מסכת סנהדרין דף ה׳ עמוד א׳

דן אפילו ביחיד דכתיב (ויקרא יט) בצדק תשפוט וקסבר אין כאן עירוב פרשיות:

דגמירנא שמועות דינין מרבותי:

וסבירנא יודע אני להוסיף וליישב טעמים מדעתי:

ונקיטנא רשותא מריש גלותא דייננא דיני ממונות ביחידי:

דיניה לאו דינא והדר דינא לגמרי:

דן דינא ביחידי:

אי קבלוך עלייהו לגמרי לילך אחריך אם לדין אם לטעות ולא יתבעוך לא תשלם:

ואי לא זיל שלים ואי לא קבלו טעותך עליהם דאמרו לך דיינת לן דין תורה זיל שלים ומיהו מיהדר דינא לא אלמא גמיר וסביר וכי לא נקיט רשותא דיניה דינא ולא מהדר:

ואם היה מומחה לרבים כו' פירש הקונטרס דכתיב בצדק תשפוט וקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן וקשה דא"כ תקשה ליה הך ברייתא לר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין לד"ה וע"ק דמשמע לפי' הקונטרס דלמאן דאית ליה עירוב פרשיות אין יכול לדון יחידי והא רב יוסף ס"ל בפ' המגרש (גיטין דף פח:) דבהודאות והלואות עבדינן שליחותייהו אלמא אית ליה עירוב פרשיות ואפ"ה משמע בסמוך מעובדא דמר זוטרא דאית ליה לרב יוסף דיחיד מומחה דן ואפי' יחידי ועוד מדקאמר בסמוך אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא משמע דסבר כר' אבהו ואפי' הכי יחיד מומחה דן דלשמואל אפילו יחיד שאינו מומחה דינו דין דלאו דוקא נקט שמואל שנים כמו שאפרש לקמן בע"ה ודוחק לפרש דיניה לאו דינא לכתחלה לכך נ"ל דאפי' למאן דבעי ג' מומחין מדאורייתא תקנתא דרבנן היא דיחיד מומחה לרבים דן אפי' יחידי והשתא הא דקאמר דיניה לאו דינא לאו אכגון דרב נחמן קאי דאיהו סבר לה כשמואל לקמן דשנים שדנו דיניהן דין אלא אכגון אנא דר' חייא קאי דלית ליה דשמואל ולהאי פי' הא דפריך לקמן (סנהדרין דף ו.) לר' אבהו מדן את הדין ה"מ לשנויי דמיירי ביחיד מומחה לרבים ומיהו קשה דבפרק ראוהו בית דין (ר"ה דף כה:) משמע דמדאורייתא קאמר דמומחה לרבים דן ביחידי דתנן התם שאין היחיד נאמן ע"פ עצמו ומפרש בגמרא דאיצטריך למיתני דלא תימא דנאמן מידי דהוה איחיד מומחה דהכא ופריך ואימא ה"נ ומשני אין לך מומחה יותר ממשה ואי מדרבנן מאי מייתי ממשה וי"ל דהתם פריך ומשני למ"ד לעיל דבר תורה חד נמי כשר:

מומחה לרבים כו' אע"ג דהאי מומחה לרבים היינו גמירנא וסבירנא כדמסיק מ"מ הא דקאמר לקמן בזה בורר (סנהדרין דף כג.) לעולם פוסל והולך עד שיקבל עליו בפני ב"ד שמומחה לרבים לאו דניבעי גמיר וסביר כר' חייא ורב נחמן דהתם ב"ד קאמר וכיון שהם ג' אפי' סתם בני אדם מומחין לרבים אבל יחיד לא חשיב מומחה לרבים עד דגמיר וסביר:

דן אפי' יחידי ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה עילויה אפי' שאינו מומחה נמי ומכאן דסתם ג' יכולין לדון את האדם בעל כרחו כשאינו רוצה לבא לב"ד דהא ג' במקום יחיד מומחה קיימי ואפי' שנים נמי דנין את האדם בעל כרחו אלא דאיקרו בית דין חצוף דאי בדקבלו עלייהו מיירי שמואל אמאי הוי ב"ד חצוף והא דתנן (לקמן סנהדרין דף כג.) זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד משמע דמדעתו אין בעל כרחו לא הני מילי כשאומר לא אדון לפני זה אלא לפני זה אבל אם אמר שלא יבא כלל לב"ד או אם הוה לווה ואינו רוצה לדון כלל בעירו כופין אותו ודנין אותו בעל כרחו:

כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי והא דתנן במסכת אבות (פ"ד מ"ח) אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד הקב"ה עצה טובה קמ"ל שלא יטעה והא דאמר כגון אנא כו' היינו כלומר יכול לדון ולא שהיה דן אי נמי רגיל היה בדינין ואין לחוש שמא יטעה:

ואי לא זיל שלים פירש בקונטרס ואי לא כגון דאמרי ליה דיינת לן דין תורה וקשה דאם כן מאי דייק מהכא דהא אפילו לא גמיר וסביר נמי מה שעשה עשוי וישלם מביתו כדמוכח לקמן (סנהדרין דף ו.) דפריך לרבי אבהו מדן את הדין ומוקי לה בדקבלה עילויה ובשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור לכך נראה ואי לא דלא קבלוך עלייהו כלל:

דהכא שבט והתם מחוקק משמע דשבט עדיף והא דאמר בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא. ושם) אבל מבבל לא"י כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו ואומר רבינו תם דה"מ במילתא דאיסור והיתר דבני א"י חכימי טפי דאוירא דא"י מחכים כדאמר הכא דאיקרו מחוקק שמלמדין תורה ברבים אבל לענין הפקעת ממון ליפטר דהפקר בית דין הפקר עדיפי בני בבל דאיקרו שבט שרודין את העם במקל והיינו טעמא משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא"י מנקבות כדאמר בירושלמי:

רבה בר חנה גרסינן דאי רבה בר בר חנה א"כ היה בן בנו של חנה והכא משמע דבן אחיו של ר' חייא היה וחנה אחיו של ר' חייא היה כדלקמן אבל רבה ב"ב חנה דבכולי הש"ס היה בימי ר' יוחנן ובן בנו של חנה להכי קאמר בר בר וי"מ דשם אביו בר חנה ולא יתכן כדאמר בהמוכר את הספינה (ב"ב דף עד.) כל בר חנה סיכסא:

נקיטנא רשות מאבא מרי ואבא מרי מרב פי' ואבא מרי נטל רשות מרב דמי שיש לו רשות יכול ליתן רשות כענין שמצינו (לקמן סנהדרין דף יג:) לענין דיני קנסות דמי שהוא סמוך יכול לסמוך ויהיב ליה רשותא למידן דיני קנסות כדאמרינן (שם) ברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות ואע"פ שהוצרך רבי חייא ליטול רשות מרבי בשביל רבה בר חנה ורב שמא בעירו של רבי היה ובעירו לא היה רשאי אדם ליתן רשות אלא רבי אבל אין סברא לומר דרבה בר הונא היה בימי רבי:

ת"ר דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי וקיי"ל דמומחה לא הוי אלא כרב נחמן אמר רב נחמן כגון אנא דאיננא דיני ממונות ביחידי. וכן א"ר חייא ומיבעיא לן כגון אנא דגמירנא וסברנא ונקיטנא רשותא א"ד כגון אנא דגמירנא וסברנא אף על גב דלא נקיטנא רשותא דיניה דינא אי לא לא הוי דינא אלא חכם גדול חשוב בדורו כרב נחמן וכיוצא בו. פי' מומחה מנוסה בדינים עד דנקיט רשותא ופשטנא מר זוטרא דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף וא"ל אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלם ש"מ דיניה דינא אע"ג דלא נקיט רשותא וכן סוגיא דשמעתא. ומסקנא אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי וליפטר לינקוט רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל ואסיקנא מאן דנקיט רשותא מבי ריש גלותא מבבל לבבל ומארץ ישראל לארץ ישראל ומבבל לארץ ישראל נמי מהני רשותא דבבבל שבט ובארץ ישראל מחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אילו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים מארץ ישראל לבבל אסיק' דלא מהני ומאי רשותא דכי הא דכתב ליה רבי לרבה בר בר חנה כשירד לבבל יורה ידין יתיר בכורות וכתב ליה ר' (לרבינו) לרב ידין יורה אבל בכורות לא הרשהו להתיר משום דהוה רב בקי במומין טפי והוה שרי מומא דלא הוו ידעי אינשי ואמרי כי האי גוונא שרא רב והוו אתו למישרא מום עובר:

דיני ממונות בשלשה הדיוטות כמו שבארנו משום נעילת דלת ואם היה מומחה לרבים כגון שיש לו שתי מדרגות בידיעה והוא שכבר למד בכדי צרכו ושיש לו חריפות ודעת צלול ופלפול מיושר להבחין בין הדברים ולהביאם במצרף והוא שנקרא כאן דגמירנא וסבירנא וכן שנתנסה ונבחן בבקיאות דינין דן אפי' ביחידי מדברי סופרים שכל כיוצא בזה כשלשה הדיוטות הוא בכל מקום ואף לדעת המצריך שלשה מומחין מן התורה כשם שתקנו ששלשה הדיוטות דנין בחד דגמיר כך תקנו להיות יחיד מומחה רשאי לדון אם באו לפניו לדון אע"פ שלא קבלוהו ואפי' לא היה לו רשות מבית ראש גולה ומ"מ אם טעה בשיקול הדעת ולא קבלוהו עליהם לעשות על פי דינו אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין ואם אי אפשר לחזור ישלם מביתו ואם נטל רשות או קבלוהו עליהם יש אומרים שהדין חוזר ואם אי אפשר לחזור פטור מלשלם ויש חולקין לומר שאינו חוזר אם אין גדול ממנו ועיקרי הדברים מתבררים בפרק רביעי:

גדולי המחברים כתבו שאע"פ שהוא דן ביחיד אין ההודאה בפניו קרויה הודאה בבית דין אפילו היה סמוך ושלשה אפילו הדיוטות הודאתם קרויה הודאה בבית דין והכופר בפניהם ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו חוזר וטוען וגדולי הנשיאים שבברצלונה כתבו שאע"פ שיחיד מומחה יכול לדון אם כפר האחד במה שהודה לו צריך הוא לעדות ואין עדות המומחה אלא כעד אחד ומתוך כך ראוי שלא לדון ביחידי או שיזמין עדים בטענותיהם ומומחה זה י"א דווקא בששלמו לו ארבעים ואינו כן שהרי כל ימיו של רבה לא היו אלא ארבעים שנה וישב מהם עשרים ושנים בראש וכן ר' אלעזר בן עזריה נתמנה נשיא בן שמנה עשרה שנה:

קבלה זו פירושה שקבלו לעשות על פי דינו שאם פירשו לדונם בדין הגמור אין הקבלה כלום שלא קבלו את הדין אלא הדין הגמור ר"ל דין התורה ואם התנו הן דין הן פשרה הן טעות אין צריך לומר שכן וי"מ שאם באו לפניו לדין הרי זה קבלה בסתם והם גורסין אי קרית להו זיל שלים ואי אינהו קרו להו לא תשלם ובתלמוד המערב מצאתי סמך לזו והוא שאמרו ר' אבהו הוה יתיב דיין בכנישתא דקסרי לגרמיה ר"ל לבדו אמרין ליה תלמידאי לא כן אלפן ר' אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד אמר לון מכיון דאינון חמיין לי אנא יתיב לגרמי ואתיין קומוי כמי שקבלו עליהן ותני כן במה דברים אמורים בשלא קבלו עליהן אבל קבלו עליהן דן אפילו יחידי:

רשות זה שכתבנו שהוא מועיל למה שכתבנו יש בו דרכים חלוקים והענין הוא שראש גולה שבבבל הוא במקום המלך ויש לו לדון בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ בין שירצו בעלי דין בין שלא ירצו וכן הדין בכל המורשה ממנו אלא שאין אלו דנין קנסות בחוץ לארץ כמו שבארנו אבל בית דין שבארץ ישראל או הנשיאים שבהם יש להם לדון בכל שבארץ ישראל ובעיירות שבחוצה לארץ העומדות על הגבולים אפילו דיני קנסות כמומחין וכן הדין בכל המורשה מהם אבל אין להם או למורשה מהם כח לדון בחוצה לארץ אלא ברצון בעלי דין הא אם נתרצו עליהם בעלי דין הרי אלו דנין דיני קנסות אף בחוצה לארץ ואע"פ שבסוגיא של פסחים פ"ו א' משמע שבני בבל כפופים לבני ארץ ישראל ודאי לענין הוראה כך הוא שאוירא של ארץ ישראל מחכים אבל לענין ממשלה ונשיאות של בבל חשוב יותר וכן באחרון של הוריות י"א ב' והרי צרתך בבבל כלומר שהוא חשוב ממך לענין שררה:

בד"ה ואם היה מומחה כו' ועוד מדקאמר בסמוך אבל כו' דיניה לאו דינא משמע דסבר כר' אבהו ואפ"ה יחיד כו' עכ"ל לכאורה נראה לפרש דבריהם מדקא בעי למימר דיניה לאו דינא ע"כ היינו לרבי אבהו ואליביה מסיק מעובדא דמר זוטרא דאפי' יחיד מומחה דיניה דין אבל קשה דאין זה ראיה דאימא דהכי קמבעיא ליה דיניה לאו דינא וכרבי אבהו או נימא דדיניה דינא וכשמואל ומסיק מעובדא דמר זוטרא כשמואל דדיניה דינא ועל כן נראה לפרש דמשמע דרב נחמן ור' חייא דאמרי כגון אנא כו' אברייתא קאי דקתני דן אפי' יחידי וקמבעיא להו כגון אנא כו' אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא דהשתא הברייתא בנקיטא רשותא קמיירי ואם כן אף לפום הסברא דדיניה לאו דינא דהיינו כר' אבהו קתני בברייתא יחיד מומחה דן יחידי ולפי' רש"י הברייתא לא אתיא כרבי אבהו דיחיד מומחה אפילו ברשותא אינו דן ודו"ק:

בא"ד מדן את הדין ה"מ לשנויי דמיירי ביחיד מומחה לרבים כו' עכ"ל ולקמן שכתבו התוספות דהך דדן את הדין ע"כ איירי בשאינו מומחה מדקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור היינו למאי דאוקמא ר' אבהו הך דדן את הדין בקבלוהו דהשתא ע"כ לאו במומחה איירי דמדקתני בסיפא במומחה לרבים דהיינו שהמחוהו רבים עליהם שפטור מלשלם א"כ ברישא נמי בקבלוהו והוא מומחה אמאי חייב לשלם דבקבלוהו והוא מומחה ודאי דאין חילוק בין סמוך ובין שאינו סמוך דפטור כמ"ש הרא"ש אבל הכא כתבו התוס' דהוי מצי לשנויי לר' אבהו הרישא במומחה ולא קבלוהו כלל דחייב לשלם ובסיפא במומחה לרבים שהמחוהו רבים אליהם ולכך פטור ותו לא מידי וזה ברור בדברי התוס' ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין כל הצורך ודו"ק:

בד"ה דן אפילו יחידי כו' ומכאן דסתם שלשה יכולין כו' עכ"ל ומגופה דרישא ד"מ בשלשה לא ה"מ לאוכוחי דמיירי בעל כרחו דאי בדקבלינהו אפילו חד נמי די"ל דאיכא לאוקמא בקבלינהו ואמרי דונו אותנו כמו שרגילין לעשות דין דכיוצא בזה כתבו התוס' לקמן דג' מצו למידן אבל יחיד לא וק"ל:

בד"ה רבה בר חנה כו' ולא יתכן כדאמר כו' כל בר חנה סיכסא עכ"ל כ"ה בכל נוסחות התוספות שלפנינו ונראה דכן היה גירסתם בפרק הספינה בהנהו עובדי דרבה בר חנה היה ולא רבה בר בר חנה והשתא ראייתם מהא דקאמר התם כל בר חנה סיכסא דע"כ לא היה שם אביו כך בר חנה וכי משום דרבה גופיה עשה דבר שטות לפי דעתם כדאמר התם קרו את אביו סיכסא ומהרש"ל הגיה הכא בתוס' ולא יתכן כדקאמר כו' רבה בר בר חנה אבל הראיה אינה מבוררת גם מה שפי' מהרש"ל בפרק הספינה הוא דחוק ואין להאריך ע"ש:

תוספות ד"ה אם היה מומחה לרבים וכו' ולהאי פירושא וכו' ר"ל למאי דפדישית דיחיד מומחה דן יחידי אליבא דכולי עלמא אפילו לרבי אבהו אם כן כי פריך לקמן מרבי אבהו מדן את הדין וכו' הוה מצי לשנויי דאיירי ביחיד מומחה מקשין העולם והיאך היה יכול לשנויי דאיירי ביחיד מומחה הא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וכו' וכן פירש רש"י לקמן בדף ו' ויש ליישב דר"ל דהוה מצי לשנויי דרישא איירי במומחה דהיינו דגמיר וסביר אבל לא נקיט רשותא ולכך ישלם מביתו ובסיפא איירי במומחה דנקיט רשותא ונסמך להיות מומחה ב"ר לרבים ולכך פטור כך הוה מצי לשנויי אלא דלא רצתה הגמרא לשנויי הכי ולחלק הכי דנראה לגמרא דוחק לאוקמא מתניתין בהכי ולהכי אוקמא לקמן בדקבלו עלייהו ובזה יתיישבו גם כן דברי התוספות אלו שהיו נראין בתהלת הדעת כסתרי אהדדי דבדבור זה כתבו דהוה מצי לשנויי דאיירי ביחיד מומחה ולקמן בדף זה ד"ה ואי לא זיל שלים וכו' כתבו בשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וכו' אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דלעיל כתבו דהוה מצי לשנויי הכי אבל לפי האמת לא רצתה הגמרא לשנויי הכי דנראה לה דוחק לאוקמא מתניתין בהכי ולחלק הכי ואצטריך לשנויי בדקבלו עלייהו ואם כן הואיל ולא רצו לחלק ולשנויי הכי על כרחך הא דמוקי ליה הגמרא בדקבלו עלייהו איירי בלא יחיד מומחה דאי ביחיד מומחה הא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וכו' לא מצי למימר דהאי דמוקי רישא דמתניתין בדקבלו עלייהו איירי במומחה סתם והסיפא איירי במומחה גמור כדלעיל רהא הגמרא לא רצתה לחלק הכי מדאצטריך לאוקמא בדקבלו עלייהו כדלעיל וק"ל:

ד"ה דן אפילו יחידי וכו' ומכאן דסתם שלשה יכולין לדון את האדם בעל כרחו וכו'. יש להקשות מה היו צריכים התוספות לטעם זה דהא שלשה במקום יחיד מומחה קיימי וכו' תיפוק ליה מדין שלשה גופייהו דאי איירי בדקבלו אותם עלייהו למה לי שלשה אפילו אחד נמי ויש לתרץ דאצטריך שלשה היכא שהן:

ד"ה ואי לא זיל שלים וכו' פירש הקונטרס ואי לא כנון דאמדי ליה דיינת לנו דין תורה וקשה דאם כן מאי דייק מהכא דהא אפילו לא גמיר וסביר נמי וכו'. רוצה לומר דמפירוש רש"י משמע רהא רקאמר רב יוסף ואי לא זיל שלים וכו' איירי נמי בדקבלו אותם עלייהו דהחילוק הוא אם קבלוהו לגמרי בין לדין בין לטעות לא משלם ואם קבלוהו לדין תורה משלם ומה שעשה עשוי ולא מהדר דינא. אם כן מאי דייק מהכא גמיר וסביר אפילו לא נקיט רשותא דינו דין הא שאני הכא ודאיירי בדקבלוהו עלייהו ובדקבלוהו עלייהו אפי' לא גמיר וסביר מה שעשה עשוי וישלם מביתו וכו' ולכך קאמר רב יוסף ואם לא זיל שלים לא מהדר דינא אבל בלא קבלוהו עלייהו אימא לך דדינו אינו דין אפי' גמיר וסביר עד דנקיט רשותא:

בא"ד ובשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא וכו' כבר כתבתי למעלה שדברי התוספות הללו הם סתירה למה שכתבו בדבור שלמעלה. ובמה שכתבתי למעלה יתיישב הכל שפיר:

ד"ה רבה בר בר חנה גרסינן וכו' בן בנו של חנה וכו' פירוש שהיה לחנה שני בנים האחד היה נקרא רבה והשני היה לו שם אחר ואותו השני היה לו בן שהיה נקרא נם כן רבה א"כ בן חנה היה נקרא רבה וכן בן בנו השני היה ג"כ נקרא רבה:

בא"ד ויש מפרשים דשם אביו בר חנא וכו' ולא יתכן וכו' נ"ל דכוונת התוספות בזה הוא דבשלמא אי פירושו של בר בר חנה הוא בן בנו של חנה אתי שפיר הא דפרק המוכר את הספינה שאמרו לו לרבה בר בר חנה כל אבא חמרא שרבה הוא ר' אבא וכל בר בר חנה ר"ל שהוא בן בנו של חנה ונקרא על שם אבי אביו הוא סיכסא פירוש שוטה. שהיה להם זה ללעג שהיה נקרא בר בר על שם אבי אביו גם אפשר שהיה בימיהם לשון זה של בר בר ללעג לומר שהוא שוטה. אבל אי הוה פירוש דשם אביו היה בר חנה ואם כן הוי כאילו אמר רבה בר שמעון או בר ראובן שהרי שם אביו היה בר חנה אם כן מה לעג היה בזה שאמרו כל בר בר חנה סיכסא דמה לי בר בר חנה או בר ראובן וק"ל. ומדברי ס' ח"ש פרק הספינה משמע שהוא מפרש התוס' דהכא דרצו לומר כל אבא חמרא הוא רבה בר חנה שהוא בן חנה וכל רבה בר בר חנה סיכסא קאי ארבה שהיה בן בנו של חנה ע"ש ופירושו נראה בעיני דחוק שהרי התוספות דהכא מפרשים דרבה דהכא הוא רבה בר חנה ורבה דפרק הספינה דהוי אזיל במדברא הוא בן בנו של חנה והוא לקח ציצית אחת של מתי מדבר והחזירה ולא מנה החוטין והחוליות של הציצית קודם שהחזירו כדאי' התם וע"ז אמרו שעשה שטות שלא מנה מתחלה החוטין והחוליות לדעת אם הלכה כבית שמאי או כבית הלל. ואמרו עליו כל אבא חמרא וכל בר בר חנה סיכסא ואם כן וכי בשביל שאותו רבה שהיה בן בנו של חנה עשה שטות שעליו אמרו כל בר בר חנה סיכסא אמרו גם כן על אותו רבה שהיה (בן) בנו של חנה כל אבא חמרא וק"ל:

ד"ה נקיטנא רשותא מאבא מרי וכו' דמי שיש לו רשות יכול ליתן רשות וכו' וכתבו זה כדי שלא תבין דהא דאמר נקיטנא רשותא מאבא מורי ואבא מורי מרב ורב מר' חייא ור' חייא מרבי היה הכל בזמן אחד וא"כ כל הנטילות רשות בא מרבי עצמו אבל ר' חייא לבדו או רב לבדו או רב הונא לבדו לא היה יכול ליתן רשות לכך כתבו התוס' דאינו כן דלא היה הכל בזמן אחר ומי שיש לו רשות יכול ליתן רשות משום דאין סברא לומר דרבה בר רב הונא היה בימי רבי כמו שכתבנו בסוף הדבור:

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁרוֹדִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּשֵּׁבֶט (בראשית מט, י). נראה לי בס"ד מה שאמר השם יתברך לדוד המלך ע"ה (דברי הימים א' יז, ח) וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, היינו שֵׁם ראשי תיבות 'שֵׁבֶט מְחוֹקֵק' יהיו כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ רצונו לומר בסוג שרים וסגנים וכשהיה בית המקדש קיים היה במקום שני שררות אלו של שבט ומחוקק שררת מלכות. ובזה יובן מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כז, ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הֳ' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ כלומר מין שררה אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הֳ ' שהיא שררת מלכות ולא שתי שררות של שבט ומחוקק יען כי אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, אוֹתָהּ 'אות ה"א' שהיא בחינתי ושם היא שררת המלכות שהוא סוד ה"א אחרונה שבשם. והא דתלה הכתוב רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל בְּשֵׁבֶט נראה לי בס"ד רמז גדול רמז בזה על מקרה אשר קרה לראשי גליות ההם שבימי מלך אחד ממלכי פרס [מלך פרס קוזרוי השני הנקרא כוסרו פרוויז] עלה בלבו להכרית את זרע דוד המלך ע"ה ויתפשם ויהרגם ויאסור את קרוביהם אשר לקחו זרע בית דוד מבנותם ובחמלת ה' על זרע בית דוד נותרה כלה שהיתה נשואה לאחד מזרע בית דוד ונהרג בעלה בימי כלולתה אחר היות לה הריון ממנו ואותו המלך הרשע נתן דעתו לחפש גם אחר זה אולי יש אשה מעוברת מהם כדי להכרית הכל! ויחלום המלך הנזכר והנה עומד בגינת ביתן ובו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל והוא בחמת קנאתו לקח קרדומו וכרת כל אלנות שבו וישב לחקור עוד אם נותר שורש אחד כדי לעקרו וימצא שורש אחד ובו יוצא ענף אחד עומד כשבט קטן נטוע בגן וירם הגרזן לשחתו והנה זקן אחד לעומתו עומד וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי (שמואל א' טז, יב) ויגער הזקן במלך גערה גדולה ומרה ויחטוף הגרזן מידו ויתקעהו במצחו וישפוך דמו על פניו וזקנו ותקרב נפשו למות ויפול על פניו ארצה ויבך ויתחנן לו: בי אדוני! מה עשיתי ומה עוני? ויאמר לו: כי באת לגני להשחית, ולא דייך שכרתה האילנות הגדולים הנושאים פירות אלא באת לעולל אחריך לעקור גם שורש וענף הקטן הזה העומד כשבט נטוע בגן! ויבך המלך בכי גדול ויפול על רגלי הזקן ויתחנן לו ויאמר: בי אדוני! הסכלתי עשה ועתה נחמתי ותיקר נפשי בעיניך ואל תמיתני ואני ערבתי עלי באמת להשקות את הענף הזה מים לעתים מזומנים ולפקוד אותו לרגעים ולשמרו ימים ולילות עדי עשותו כארז אדיר ואטע מנצריו כל הגן הזה שלך עד שובו כאשר היה. ויקץ המלך משנתו וימצא דמו צף במשכבו ויצר לו ותתפעם רוחו ויקרא לכל חכמיו ואשפיו ואין פותר לו! ויען אחד מחכמיו דבר זה לא יגידו אלא חכמי היהודים כאשר הגידו לפרעה ולנבוכדנצר וכבר אסרת כל הגדולים שלח והביא אחד מגדולי חכמיהם ויפתר לך. ויטב הדבר בעיניו ויצו להביא לו אחד מן האסורים לעמוד לפניו לפתור לו חלומו ויבאו עבדי המלך אל המאסר ויגידו להם דבר המלך ויען הזקן ויאמר אני אבא ואגיד למלך שאלתו ואותו זקן היה אביה של אותה הכלה שהיתה מעוברת מאחד מזרע בית דוד והוא כבר נגלה לו בחלום את חלום המלך ואת פתרונו, ורצו שיחליף שמלותיו המטונפים מן המאסר שהיו שופכים על האסורים כל יום מים מטונפים ומזוהמים וישבע שלא יחליף ויבא לפני המלך בבגדים הצואים ויאמר לו המלך: חלום חלמתי ופותר אין אותו! התדע אתה לפתור אותו? ויאמר לו הזקן: אני אגיד לך החלום קודם שתספרהו לי כך וכך ראית וזה פתרונו הגן אשר ראית הוא משפחת זרע דוד המלך ע"ה והאילנות אשר כרתת הם זרעו גדולים וקטנים אשר הרגת שכולם היו חכמים ומביני מדע ואשר ראית שנשאר שורש ענף אחד כשבט קטן עומד הוא שנשארה אשה מעוברת מזרע בית דוד ועדיין העובר בבטנה ואתה היית מבקש לחקור ולדרוש אולי יש איזה עובר מהם כדי שגם זה תכרית ותשחית והזקן אשר נראה לנגדיך הוא דוד מלך ישראל ואתה ערבת ונשבעת שתשגיח על הענף היא העובר אשר נשאר עד אשר יגדל וירבה ממנו זרע דוד המלך ע"ה. ויען המלך: טוב פתרת! אך הגד נא לי אם נמצא אשה מעוברת מהם ואשימה עיני עליה כאשר נשבעתי. ויאמר: יש אשה, היא בתי שהיתה נשואה לבחור אחד מזרע דוד ואתה הרגת אותו ואיני יודע אם נתעברה ממנו או לאו אלך לביתי ואשאל. ויאמר לו: לך ושאל והשבני דבר הנה פתחתיך היום אתה וכל המוכלאים עמך ומעתה אטיב עמכם. וילך הזקן לביתו וירא כי בתו מעוברת מן הבחור זרע דוד המלך ע"ה ויגד למלך וישמח מאד ויצו לפנות לה לשכה בחצר בית המלך ותשב שם עם אביה וקרוביה בכבוד גדול ויצו לתת להם מבית המלך אכילה ושתיה ומלבוש כיד המלך. וימלאו ימיה ללדת ותלד בן ותקרא שמו בוסתנאי על שם הגן שנקרא בלשונם 'בסתאן' ותהי שמחה גדולה לישראל ויגדל בוסתנאי וילך הלוך וגדול במדע וחכמה ותבונה פלאי פלאות! ויקרא לו המלך ויעמוד לפניו וישא חן בעיניו מאד ויעמוד כל היום על רגליו ולא נענע ראשו ולא הסיע רגליו ותבא זבוב ותעמוד על רקתו ותנשכהו ולא נשא ידו להבריחו ויטיף הדם על פניו. ויאמר לו המלך: מה הדם הזה? ואמר הלא תראה אדוני המלך וירא את הזבוב אוכלת ברקתו. ויאמר לו: למה לא הברחתיה מעל פניך? ויאמר מוסר זה ירשנו מאבותינו שלא לשחוק ולא נרים יד לפני המלך! ויטב הדבר בעיני המלך ויצו להרכיבו במרכבת המשנה וקראו לפניו ככה יעשה לאיש ראש גליות ישראל! והוא היה ראש גולה ומבניו נתפשטו אחר כך ועמדו ראשי גליות והיו עושים צורת זבוב בחותם שלהם לזכרון אותו הזבוב אשר בעבורו נשא אביהם רבי בוסתנאי חן בעיני המלך עד כאן המעשה אשר הובאה בספר הדורות עיין שם [רבי בוסתנאי בן חנינאי (618–670) היה ראש הגולה בבבל ולפי מקורות מסוימים אף שימש כגאון ישיבת פומבדיתא]. ואמרתי אין לך דבר שאין לו רמז בתורה כי ראשי תיבות וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָ קֵן בָּ א בַּ יָּמִים וַ יְכַסֻּהוּ בַּ בְּגָדִים (מלכים א' א, א) 'זבוב' לרמוז על נשיאות זרעו באחרית הימים מכח הזבוב הנזכר. נמצא זרעו של דוד המלך ע"ה נתקיים בעולם אחר זמן שנתמעטו ועמדו רק על ענף אחד שהוא דוגמת שבט אחד שראה המלך נשאר עומד בתוך הגן והשבט הזה הוא היה רבי בוסתנאי שהיה אותו זמן עודנו עובר בבטן אמו שהמלך נתן עיניו בו להכריתו ולא עלתה בידו כי שמרו דוד המלך ע"ה אביו ועל זה נתנבא יעקב אבינו ע"ה ואמר ' לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה ' דאפילו בזמן שלא ישאר בזרע בית דוד דאתי מיהודה רק שבט אחד בלבד, גם כן לא יסור שבט זה שלא יוכלו להכריתו אלא מן השבט הזה יעמדו כל זרע בית דוד הבאים אחריו ותשוב עטרה על ראשי גליות ליושנה כי ממנו יעמדו כל ראשי גליות אחר כך ולכך רמזו רבותינו ז"ל פסוק זה ד'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' על רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל כי להם קרה המקרה הזה. ואם תחבר תיבת לֹא עם תיבת יָסוּר יהיה צירוף 'לאיסור' לשון מאסר כי לאותו הזקן שהיה אסור בבית האסרים נגלה הדבר הזה ועל ידו נעשה הנם של ההצלה. ועוד נראה לי בס"ד אומרם 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל דכתבו התוספות מן הירושלמי דראשי גולה היו מזכרים של זרע דוד המלך ע"ה אבל הנשיאים שבארץ ישראל היו מן הנקבות וכן מפורש בתלמוד בבלי (הוריות יא:) דאמר רבינו הקדוש על רב הונא 'ראש גולה שבבבל' אי אתי להכא מותיבנא לעיל מנאי דאיהו מדכרייא ואנא מנוקבייא. ובזה מובן הטעם דקרי לראש גולה שבט מפני שהוא בא מצד הזכר הרמוז באות וא"ו דידוע כל הזכרים שבישראל רמוזים באות וא"ו דשמא קדישא והנקבות רמוזים באות ה"א דשמא קדישא. וידוע כי יהודה נקרא על שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (סוטה י:) יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא, שבשמו יש אותיות שם הוי־ה ונמצא הזכרים של זרע דוד המלך ע"ה רמוזים באות וא"ו של יהודה שהוא זקוף ועומד כשבט וצורתו כמו השבט כנודע. אבל נשיאים שבארץ ישראל דאתו מנקבות של זרע דוד רמוזים באות אחרון של יהודה שהוא אות ה"א. ולזה אמר ' לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה ' אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל שהוא אות וא"ו שבשם יהודה שהוא אות הזכרים ' וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו ' אלו נשיאים שבארץ ישראל שהם רמוזים באות ה"א שבשם יהודה שהיא אות הסוף של שמו ורגל רצונו לומר סוף ועוד קאמר 'מִבֵּין רַגְלָיו' שיצאו מן נשים הנקבות של יהודה כי האשה נקראת רגל כמו שאמרו בזוהר (זהר חלק א' קיב:) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א' ב, ט) דא אתתא.

"וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו", אֵלּוּ בְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הִלֵּל, שֶׁמְּלַמְּדִין תּוֹרָה בָּרַבִּים (בראשית מט, י). קשא הוה ליה למימר 'אלו הלל ובניו' ולמה תלה דבר זה בבני בניו של הלל? ונראה לי כונת המאמר הזה על רבינו הקדוש שהיה ' מִבְּנֵי בָּנָיו ' שֶׁל הִלֵּל שהוא לומד תורה ברבים טפי משאר נשיאים אבותיו ואבות אבותיו כי בני ישיבתו היו רבים יותר מבני ישיבה של הלל הזקן גם כן והוא אשר סידר המשניות שהאירה עיניהם של כל ישראל שבזה נעשו כל ישראל תלמידיו ועליו נאמר מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד (גיטין נט.). ואומרו ' בָּרַבִּים ' יש להקשות הוה ליה למימר 'מלמדין תורה בישראל' ומאי בָּרַבִּים? ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (כתובות עה.) 'חד מנייהו' דבני ארץ ישראל 'כתרי מינן' אנן בני בבל, נמצא כל יחיד מחכמי ארץ ישראל נחשב כשנים שנקרים בשם רבים כמו שאמרו רבותינו ז"ל מיעוט רבים שנים. ולזה אמר למדו תורה 'בָּרַבִּים' כלומר בארץ ישראל אשר כל יחיד נחשב רבים ואין דין יחיד בענין השגת התורה נמצא שם. או יובן בס"ד אומרו 'בָּרַבִּים' כי תיבת רַבִּים בהפוך תהיה תיבת מֵרַבִּי דהמ"ם תהיה שמוש רצונו לומר מן רבי והיינו ארץ ישראל ששם יש תואר רַבִּי ולא רַב כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בבאור מאמר (עבודה זרה לו.) כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל.