מסכת סנהדרין דף כ״ד עמוד ב׳

באותן הנשבעין לפטור עצמן שלא ישלמו דתובע קאמר דור לי ואני מוחל לך:

הנשבעין ונוטלין השכיר והנגזל וכיוצא בהן דנתבע קאמר ליה דור לי ואתן לך:

והא תנא לה רישא דאוקמת לה באתן לך ותרתי למה לי:

תולה בדעת אחרים אבא ואביך:

בדעת עצמו של חבירו בעל דין:

מי יימר דמזכי ליה ואי הוה ידע דמזכי ליה לא הוה אמר הלכך הדר:

אבל תולה בדעת עצמו של בעל דין אסיק אדעתיה דודאי נדר ליה כדי להפטר וידע ומחיל:

לפני גמר דין לאחר שטענו בפניהם וקודם גמר דין בא זה לחזור:

רבא דאמר כמאן וליכא למימר דסבירא ליה כר"ש בן לקיש אליבא דר' מאיר חדא כפירוש רש"י דאין לומר דשביק רבנן ועביד כר' מאיר ועוד דהכא פליגי ר' יוחנן ור"ש בן לקיש ורבא פסיק פרק החולץ (יבמות דף לו.) כר"ש בן לקיש בתלת משמע דבכל שאר מקומות ס"ל כר' יוחנן לגבי רשב"ל וליכא למימר הכא טעמיה דנפשיה קאמר כדתירץ לעיל משום דהכא לא קאי אפלוגתא דמתני' כדלעיל דמשום הכי מפרש לה לעיל טעמיה דנפשיה אבל הכא ליכא למימר טעמיה דנפשיה קאמר:

שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים תימה דהכא משמע דלאחר גמר דין מחלוקת אבל קודם יכול לחזור בו ובפ' יש נוחלין (ב"ב דף קכח. ושם) אמרי' אמר לו עבדי גנבת שורי טבחת והלה אומר אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו משמע מיד שאמר השבע וטול שחבירו ישבע ואינו יכול לחזור בו אלמא אפי' קודם גמר דין אינו יכול לחזור בו להכי גרס ר"ת ונשבע אינו יכול לחזור בו כלומר אם קפץ זה חבירו ונשבע אינו יכול לחזור בו דכיון דכבר נשבע הוי לאחר גמר דין ואמרי' לאחר גמר דין דהלכה כחכמים:

ואלו הן הפסולין יש גורסין עבדים משום דסבירא ליה דקא חשיב הכא פסולי דרבנן ודאורייתא ולא נהירא משום דלא חשיב במתני' רק פסולי דרבנן דהא גזלנים לא קתני וכל פסולי דמתני' פסולי דרבנן נינהו משחק בקוביא אפי' למ"ד אסמכתא היא דאסמכתא לא קניא מ"מ אינו דאורייתא כיון שאינו סבור לעשות איסור לבא לידי פסול דאורייתא ולמ"ד משום ישובו של עולם פשיטא דאינו אלא מדרבנן ומלוה בריבית מיירי בריבית שאינה קצוצה ואפי' מיירי בריבית שקצוצה לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה יהיב ואינו פסול לעדות אלא מדרבנן מפריחי יונים מדרבנן פסולים אפי' למ"ד אי תקדמי יונך היינו משחק בקוביא ולאידך דאמר ארא מפני דרכי שלום הוא וסוחרי שביעית מיירי בשביעית בזמן הזה דאינו אסור אלא מדרבנן ואפי' בשביעית דאורייתא לא חשיב ליה איסור הא דממציאין מעות לעניים אבל עבדים פסולין מדאורייתא נינהו ק"ו מאשה ומה אשה שכשירה לבא בקהל פסולה להעיד דכתיב (דברים יט) האנשים עבד שפסול וכו' על כן נראה דלא גרסי' עבדים דלא מיירי אלא בפסולי דרבנן:

כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא פ"ה דהיכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכן משליש את שטרו דגט פשוט (ב"ב דף קסח. ושם) דכל הני סמיך אדעתיה וסבור הוא שזה בידו לעשות ומרישא כי מתני ליה אדעתיה דלא יהיב ליה מתנה אתני ליה שהרי סבור הוא שלא יבא לידי כך אבל הכא לאו בידו ולא סמיך אמידי דהא לא ידע אי נצח אי לא נצח ואפ"ה אתני ש"מ דמספיקא גמר ומקני ולאו גזילה היא ומיהו הא (שפיר) דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אסמכתא היא טעות סופרים הוא זה ובזה לא דבר רש"י דהא אם אוביר אשלם במיטבא לאו אסמכתא כדאמרי' פ' איזהו נשך (ב"מ דף עד.) אלא היינו אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דבפ' המקבל (בבא מציעא דף קד.) קאמר אסמכתא היא ובפי' רש"י היה כתוב אם אוביר וכו' על כן טעו סופרים אבל ר"ת הקשה לפי' הקונט' משום דלפי פי' משמע דטפי חשיב אסמכתא (מה) שהיה בידו מלאו בידו ובפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף עד. ושם) משמע איפכא דאמר התם האי מאן דמקבל זוזי מחבריה למזבין ליה חמרא ופשע ולא זבין משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפוט וקאמר התם דאסמכתא היא כו' עד דמקשה הש"ס מאי שנא מאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשני התם גבי אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא משום דהוי בידו לא הויא אסמכתא אלמא דלא הויא בידו הוי טפי אסמכתא ממה שהוא בידו על כן נראה לר"ת לפרש הכי כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא דלא הויא אסמכתא אלא היכא שאין יכול להרויח כגון משליש שטרו וכו' דגט פשוט (ב"ב דף קסח.) אבל הכא לא הויא אסמכתא משום דכיון דשנים הם כל אחד ואחד מקני לחבריה מגו דאי מרווח בעי איהו למקני בההיא הנאה גמר ומקני לחבריה ולפי זה כל שידוכין לא הויא אסמכתא משום דכל חד וחד בעי למקני גמר נמי ומקני ומיהו קשה על פי' ר"ת שהרי בפרק הזהב (ב"מ דף מח: ושם) אמרינן הנותן עירבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי עירבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי רבי יוסי ומסיק התם לבסוף אליבא דר' יהודה דהויא אסמכתא ולא קניא אלמא אפי' בשנים חשיב אסמכתא ולא אמרינן מגו דאי בעי קנין העירבון אם חבירו חוזר בו מקנה נמי כנגד העירבון לחבירו כשהוא חוזר בו ועוד משמע לקמן גבי צריכותות דמפריחי יונים דהיכא שהוא סבור דבידו להרויח הויא אסמכתא בעלמא טפי כדפירש רש"י על כן נראה לר"י עיקר כפירוש רש"י ואי קשיא לו מההיא דאיזהו נשך כדפירש לעיל תריץ הכי שאני התם דודאי דבר שהוא בידו ממש לגמרי כגון אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא דהתם בידו לעשות ולא גזים נמי שסובר הוא שכך הפסיד חבירו אם לא ישלים תנאו כמו אם ישלם במיטבא ובההיא ודאי גמר ומקני ולא חשיב אסמכתא ואומר בלבו עלי לשלם ודאי מן הדין מה שבידי לעשות ולא עשיתי אבל היכא דגזים אע"ג דהוי בידו ממש לגמרי כגון אם אוביר ולא איעבד אשלם אלפא זוזי מכל מקום כיון דגזים ודאי הוי גוזמא דמתנה לשלם אלף זוז בשביל קרקע אחת ודאי חשיב אסמכתא ומיהו קשה דהכא משמע דדבר דלא הוי בידו לאו אסמכתא הוא כגון משחק בקוביא דהכא ואע"ג דגזים ומאי שנא מההיא דחמרא דזולשפוט דחשבינן אסמכתא מהאי טעמא ומכ"מ לא קשיא מידי דהתם ודאי הויא אסמכתא משום שזה סומך עליו משום דהוי דבר שבידו שמוצאין יין למכור ונראה כאסמכתא קצת אע"ג דלא גזים דשמא לא ירצו אחרים למכור לו והלכך אע"ג דלא גזים כיון דלאו בידו הוא לגמרי לא גמר ומקני לחבריה אבל הכא גבי משחק בקוביא דלאו בידו הוא כלל אע"ג דגזים בתנאי שחוק שלו מ"מ גמר ומקני דכיון שהוא יודע שאין בידו להרויח וידוע הוא שאחד מהם ירויח ודאי לא נתכוון להסמיך חבירו על דבר שאינו אלא גמר ומקנה לכך כי האי גוונא ודאי לאו אסמכתא היא אבל הא דאשלם אלפא זוזי דגזים וגם בידו להשלים תנאו יש לנו לומר דנתכוון להסמיך ולהטעות חבירו הויא אסמכתא משום דגוזמא קאמר ולא גמר ומקנה ומסתברא דלהכי גזים שהוא סבור ודאי שיעבדנה ועוד שבידו הוא ומשום הכי פסק דמשחק בקוביא כשר לעדות דפסקינן כר' יהודה לקמן דכיון שיש לו אומנות שלא הוא כשר והא דפסקינן דמשחק בקוביא קני דווקא כשמעות שניהם על פי הדף לפי שהדף והמקום קנוי לאותו שירויח כדי לקנות המעות אשר עליו אבל המשחקים באמנה אפילו הקנו לא מהני אם לא הקנו בב"ד חשוב כדאי' בנדרים (דף כז:):

ואתינא למימר דרבא אמר כר' יוחנן ומיתיבי עליה דרבא מסיפא דמתניתין היה חייב לחבירו שבועה וא"ל דור בחיי ראשך ר"מ אומר יכול לחזור בו מאי לאו באותן הנשבעין ולא משלמין דהוה ליה מחול לך וש"מ במחול לך נמי פליגי ודחי רבא לא מתני' באותן הנשבעין ונוטלין כגון השכיר והנגזל והנחבל וכיוצא בהן דהוה ליה אתן לך ואקשינן ליה לרבא והא את הוא דאוקמת לה לרישא פלוגתייהו באתן לך. ואת אמרת סיפא נמי באתן לך מחלוקת למה ליה למימרא תרתי זמני ומשני רישא תולה בדעת אחרים והוא אבא ואביך סיפא תולה בדעת עצמו סד"א תולה בדעת עצמו כיון דידע דוודאי מי שתבע ושקיל וגמיר ומקני ואפילו ר' מאיר מודה בהא דאין יכול לחזור בו קמ"ל דר' מאיר חולק אפילו בזו ואסיקנא כדשלחו ליה לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת ובמחול לך או באתן לך מחלוקת והלכה כדברי מי ושלח להו לאחר גמר דין מחלוקת ובאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים דלאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו וכ"ש במחול לך דדברי הכל אין יכול לחזור בו והני מילי לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין יכול לחזור בו אלא אם כן קנו מידו כדשלח להו שמואל לבי רב לפני גמר דין אם קנו מידו אין לאחר קנין כלום. וכן המקבל עליו עד אחד כשנים דגרסינן בשבועות (מב.) ההוא דאמר מהימנת עלי כבי תרי כו' וכן בגיטין (דף עו:) גרסינן כוותיה שאמר נאמנת עלי לומר שלא באתי כו':

מתני' אלו הן הפסולין המשחק בקוביא ומפריחי יונים ומלוה ברבית וסוחרי שביעית כו'. משחק בקוביא מאי עבד דמיפסל בה. אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא פירוש אילו הן המשחקין מתנין תנאי ביניהן אם אנצחך תן לי כך וכך ואם תנצחני אתן לך כך וכך כי האי גוונא אסמכתא היא ולא קניא והמעות שנוטלין זה מזה גזילה היא שנמצאו כגזלנין לפיכך הן פסולין ורב ששת אמר למה פסלום חכמים מפני שאין עסוקין בישוב העולם פי' כגון אומנות וכגון עבודת הארץ ואמרינן מכדי לתרווייהו פסילי מה לי משום אסמכתא ומה לי משום יישוב העולם ושנינן איכא בינייהו כגון דאית להו נמי אומנותא אחריתי (לר' אמי) [לרמי] דמשוי ליה גזלן אע"ג דאית ליה אומנותא אחריתי פסול ולרב ששת כיון דמתעסק באומנות שהיא יישובו של עולם כשר ואקשינן עליה דרמי בר חמא הא דתנן בסיפא דמתניתין א"ר יהודה אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא אבל יש להן אומנות שלא היא כשר וכי תימא ר' יהודה חולק על התנא קמא והאמר ריב"ל כל מקום ששנה ר' יהודה

המשנה השלישית והכוונה בה לבאר ענין החלק השני ואמר אלו הן הפסולין וכו' וענין משנה זו פירשוה בין בפסול עדים בין בפסול דיינין וכלל הדברים שכל הפסולין להעיד הן מחמת פסול הן מחמת קורבא שעם בעלי דין הן קורבא שיש לעדים זה עם זה הן מחמת פחיתות בעל העדות כגון אשה וקטן חרש ושוטה והמבוזה ביותר כגון אוכל בשוק והדומים לו הן מחמת שהוא נוגע בדבר פסול הוא לדון ואע"פ שבתוספות כתבו שהאשה כשרה לדין ממה שאמרו השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה אין הדברים נראין כמו שבארנו בראשון של קידושין ל"ה א' אלא כל שפסול להעיד פסול לדין ואין הדבר מתהפך אלא יש כשרים להעיד שאין כשרים לדון והם אוהב ושונא וגר ומשוחרר וזקן מופלג וסריס וממזר וסומא באחת מעיניו אלא שאף באלו אין המדה שוה בהם לענין הדין שקצתם פסולים אף לדיני ממונות כגון אוהב ושונא והגר שאין אמו מישראל ומשוחרר וקצתם דווקא לדיני נפשות והם השאר שהזכרנו ומשנה זו כולה נשנית בפסול עבירה לבד ובפרט בעבירת גזל ואע"פ שהדין כן בכל עבירה שחייבין עליה מלקות שנאמר אל תשת ידך עם רשע ונאמר במחוייבי מלקות בין הכות הרשע מ"מ תפסה עכשיו בעבירת גזל לשתי סיבות האחת מפני שהתורה למדתהו בפרט שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ופירושו שאם עד אחד יודע בעד שני שהוא גזלן לא יצטרף להעיד עמו ומעתה אין צריך לומר שאם הדיינין מכירין או יודעין בכך שאין מקבלין עדותו והשני שעבירה זו פוסלת אע"פ שאין בה מלקות שכל מיני חמס כגון גניבה וגזילה והלואה בריבית ודומיהן בני תשלומין הם ולא בני מלקות:

ואמר על זה אלו הן הפסולים מצד עבירת חמס אע"פ שלא גנב או גזל להדיא שהרי הם הם גופו של חמס ופסול מן התורה אלא שהזכיר הדברים שהם ממין החמס ומדברי סופרים שפסלוהו אחר שהוא חשוד אצלם לעבור עבירות בדבר שבממון ופירש בדבר זה המשחק בקוביא ופירשוה בגמ' בשאין לו אומנות אלא הוא ומ"מ לדעת זו פי' הטעם לפי שאינו עוסק בישובו של עולם ואינו יודע בטיב משא ומתן ובכוונת עדות וכמו שרגילין לשקר באומנות שלהם ואינם מתגנים לבריות באותו שקרות הם סוברים שלא יתגנו בשקרות שאר הדברים וכן אין מכירין בטורח וצרות של בני אדם ואינם חסים על חביריהם להפסיד ממונם ואלו היו באים בה מטעם אסמכתא לא היינו צריכין לאין לו אומנות אלא הוא שאף ביש לו אומנות אחרת היינו פוסלין אותו שהרי מ"מ גזילה היא בידו אלא שאין זה אסמכתא כמו שיתבאר:

ומלוה בריבית פירושו אפילו רבית שאינה קצוצה ואין צריך לומר בקצוצה שהרי מן התורה הוא פסול בה וכמו שאמרו בגמ' אל תשת ידך עד חמס אלו הגזלנים ומלוי ברבית אלא בשאינה קצוצה ובכללה כל אבק רבית וי"מ שאף רבית קצוצה אינה פוסלת לעדות אלא מדברי סופרים שאין חמס במה שהוא נותן לו מדעתו וראשון עיקר שלא עסקו במשנתינו אלא בפסול סופרים וכמו שאמרו עליה בגמ' כולם צריכים הכרזה ואלו פסול של תורה לא בעי הכרזה ואף בתלמוד ראש השנה אמרו עליה זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה ואמרו בגמ' שמע מינה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה:

ומפריחי יונים ופירשוהו בגמ' בשני פנים אחד מי קדמיה יונך ליון כלומר שמריצין יונים כאחד ומתנים שכל שיקדים במרוצתו לשל חבירו יתן לו חבירו כך וכך ודבר זה בכלל משחק בקוביא הוא וא"כ על כרחך אתה מפרשה כשאין לו אומנות אלא הוא ומעתה אע"פ שלענין פסק כך הוא לענין פירוש מיהא אינו נראה שאם כן היינו משחק בקוביא ואע"פ שתירצוה בגמ' תנא תולה בדעת עצמו ותנא תולה בדעת יונו אותו הטעם אינו אלא למי שהיה פוסל משחק בקוביא מחמת שהוא אסמכתא ואין דמי הריוח קנויים לו ולדעת זו לא הוצרכנו לאין לו אומנות אלא הוא והוא שאמר דאי תנא תולה בדעת עצמו התם הוא דלא גמר ומקני דסבר אנא ידענא טפי ומחשבתו הטעתו אבל תולה בדעת יונו אימא לא צריכא ואי תנא תולה בדעת יונו התם הוא דבנקישא תליא מלתא שמכין על שני דפין כל אחד בדף אחד והיונים מרגישים שבעליהם מזרזים אותם וממהרות לעוף ושמא סבור הוא אנא ידענא בנקישא טפי ונמצא שעל דעת רוב ידיעתו הוא סומך ואינו גומר ומקנה ודבר זה אינו אלא לדעת הפוסל מטעם אסמכתא וכבר רמזנו שדברים אלו אין בהם דין אסמכתא כמו שיתבאר ומעתה אתה מכיר שענין אי קדמיה יונך ליון בכלל משחק בקוביא הוא ואין פיסולו לענין פסק אלא בשאין לו אומנות אלא הוא ולענין פירוש אי אפשר לפרשה כן שהרי היינו משחק בקוביא אלא שעיקר הדברים פירושו מה שפירשו בו בגמ' לדעת אחרת והוא ארה ופירושו שמלמדין בצפצופיהם את היונים לבא לידיהם והוא גזל מדברי סופרים אף ביונים שבאו מאליהם וקננו שם מפני דרכי שלום כמו שבארנו במציעא פרק השואל ואי אתה צריך בפירוש זה לאין לו אומנות אלא הוא אלא אפילו יש לו אומנות אחרת פסול שהרי פיסולו משום גזל שבידו ודווקא בישוב שסתם היונים לבעלי השובכות:

וסוחרי שביעית ר"ל שעושין סחורה בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ושמא תאמר הרי דבר זה מן התורה וכבר הקדמת שמשנתינו בדברים שמן הסתם אתה מכיר בבעליהם חמוד ממון ועוברים בדברים שאין גזילתם מפורסמת אפשר שמאחר שאין כאן גזילה להדיא אלא שסחורתו בעבירה מנאוה עם האחרות שאינן מן התורה או שמא הואיל ולא נתפרש איסורה בתורה בהדיא אלא ממה שאתה דורש לאכלה ולא לסחורה והיית אפשר לדרוש לאכלה ולכל דבר המביא לידי מאכל ואפילו דרך סחורה על הדרך שביארנו במודר הנאה מחבירו מאכל מנאוה עם אותן שמדברי סופרים וגדולי המחברים נראה שפירשוה בשאין מתברר לו שפירות שביעית הן אלא באדם שיושב ובטל כל שני שבוע ואינו סוחר בפירות כלל ובשביעית אנו רואין אותו משתדל בסחורת פירות שחזקתו של זה שאוסף פירות שביעית ועושה בהם סחורה וזהו אצלי שאמר וסוחרי שביעית ולא אמר וסוחרי פירות שביעית וכך היא רמוזה בתלמוד המערב בפרק זה ובשביעית פרק כלל גדול וכן נראה שצירפו בה שם דבר אחר והוא שאף בזה אם יש עמו מלאכה אחרת אינו נפסל שאין מחזיקין אותו לסוחר בפירות שביעית אחר שהוא עוסק גם כן במלאכה אחרת שאלו היה הענין בפירות שביעית לא היה צריך עמהן למלאכה אחרת וכן אם היה סוחר בפירות כל שני השבוע אין מחזיקין אותו בשביעית בסוחר בפירות של שביעית אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת אלא בסחורות ישנות ואלו או ממקום שאין שם חומרי שביעית ויש שם לשון אחר לומר שאף בסוחר בפירות כל שני שבוע צריך להיות עמו בשביעית מלאכה אחרת ובבטל בשאר שני שבוע מסחורת פירות ומתחיל בו בשביעית אף במלאכה אחרת פסול וכן נראה דעת גדולי המחברים אלא שיותר נראה לפסוק כדעת ראשון לקולא ומטעם שהזכרנו ולשון תלמוד המערב בזה אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא היך עבידא היה יושב ובטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל מפשט ידיו נושא ונותן בפירות עבירה ר"ל אע"פ שלא נתברר שהן של עבירה שחזקתו בכך אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול אבל אם היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע וכיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות אפילו בשאין עמו מלאכה אחרת כשר ר' אבא בר זבדא תני לחומרא היך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות שעמו אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם אין עמו מלאכה אחרת אסור היה בטל כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת פסול וממה שכתבנו אתה מתבונן בפירושו אע"פ שגדולי הדורות ותלמידיהם באים בפירושה בעקיפין לפרשה מצד שאין עוסקין ביישובו של עולם ממה שאמרו בה יושב ובטל ואין זה כלום ולא נאמר בטל בכאן אלא בבטל מסחורת פירות כמו שבארנו:

ויש ספרים שגורסין במשנה זו והעבדים ופירושו אע"פ שמלו וטבלו לשם עבדות הואיל ולא נשתחררו אח"כ שהרי כל עצמן אינן אלא כנשים ואין כשרים אלא לעדות שהאשה כשירה לה כגון להשיאה במת בעלה או שלא להשקותה בנתקנאה ונסתרה והעידה שנטמאת וכן כל אלו השנויים כשרים לעדות אשה אחר שאין פיסולם אלא מדברי סופרים ומ"מ בספרים מדוייקים אין גורסין כאן והעבדים כלל וכן עיקר שהרי לא באו במשנה זו לבאר אלא בחשד חמס כמו שהקדמנו וכן בפסולי סופרים ועבד פסול תורה הוא כמו שהתבאר בקמא פרק חובל בסוגיא הבאה על משנת אין לעבדין בשת ובמשנת ראש שנה שנו בה עבדים וללמד שאף ר' שמעון שהיה מכשיר בקרובים פוסל בעבדים:

אמר ר' שמעון בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית וכו' פירשוה בגמ' בתחלה היו אומרים שאף האוספים לעצמם לאכול קודם שעת הביעור היו נפסלים מפני שהעניים היו אוספים ומביאים לאותם שהמציאו להם מעות והיה כעין סחורה ומשרבו האנסים לאחר חורבן שהטילו מלכי הגויים מס על תבואת הארץ כך וכך על שדה פלוני וכך וכך על שדה פלוני אע"פ ששביעית נוהג בארץ אף לאחר חורבן התירו לזרוע ולא פסלו אלא הסוחרים אבל האוספים כשרים אחר שמתעמלין בזריעה ומ"מ לא היה היתר זה אלא במקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל אלא עולי מצרים שהרבה כרכים כבשום עולי מצרים והניחום עולי בבל ואותם המקומות אין קדושת שביעית בהם אלא מדברי סופרים וי"מ אף באותם שהחזיקו בהם עולי בבל על ידי גוים אע"פ שבשכירות ישראל היה נעשה ובירושלמי פירשוה אף על ידי ישראל ובסכנת נפשות וגדולי המחברים פירשו באנסים אלו שהיה להם לעשות מזונות לחיילותיהם והתירו להם לזרוע בשביעית דברים שצריכים להם עבדי המלך לבד וכן הדין אצלם אם כפה אותם אנס לעשות בשביעית בחנם בעבודת המלך וכיוצא בה שהוא עושה:

אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא פירשוה בגמ' על המשחק בקוביא ומטעם שאינו עוסק בישובו של עולם כמו שביארנו שאם מטעם אסמכתא לא היינו צריכים לאין לו אומנות אלא הוא ובתלמוד המערב מפרש לדברי ר' יהודה אף בפירות שביעית ועל הדרך שכתבנו והלכה כר' יהודה ומ"מ ראיתי לקצת גדולי הדורות דדווקא כשהמעות של שניהם על הדף ששוחקין בה שהדף והמעות הכל קנוי לאותו שמרויח לקנות המעות בו אבל אותם המשחקים על אמונתם ומקנים זה לזה בדבור אסמכתא גמורה היא ולא קניא:

תוס' בד"ה רבא דאמר כו' ועוד דהכא פליג ר"י ורשב"ל כו' עכ"ל ק"ק להאי תירוצא דמצינן למימר דרבא פסק כר"מ הא לא פשיט מידי דאימא דלר' יוחנן בין בזו ובין בזו פליגי ופסק רבא בלפני גמר דין כר"מ דיכול לחזור בו ובלאחר גמר דין פסק כרבנן ודו"ק בד"ה שלח ליה כו' דכיון דכבר נשבע הוי לאחר גמר דין כו' עכ"ל וכן צריך לומר ודאי בהך דדור לי בחיי ראשך דאיירי שכבר נשבע אלא דר"ת סמך דבריו אהך דפ' י"נ דנשבע בלא וי"ו לא משמע כן והוצרך להגיה שם ונשבע בוי"ו וק"ל:

בד"ה כל כה"ג כו' ע"כ נראה לר"ת כו' אבל הכא לא הוי אסמכתא כו' מגו דאי מרווח בעי איהו למקני כו' עכ"ל ק"ק לפירושו כיון דמטעם זה לא הוי אסמכתא אבל באין יכול להרויח הוי אסמכתא לכ"ע [א] אם כן מאי מייתי מההיא דר"י משום דרבי טרפון לעולם כו' דהא התם לא שייך מגו דמרווח בעי איהו למקני ולכ"ע הוי אסמכתא בכה"ג ויש ליישב ודו"ק: