מסכת סנהדרין דף כ״ז עמוד א׳

עד זומם העיד בניסן והוזם בתשרי על עדות זו:

למפרע כל עדיות שהעיד מניסן ואילך פסולין שהרי משהעיד עדות זו הוא רשע:

מיכן ולהבא משהוזם:

חידוש הוא שנפסלין שנים בשביל שנים שאומרים עמנו הייתם דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא גזירת הכתוב הוא הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך משעה שהוזם:

פסידא דלקוחות שלקחו שדות על פיו וחתם בשטרא מניסן עד תשרי ועדיין לא היה ידוע שהוא פסול:

מאי בינייהו בין הני תרי טעמי דרבא:

תרי בחד תרי כיתות שהעידו בכת זו שנים אמרו לכל אחד עמנו הייתם במקום פלוני חידוש ליכא פסידא דלקוחות איכא:

א"נ דפסלינהו להני תרי:

רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל תימה הא דאמר בפ' חזקת הבתים (ב"ב ד' לא. ושם) זה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה וזה אומר כו' האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה וקאמר התם אוקי חזקה בהדי חזקה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא ואמר רבא עדות מוכחשת היא והשתא מאי נפקא לן מינה כיון דאמר רבא מכאן ולהבא הוא נפסל ה"נ היה לו לומר למאי דאיתכחוש איתכחוש אבל לעדות של אבהתא שהיה קודם שהוכחשו לא וה"נ גבי הזמה קאמר רבא גבי טביחה ומכירה דהוזמו על הטביחה ולא על הגניבה למאי דאיתזום איתזום בהכחשה לא כ"ש וכ"ת דהתם מיירי שתוך כדי דבור הוכחשו והא מוכח אותה שמעתין דפרק מרובה (ב"ק דף עב: ושם) גבי טביחה ומכירה דאפילו תוך כדי דבור לא מיפסלי למפרע אליבא דרבא וי"ל כיון שאותם שתי עדיות בקרקע אחת הוי כעדות אחת כדמפליג התם אבל הכא אף על פי שהוחזקו שקרנין על הטביחה על הגניבה לא הוחזקו:

אין לך בו אלא חידושו משמע דהחידוש הוי ממה שאני פוסל את הראשונים תימה דהתם (ב"ב דף לא:) קאמר לימא רבא דאמר כרב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי ומפסלי שתי העדות אפי' בהוכחשו בעלמא דמכחשי אהדדי תרווייהו פסולי ואם כן מאי חידוש הוא גבי הזמה אי פסלינן עדים הראשונים ויש לומר דלמאי דבעי למימר התם מעיקרא דרבא סבירא ליה דרב חסדא היינו ללישנא דפסידא דלקוחות וי"מ דהא דקאמר הכא חידוש לאו אפסולא דקמאי קאי אלא אהכשירא דבתראי כלומר היה לנו לפוסלן כל שתי כיתות וכיון דאיכא חידוש לא ילפינן אף לגבי הפסול לפוסלן כלל הראשונים למפרע וכי האי גוונא אמרינן פרק גיד הנשה (חולין דף צט ושם) דלא ילפינן דטעם כעיקר מבשר בחלב משום דאיכא בו חידוש בהתירו דהא אי תרו ליה בחלבא כולי יומא שרי ובבישול חדא שעה אסור:

דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד וקשה לר"ת חדא דמאי קאמר דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד ומשום הכי ליכא חידוש הא תרי כמאה ועוד דמאי קאמר דפסלינהו בגזלנותא הא לא הוי מעין פלוגתייהו כלל דפליגי בהזמה ולא שייך איכא בינייהו אלא מעין פלוגתייהו ועוד דעדים זוממין מבעי ליה לעיל למימר כיון דאמרת תרי בחד ותרי בחד ואמאי נקט עד זומם ונראה לר"ת דגרסינן דאסהידו תרי [בחד] ותו לא שלא הוזם כי אם האחד והשתא ניחא דלהכי נקיט לעיל עד זומם לשון יחיד וניחא נמי הא דמהני תרי המזימים טפי מההוא חד ולאו חידוש הוא וגרסינן נמי דפסליה בגזלנותא פירוש דאחד נפסל בגזלנותא והשני הוזם והשתא הוה מעין פלוגתייהו קצת:

מאי שבועות שבועות דעלמא תימה ליתיב אביי לרבא מפרק כל הנשבעין (שבועות דף מד:) דתנן ושכנגדו חשוד על השבועה נשבע ונוטל וקא בעי למימר דאפי' שבועת שוא אלמא לא בעינן רשע דחמס מגו דחשוד אשבועת שוא דרע לשמים חשוד נמי אשבועת ממון דרע לשמים הוי רע לבריות וי"ל דלא דמי דהתם מן השבועה הוא רע לשמים ועכשיו שכופר ממון לחבירו הוה ליה נמי רע לבריות הלכך מיראת שבועה לא יודה דכבר רע לשמים הוא ובהאי שבועה נמי ליכא כ"א רע לשמים כדפרישית אבל הכא גבי עדות אע"ג דהוא רע לשמים משום שבועת שוא לא יעיד עדות שקר להיות רע לבריות [וע"ע תוס' שבועות מו: ד"ה ואפילו]:

אתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל מעידנא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד פי' כגון שהעיד בב"ד בר"ח ניסן והוזם בתשרי כל עדיות שהעיד מניסן כולן פסולין ואם היא עדות בשטר בב"ד משהוחזק השטר בב"ד מאותו היום נפסל העד אע"פ שאחר זמן באו העדים שפסלוהו והלכתא כאביי בהא:

וכבר פירשנוהו באר היטב בפ' מרובה מדת תשלומי כפל מומר אוכל נבלות לתיאבון כלומר אכל נבילה לתיאבון אכילת בשר (לתאות בשר) דברי הכל פסול לעדות דאמרינן כשם שבתאותו לאכל בשר עבר על לא תאכלו כל נבילה כך בתאותו לדבר אחר יקח ממנו ממון ויעבור על לא תענה ברעך עד שקר אבל האוכל נבילה להכעיס בוראו. אביי אמר פסול הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר כשר רשע דחמס בעינן מיתיבי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד. אלו הגזלנין ומלוי ברבית והמועלין בשבועה מאי לאו אפילו שבועת שוא דליכא חמס וקשיא לרבא. ושנינן לא אידי ואידי שבועות דממון כלומר שכפר בו ממון ונשבע לו ואמאי תני שבועות ליתני והמועל בשבועה ופרקי' שבועות דעלמא כלומר שבועות שנשבעין זה לזה והאי שנויא לאו דסמכא היא דגרסינן בגמ' (בשבועות מ"ה.) ושכנגדו חשוד על השבועה ואפי' שבועת שוא. ואסיקנא שבועת שוא וכל דדמי לה פסולין לשבועה ולא אשכחנן כי האי גוונא כשר לעדות ת"ש אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו הגזלנין ומלוי ברבית ועלתה תיובתא לאביי ואע"ג דאיתותב הלכתא כוותיה דקיימא לן הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם מ' הוא מומר אוכל נבילות להכעיס וע' הוא עד זומם. לימא חלוקת אביי ורבא כתנאי אביי כר' מאיר ורבא כרבי יוסי דתניא עד זומם פסול לכל התורה כולה דברי ר' מאיר א"ר יוסי בד"א שהוזם בדיני נפשות אבל הוזם בדיני ממונות כשר בדיני נפשות לימא אביי דאמר אפילו רשע דלאו דחמס דהוא קל פסול. כר' מאיר דאמר הוזם אפילו בדיני ממונות שהוא קל פסול בדיני נפשות שהוא חמור ורבא כר' יוסי דאמר מחומרא לקולא אמרי כשם שפסול לחמור כך הוא פסול לקל אבל מקולא לחומרא לא אמרינן ודחינן לא אביי דאמר כר' מאיר דקיי"ל הלכתא כתרווייהו ורבא אמר לך אנא דאמינא אפי' לר' מאיר ע"כ לא אמר ר' מאיר פסול אלא גבי עד זומם דממון דרע לשמים שעבר על לא תענה ורע לבריות שהעיד עליו והענישו ממון. אבל גבי אוכל נבילה להכעיס דרע לשמים שעבר על לא תאכלו כל נבילה בלבד הוא לא מיפסיל ואסיקנא ואע"ג דעלתה בתיובתא לאביי הלכתא כוותיה. דהא מתניתא דאיתותב מינה לר' יוסי היא ובהא לית הלכתא כר' יוסי אלא כר' מאיר הואיל וסתם לן תנא כוותיה. כי הא דבר חמא קטל נפשא אמר ליה ריש (לקיש) גלותא לרב אחא בר יעקב עיין בדיניה אי ודאי קטל ניכהיוה כלומר יכו אותו בממונו ליכהיוה מלשון הכאה כך פירשוהו מקצת הגאונים דאמר' ליכהיוה יכה את עיניו ורוב חכמי הגאונים אמרו קונסין אותו ונוטלין את כחו ואת רוחו. אתו תרי סהדי ואסהידו דודאי קטל ואתו סהדי אחרינא אסהידו בחד מהני

עד שהוזם פסול לעדות ולא סוף דבר כשהוזם על דבר שהוא במלקות אלא אף אם הוזם על דבר שבממון ושלם פסול לכל העדויות ואפילו לא הוזם אלא לדיני ממונות פסול אף לדיני נפשות ולכל התורה כלה העיד על עדות זו באחד בניסן ולא הוזם עליו עד תשרי כל עדויות שנמצאו לו משעת העדות ואילך נפסלו שהרי משעה שהעיד הוה ליה רשע והוא שאמרו עד זומם למפרע הוא נפסל ואין וחוששין לפסידת לקוחות שהרי משעת עדותו נקרא רשע ואין צריך הכרזה לפרסומו ואפילו העיד על דבר שהוא מדברי סופרים מ"מ הוא עבר בעדותו על דברי תורה ומ"מ דין הזמה אינה אלא בעדות על פה אבל לא בעדות בשטר שאם כתבו באחד בניסן ובאו עדים שבאחד בניסן עמהם היה יכולין לומר שבאדר כתבו ואחרוהו ולא נפסלו כמו שיתבאר בפרק רביעי ואף אם כתבו בשטר שבזמנו כתבוהו או שאמרו כן הואיל והוזמו מאותו היום אנן סהדי שלא באותו היום כתבוהו ואין פוסלין אותן אלא משעה שהעידו בבית דין שאפשר שביום שהעידו חתמו והם שקרו לומר או לכתוב שבזמנו כתבוהו ואין פוסלין אותן למפרע מן הספק ואם יש עדים שראו כשחתמו ומעידים על היום כיון שהוזמו מן היום שחתמו פוסלין אותן למפרע מן היום שהועד עליהם שחתמו על השטר וכן כתבו דברים אלו גדולי הפוסקים:

כשם שבארנו בעד זומם שלמפרע הוא נפסל כך הדין בכל שנפסל מחמת עבירה אם בהכרזה בשל סופרים ואם שלא בהכרזה ובשל תורה שכל העדויות שהעיד משעת העבירה נפסלו אע"פ שלא נתברר פיסולו עד לאחר זמן העדות וכמו שאמרו כאן דפסלינהו בגזלנותא ואע"פ שהשמועה בעד זומם היא שנויה וזה אינו הזמה מ"מ לענין פסק כך הוא וכן לענין פירוש כל שאדם פוסל את העדות באיזה צד שיהא פוסלו נקרא הזמה לענין זה:

משומד אוכל נבילות לתיאבון פסול לעדות דרך צחות אמרו כפין ואכיל כפין ושקיל ארבע זוזי ומסהיד וכן המשומד אוכל נבילות להכעיס פסול ואין אנו צריכין לרשע דחמס ר"ל עבירה שממין חמדת ממון אלא אף בשאר עבירות כן אלא שברשע דחמס פסול אף במקום שאין שם מלקות ושאר עבירות לא נפסלו מן התורה אלא בעבירה שיש בעבירתה מלקות ואע"פ שאין זה לוקה עליה מצד שלא התרו בו ואין צריך לומר חייבי כריתות ומיתות בית דין וכן כל שעבר עבירה שמדברי סופרים נפסל מדברי סופרים ואין צריך לומר באפיקורסים ומסורות ומינין שנפסלו לעדות שהרי בכלל מורידים הם:

דברים אלו שנפסלו העדים עליהם דוקא בשהם דברים שהדברים מוכיחים עליהם שהעושה אותם מכיר באיסורן ומזיד עליהן אבל כל שהדברים מוכיחין בהם שהם שוגגים או שאין יודעין באיסורם לא נפסלו עד שיודיעום שהוא אסור כגון קושר ומתיר בשבת ועושה ביום טוב באוכל נפש דברים שהיה אפשר לעשותם מבערב וכן כל כיוצא בזה וכל שכן בשל סופרים וכן העושה מלאכה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו וכלל הדברים אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

במסכת קידושין מ' ב' התבאר שמי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ פסול לעדות חזקה עליו שעובר כל עבירות שיבואו לידו והתבאר שם בתלמוד המערב שהאוכל בשוק פסול לעדות והעמידוה בחוטף ואוכל ויש חולקים לומר אף בשאינו חוטף וממה שאמרו בתלמוד המערב ר' שמעון הוה אכיל בשוקא אמרו ליה והא אמר ר' יוחנן פסול לעדות וביטל גרמיה כלומר מנע עצמו אלמא בלאו חוטף נמי פסול ומ"מ יש גורסין בה בשל גרמיה כלומר תירץ הוא שמשל עצמו היה אוכל ואין פסול אלא בחוטף:

בתשובת הגאונים נמצא שכל הפסולים מדרבנן שקדש אחד אשה בפניהם אפילו שניהם מודים אינו כלום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ובשאלתות כתוב שצריכה גט וכבר ביררנו הענין במסכת קדושין כ"ד ב' בשמועת נראין דברי ר' טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא ומ"מ רבינו האיי כתב שכל שקדש בפסולין דרבנן אם האשה מכחשת אותם העדים אינה צריכה גט כלל שמ"מ אינן נאמנים:

בזמן שבית המקדש קיים היו דנין דיני נפשות אף בחוצה לארץ ובלבד על ידי סנהדרין הסמוכים בארץ משחרב בית המקדש ולא היו סנהדרין במקומם בטלו דיני נפשות אלא שמ"מ היו הורגים ועונשין שלא מן הדין לצורך שעה והוא שאמרו בכאן אי ודאי קטיל לכהיוהו לעייניה ופרשו שיהרגוהו וי"מ שינקרו את עיניו דרך קנס אחר שבטלו דיני נפשות וראשון עיקר:

כל שהעידו שנים לפסול את העד יראה שצריך שיעידו שניהם על מין עבירה אחת או שניהם בגזילה או שניהם בגניבה או שניהם בערוה וכל כיוצא בזה וכל שהעידו במין עבירה אחת אע"פ שהעידו זה במעשה אחד וזה במעשה אחד הרי העד נפסל בכך וכמו שאמרו בכאן חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטיא ר"ל בית יד של רומח וכן למעלה חד אמר קמאי דידי אוזיף וחד אמר לדידי אוזיף וכן כל כיוצא בזה:

תוס' בד"ה רבא אמר כו' למאי דאיתזום איתזום בהכחשה לא כ"ש כו' עכ"ל להאי טעמא דמפרש משום חידוש ודאי דל"ק מידי דדוקא בהזמה דחידוש הוא אמרינן דאין לך בו אלא משעת חדושו ואילך וכן כתבו התוספות בהדיא בפרק מרובה ובפרק ח"ה אלא להאי טעמא דמפרש משום פסידא דלקוחות מסתבר להו דכל שכן הוא בהכחשה ליחוש לפסידא דלקוחות דיותר האמינה התורה המזימין מהמכחישים ודו"ק:

בד"ה דאסהידו ביה כו' דגרסינן דאסהידו תרי בחד ותו לא כו' וגרסי' נמי דפסליה בגזלנותא כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דכל הסוגיא מיירי בשלא הוזם כי אם אחד דלהכי נקט עד זומם ומיירי פלוגתא דאביי ורבא שהזימו עד אחד לומר לו עמנו היית והשני לא הוזם ומסייע לעד שהוזם שאומר כי מחלון אחד ראו המעשה דהשתא איכא חידוש דנאמין להמזימין דהא תרי ותרי נינהו שהרי המוזם וחד דעימיה יאמר שלא היה עמהם ודקאמר דגרסינן דאיכא בינייהו דאסהידו ביה תרי בחד ותו לא מיירי נמי שלא הוזם רק אחד מהם ואותו שלא הוזם אינו מסייע לו לפי שזה ראה מחלון זה והמוזם ראה מחלון אחר והיינו דקאמר תרי בחד שהמוזם אין לו מסייע ולא חידוש הוא דמהימנינן תרי המזימין טפי מההוא חד וקאמר דגרסינן א"נ דפסליה בגזלנותא בלשון יחיד ומיירי נמי שלא הוזם רק אחד מהם ומיירי שפיר שאותו שלא הוזם מסייע לו שמחלון אחד ראו המעשה אלא דפסליה לאותו שלא הוזם בגזלנותא דהשתא לית ליה מסייע לאותו שהוזם וליכא חידוש דמהימני תרי המזימין טפי מההוא חד וכן פירשו התוספות בפרק מרובה הא דקאמר דאסהידו ביה תרי בחד היינו שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אלא דהתם הניחו הגירסא תרי בחד ותרי בחד דלא קשיא להו אלא דהא תרי כמאה אבל הכא כבר הקשו גם כן מדנקט עד זומם בלשון יחיד ולא הוה בגזלנותא מעין פלוגתייהו ולכך הוצרכו לגרסתם דגרסינן דאסהידו בי תרי בחד ותו לא וגרסי' נמי דפסליה בלשון יחיד גם נדחקו התם בלשון תרי בחד ותרי בחד דכיון דהמוזמין אין מסייעין זה את זה כך שוים שנים אלו להזים את השני כמו אחרים ומתוך דברינו אלו יתבארו לך שאין מקום לקושיית מהרש"ל בכל זה ומה שהוא נדחק בזה לפרש דברי התוס' בע"א ול"ג א"נ כלל כו' ע"ש ואין להאריך בדחוקיו ודברינו ברורים ודו"ק:

בד"ה מאי שבועות כו' וקא בעי למימר דאפי' שבועות שוא כו' עכ"ל לשון וקבעי למימר אין מדוקדק דמשמע מיניה דלא קאי הכי ואינו כן דודאי קאי התם הכי וע"ש בתוספות ודו"ק:

תוס' ד"ה אין וכו' ובבישול חדא שעה אסור עיין מו"ק דף ח תוס' ד"ה נפקא ובנדרים דף ד ע"א תוס' ד"ה חידוש. ולא זכיתי להבין דהתם שייך לומר כיון דדינא דבשר בחלב חידוש לקולא לא ילפי' מיניה שום דבר דדלמא גם החומרא דטעם כעיקר הוא חידוש רק בבשר בחלב אבל הכא הא פסולים דהראשונים לא צריך למילף כלל מהזמה אלא דמסברא הוא כמו כל שני כתי עדים המכחישים. וה' יאיר עיני: