מסכת סנהדרין דף ל״א עמוד א׳

גברא אגברא דרב חסדא אדרב יהודה:

כר' יהושע בן קרחה דמכל מקום שניהם מעידים שחייב לו מנה:

היכא דלא מכחשו אהדדי כגון זה מעיד על מנה שביום שני וזה מעיד על מנה שביום ראשון ושניהן מודין שזה לא ראה בשל זה אבל היכא דשניהם מעידים על מנה אחד ומכחישין זה את זה מי אמר:

הוא דאמר כי האי תנא נהרדעי אמרו כי האי תנא דאמר זה אומר מנה וזה אומר מאתים דמכחישין זה את זה מצטרפין למנה שיש בכלל מאתים מנה ולא אמרינן שתיהן שקרו אלא הלך אחר הפחות שבהם:

נחלקה עדותן שכיון שהאחד שקרן שוב אין כאן עדות:

יש בכלל מאתים מנה שניהם מעידין על מנה ובאותו מנה אין מכחישין זה את זה:

כי האי גוונא דתרי מיני נינהו וכולי האי מיכחשי הדדי מי אמר:

לדמי זה אומר בפני הודה לו דמי חבית של יין וזה אומר בפני הודה דמי חבית של שמן דתרווייהו מסהדי אדמי חבית יין:

הוא דאמר כי האי תנא משמע הכא דרב יהודה דאמר במנה שחור ובמנה לבן אין מצטרפין לית ליה דרשב"א ותימא דבחזקת הבתים (ב"ב דף מא. ושם) גבי עובדא דרב כהנא שקל בידקא בארעיה משמע בהדיא דרב יהודה אית ליה דרשב"א ואין לומר דרב יהודה בכל ענין קאמר ואפילו במנה שחור ובמנה לבן והאי דקאמר רבא מסתברא מילתיה דרב יהודה באחד אמר כו' רבא טעמא דנפשיה קאמר דא"כ הל"ל והאלהים אמר רב יהודה אפילו במנה שחור ובמנה לבן כדאשכחן בפ"ק דגיטין (דף יג: ושם) מסתברא מילתיה דרב בפקדון כו' דיש לומר דודאי אית ליה דרשב"א אלא שמחלק בין מנה למאתים למנה שחור ומנה לבן:

שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ואם תאמר כיון דבכת אחת בית שמאי אומרים נחלקה עדותן אם כן בשתי כיתי עדים ה"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול ויש לומר דהיינו דווקא כשהפסול ידוע אי נמי כמ"ד תתקיים העדות בשאר אי נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בבת אחת תוך כדי דיבור דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שני כיתי עדים זו אחר זו ועי"ל דכי אמר נמצא אחד מהם קרוב או פסול ה"מ כי מסייעי אהדדי אבל הכא דמכחשי אהדדי לא:

חייביה רב נחמן לית ליה לרב נחמן הא דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן דאמר רב נחמן בפרק שום היתומים (ערכין דף כב.) מריש לא הוה מזקיקין לנכסי יתומים כיון דשמענא להא דאמר רב דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו מזקיקין ומהאי טעמא נמי אע"ג דבעלמא אין מקבלים עדים אלא בפני בעל דין גבי קטן מקבלין א"נ לא קאמר נזקקין אלא כשיש שטר דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכאן היה שטר:

כלים שחורין וא' אומר כלים לבנים הרי זה נכון ופרקי' גברא אגברא קא רמית כלומר מדברי רב חסדא תקשי לרבה רבה לא סבירא ליה דרב חסדא נהרדעאי אמרי אפילו אחד אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן מצטרפי ואמרינן כמאן כר' יהושע בן קרחה הא לא דייקא כוותייהו אלא אינהו דאמור כי האי תנא דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על (מנה שחור) שתי כתי עדים אחת אומרת מאתים וא' אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה הנה אע"ג שמכחישין זה לזה עדותן קיימת וקי"ל כנהרדעי ואליבא דבית הלל א' אומר חבית יין וא' אומר חבית שמן אוקימ' אחד אומר דמי חבית יין ד' זוזים ואחד אומר דמי חבית שמן ח' זוזי. הוה עובדא וחייביה ר' אמי לנתבע לשלם ע"פ אלו השנים ד' זוזי דמי חביתא דחמרא מגו ח' זוזי דמי חביתא דמשחא כר' שמעון בן אלעזר דאמר יש בכלל מאתים מנה. אבל אם מעידין יין ממש ושמן ממש נחלקה עדותן. א' אומר בדיוטא העליונה וא' אומר בדיוטא התחתונה הלווהו הוה עובדא וצירף ר' עדותן וחייב הנתבע לשלם:

ת"ר מניין שכשיצא לא יאמר אני מזכה וחביריי מחייבין ומה אעשה והן רבו עלי ת"ל לא תלך רכיל [בעמך] ואומר הולך רכיל מגלה סוד. ההוא תלמיד דנפיק ליה מלתא דאתאמרא בבי מדרשא בסוד בתר כ"ב שנין ואפקיה ר' אמי לההוא תלמיד מבי מדרשא אמר דין גליא רזיא:

מתני' כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין אמרו לו כל ראיה שיש לך הבא מיכן ועד ל' יום הביא בתוך ל' יום סותר לאחר ל' יום אינו סותר. אמר רשב"ג מה יעשה [זה שלא] מצא בתוך ל' ומצא לאחר שלשים אמר רבה בר רב הונא הלכתא כרשב"ג ולית הלכתא כחכמים אפילו דיעבד אלא מאן דעבד כחכמים מהדרינן ליה:

אמרו לו הבא עדים או ראיה ואמר אין לי עדים ולא ראיה ואחר [כך] מצא עדים ומצא ראיה אינה כלום. אמר רשב"ג מה יעשה [זה שלא] היה יודע שיש לו עדים ומצא עכשיו כו'. אמר רבה בר רב הונא הלכה כחכמים ואין הלכה כרשב"ג בהא מכלל דהלכתא כוותיה בערב וצידן ולאפוקי ממ"ד חוץ מערב וצידן. ההוא ינוקא דתבעיה בדינא קמי דרב נחמן ואיתחייב וא"ל רב נחמן אית לך שהדי או ראייה ואמר לאו ושמעוה אינשי דהוו בכי ואמרו ליה אנן ידעינן לך זכותא. ואמר רב נחמן בהא אפילו רבנן מודו דמקבלין ראיותיו דינוקא במילי דאבוהא לא הוה ידע:

ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידיה ואמר ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנא רב נחמן דאמר בתר דאתחזק בבי דינא לא אמרינן איבעיא קלתיה.

אחד אומר מנה הלוהו ואחד אומר על אותה שעה בעצמה מאתים הלוהו חייב מנה שהרי בכלל מאתים מנה ונמצאו שניהם מעידים על מנה ואין צריך לומר שכן בשתי כיתי עדים ושמא תאמר ישבע על מנה האחר מדין מודה מקצת שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שבארנו למעלה מכח שמועת ר' חייא האמורה בראשון של מציעא אינו כן שבכאן אותו העד שמעיד שאינו אלא מנה מסייע לנתבע מה שאין כן בשמועת ר' חייא וי"מ שמועה זו בשהוא תובעו מאתים שאם אינו תובעו אלא מנה הרי התובע מודה בשקרותו של זה וכן אם אמר האחד דמי חבית של יין שמסר לו י' דינרים לחבית של יין והשני דמי חבית של שמן שכ' דינרים מסר לו לחבית של שמן אף בהכחשה גמורה משלם כפחות שבהם ואף בזו י"מ אותה בשתובעו דמי שתיהן ויש חולקין שאם כן אף ביין ושמן כן ולמה הוצרכו להעמידה בדמים ומ"מ יראה שביין ושמן ממש אף בתביעת שניהם אינו כלום שאין לומר בה שבכלל השמן יין וכן עיקר:

אחד אומר בדיוטה העליונה הלוהו ואחד אומר בדיוטא תחתונה אף בהכחשה גמורה כגון שאמר לו אני הייתי עמך באותה שעה ובתחתונה היה ואע"פ שיש כאן הכחשת מקום מצטרפין שאין בני אדם מדקדקין בין תחתונה לעליונה הואיל ובית אחד הוא ועל דרך מה שאמרו בפרק חזקת לענין חזקה בין חטי לשערי לא דיקי אינשי וי"מ אותה בשאין כאן הכחשה גמורה כגון שאינו מעיד על אותה שעה ושאינו מעיד שעמו היה ודיוטא פירושו עלייה הבולטת לרשות הרבים ובני רשות הרבים עוברים תחתיה:

בא לחבירו בכעין טענות אלו מדרך הודאה ר"ל שתבעו שהודה לו ביום א' מאתים ובאו העדים והעיד האחד על מאתים והשני על מנה י"א שאין אומרין בזו יש בכלל מאתים מנה שלא נאמר כן אלא בהלואה שאף באומר מאתים מודה שבתחלה מסר לו מנה ונמצא ששניהם שוים במסירת המנה אבל בזו העד שהוא מעיד בהודאת מאתים לא העיד בהודאת מנה כלל ונמצא שאין זה עדותו של זה אף אצל המנה ולדעת זה אף בהלואה אפשר לומר כן הגע עצמך שלא מנה לו עכשיו אלא שהיו המאתים צרורים וחתומים בארנקי ביד העדים ומצד אחר מנה בארנקי אחר ואמר האחד אותו ארנקי שבה המאתים מסרת לו והאחר מעיד על אותו של מנה הרי אין כאן מנה אחד שיעידו עליו כלל וכן אם אמר אחד זהובים במאתים מסרת לו וזה אומר מנה במטבע מסרת לו בכל אלו ובכיוצא בהם אין מצטרפין:

תבעו בהודאת שלש מאות והביא עד אחד במאתים ואחד במנה אין זה כלום שהרי הוא מודה שלא הודה לו לא מאתים ולא מנה:

כבר ביארנו במשנה שצריך כל אחד מן הדיינין להזהר שלא לומר אני מזכה וכו' אף בכל דבר שמחברו לחברו חייב אדם שלא לגלותו ושלא להביא דבר מזה לזה ועל כלם נאמר לא תלך רכיל בעמך מעשה היה בתלמיד אחד שהביא דבר מאחד מן התלמידים לחברו לאחר עשרים ושתים שנה והוציאוהו מבית המדרש והכריזו עליו דין גלי רזיא ומ"מ במקום שיש חלול ועניני איסורין ועבירות אינו כן כמו שיתבאר במקומו:

כל שכתבו בדיני ממונות שאינן בדרישה וחקירה יתבאר בפרק רביעי שאם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו ראוי לו להביאו בדיני דרישה וחקירה אף בהודאות והלואות שהרי מעיקר הדין כך הוא ומשום נעילת דלת סלקום וכל שהדין נראה לדיין שהוא מרומה אין כאן דין נעילת דלת:

המשנה הששית והכוונה לבאר בה ענין החלק החמישי והוא שאמר כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין כלומר זה שנגמר דינו לחייבו או לפטור את בעל דינו מצד שלא מצא עדים או לתביעתו או לטענת זכותו ואחר שנגמר הדין מצא עדים וראיה המספקת הרי זה סותר את הדין אמרו לו הדיינין כל ראיות שיש לך להביא הבא מכאן ועד ל' יום הביא בתוך ל' סותר לאחר ל' אינו סותר שכבר הפקיעו הבית דין כל זכיותיו אמר רשב"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך ל' ומצא לאחר ל' וודאי אחר שהבית דין לא קנו ממנו להפקיע כל זכיותיו מעכשיו ולכשימצא אין דבר זה שאמרו לו להביא מכאן ועד ל' יום מבטלת זכותו שכבר חפש ולא מצא ומה יעשה זה שלא מצא בתוך ל' ומצא לו לאחר ל' והלכה כרבן שמעון בזו ונמצא שכל שגמרו את דינו בסתם או אפילו אמרו לו הבא כל ראיותיך מכאן ועד ל' יום ולא מצאן עד לאחר ל' אין זכותו נפקע בכך וסותר את הדין ואפילו בדיעבד ר"ל שכבר פרע המתחייב מחזירין לו אלא שדברו אח"כ במדרגה אחרת שבדין זה והוא שזה הודה ואמר בבית דין שאין לו עוד עדים וראיה והוא ששאלו לו יש לך עדים או יש לך ראיה והוא אומר אין לי עדים וראיה כלל או שאמר אין לי עדים וראיה אלא אלו שכבר הבאתי לפניכם וגמרו את הדין על פי דבריו ואח"כ מצא ראיה או שטר או עדים אינו כלום ויתבאר בגמ' דוקא בשהדבר מוכיח שהיה הוא יודע בהן בזמן ששאלוהו ואמר שאין לו שסתם הדברים אדם יודע בעדיו וראיותיו ואף בזו חלק רשב"ג לומר שסותר שמא לא היה סבור שכן והוא שאמר מה יעשה זה שלא היה יודע וכו' כלומר שטוען עכשיו שלא היה יודע אע"פ שהדבר מוכיח שיודע היה ובזו אין הלכה כרשב"ג אלא כל שנראה שיודע היה ואמר שאין לו אינו סותר את הדין:

ומ"מ אף רשב"ג מודה במה שאמר בסוף המשנה שאם נתגלה הדבר שיודע היה כגון שראה שנתחייב ואמר לאלתר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה ר"ל מתוך אפונדתו שאינו כלום אין זה בלא חשש זיוף אלא שאין אנו צריכין לכך שאף בשיש הוכח בדבר שיודע היה אינו סותר הא כל שהדברים נראין שלא היה יודע ודאי סותר אף בזו והוא שאמרו עליה בגמ' דוקא בשהיו העדים או הראיה עמו במדינה שסתם הדברים כל שבא לדין יודע הוא מי היה לשם או חוקר הוא את בני עירו אבל אם באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דיסקיא של אביו שהשטרות בתוכה מופקדת בידי אחרים סותר שיכול הוא לטעון זה שטענתי שאין לי עוד עדים או ראיה הוא שכבר חקרתי במה שהיה מצוי אצלי אבל אלו לא היו מצויין אצלי וכן כל שטען בדבר זה דבר שיש בו ממש ואפילו במצויים אצלו כגון שהיה זה שונאו וכובש את זכותו וכן כל כיוצא בזה נאמן וסותר את הדין ואין זה נקרא בכך סותר את טענתו שהרי זה אומר זה שאמרתי שאין לי או שלא ידעתי או שהייתי מכיר שזה לא ימסרם לי או שבמדינת הים היה ולא הייתי סבור שיבא ומעתה אם אמר בלשון מרווח יודע אני בודאי שאין לי עדים ולא ראיה לא בכאן ולא במדה"י לא בידי שמים ולא בידי אחרים אע"פ שלא קנו מידו להפקיע את זכותו אינו סותר ומ"מ פי' בגמ' שאף זו דוקא בגדול אבל בקטן שמת מורישו ונתבע או תבע מצד מורישו אחר שהגדיל אע"פ שאמר כן סותר את הדין שאין הקטן יודע בזכות מורישיו וסבור היה שנתגלה לו הכל מתוך חקירתו ולא נתגלה לו וכן כל כיוצא בזה לפי ראות עיני הדיין שהוא כלל גדול בדין ומ"מ אם היה הוא גדול שמת אביו דנין אותו כגדול דעלמא ואע"פ שבמקום אחר אמרו גדול לגבי מילי דאבוה קטן הוא בזו נשתנה הדין שמן הסתם שמע מאביו או חקר על הענין:

תוס' בד"ה הוא דאמר כו' אלא שמחלק בין מנה למאתים למנה שחור כו' עכ"ל היינו משום דבחד מנה אין מכחישין מה שאין כן במנה שחור ומנה לבן דבהך מנה גופה מכחישין עצמן וה"ל כחביתא דחמרא וחביתא דמשחא דלקמן ומיהו נהרדעי דאמרי דס"ל כרשב"א ע"כ דמדמי להו מנה שחור ומנה לבן כמנה ומאתים דמנה שחור ומנה לבן חד מינא הוא ואחד מהן שוה יותר משני וה"ל האחד בכלל חבירו השוה יותר משא"כ חמרא ומשחא כיון דתרי מיני נינהו ה"ל הכחשה גמורה ודו"ק:

תוס' ד"ה חייביה וכו' גבי קטן מקבלין עי' ב"ק דף לט ע"א תוס' ד"ה ורבי:

מִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּצֵא, שֶׁלֹּא יֹאמַר אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְּבִין, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה, שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי, תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא יט, טז) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". וְאוֹמֵר: "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד" (משלי יא, יג). קשא למה הוצרך להביא פסוק זה אחר שהביא פסוק מן התורה? ונראה לי בס"ד דלעולם הוא למד זה מפסוק תורה אך פסוק תורה בלחודיה איכא למדחי דאיירי במספר לשון הרע וכאן אינו מספר לשון הרע דלא אמר חבירי מחייבין שלא כדין, אלא אומר כך היה דעתי כפי הדין וכך היה דעת חבירי כפי הדין ואפשר שהדין עמהם ורק דבר זה נחשב מגלה סוד ואם כן אין הוכחה מן פסוק 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל' דיש לומר רָכִיל קאי על בעל לשון הרע ולא על 'מְגַלֶּה סוֹד' לכך הביא פסוק 'הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד' דנמצא דגם מגלה סוד בלבד נקרא רכיל אם כן נמצא פסוק 'הוֹלֵךְ רָכִיל' איירי בכל גוונא אפילו ב'מְגַלֶּה סוֹד' בלבד דאיכא לאו ואזהרה בזה בכל גוונא.