מסכת סנהדרין דף מ״ב עמוד ב׳

מתני' נגמר הדין לחובה:

מוציאין אותו לסקלו איידי דסקילה רישא דכולהו ארבע מיתות היא מפרש מילי דידה ברישא והדר מפרש שארא בפירקין דלקמן כסדר:

חוץ לבית דין רחוק מבית דין קצת:

שנאמר הוצא אלמא לאו במקום הועד קטלוהו:

והסודרין בידו לקמיה מפרש למאי מיבעי:

והסוס רחוק ממנו כדי שיהא אדם רוכב על סוס ונמשך על צד בית הסקילה שיהא קרוב לרדוף אחר הנסקלין ומציל ומתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין:

אמר אחד מב"ד יש לי ללמד עליו זכות:

הלה העומד על הפתח ורוכב הסוס היה מכיר בו והוא רץ אחר המנהיגים ומעמידן עד שיחקרו ב"ד אם יהא טעם בדבריו של זה:

בית הסקילה היתה חוץ לשלש מחנות היינו בירושלים דאיכא שלש מחנות ובתי דינין שבכל עיר ועיר היתה בית הסקילה חוץ לעיר כדפי' הקונטרס והיינו משום דכל עיירות המוקפות חומה יש להן דין מחנה ישראל כדתנן בפרק קמא דכלים:

כי היכי דלא לתחזו בית דין רוצחים אמאי דמרחיקין רחוק מב"ד בית הסקילה יהיב טעמא כדפ"ה אבל חוץ לב"ד קרא קא דריש במתני' הוצא את המקלל והא דאמר בפ' נערה שנתפתתה (כתובית דף מד. ומה: ושם) נערה המאורסה שאין לה פתח בית אב ועובד ע"ז בעיר שרובה נכרים סוקלין אותם על פתח בית דין שאני התם דכתיב שעריך וכיון דלא אפשר מוקמינן אשער ב"ד והאי דלא יליף שאר נסקלין מהתם דנבעי שעריך דדלמא הוו להו נערה המאורסה ועובד ע"ז שני כתובים הבאים כאחד ועוד הא כתיב הוצא כדתנן במתניתין:

ונאמר בפרים הנשרפים תימה והא בקדשים דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגזרה שוה ואיכא למ"ד בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ.) דבתר המלמד אזלינן כיון דמלמד קדש אע"ג דלמד חול והיא גופה תימה בפר העדה מנא לן כיון דפר כהן משיח לא גמר אלא מהיקישא דדשן ולמאן דגמר בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) הימנו ודבר אחר א"ש דאגב דגמרינן ההוא מחנה שכתוב בו בהדיא גמרינן מיניה אחריני:

שכן אדם דחוץ למחנה דשחוטי חוץ אאדם קאי כדפ"ה מיהו אע"ג דהיינו ודאי פשטיה דקרא מ"מ אם עמד בחוץ והכניס ידו לפנים ושחט או ששחט בסכין ארוכה שחיטתו כשירה כדאמרינן פרק שני דזבחים (דף לב.) ובריש חולין (דף ב:) ואם עמד בפנים והושיט ידו בחוץ ושחט בחוץ חייב דלאו בשוחט תליא מילתא אלא בבהמה דקדשים דקיימא בחוץ:

פיגול הא דלא נקט נותר וטמא דלא חשיב אלא מידי דשייך בהוצאת מחנה מיהו קשה דלא חשוב פסול יוצא:

משה היכא הוה יתיב וא"ת כל הני דפרים למה לי וי"ל דלא תימא נילף משחוטי חוץ דקדשים מקדשים:

נגמר הדין מוציאין אותו לסקלו כו' ואקשי' וכי בית הסקילה חוץ לב"ד הוה והתניא בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות ושנינן אי מזדמנא מילתא ונפק בי דינא חוץ לג' מחנות מרחקינן לבית הסקילה טפי חוץ (למחנות) [לב"ד] כי היכא דלא ליתחזי ב"ד רוצחים ומנא לן דבית הסקילה היה חוץ לג' מחנות דת"ר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וכתיב בפרים הנשרפין אל מחוץ למחנה מה להלן חוץ לג' מחנות דכתיב בפר כהן משיח אל מחוץ למחנה ובפר העדה כתיב אל מחוץ למחנה וכתיב בדשן והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה הרי שלש מחנו' ויליף מקלל מפרי' הנשרפים מה להלן חוץ לג' מחנות אף כאן חוץ לג' מחנות. ואמרי' ולילף מקלל משוחט חוץ דכתיב ביה אשר ישחט אל מחוץ למחנה ואינו אלא מחוץ למחנה אחת ואמרינן מסתברא מפרים הנשרפין הוה לי' למילף שכן יש בהן הוציא אל מחוץ למחנה כשם שכתיב במקלל ובשוחט חוץ אין כתיב בו הוצא ועוד פר כהן משיח מכשירו לעבודה שאין חוטא מקריב לכפר הלא תראה ביום הכפורים חטאתו ואחר כך חטאת העם ומכפר חטאתו ומקלל מיתתו מכפרת כדכתיב ולארץ לא יכופר בדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו ומכשירו וי"א מדכתיב בפר העדה וסמכו זקני העדה את ידיהם ובמקלל כתיב וסמכו כל השומעים את ידיהם הנה זה מכשיר וזה מכשיר והיא הסמיכ' וכן פר העדה מכפר וחיוב מיתת ב"ד מכפרין ודחינן אדרבה משוחט חוץ הוה ליה למילף שכן המקלל אדם והשוחט חוץ אדם כמותו לאפוקי פרים דבהמות נינהו וזה חוטא וזה חוטא והפרים לא חטאו. וזה נשמתו ניטלת המקלל וזה נשמתו ניטלת השוחט חוץ שהוא בכרת לאפוקי פרים שבשרם נשרף. וכן המקלל ושוחט חוץ אין בהן פיגול. ואסיק' מכשיר ממכשיר עדיף ליה ושאר השמועה

נגמר הדין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על זה הפרק שהוא בא להשלים ענין החלק הרביעי והוא שכשביאר בפרק הראשון ענין משא ומתן של בית דין בדיני נפשות עד שפטורוהו או שחייבוהו יש צדדין שאף לאחר גמר דין צריכין להחזיר ולפטרו לפעמים כמו שיתבאר ויתחיל בו בבאור החלק החמישי בתכונת המיתות שנמסרו לבית דין והתחיל בזה הפרק בביאור זה החלק והתחיל בענין הסקילה שהיא החמורה שבכלם וסוף זה החלק והוא תכונת שאר המיתות והנידונים באיזו מן המיתות הם נידונים יתבאר בפרקים הבאים ועל זה הצד יתחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון אחר שגמרו את דינו והוציאוהו האיך היו מתנהגים בהולכתו ועל ועל איזה צד לפעמים היו מחזירין אותו ואם לא החזירוהו האיך מלמדים אותו להתודות השני תכונת הסקילה האיך היא וכן תכונת התלייה שעמה שמקצת הנסקלין נתלין כמו שיתבאר השלישי בכלל כל הרוגי בית דין מתי קוברים אותם ובאיזה מקום והנהגת קרוביהם באבלותם:

זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר נגמר הדין לחייבו מיתה היו מוציאין אותו להרגו באותה מיתה שהוא חייב בה ומפני שהסקילה חמורה למדה בסקילה כמו שהקדמנו והוא שאמר מוציאין אותו לסקלו ובית הסקילה היה חוץ לבית דין שנאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה ר"ל חוץ לשלש מחנות והוא הדין לשאר המיתות שהיו בית דין הורגין בהם שמקומם חוץ לבית דין ובבית דין הגדול ר"ל בירושלים היה גם כן חוץ לשלש מחנות לפי מה שהתבאר בגמ' ר"ל חוץ לעזרה שהוא במקום מחנה שכינה וחוץ להר הבית שהוא במקום מחנה לויה וחוץ לכל העיר שהוא במקום מחנה ישראל ובשאר מקומות היה מקום ההריגה חוץ לעיר ואפילו היו קובעין מקום חוץ לירושלים עושין מקום ההריגה רחוק מהם כדי שלא ימהרו כל כך במיתתו שמא יבואו טוענים להציל ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו להניף בידו אם יצטרך על הדרך שיתבאר בסמוך שאם אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות זה מניף הסודר והסוס רחוק ממנו ר"ל מאותו שמביא הסודר וסוס זה הוא אחד שרוכב על סוס והוא רוכב והולך אחר המנהיגין את הנדון ובעל הסודר עומד לאחוריו רחוק ממנו בין עובי העם בכדי שאם יהיה זה מניף הסודר יהא הרוכב רואהו ומעכב את המנהיגין לראות אם יש טעם בדבר ויש שואלין למה לא היה מניף הסודר עומד במקום גבוה ויראוהו המנהיגין ולא נצטרך לרוכב על הסוס אלא שיהא הוא עומד בהר גבוה כמניפי המשואות וכמניפי סודר של שעיר עזאזל ולדעתי אינה שאלה שהמניף הזה היה לו לעמוד בתוך העם כדי שאם יאמר אחד יש לי ללמד עליו זכות יהא שומע מיד ומניף ולא היה יכול ליחד לעצמו מקום גבוה:

אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות הלה מניף בסודר והסוס רץ ומעמידו ומחזירו לבית דין אפילו אמר הוא עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אפילו ארבעה וחמשה פעמים ופי' בגמ' שפעם ראשונה ושניה מחזירין אותו אע"פ שאין ממש בדבריו שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו ותתישב דעתו באותו מתון שהוא בא לבית דין ואם לא נמצא ממש בדבריו בשתי פעמים אלו מוציאין אותו ואם חזר ואמר יש לי ללמד על עצמי זכות אין מחזירין אותו אא"כ יש ממש בדבריו הא אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו כמה פעמים ומתוך דברים אלו פי' בגמ' שמוסרין לו בפעם זו שני תלמידי חכמים בדרך שיבינו אם יש ממש בדבריו אלו אם לאו החזירוהו ומצאו לו זכות פטרוהו לא מצאו לו יוצא ליסקל וכן הדין בשאר מיתות:

והכרוז יוצא לפניו משיצא מבית דין בין פעם ראשונה בין כשיצא אחר שהחזירוהו ומכריז ואומר איש פלוני יוצא ליסקל או ליהרג במיתה פלונית על שעבר עבירה פלונית ופלוני ופלוני עדיו ופי' בגמ' שצריך שיאמר ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני שמא מתוך כך יבאו מזימים ומסיים בהכרזתו כל שיודע לו זכות יבא וילמד ואם אמר אחד יש לי ללמד מחזירין אותו על הדרך שבארנו לא מצאו לו זכות והוציאוהו עד שהיה רחוק ממקום הסקילה או ההריגה עשר אמות אומרין לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע בני שים נא כבוד לי"י אלקי ישראל ותן לו תודה הגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לי"י אלקי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי ומנין שנתכפר בוידויו שנאמר מה עכרתנו יעכרך י"י ביום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא ואם אין יודע להתודות אומרין לו שיאמר שתהא מיתתו כפרה על כל עונותיו ר' יהודה אומר אם היה יודע בעצמו שהוא מוזם ר"ל ששקר העידו עליו אומר שתהא מיתתו כפרה על כל עונותיו חוץ מזה ואמרו לו א"כ כל אדם יהא אומר כן כדי לנקות את עצמו אלא אפילו יודע ששקר העידו עליו מתודה ואומר שתהא מיתתו כפרה על כל עונותיו וכן הלכה היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין את בגדיו שנאמר ורגמו אותו בלא כסותו ומכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ר"ל בכיסוי מלפניו ואין האשה נסקלת ערומה אף בכיסוי מלפניה ומאחריה אלא בלבישת חלוקה וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו במשנה שבית הסקילה היה חוץ לעיר בכל מקום אע"פ שהדבר כן ברוב נסקלין יש מהם שנים שאין המדות שוות בהן והם נערה המאורסה ועובד עבודה זרה שנערה המאורסה שזינתה אם זינתה בבית אביה אע"פ שלא העידו עליה עד שהיא בבית חמיה נסקלת על פתח בית אביה ואם אין לה פתח בית אם נסקלת בבית הסקילה זינתה בבית חמיה קודם שימסור אותה האב אע"פ שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה נסקלת על שער העיר ואם היא עיר שרובה גוים נסקלת על פתח בית דין באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה הבעל אע"פ שהעידו שזינתה בבית אביה בעודה ארוסה נסקלת בבית הסקילה וכן בעבודה זרה סוקלין אותו על פתח שער שעבד בו ואם רוב גוים נסקל על פתח בית דין ודברים אלו גזירת הכתוב הן שבעבודה זרה כתוב אל שעריך מפי השמועה למדו שער שעבד בה ובנערה המאורסה כתוב אל שער העיר ואל פתח בית אביה הא שאר הנסקלין כלן נסקלין בבית הסקילה שהיה חוץ לעיר:

זה שביארנו במשנה גם כן שאם היו בית דין קובעים מקום חוץ לירושלים היו עושין מקום הריגה רחוק מהם וכמו שאמרו בכאן דאי נפיק בי דינא ויתיב חוץ לשלש מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לבית דין יש שואלין והלא בזקן אמרו אם מצאן בבית פאגי אע"פ שהוא מקום שנידון כתוך העיר והמרה עליהן אין המראתו המראה שאין זה מקום הדין ונאמר וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם והוא הדין שאין דנין שאר דיני נפשות חוץ ללשכת הגזית והאיך אתה אומר שיהו קובעים להם מקום חוץ לירושלים עד שפירשו שמועה זו בסנהדרי קטנה שבשאר ארצות ואם בירושלים בסנהדרי קטנה שבפתח העזרה ושבהר הבית ואע"פ שענין חוץ לשלש מחנות אינו נאמר אלא בשאותו של עזרה מן המנין כמו שביארנו במשנה מ"מ למדנו לאותו שבהר הבית מיהא לחוץ לעיר וכן בשאר מקומות ולדעתי אין כאן קושיא כלל שכל שנקבע מקומם באיזה מקום שבתחום ירושלים הרי הוא מקום הדין כלשכת הגזית עצמה:

תוספות בד"ה ונאמר בפרים הנשרפים כו' תימה בפר העדה מנלן כיון דפר כהן משוח לא גמר אלא מהקישא דדשן כו' עכ"ל פירוש בכהן משוח איכא תלתא מחנות חדא דידיה והשני דפר העדה מדכתיב לגביה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון והשלישי דדשן מדכתיב לגביה על שפך הדשן כו' אבל בפר העדה לא הוו אלא תרתי דהיינו חדא דידיה ואידך דכהן משוח מהקישא דושרף אותו כאשר שרף וגו' אבל ההוא דדשן ליכא למגמר בהקישא דכהן משוח דדבר הנלמד בהקישא אינו חוזר ומלמד בהיקש ומיהו בדשן לא תקשי להו מנלן שלש מחנות דהא ההוא דפר העדה לא אתי בדשן בהקישא מכהן המשוח דבכהן המשוח דבר הנלמד בהיקש הוא די"ל כיון דנאמר בכהן משוח על שפך הדשן ישרף ע"כ בההוא דוכתא דשרף פר כהן המשוח עביד ליה הדשן דהיינו חוץ לג' מחנות ודו"ק:

בד"ה משה היכא יתיב וא"ת כל הני דפרים למה לי כו' עכ"ל במהרש"ל י"מ מה הקשו התוספות הלא במסקנא אמרינן אי לא נאמר קאמר כו' השתא דאיכא קרא ג"ש לא צריך ואם נאמר כו' ונראה דלא ק"מ כו' כך נראה ליישב דעת התוספות אבל אי נחית לעומקא כו' עכ"ל והאריך עיין שם ודברים דחוקים הבין בדברי תוספות וכפי כוונתו היה להם להאריך במקום שקצרו בדבריהם אבל הנראה לי דעיקר קושיא הכא לאו מכח ג"ש נגעו בה אלא כיון דהוציא את המקלל וגו' תרתי מחנות משמע מטעמא דקאמר דעם משה ידבר והוא במחנה לויה הוה יתיב הכי נמי איכא למימר בהנהו והוציא דפרים דעם העוסק ידבר דהיינו הכהנים דהוה יתבי נמי במחנה לויה וא"כ כל הנהו והוציא לפרים ל"ל דחדא מנייהו נמי תרתי משמע וההוא דדשן הרי ג' ואהא תרצו דאע"ג דהוציא תרתי משמע מ"מ אי לאו יתורא דוהוציא בפרים לא הוה גמרינן מחד והוציא תרתי משום דהוה ילפינן קדשים מקדשים דשחוטי חוץ לאפוקי ממשמעותיה דלא משמע שם רק חדא ודו"ק כי הדברים ברורים הם למבין:

מכאן עד סוף הפרק לא רציתי להעלות על הספר מחידושי הלכות רק מחידושי אגדות מפני שלא למדתי אז בישיבה בהיותי ביריד לובלין:

בגמרא והא דקתני הכי נפקא מינה וכו' כי היכי דלא מתחזי בית דין רוצחים וכו' הא דאצטריך השתא להמתרץ למיהב טעמא למילתא והא על כרחך המקשה נמי הוה צריך לי טעמא למאי הצריך קרא להוציא חוץ לג' מחנות היינו משום דבשלמא לסברת המקשה דבעינן חוץ לג' מחנות ובירושלים חוץ לירושלים הוי הטעם משום קדושת המקום דומיא דמצור דמשתלח חוץ לג' מחנות אבל השתא משום דמשני דנפקא מינה דאי נפק בי דינא ויתיב חוץ לג' מחנות א"כ קשה טעמא מאי לכך אצטריך לשנויי כי היכא דלא מתחזי וכו':

בתוס' ד"ה משה היכא יתיב וא"ת כל הני דפרים למה לי פי' למה אצטריך למכתב האי אל מחוץ למחנה דכתיב בפר העדה וגם האי אל מחוץ למחנה דכתיב גבי דשן ללמוד מהן ג' מחנות הא כיון דלר"פ כתיבי ג' מחנות במקל עצמו יליף פר כהן משוח בג"ש ממחנה מחנה ממקלל מה מקלל ג' מחנות אף פר כהן משוח ג' מחנות וממילא ידעינן דגם פר העדה צריך ג' מחנות מדכתיב ביה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון דהיינו פר כהן משוח וגם בדשן ידעינן ממילא ג' מחנות מדכתיב על שפך הדשן ישרף ותירצו התוס' וי"ל דלא תימא נילף משחוטי חוץ וכו' דאי לאו הני קראי לא הוה ילפינן פר כהן משוח ממקלל דליבעי ג' מחנות אלא הוה ילפינן משחוטי חוץ דלא בעי כ"א מחנה אחת משום דשחוטי חוץ דמי טפי לפר כהן משוח משום דהוה ילפינן קדשים מקדשים וק"ל:

גמ' מכשיר ממכשיר עדיף ליה ע"ל דף נב ע"א תוס' ד"ה שכן: