מסכת סנהדרין דף מ״ד עמוד ב׳

אמר לו אמש ביטלתם כו' עתה באתי דרשי' מדקאמר ליה עתה באתי מכלל דמילתא אחריתי א"ל דמהדר ליה עתה באתי אמש היום כשהעריב בין הערביים קרי ליה נמי אמש שאין זה אלא לשון ערבית:

ועכשיו ביטלתם ת"ת וכיון דביום אי אתם יכולין לעסוק בתורה מחמת עסקי מלחמות צריכים אתם לעסוק בתורה בלילה והיה לך לשכב בגלגל ששם המחנה ולא במצור:

עתה באתי על שם עכשיו באתי ליפרע מיד נזהר יהושע ולא הוסיף עוד לבא במצור בלילה לכך נאמר בעי וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק שלן בעומקה של תורה:

אביך האמורי תרח ואבותיו מכנען באו:

אמר רוח פסקונית גבריאל:

אתה מכלים אותם שאתה קורא אותם אמורי וחיתי:

ריבך ריב את רעך אם יש לך להוכיח את ישראל הוכיחן בעצמם וסוד של אברהם ושרה אל תגל לבזותם פן מה תעשה בבואם אברהם ושרה לפניך ואומרים מה חטאנו לך שאתה מכלימנו:

ומי אית ליה רשותא לגבריאל כולי האי להטיח דברים כלפי מעלה:

פי' רוח פסקונית מלאך הוא כדכתיב עושה מלאכיו רוחות ואמר ר' יוסי ב"ר חנינא שלש שמות יש לו. פסקון שנתנה לו רשות לפסוק דברים. אטמון שאוטם עוונותיהן של ישראל. סגרון כיון שסוגר שוב אינו פותח. א"ר אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר היערוך שועך לא בצר שאילמלא לא הקדים אברהם אבינו תפלה [לצרה] בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט:

אמר ר' יוחנן [לעולם] יבקש אדם רחמים שיהא הכל מאמצין כחו שנאמר וכל מאמיצי כח ומניין שכיפר לו וידויו שנאמר יעכרך ה' ביום הזה היום הזה אתה עכור ואינך עכור לעוה"ב כו':

[גרסינן בירושלמי] שור היוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה וריש לקיש אמר הפקר טעות הוא וכן עבד היוצא ליסקל והקדישוהו בעלים ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר זכה לעצמו ריש לקיש אמר יאוש טעות הוא ואם אינו יודע להתוודות אומרים לו תהא מיתתי זו כפרה על כל עונותי כו':

ת"ר מעשה באחד שיצא ליהרג אמר אם יש לי עון זה לא תהא מיתתי כפרה על כל עונותי ואם אין בי עון זה כו'. ירושלמי שמעון בן שטח היו ידיו חמומות. אתת סיעת ליצנין ואסהידו על בריה עידות מכוונת ונגמר דינו מי נפק למיתקטל אמרי ליה מרי שקרין אנן בעי אבוה מחזריה א"ל אבא אם בקשת להיות תשועה על ידיך עשה אותי כאיסקופא. מעשה בחסיד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבא. אמרין אנן ידעין בהאי חסיד אזל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן אלא נקדמיה ונסהיד עליה נגמר דינו ליהרג. הוא שאמר דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי מחרבו של אוריה ומכלבו של חסיד:

ר' יהודה בן פזי סלק לעיליתא דבי מדרשא וראה ב' בני אדם נזקקין זה לזה. אמרו לו ר' הב דעתך דאת חד ואנן תרי:

לעולם ישתדל אדם בתלמוד תורה שאין לך מדה שוה לה בשום זמן אפילו בזמן שבית המקדש קיים אמרו גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידים שהרי נאמר עתה באתי ר"ל שהמלאך אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה ואמר לו על איזה מהן באת אמר לו עתה באתי מיד וילן יהושע בתוך העמק שלן בעמקה של הלכה:

לעולם יהא אדם נוח במשאו ומתנו ואל יהא קנתרן בדברים ואם תגרום סיבה שיהא לו לקנתר עם חברו על כל פנים לא יזכיר לו שום דבר של משפחתו או של אבותיו דרך צחות אמרו ריבך ריב את רעך בשעה שאמר לו הקב"ה ליחזקאל אמור להם לישראל אביך האמורי ואמך חתית על שם שבאו מכנען התעוררה מדת הנביא לומר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל כלומר אם אתה רוצה לקנתרם ולהוכיחם קנתר אותם בעצמם וסוד אבותיהם ומשפחותיהם אל תגלהו:

כבר ידעת שמשחרב בית המקדש אין לנו במקום קרבן אלא תפלה ותשובה מעתה יהא אדם רדוף אחר התפלה תמיד ולא בזמן הצרות בלבד אלא בכל יום דרך הערה אמרו לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר היערוך שועך לא בצר וכן אמרו כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה ולעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין כחו וישתדל ברוב אוהבים שאין לך אוהב שאין לו מקום ובמשלי הערב אמרו אל ימעט בעיניך שונא אחד ואל ירבו בעיניך אלף אוהבים:

היוצא ליהרג שראינוהו צועק חמס על מיתתו עד שמבין ריסי עיניו נראין הדברים שהוא מוזם ר"ל ששקר העידו עליו עד שהוא אומר בלב שלם ולא דרך טענה ורמאות שאם יש בו עון זה לא תהא מיתתו כפרה על עוונותיו ואם אין בו תהא מיתתו כפרה על עונותיו ובית דין וכל ישראל מנוקים חוץ מן העדים אין משגיחין בדבריו אפילו חזרו העדים והודו לו ואמרו שקר העדנו שמא מתחרטים הם על שגרמו לו מיתה ואפילו נתנו טעם לשקרותם מצד שנאה וכיוצא בה שכיון שהגיד שוב אינו יכול להכחיש עדותו אלא יהרג ואם כדבריו יהא קולר תלוי בצואר עדים ואפילו היה זה הנידון תלמיד חכם ואמיד שלא לצאת תקלה זו וכיוצא בה מתחת ידו:

גמ' לעולם יקדים אדם תפלה לצרה וכ"ה בירושלמי פ"ג דתענית ואיתא שם עוד ארשב"ל אם סדרת תפלה לא תהא מיצר פיך אלא הרחב פיך ואמלאהו:

מְלַמֵּד, שֶׁלָּן בְּעֻמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה (יהושע ח, ט) נראה לי בס"ד בתוך אותיות עֵמֶק דהיינו במלוי שלהם יש אותיות פָּנִים כזה עי"ן מ"ם קו"ף וידוע טעמים של הלכות נקראים בשם פָּנִים כמו שאמרו מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה כַּהֲלָכָה (משנה אבות ג, יא) וכן אמרו אומר על טהור טמא ומראה לו פנים (עירובין יג:) וכיוצא בזה וזהו שנאמר 'וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק' כלומר אל תחשוב כיון שעבר זמן הרבה מן הלילה לא שנה להם אותה לילה אלא הלכות קצרות בלי פנים, רצונו לומר בלי טעמים אלא לן בתוך העמק, כלומר שהראה להם פנים בהלכות כי בתוך אותיות עֵמֶק יש אותיות פָּנִים. או יובן אותיות הָעֵמֶק במלואם כזה ה"א עי"ן מ"ם קו"ף אותיות המלוי הם אותיות אוֹפַנִּים כלומר לימדם אופנים הרבה בהלכות.

הַאי קְרָא בְּמַעֲרָבָא בְּמַאי מוּקְמִיתוּ לֵיהּ? "אַל תֵּצֵא לָרִב מַהֵר, פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ, רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ, וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל" (משלי כה, ח). נראה לי בס"ד דקשיא ליה בהאי קרא שתי קושיות חדא כיון דאמר 'אַל תֵּצֵא לָרִב מַהֵר' שמע מינה מסכים 'לָרִב' רק אומר לו אל ימהר, ולמה הוצרך לומר 'רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ'? ועוד קשא איך יסכים בריב, ובכל מקום המריבה לא טובה היא אלא רעה! ולזה פירש דמה שאמר 'רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ' אין זה סיום דברים שקדמו אלא הם מלתא באפי נפשה שכך אמרה רוח פסקנית לפני הקדוש ברוך הוא וקרי להו 'רֵעֶךָ' דרך חיבה שכן קראם הקדוש ברוך הוא דכתיב לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי (תהלים קכב, ח) ורוח פסקנית לא אמרה רק דברים אלו 'רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל'. והנה רש"י ז"ל פירש, רוּחַ פִּסְקוֹנִית: גבריאל. ואפשר לפרש יותר על מיכאל שהוא מצד החסד ועליו אמר רבי יוסי בר חנינא 'שֶׁשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ' ולכן 'כֵּיוָן שֶׁסּוֹגֵר שׁוּב אֵינוֹ פּוֹתֵח' שאם החסד ישתוק מי יהיה פותח אבל אם הגבורה תשתוק אז החסד פותח בזכות. והא דשאל בְּמַעֲרָבָא בְּמַאי מוּקְמִיתוּ לֵיהּ? דמשמע שיש שייכות לבני מערבא לדרוש פסוק זה טפי מאחרים, נראה לי בס"ד דאמרינן בגמרא דמציעא (בבא מציעא נח:) במערבא במאי זהירי טפי אמר לו באחוורי אפיה. וכיון דנזהרים בהכלמה ודאי נותנים דעתם יותר לפרש ולדרוש כל פסוקים המדברים בהכלמה ולזה שאל על פסוק זה המדבר בהכלמה מאי דרשי ביה. ועוד נראה לי בס"ד כי בבבל היו דורשים 'רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ' על דברי תורה שהחכמים נלחמים ומריבים זה בזה בדברי תורה וזהו דוקא 'אֶת רֵעֶךָ' חבירך שהוא בשוה עמך אבל 'סוֹד אַחֵר' שהוא גדול ממך שאינו לפניך 'אַל תְּגָל' את הריב שיש לך לריב בדבריו דאמרו רבותינו ז"ל (שבת ו:) לעולם יראה אדם בעל השמועה כנגדו דאין משיבין ודוחין דברי חכם גדול שאינו לפניהם דדילמא אם היה לפניהם היה נותן טעם אמת לדבריו ומקיים אותם וכמו שאמרו בגמרא דבתרא (בבא בתרא קל:) אמר לו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרבי יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי קמייכו וחזיתו ביה פרכא לא תקדמוניה עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי עיין שם. ואיתא לעיל (סנהדרין כד.) אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַאי דִּכְתִיב וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים, 'נֹעַם' אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּנְעִימִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, 'חֹבְלִים' אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל שֶׁמְּחַבְּלִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה. ופירש רש"י מקשין זה לזה ובני ארץ ישראל נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור עד כאן. ולכן אמר לו אביי לדידן בני בבל מפרשי הפסוק על מריבה בדברי תורה אך במערבא שאין מנהגם בכך שנוחין זה לזה ואין להם מריבה בדברי תורה במאי מוקמי ליה ושוב ראיתי בעין יעקב שפירש קרוב לזה.

אָמְרָה רוּחַ פִּסְקוֹנִית לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יָבוֹאוּ אַבְרָהָם וְשָׂרָה וְיַעַמְדוּ לְפָנֶיךָ, אַתָּה אוֹמֵר לָהֶם וּמַכְלִים אוֹתָם? "רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ, וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל" (משלי כה, ח). צריך להבין וכי היתכן שיש קושיא ח"ו לאלקינו! ואליבא דאמת למה אמר (יחזקאל טז, ג) 'אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךָ חִתִּית'? ונראה לי בס"ד דכונתו יתברך בזה הוא כתרגום יונתן בזכות אבהתכון אנא מתרך מן קדמיכון ית אמוראי ומשיצי ית חתאי, אך תחילה סתם הדברים כדי שתגמור רוח פסקנית לתבוע בעבור כבודן של אברהם ושרה ואז הקדוש ברוך הוא יפרש דבריו בכבודן של האבות. אי נמי כונתו יתברך בתחילה היתה כמו שפירש רש"י בפסוקי יחזקאל ואמר תחילה דבר סתום כדי שתתעורר רוח פסקנית ואז הוא יתברך יפרש דבריו ובזה יתגלה ויתפרסם זכות אברהם אבינו ע"ה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש איוב שאמר שטן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם חפשתי בכל הארץ ולא מצאתי כאברהם נאמן שאמרת לו 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה' (בראשית יג, יז), וכשמתה שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים ולא הרהר אחר דבריך! (בבבא בתרא טו:) וכונתו יתברך היתה שיתגלה זכות זה שיש לאברהם על ידי שאלה ותשובה הנזכר.

לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם תְּפִלָּה לְצָרָה (איוב לו, יט) נראה לי בס"ד כי האדם בתפלתו יצייר בדעתו שהוא כעני הדופק על הפתח שהוא ירא להכנס לפנים אלא הוא עומד בפתח ולכן תקנו בנוסח הסליחות דַּלְתֵי [דְּלָתֶיךָ] דָּפַקְנוּ רַחוּם וְחַנּוּן וכן דָּפַקְנוּ דַּלְתֵי רַחֲמֶיךָ, ואמרתי רמז נכון לזה כי קודם צָרָה יש אותיות דֹּפֶק ואם תקראנה בחולם תהיה דּוֹפֵק ולזה אמר 'יַקְדִּים תְּפִלָּה לְצָרָה' כלומר יהי בסוג דּוֹפֵק שרמוז זה קודם אותיות צָרָה.

כָּל הַמְאַמֵּץ עַצְמוֹ בִּתְפִלָּה מִלְּמַטָּה, אֵין לוֹ צָרִים מִלְּמַעְלָה (איוב לו, יט). נראה לי בס"ד על פי מה שאמרתי בס"ד בדרשותי על התורה הטעם שהגודל רומז לישראל ושאר אצבעות רומזים לשאר אומות כי בכל אצבע יש ג' פרקים לרמוז דאומות העולם אי אפשר שיקבלו שפע מהקדוש ברוך הוא בלי אמצעי אבל ישראל מקבלים מהקדוש ברוך הוא בלי אמצעי ודומין לגודל שאין בו פרק אמצעי. ובזה פרשתי הטעם שישראל בלבד נקראו 'אָדָם' ואין אומות העולם נקראים 'אָדָם' (יבמות סא.) והיינו מפני כי אחר אותיות 'אָדָם' יש 'בֹּהֶן' (שמות כט, כ) הוא הגודל שנקרא בלשון תורה בשם בֹּהֶן והיינו כדי לרמוז דרק הם שיש להם דוגמת בהן שאין בו אמצעי קרויים אָדָם מה שאין כן אומות העולם. והנה נודע מי שהוא צריך להעלות תפלתו על ידי אמצעי שהוא מלאך הנה זה אפשר שימצא מקטרגים על תפלתו אבל אם שולח תפלתו לפני הקדוש ברוך הוא אין המלאכים יודעים מה המה חסרונות שיש בתפלתו כדי שיקטרגו עליו מאחר דאין מכירים בה ואינם יודעים מאי אמר בתפלתו ובאיזה זכות נסתייע בטענתו ובקשתו, וזהו שאמר כָּל הַמְאַמֵּץ עַצְמוֹ בִּתְפִלָּה מִלְּמַטָּה, כלומר שאינו קורא בתפלתו למלאכים אלא מאמץ עצמו לשלוח תפילתו בלתי אמצעות מלאכים אז אֵין לוֹ צָרִים מִלְּמַעְלָה, אלו המקטרגים מאחר דלא הכניסם בתוך דברי תפלתו ואין לשום מלאך מגע בה. או יובן אחר אותיות 'תְּפִלָּה' יש אותיות 'צוֹם' כי אחר תי"ו לא יש כלום, וידוע כל תפלה ובקשה שתהיה מתוך לב מעונה היא רצויה שלא יקטרגו בה המקטרגים. וזהו שאמר ' כָּל הַמְאַמֵּץ עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה ' כלומר בְּצוֹם שהוא רמוז למטה מן אותיות תְּפִלָּה אז ' לֹא יִהְיוּ לוֹ צָרִים ' רצונו לומר מקטרגים כי כיון שנעשה הדבר בשברון לב מחמת צום לא ישלטו מקטרגים באותה תפלה.

לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים, שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מְאַמְּצִים אֶת כֹּחוֹ, וְאַל יְהוּ לוֹ צָרִים מִלְּמַעְלָה (איוב לו, יט). יובן בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף יט) אם ימצאו בדור אחד שני נשמות משורש אחד כשני אחים או שני חברים יהיו שניהם שונאין זה את זה ומקטרגים זה לזה בטבעם בלי ידיעה דאף על גב דאנהו לא חזו מזלייהו חזי, לפי ששניהם יונקים ממקום אחד וכל אחד מהם חפץ לינק מן השורש ההוא יותר מחבירו והם מתקנאים זה לזה בטבעם, ולכן אם ישיגו ברוח הקודש ששניהם משורש אחד אז ודאי יהיו אוהבים זה לזה עד כאן לשונו. וידוע מה שאמרו המקובלים ז"ל בביאור התפלה הנזכרה במסכת ברכות (ברכות יז.) שאומר 'וְתָשִׂים שָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה'. ומקשים וכי יש מחלוקת למעלה? ומתרצים שיזדמן למטה שני צדיקים שונאין זה את זה ומקטרגים זה לזה ולכן מוכרח שהמלאכים הנבראים ממצותיו של זה יהיו מקטרגים על אותו שכנגדו וכן המלאכים שנבראו ממצותיו של זה יהיו מקטרגים על אותו החולק עליו, אבל אם למטה לא יש שנאה וקטגוריא בין שני אנשים צדיקים אז גם למעלה לא יהיה שנאה וקטגוריא כלל עד כאן דבריהם. וזהו שאמר כאן יִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מְאַמְּצִים אֶת כֹּחוֹ, רצונו לומר גם אותם שהם יונקים עמו משורש אחד ואז ממילא 'לֹא יִהְיֶה לוֹ צָרִים מִלְּמַעְלָה' מאותם המלאכים הנבראים מן המצות.