קאי על דברים בלבד דאחר שיכבדו אותו בדברים עתה יבזוהו בדברים שאומרים אָרוּר שֶׁזּוֹ יָלַד וכו'.

אָרוּר שֶׁזּוֹ יָלַד (ויקרא כא, ט) הא דנקטי הקללה בלשון 'אָרוּר' נראה לי בס"ד כי בתו יצאה מאבר התשמיש שלו שנקרא בשם 'אוֹת' וידוע כי 'תָּו' הוא לשון נבול כמו וְהִתְוִיתָ תָּו (יחזקאל ט, ד) והאשה כיון שנתארסה לאיש נעשה לה נבול שלא תוכל להזקק לזולתו דעתה חד רישא אית לה ולא שתי רישין דאתתא לבי תרי לא חזיא, על כן זו האשה אשר זינתה עם אחר חוץ מבעלה עשתה לה תרין רישין אחד בעלה ואחד הנואף לכן מדה כנגד מדה תתחלק אות ת' של תיבת 'אוֹ ת ' שהוא שם אבר התשמיש לשתים ותהיה שתי רישין ואז תיבת ' אוֹת ' תהיה אותיות ' אָרוּר ' ולכן מקללים בלשון ארור. והא דנקטי תלתא בבי ' יָלַד, גִּדֵּל, יָּצְאָה מֵחֲלָצָיו' נראה לי בס"ד דביאתה לעולם תלויה בשלשה חלוקות שהם האחד התאוה והשני חיבור גופא בגופא והשלישי ההזרעה ועל ידי צירוף שלשתם יצאה ונתהוית ונולדה זו מצד אביה לכן נקטי תלתא בבי כנגד שלשה חלוקות אלו שמהם יצאה זו.

"בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג, חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ" בִּשְׁבִיל חֲנֻפָּה שֶׁהֶחֱנִיפוּ לְקֹרַח עַל עִסְקֵי לְגִימָה, חָרַק עֲלֵיהֶם שַׂר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שִׁנָּיו (תהלים לה, טז). פירש רש"י שהאכילם והשקם ונתחברו עמה. ונראה לי בס"ד שנרמז זה באותיות חֲנוּפָה חלק התיבה לשתים וקרי בה ' חָנוּ פֶּה ' רצונו לומר היו חונים אצלו להתחבר עמו בשביל הפה דאכילה ושתיה היא בפה. ומה שאמר ' חָרַק עֲלֵיהֶם שַׂר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שִׁנָּיו ' נראה על כי כוחות הדין מכונים בשם שיניים כנודע. גם אמר 'שִׁנָּיו' רמז לשי"ן של נח ש ושי"ן של ש טן שלוקח שר של גיהנם ארס מהם וזורקו ברשעים.

וְנִכְנְסוּ שְׁנַיִם בְּחָטְמוֹ שֶׁל זֶה, וּשְׁנַיִם בְּחָטְמוֹ שֶׁל זֶה, וּשְׂרָפוּם (ויקרא י, ב). הא דנכנסו בחוטם ולא נכנסו בפה כדין הנשרפים בבית דין שזורק הפתילה לתוך פיו, נראה לפרש בס"ד לרמוז הם נענשו על אשר דברו דברים שלא כהוגן נגד גדולי הדור משה ואהרן שהיו אומרים זה לזה 'מָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ, וַאֲנִי וְאַתָּה נַנְהִיג אֶת הַדּוֹר' ואף על גב דהיה להם עוד חטאים שזכרו רבותינו ז"ל בגמרא (עירובין סג.) אם לא היו חוטאים בדבור זה כנגד דודם ורבם היה מגין עליהם זכות דודם ורבם שלא היו נענשים בכך. וידוע דכל גדול הדור מכונה בשם חוטם כמו שאמרו בגמרא כשבא אותו הגמון להרוג את רבן גמליאל הודיעו ברמז שאמר בבואו לבית המדרש 'בעל החוטם מתבקש' (תענית כט.). או יובן בס"ד הא דנכנסו חוטין של אש בחוטם ולא בפה, כי כאשר נכנסו לפנים להקטיר נכנס החוטם קודם הפה והא דנתחלק האש לארבע חוטין מפני שהם נגעו בכבוד משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן ע"ה באותם דברים הנזכר לעיל וידוע דמשה רבינו ע"ה ואהרן הכהן ע"ה הם בנצח והוד וידוע דנצח והוד נקראים וָוֵי הָעַמּוּדִים דוגמת חוטין וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה (שמות ו, כו) דאורות נצח והוד החליפו מקומם ודו"ק.

וּכְבָר הָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ, וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. יש להקשות למאי אצטריך בעל המאמר לסדר דברים בתורת הקדמה שהיו משה ואהרן מהלכין בדרך והיו נדב ואביהוא מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהם, לימא וּכְבָר אָמַר נָדָב לַאֲבִיהוּא וכו' ולא יאריך בכל הדברים הנזכר לעיל להודיענו אותם? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הפסוקים פרשת שמיני) דמשה רבינו ע"ה ואהרן הכהן ע"ה הם מאורות דחכמה ונדב ואביהוא מאורות נצח והוד דבינה ומפורש שם דנה"י [נצח הוד יסוד] דחכמה מתלבשים בנה"י [נצח הוד יסוד] דבינה וידוע דרך כינוי ליסוד דחכמה ולכך אמר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ, פירוש ביסוד דחכמה וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין ' אַחֲרֵיהֶם ' דייקא כי הבינה היא אחר החכמה ומלבישים נה"י [נצח הוד יסוד] דבינה את נה"י דחכמה. ואמר עוד ' וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם ' רמז בזה על מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שם בסוד הכתוב וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה (ויקרא י, ו) כי בני ישראל היה בהם שני בחינות, האחת הם דור המדבר היוצאים מבחינת לאה אשת יעקב ובחינה השנית הם שאר ישראל היוצאים מבחינת רחל אשת ישראל ואלו הנקראים בֵּית יִשְׂרָאֵל כי אין בית אלא אשה, כלומר אשת ישראל היא רחל ולכך אמר 'וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה' דאלו הבחינה השנית שהם בֵּית יִשְׂרָאֵל הם שייכים לנדב ואביהוא יותר ולכך צריך לבכות עליהם עד כאן דבריו עיין שם. ולזה בעל המאמר עשה הקדמה תחילה להודיע מקום משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן ע"ה ואחר כך מקום נדב ואביהו ואמר וכל ישראל אחריהם הם הבחינה השנית דשייכי לנדב ואביהוא ומחמת כן אמר נדב לאביהוא 'מָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ, וַאֲנִי וְאַתָּה נַנְהִיג אֶת הַדּוֹר' רצונו לומר הדור של בֵּית יִשְׂרָאֵל אלו דהם שייכים לנו יותר.