מסכת סנהדרין דף י״ט עמוד ב׳

נפנה שמעון לימינו לידע אם יאמרו כמותו:

כבשו פניהם שהיו יראין ממנו:

בעל מחשבות הקב"ה:

ולא חולצין לאשתו מפני שאסורה לינשא:

חליצה גנאי היא לו לבא לב"ד ותהא רוקקת לפניו וייבום גנאי הוא לו לקום על שם אחיו:

הא דרב אשי בפ' קמא דקידושין (דף לב:):

הראויות לו המותרות לו אבל נשיו של שאול לא:

מלוה אית לך גבאי עושר גדול וקידושין אחרים לא קיבלתי:

מצוה שאני וכה"ג לא משני הש"ס גבי המלך שעבר לפני כלה בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף טז.) דמשני פרשת דרכים הואי ואמאי לא משני מצוה שאני וי"ל דהתם אין המצוה כי אם בשביל כבוד החתן והכלה וכבוד מלך עדיף טפי מכבוד החתן וא"כ ליכא מצוה אבל הכא גבי יבום מצוה איכא:

שפדאו מצער גידול בנים פי' הקונטרס גידול י"ב שבטים ולא נהירא חדא דאינו צער אלא שמחה כדאמרינן (ברכות דף סג.) גבי עובד אדום שברכו ה' בבנים בשכר הארון שהיה בביתו ועוד דאברהם היו לו בנים מקטורה וצריך לומר צער של יוסף ואחיו וגלגול ירידת מצרים:

אין נושאין אלמנותו של מלך ר' יהודה אומר מלך נושא אלמנותו של מלך שכן דוד נשא אלמנתו של שאול שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ונשי אדניך בחיקך. תניא אמרו לו לר' יהודה נשים הראויות לו מבית המלך ומאן נינהו מירב ומיכל. שאלו איך נשא דוד שתי אחיות א"ר יוסי מיכל לאחר מיתת מירב נשאה. ר' יהושע בן קרחה אומר קידושי טעות היו לו במירב שנאמר תנה את אשתי את מיכל. מיכל אשתי ולא מירב אשתי. ואסיקנא שאול סבור מאה ערלות פלשתים לא חזו ולא מידי ודוד סבר לכלבי ושונרי שוו פרוטה. ור' יוסי האי תנה את אשתי את מיכל מאי עביד ליה. א"ל מקראות הללו מעורבבין הן שנאמר ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל המחולתי. והכתיב ושאול נתן את מיכל בתו לפלטי בן ליש. אלא מקיש קדושי (מיכל למירב) [מירב לעדריאל לקדושי מיכל לפלטי] מה קידושי מיכל לפלטי בעבירה אף קידושי מירב לעדריאל בעבירה ש"מ כי שאול בשתיהן שלא כדין עשה ולעולם מיכל אחר מיתת מירב נשאה ר' יהושע בן קרחה אומר מירב ילדה לעדריאל ומיכל גידלתם ונקראו על שם מיכל ללמד שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו הוא ילדו. ר' חנינא אמר מהכא ילד בן לנעמי רות ילדה ונעמי גידלה לפיכך נקרא על שמה. א"ר יונתן כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא ילדו שנאמר אלה תולדות אהרן ומשה אהרן ילד ומשה לימד ונקראו על שמו. לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם יעקב פדה אברהם מצער גידול בנים. פלטי שמו למה נקרא שמו פלטיאל שפלטו אל מעבירה. מה עשה נעץ חרב בינו לבינה ואמר העוסק בדבר הזה ידקר בחרב זו עד בחורים מלמד שהיו כבחורים. א"ר יוחנן תוקפו של בועז ענותנותו של יוסף שנאמר ויבא הביתה לעשות מלאכתו [נא שניהם לדבר אחד נתכוונו תוקפו של בועז ענותנותו של פלטי כתיב וילפת אמר רב נעשה בשרו כראשי לפתות.

כל שדנין אותו אין נושאין לו פנים בשום דבר אלא יקוב הדין את ההר שנאמר לא תגורו מפני איש ואין הדיינין משפילין את כבודם בשביל כבוד אותו שהם דנין כלל ואפילו היה מלך הואיל ומ"מ דנין אותו שלא לפניהם הוא עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר כי המשפט לאלוקים הוא:

זה שביארנו שכל שמעידין עליו צריך הוא לעמוד עד שיעידו בו כך יראה מסוגיא זו ומ"מ במסכת שבועות ל' א' יתבאר שאין קפידים בישיבתם ובלבד שיהיו שניהם יושבים או שניהם עומדים ועוד אמרו שם שתלמיד חכם ועם הארץ מושיבין את התלמיד חכם ואומרין לעם הארץ שישב ואם לא ישב אין מדקדקין בכך ומעתה קשה לבאר בסוגיא זו האיך אמרו לינאי המלך עמוד על רגליך ואין כבוד המלך פחות מכבוד תלמיד חכם ולא עוד אלא שאף הוא תלמיד חכם היה פירשוה שאין בעל דין יכול לישב מעצמו אא"כ הושיבוהו בית דין ואפילו תלמיד חכם וינאי מעצמו ישב וכל שישב מעצמו אומרין לו עמוד ויש שפירשוה בשעת גמר דין וכן עיקר שבשעת גמר דין יהיה הבעל דין מי שיהיה הוא בעמידה ודיין בישיבה שנאמר ויעמוד כל העם על משה ואיזהו גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ובשעת משא ומתן הוא שאפשר להושיבם וזה שאמרו ויעידו בך פירושו ויגמרו את דינך ולאו דוקא העדת העדים או שמא שעת העדת העדים כשעת גמר דין ובירושלמי אמרו צריכים העדים לעמוד בשעת עדותם ר' ירמיה אומר אף הנדונין צריכין לעמוד בשעה שמקבלים את דינם ומ"מ עדים אף בשעת משא ומתן בעמידה וכתבו גדולי המחברים שבזמן הזה מושיבין בכל בתי דינים עדים ובעלי דין לסלק המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי התורה כלם על תלם:

זה שביארנו שהמלך אינו מעיד ושאף הכהן גדול אינו מעיד אלא למלך ממלכי בית דוד או לבן מלך מבני מלכי ישראל ובפני המלך על הצדדין שבארנו לא סוף דבר בממון אלא אף באיסורין כן ומ"מ תלמידי חכמים יכולין לימנע שלא לילך ולהעיד במקום שהדבר זלזול אצלם כגון שהבית דין פחות מהם בחכמה ודווקא בדיני ממונות אבל לאיסור ולדיני נפשות ומכות אין יכולין לימנע כלל וזהו שאמרו שבועות ל' ב' האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מלתא למיזל קמי דיינא דזוטר מיניה לא מיבעי ליה למיזל והני מילי בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' ודיני נפשות ומכות בכלל איסור הם:

כבר ידעת ששתי אחיות אסורות אא"כ זו אחר מיתתה של זו ומ"מ אם היו לו קידושי טעות בראשונה הואיל ונתברר לו טעותו אין שום סרך איסור בנשואי שניה שאין קידושי טעות כלום וכן בכל העריות:

המקדש במלוה אינה מקודשת ואם קדשה במלוה ופרוטה הרי היא מקודשת שדעתה על הפרוטה לפי דרכך למדת שהאשה מתקדשת בפרוטה ואפילו לא היה ראוי לאדם כלל הואיל וראוי לכלביו בכדי שוה פרוטה פרוטה היא:

כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו רמז לדבר יולד בן לנעמי ונאמר גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה וכי יוסף ילד והלא יעקב ילד אלא יעקב ילד ויוסף גדל לפיכך נקרא על שמו:

איזהו הגבור הכובש את יצרו ואשרי מי שלמד מן הצדיקים שלשה נתגברו ביצרן ונמלטו מעבירה ואחרון אחרון מהם חביב יוסף ובועז ופלטי בן ליש יוסף נתגבר ביצרו ותקפו של יוסף ענותנותו של בעז ר"ל מה שהיה נחשב דבר גדול אצל יוסף היתה ענוה ודבר שאין לו שם אצל בועז שיוסף אשת איש ואשת אדוניו ואינה עמו במטה ובועז פנויה ועמו במטה ותקפו של בועז ענותנותו של פלטי בן ליש שנתן לו שאול את מיכל אחר שנתקדשה לדוד ונזהר ממנה מצד קידושי דוד ושל בועז לילה אחת ושל פלטי זמן מרובה:

תוס' בד"ה מצוה שאני וכה"ג לא משני כו' דמשני פרשת דרכים הוי כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא דאימא דניחא ליה לשנויי התם פרשת דרכים שאני אליבא דכ"ע אפילו לרבנן דפליגי הכא אר' יהודה וס"ל דלא חולץ כו' ולא מייבם ולית להו מצוה שאני והתוספות בס"פ אלו נאמרין יותר נכונים בזה דמשני התם מצוה שאני אליבא דכ"ע ואהא קשיא להו שפיר אמאי משני התם פרשת דרכים הואי ולא משני נמי מצוה שאני לכ"ע והא דלא תקשי להו אהך דהכא דלית להו לרבנן מצוה שאני והתם בפרק אלו נאמרין משני לכ"ע מצוה שאני דיש לומר דהתם מצוה דכבוד תורה שאני אבל שאר מצות לא ועי"ל דס"ל ההיא מתני' דס"פ אלו נאמרין דשבחוהו חכמים ומשום דמצוה שאני כר' יהודה דהכא אתיא ולהכי קשיא להו שפיר התם כיון דסתמא דמתניתין כר"י אזלא דמצוה שאני והלכתא כוותיה ה"ל לשנויי נמי התם הכי ודו"ק:

גמ' שאול סבר מלוה ופרוטה עיין חגיגה ד' ט"ז ע"א תוס' ד"ה יוסי:

שם שפלטו אל כעין זה לקמן דף לז ע"ב גבי שאלתיאל וכן ב"ב דף קי ע"א גבי שמואל ובתמורה דף יז גבי עתניאל ובירושלמי ספ"ה דסוטה גבי אליהוא בן ברכאל:

בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע, וּמֵתוּ (שמות כא, כט) הא דהמיתם מיתה זו שהיא בחבטה נראה בס"ד דידוע הדן דין אמת מתקן שם אדנ־י שיש בו כ"ד צרופים כי שם אדנ־י הוא אותיות 'דינא' בסוד דינא דמלכותא דינא, ולכן הם שחטאו בדינא ופגמו בשם אדנ־י המיתם בחבטה כי חֲבָטָה [24] מספר כ"ד שהוא כ"ד צרופים של שם אדנ־י ולכן החבטה היתה בקרקע לרמוז שהפוגם במלכות שנקראת 'קרקע עולם' שהוא סוד שם אדנ־י. ועוד נראה לי בס"ד עשה להם מדה כנגד מדה הם החניפו לינאי שלא רצה לעמוד אלא ישב הפך הדין ולא אמרו לו כלום לכך המיתם בחבטה שהיא הפך העמידה גם עוד מחמת דסקילה חמורה המיתם בחבטה שהיא כמו סקילה להורות עונם חמור מאד שחטא בדין שעליו קיים ובלעדו העולם חרב כן הוא חבט גופם שהוא עולם קטן בקרקע.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ. דקדק הרב עיון יעקב למה גזרו במלכי ישראל ולא במלכי בית דוד? ואי משום דלא היתה המעשה במלכי בית דוד הא לא היתה נמי במלכי ישראל אלא במלכי בית חשמנאי דינאי ממלכי בית חשמנאי הוה עיין שם. ומלבד דהתירוץ פשוט דמלכי בית חשמנאי בכלל מלכי ישראל חוץ מזה נראה דליכא טעמא לגזור במלכי בית דוד מפני שיש ישיבה בעזרה למלכי בית דוד (יומא כה.) ולכן אם יעמדו לפני הסנהדרין לא קפדי בעבור זלזול מלכותם מאחר שיש להם הכבוד הגדול בדבר זה של עמידה דמלכי ישראל עומדים בעזרה והם יושבים. ומה שאמרו לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ קשא הוה להו למימר תחילה חלוקה של 'לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ' כי עובדא דתקלה הוה בענין העדות אבל כשקראו אותו לדין בא לדון אותו ולא סירב? ונראה לי דנקיט להו כפי סדר הנהוג דתחילה קורין אותו לדין ואחר כך מעידין אותו. ומה שאמרו 'לֹא דָּן וְלֹא מֵעִיד' היינו כדי ליישב חלוקה השנית של דנין ושל מעמידין שאם יהיה דן ומעיד הוי תרתי דסתרי והוי חנופה ועול.

אָמַר לֵיהּ מִלְוֶה אִית לָךְ גַּבָּאִי, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (שמואל א יז, כה) (שמואל ב ג, יד). קשא מכאן נראה דשאול טען דאין מֵרַב מקודשת משום דאין מקדשין במלוה ומן הכתוב משמע דְּמֵירַב היתה גדולה דכתיב הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵירַב (שמואל א' יח, יז) וכיון דהיא גדולה אינה ברשות אביה כדי לקדשה ואם כן מֵירַב בלאו הכי אינה מקודשת אפילו אם היה מקבל קדושין בעין? ונראה לי דמה שאמר בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵירַב, היינו גדולה שבקטנות ולעולם עודנה ברשות אביה.

אִי בָּעִית דְּאֶתֵּן לָךְ מִיכַל, זִיל אַיְתִּי לִי מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים (שמואל ב' ג, יד). יש להבין למה אמר לו מספר מאה ולא פחות ולא יותר? ונראה לי בס"ד מִיכַל [100] מספר שמה מאה ולכן אמר לו אִי בָּעִית דְּאֶתֵּן לָךְ מִיכַל ששמה עולה מאה אַיְתִּי לִי מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים כמספר שמה. אך דוד המלך ע"ה אמר מיכל צדקת היא וכל צדיק שמו כפול אחת למטה ואחת למעלה בשרשו לכן הביא לו מאתים ערלות כמנין שם מיכל כפול. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ הטעם שאמר לו 'מֵאָה עָרְלוֹת' בדקדוק דאמרו רבותינו ז"ל במדרש שמואל וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת 'מִמַּעַרְכוֹת' פְּלִשְׁתִּים (שמואל א' יז, כג), 'ממערות' כתיב ממאה ערלות שבאו על ערפה אמו מאה פלשתים באותה הלילה שפירשה מחמותה ונתעברה מהם בגלית, רבי תנחומא אומר אף הכלב לכך אמר לו גלית לדוד הֲכֶלֶב אָנֹכִי (שמואל א' יז, מג) עיין שם. וכן אמרו בגמרא דסוטא (סוטא דף מב:) דקרו ליה בר מאה פפי עיין שם. ולכן כאן אמר לו שאול הנה הקדושין שקדשת את מֵרַב בהריגת גלית שהוא בן מאה ערלות לא תפסי משום דהוי מלוה אך אם תרצה את מיכל אז במקום אותם קדושין של הריגת גלית שהיה בן מאה ערלות תביא מאה ערלות ממש של פלשתים ותתקדש לך מיכל בהם ולכן אמר לו'מֵאָה עָרְלוֹת' שהם גלית שהיה בר מאה פפי עד כאן דבריו נר"ו. ברם יש לדקדק דקדוק אחר בזה למה אמר לו 'מֵאָה עָרְלוֹת' ולא אמר לו 'מֵאָה רָאשִׁים'? ונראה לי בס"ד משום דאין קדושין תופסים באיסורי הנאה ואם היה אומר לו מאה ראשים נמצא לוקח ראשים שלהם ומביאם לו אחר שימותו ובשר מת אפילו של גוי אסור בהנאה, לכך אמר לו'מֵאָה עָרְלוֹת' והיינו שיחתוך אותם קודם שימותו ואחר כך יהרגם. ואם תאמר אם כן יאמר לו שיביא מאה אצבעות דגם כן אפשר שיחתוך קודם שיהרגם זה אינו כי יתכן יביא אצבעות של נשים ואינו ניכר והוא רוצה שיהרוג אנשים שהם בני מלחמה ולא נשים שאינם בני מלחמה. ובזה יובן בס"ד מה שאמר פלשתים לאכיש על דוד המלך ע"ה וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם (שמואל א' כט, ד) כלומר זה אכזר על פלשתים הרבה שבעת שהיה הורג אותם במצות שאול אדוניו היה מצערם ביותר שהיה חותך ערלות שלהם קודם שיהרגם ואחר כך הורג אותם ואם היה לו צורך בערלות למה לא היה חותכם אחר הריגה? אלא ודאי נוהג באכזריות עמהם! ואיך נאמין בו עתה? וידוע כי הגיד שבו הערלה נקרא ראש הגויה (משנה נגעים ו, ז) ולזה אמר 'בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם' הוא ראש הגויה שלהם שהיה חותך באכזריות בעודם חיים. ודע דאין לתרץ לדקדוק הנזכר שאמר לו ערלות ולא אמר לו ראשים משום שמא יביא לו ראשים של נשים דזה אינו דאף על גב דבשערות הראש שוים אנשים ונשים וגם מצד הזקן נמי ליכא היכר כי יאמר של בחורים הם שעדיין לא צמחו להם זקן הנה יש היכר מובהק בין אנשים לנשים בראש מצד הגלגולת כי הנקבה הגלגולת עצם אחד והזכר שנים מורכבים זה בזה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ לדקדוק הנזכר דאמר לו שיביא לו מאה ערלות כדי שישהה בעסק זה של חתיכת הערלות ואחר כך יהרגם ואולי מה דביני וביני יבואו אחרים לעזרתם ויהרגוהו כי מטרת כונתו היתה כדי שיהרג או שזה אשר חותך ערלתו יתעורר במר נפשו ויהרגנו מה שאין כן אם יביא לו ראשים הנה ברגע חותך ראשם בסיף ולוקח הראשים וילך לו. ועוד גם בהקדמה הנזכר לעיל של מאמר רבותינו ז"ל יתורץ שפיר דלכך אמר לו 'מֵאָה עָרְלוֹת' כי זה רוצה אותה במקום הריגת גלית שהיה בן מאה ערלות וכנזכר לעיל עד כאן דבריו נר"ו.

שָׁאוּל סָבַר לָא חָזִי וְלָא מִידִי. קשא איך יסבור כן והא ודאי שוו פרוטה דמאכילן לכלבי ושונרי? ונראה לי בס"ד סבירא ליה לשאול כיון דהוא לא הוה ליה כלבי ושינרי אז לגבי דידיה לא חזי ולא מידי. ואם תאמר ימכור אותם לאחרים דאית להו כלבי ושונרי סבירא ליה אין דרכו של מלך למכור דבר ששוה שנים ושלש פרוטות או יותר ולכך לגבי דידיה לא חזי כלום.

רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר מֵהָכָא "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי", וְכִי נָעֳמִי יָלְדָה? וַהֲלֹא רוּת יָלְדָה! אֶלָּא רוּת יָלְדָה וְנָעֳמִי גִּדְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמָהּ (רות ד, יז). יש להקשות מה מצא יתרון רבי חנינא בהוכחה זו מפסוק על הוכחה של רבי יהושע דהוכיח ממיכל (שמואל ב' כא, ח)? ונראה לי בס"ד כי ממיכל יש לומר נחשב כאלו ילדו מעת שגדלו ולא הוי כאלו ילדו מזמן שנולד בעולם, אך מכאן מוכח דנחשב כאלו ילדו מעת שנולד דהא כתיב 'וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי' רצונו לומר מעת שנקרא לו שם שהוא בעת הלידה חשיב יולד בן לנעמי. אי נמי התם הכתוב קראם ילדיה בעבור המצוה שעשתה עמהם אך כאן גם הנשים דעלמא קראו 'יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי' ועוד קראו לו בן מעת שהתחילה בגידול שלו אך גבי מיכל נאמר כן אחר שכבר גידלה אותם. והא דקאמר 'כָּל הַמְגַדֵּל' בא לרבות אפילו במגדל יתום והוא קרובו דבלאו הכי חייב בו משורת הנימוס ודרך ארץ.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מֵהָכָא "וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִּיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר" (דברי הימים א' ד, יח). יש להקשות מה בא להוסיף בראיה זו? ונראה לי בס"ד דלא תימא כל זה הוא בישראל שגידל יתום ישראל אבל בגר שגידל יתום ישראל לא חשיב גר זה כאלו ילדתו כיון דזה המגדל לא היה עיקרו ישראל ולכך הביא האי קרא ד'אִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִּיָּה' דמשמע בתיה שהיתה תחילה נכרית ונתגיירה חשיבה ילדתו למשה רבינו ע"ה. והא דרבי אלעזר הביא מקרא ד'גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף' (תהלים עז, טז) נראה לי בס"ד דלא תימא לא נאמר זה אלא בנתטפל בגופו שהביאו לביתו וגידלו אצלו כי כן נקיט בתחילת המאמר 'הַמְגַדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ' אבל אם הוא מהנהו באופן שאינו רואהו אלא שולח לו מאכל ונותן לו מעות לקנות אין זה חשיב כאלו ילדו לכך הביא מקרא דיוסף הצדיק ע"ה ששלח להם לביתם ולא באו בתוך ביתו.

וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב שֶׁפְּדָאוֹ לְאַבְרָהָם? אָמַר רַב יְהוּדָה שֶׁפְּדָאוֹ מִצַּעַר גִּדּוּל בָּנִים, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ" (ישעיהו כט, כב). בפרוש רש"י ותוספות לא נתיישב מה שאמר 'וְהַיְנוּ דִּכְתִיב' דתלה הא בהא, וגם במה שכתב הרי"ף ז"ל לא נתיישב היטב. ונראה לי בס"ד דהפדיה היא על שהיה ראוי לבא צער לאברהם אבינו ע"ה בשביל גידול בנים שלו שהם ישמעאל והשאר שלא טרח עמהם לגדלם בצדקות ומעשים טובים כראוי לו, וכן היה ראוי שיגיע ליצחק אבינו ע"ה צער בשביל גידול עשו ואותו הצער שהיה ראוי לבא לאברהם ויצחק בתורת עונש בעבור גידול בנים שלהם, פדאם ופטרם ממנו יעקב אבינו ע"ה באותו הצער שסבל בגידול בניו שגידלם בצדקות ותורה ויראת שמים. ומה שאמר הכתוב על יעקב 'אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם' ולא זכר את יצחק, נקיט אברהם לרבותא דאפילו שהוא אבי אביו פדאו וגם לרבותא מפני שהיה לו בנים הרבה ישמעאל ובני קטורה ופדאו מכולם ולכן קאמר 'לֹא יֵבוֹשׁ' מאביו יצחק בראותו שיש עליו ח"ו עונש וחטא מחמת חסרון שהיה מצד גידול עשו 'וְלֹא יֶחֱוָרוּ פָּנָיו' מאבי אביו בראותו שיש עליו חטא ועונש מצד חסרון שהיה בגידול ישמעאל ובני קטורה, יען כי באמת בא הוא ותיקן החסרון ונתבטל הקטרוג על ידי טרחו ועמלו שיגע וטרח בגידול בניו שגידל את כולם בצדקות וישרות ויראת שמים. ולזה אמר 'בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ' (ישעיה כט, כג) רצונו לומר כולם צדיקים שנקראים 'מַעֲשֵׂה יָדַי' המה 'בְּקִרְבּוֹ' יודיעו שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ שבזה נשלם ונתקן חסרון שהיה לאביו ואבי אביו מצד גידול בנים שלהם וסילק מעליהם הצער. והנה הטעם שנתקן החסרון שהיה לאברהם ויצחק ע"ה מצד הגידול של הבנים שלהם על ידי הגידול השלם והטוב שעשה יעקב אבינו ע"ה בבניו היינו מפני ד'בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים' (קידושין ד.) ולכן בניו של יעקב אבינו ע"ה שנתגדלו בצדקות וירא שמים חשובים בני אברהם ויצחק ממש. ואם תאמר תינח לגבי יצחק אבינו ע"ה חשובין בניו ממש משום דבני בנים הרי הם כבנים אבל לגבי אברהם אבינו ע"ה רחוקים הם, לכן סמך תלמודא לדרשא זו הדרשה דרבי שמואל בר נחמני דאמר 'כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ' וידוע דאברהם אבינו ע"ה לימד תורה ליעקב אבינו ע"ה כמו שכתב בספר חסידים חמש־עשרה שנה למדו שלשה אבות אברהם יצחק ויעקב תורה זה בזה, ועל כן כיון דאברהם אבינו ע"ה לימד תורה את יעקב חשיב כאלו ילדו והוי יעקב אבינו ע"ה בנו של אברהם אבינו ע"ה ואז השבטים בניו של יעקב אבינו ע"ה נחשבים בניו של אברהם אבינו ע"ה דבני בנים הרי הם כבנים ובזה נתבאר שפיר בס"ד הסמיכות של מאמר רבי שמואל בר נחמני עם מאמר רבי יונתן שדרש בפסוק לָכֵן כֹּה אָמַר הֳ' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם (ישעיה כט, כב) ודו"ק.