מסכת סנהדרין דף מ״ט עמוד א׳

תהא לוטא ולא לטה נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל:

היה לו לאבנר להציל את עצמו באחד מאיבריו של עשאל ולא יהרגנו דהכי אמרינן [בבן סורר ומורה] (לקמן סנהדרין דף עד.) רודף אחר חבירו להרגו ויכול זה להציל את עצמו באחד מאיבריו של רודף ולא עשה כן אלא חזר כנגדו והרגו נהרג עליו:

אמרו ליה לא יכיל ליה אבנר לכוון באחד משאר איבריו:

אמר להו יואב השתא בדופן חמישית כנגד צלע חמישי:

אמר ליה ניזיל לאבנר דינו של אבנר פטור אתה עליו:

אכין ורקין דרש אשכחן שמצאן שהיו עסוקין במסכת ולא רצה לבטלן כדמפרש ואזיל דאינו מורד במלכות דכתיב רק חזק ואמץ רקין מיעוטין שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו:

והשמועה כשנמשח שלמה באה אל יואב ונתיירא:

כי יואב נטה אחרי אדוניהו ואחרי אבשלום לא נטה כשמרד בדוד אביו:

מאי טעמא קטלתיה לעמשא ואם תאמר היאך נתחייב יואב במאי דקטליה לעמשא הא בעי התראה ואפילו למ"ד חבר אינו צריך התראה הכא לא היה חבר בדבר זה שהיה חושבו מורד במלכות וה"ל שוגג וי"ל דלא נתחייב אלא משום הוא גופיה דהוה מורד במלכות:

במשיח ה' וחסר לחם זה יהויכין שנאמר וארוחתו ארוחת תמיד ניתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו:

פודגרא בלשון יון אלנקרם פודגרא. אתיוה ליואב ודיינוה א"ל [גואל הדם דעשאל הוי] מאי טעמא [דכתיב] וימת בדם עשהאל אחיו אמרו ייזיל אבנר. לעמשא בן יתר אמאי קטלתיה א"ל עמשא מורד במלכות הוה שנאמר ויוחר מן המועד אשר יעדו א"ל עמשא אכין ורקין מיעוטין דרש דאשכחינהו דפתחו במסכת אמר כתיב ביהושע כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יכול אפילו לדברי תורה ישמע לו ת"ל רק חזק ואמץ וכ' קרא אחרינא רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה אשר צוה משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך וקיימא לן אכין ורקין מיעוטין כ"מ שכ' אך (ואך) [ורק] למעט באו וכיון דכתב הכא רק למעט כי בדברי תורה אין שומעין לו אדרבה אתה הוא מורד במלכות שנאמר והשמועה באה אל יואב כי יואב נטה אחרי אדניה וגו' ונגמר הדין בכך. כתיב ואחרי אבשלום לא נטה מ"ט לא נטה אמר עדיין לחלוחית של דוד קיימת אסטגנינו דאמר רב ת' ילדים בני יפת תואר מגדלי בלורית היו לו לדוד ומהלכין בראשי הגייסות והן הן אגרופין של בית דוד כלומר ומהן מתיירא יואב לנטות אחרי אבשלום ופליגא דר' אבא בר כהנא דאמר אלמלא דוד לא עשה [יואב] מלחמה ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה שנא' ויהי דוד עושה משפט וצדקה ויואב על הצבא ומה טעם יואב על הצבא משום דדוד עשה משפט וצדקה:

וישיבו אותו מבור הסירה א"ר אבא בר כהנא בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג מפורש בתלמוד א"י בסוטה פ"א. שרצה שאול להשיב את דוד מפני שאמר בעת שלקח הצפחת והחנית היה יכול להורגני וכיון שלא הרגני צדיק הוא אין לרודפו וא"ל אבנר לא כי אלא הצפחת והחנית הנערים הלכו להביא מים מן הבור ושכחום שם בבור. ובא דוד ומצאם בבור של מים ולקחם א"ל הצפחת והחנית הנה אמרת בבור נשארו כנף מעילו מה תאמר בו א"ל כנף מעילך בסירה הוערת כלומר נסבך בקוצים ונחתך ומצאו דוד ולקחו משם. וכיון שלא הניחו אבנר להתפייס לדוד נענש עליהן וזהו פי' בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג. אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי. על עסקי השל. פי' שאלה שאלו בענין חליצה כדכתיב של נעלך מעל רגליך. אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו וגו' צדיקים ממנו שהן בפה ולא עשו שאמר להם שאול המלך להרוג הכהנים ולא קבלו ממנו. וכך הוא מפורש בתלמוד א"י בפרק חלק. ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו סבו והמיתו כהני ה' וגו'. מי היו א"ר שמואל אבנר ועמשא היו אמרו לו כלום אית לך עלינן אלא הדין זונרא והדין כלינרין. פי' כלי זיין ורסן הסוס בלשון יון כך שמן. אמרו ליה הא טריפין לך כלומר אין אנו חפצים לא במתנותיך ולא בעבודתיך ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה' ויואב באיגרת שכתב לו דוד על אוריה החתי קבל והרגו. טובים ממנו שדרשו אכין ורקין כדאמרן והוא לא דרש אלא קבל האיגרת ועשה. ויקבר בביתו במדבר. מלמד שהיה ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות. כמו המדבר שאין אדם מצוי לגזול ולא לערוה:

הדרן עלך פרק נגמר הדין

כבר ביארנו שיש רשות למלך להרוג כל המורד בו והעובר על מצותו או כל מי שדינין שלו מסכימים להרגו אע"פ שאין בדין תורה כן שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך וכו' ומ"מ הרוגי מלכות קרוביהם מתאבלים כמו שיתבאר בברייתא של אבל רבתי ואין מונעין מהם לכל דבר ונקברים בקברי אבותיהם וממונם למלך אבל הרוגי בית דין כבר ביארנו שאין מתאבלין עליהם וממונם ליורשיהם ומ"מ יראה שלא נאמר בהרוגי מלכות להיות ממונו למלך אלא במורד בלבד אבל בעבירה שלא המיתו עליה בית דין אם מצד שאין שם התראה או שאין שם ראיה ברורה או שונא שהרג בשנאה או ששכר גוי להרגו או שכפתו והניחו לפני ארי והרבה סיבות שאע"פ שאין שם מיתת בית דין מרשות המלך להרוג לתקון העולם שאף בית דין יש להם רשות באלו להרוג בהוראת שעה כמו שהתבאר ממונם ליורשים וכל שבאה מצות המלכות לבטל תלמוד תורה של רבים ולא עשו אין זה בדין מרד כלל וגדולי המחברים כתבו כן אפילו בבטול גזירת מלך בשביל שמתעסק במצוה קלה ואין צריך לומר שאם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו:

יבמה שהיא גדמת ר"ל שידיה חתוכות חולצה אפילו בשיניה ואפילו לכתחלה שהרי לא נאמר וחלצה בידה אלא וחלצה נעלו כמו שיתבאר במקומו:

הרודף אחר חבירו להרגו מצוה להציל את הנרדף ואפילו בנפשו של רודף וכן הרודף אחר הערוה חוץ מן הבהמה כמו שיתבאר ומ"מ כל שיכול להצילו באחד מאבריו של רודף יש לו לעשות כן ואם לא השתדל בכך והמית את הרודף הרי זה חייב מיתה אלא שאין בית דין ממיתין אותו אבל המלך רשאי להרגו וכן גואל הדם שלו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

רש"י ד"ה בור וסירה וכו' וכשאמר להם דוד הכי איתא בירושלמי פ"א דסוטה:

מַאי "לֹא נָטָה"? אָמַר רַב יְהוּדָה שֶׁבִּקֵּשׁ לִנְטוֹת וְלֹא נָטָה. קשא מה מצא קושי בפסוק ששואל מַאי 'לֹא נָטָה'? ועוד הכתוב אמר להדיה 'לֹא נָטָה' ומנא ליה לדרוש בִּקֵּשׁ לִנְטוֹת? ונראה לי בס"ד האי קשיא ליה דכתוב 'וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה' (מלכים א' ב, כח) שתפס הפעולה באחרונה כי 'נָטָה' היא הפעולה וקשיא ליה דהוה ליה לומר 'וְלֹא נָטָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם' כדנקיט ברישא 'נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּ־ה' ועל זה פריך מַאי ' לֹא נָטָה ' דהוה ליה למימר ולא נטה כדי שיקדים הפעולה קודם אומרו אחרי אבשלום ומתרץ אמר רבי יהודה שֶׁבִּקֵּשׁ לִנְטוֹת וְלֹא נָטָה נמצא הוא נטה אחרי אבשלום במחשבה ולא בפועל ולכן תפס הכתוב הדברים בסגנון זה 'נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּ־ה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה' שתהיה תבות 'אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם' דבוקים עם הקודם כלומר נטה אחרי אדני־ה וגם אחרי אבשלום מפני שבקש לנטות אחרי אבשלום והרי זה חשיב נטה במחשבה, אך הדרינן לומר 'וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה' שיהיו תיבות אחרי אבשלום דבוקים עם לא נטה כי באמת הוא לא נטה בפועל אחרי אבשלום.

"לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי", אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב עַל עִסְקֵי שַׁלּוֹ (שמואל ב ג, כז). פירש רש"י ז"ל ששאלו איך הגדמת חולצת בשיניה ושחה גופו לפניו להראות לו והרגו. והדבר יפלא איך לא הרגיש אבנר ששאלה זו היא בערמה כדי להרגו ובפרט שהוא היה מדבר עמו על הריגת אחיו ושאלה זו דגדמת מאן דכר שמא הכא! והיה לו להרגיש שודאי כוונתו להרגו ואיך ישחה לפניו? ונראה לי בס"ד כי יואב גלגל שאלה זו דגדמת על ידי דברים רבים שדבר עמו דאחר שאמר לו אבנר עשאל היה רודף ומן הדין מותר להרגו ואין לו דמים אמר לו אבנר מדין גנב הנמצא במחתרת ואמר לו יואב דילמא גזירת הכתוב הוא זה ואין לך בו אלא חדושו, דדוקא הנמצא במחתרת מותר להרגו ולא באופן אחר? אמר לו אבנר זיל בתר טעמא ומאי שנא במחתרת מאופן אחר כל שבא להרגך הקדם להרגו? אמר לו יואב לפי דבריך גם הגדמת תחלוץ באופן שתוכל לחלוץ ולא בעינן בידה ממש דזיל בתר טעמא דקרא דכתיב וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ (דברים כה, ט) וכל שהיא חולצת באיזה אופן שיהיה מהני ואין צריך ידים? ואמר לו אבנר אין הכי נמי ודאי הדין כך דקיימא לן גדמת חולצת בשיניה! אמר לו יואב וכי אפשר לחלוץ בשינים? והא צריך חליצה מעומד ובשינים אי אפשר לחלוץ אלא אם כן עומדת על ברכיה כדי שתתחזק בארץ וכל שהיא על ברכיה חשיבה יושבת וכמו שאמרו בהלכות חליצה! אמר לו אבנר גם מעומד תוכל לחלוץ בשיניה על ידי כפיפה שתכפוף קומתה ביותר ובא להראות לו איך תוכל לחלוץ בשינים מעומד לכך שחה אבנר לחלוץ מנעל יואב בשיניו להראות ליואב על שהיה מחליט הדבר ואומר אי אפשר להיות דבר זה. וכל אלו הדברים גלגל יואב בערמה כדי שישחה לפניו ואחר ששחה לפניו הרגו בחרבו. ובזה יובן מה שאמר וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם (מלכים א' ב, ה) כלומר הרג את אבנר באמצעות דברי תורה דכתיב בה וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז).

"וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב" אָמַר רַב שֶׁלֹא חֲשָׁדו (שמואל ב' כ, י). נראה לי בס"ד הטעם שלא חשדו כי הם היו לובשים תפילין כל היום ויואב לא תפס החרב ביד ימין כי ביד ימין היה מחבקו ותפס החרב ביד שמאל והרגו ביד שמאל ולא חשדו שביד שמאל שלובש בה התפילין אותה שעה יהרגנו וישפוך דם נקי ביד שהתפילין קשור בה.

"וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַמִּדְבָּר" כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, מַה מִּדְבָּר הַזֶּה מְנֻקֶּה מִגֶּזֶל וַעֲרָיוֹת, אַף בֵּיתוֹ שֶׁל יוֹאָב מְנֻקֶּה מִגֶּזֶל וַעֲרָיוֹת (מלכים א' ב, לד). פירוש במדבר כל פירות שנמצאים שם הפקר ואין בהם גזל וגם עריות ליכא כי מדבר מקום סכנה וההולכים בו לא יתעוררו בתאוה של זנות כן ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות כלומר שיואב אינו מצוי בביתו להשגיח על בני ביתו אלא כל ימיו במלחמות עם כל זה בני ביתו צדיקים ושמורים מגזל ועריות.

"וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר", אָמַר רַב יְהוּדָה אֲפִלּוּ מוֹנִינֵי וְצַחַנְתָּא טָעִים, פָּרִיס לְהוּ (דברי הימים א יא, ח). קשא מנא ליה הא דילמא יחיה בלחם לבדו? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא (מגילה כח.) רבי זירא כד הוו משגרי ליה מתנות מבי נשיאה לא הוה מקבל אמר להו לא בעיתו דאחיה דכתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' (משלי טו, כז) וכד מזמנו ליה הוה אזיל אמר אתייקורי מתייקרו בי שנמצא שהם נהנים ממני בלכתו לאכול אצלם. והנה ידוע דאם ראובן נותן לשמעון מזון דבר הכרחי כלחם וכיוצא להשביעו מרעבונו זה חשיב מתנה ויש בזה משום 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' אבל אם שולח לו מותרות שאין צריכין לו לרעבונו אין כונת ראובן להחיות את שמעון בזה כיון דאין צריך להן, על כן יש לומר דראובן אתייקורי מתייקר במתנה זו ששולח לשמעון וכהאי גונא גדול ליכא בזה משום 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' ושרי ליה לשמעון לקבלם וכמו שאמר רבי זירא 'אתיקורי מתייקרו בי' דהוא אינו צריך לאכילה שאוכל אצלם כלל ויש לו בביתו והם יודעים שיש לו בביתו מאכל כמו מאכל שאוכל אצלם ורק רוצים להזמינו להתייקר בו. ולכן כאן שנאמר 'וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר' אם נאמר שהיה נותן להם לחם לחיותם אין זה מחיה ממש כי הוא גורם להמעיט שנות חיים שלהם משום דכתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' דוק מינה אם אינו שונא מתנות הרי זה נוגע בשנות חייו, ולכן פירש רב יהודה דהוה שלח להם מותרות וכל שהוא מותרות לא חשיב מתנה גמורה כדי שנוהג בה דין 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' דאפשר אתייקירי מתייקר בהו ונחשב אצלו כאלו הוא נהנה מהם.