מסכת סנהדרין דף ט״ו עמוד ב׳

אימא לקטלא לחייב מיתה לבעליו וניחייביה מיתה והיכי מפקינן לה מפשטיה לגמרי:

אי כתב הכי קושיא היא כלומר איצטריך יומת לדונו במיתה האמורה בתורה סתם דאינו אלא חנק דלא תימא גם בעליו יסקל:

קטל איהו בסייף דקי"ל לקמן (סנהדרין ד' נב) רוצח בסייף:

קטל שורו נימא בסקילה דחמירה מכולן בתמיה:

הניחא הא דעקרת ליה לקרא מפשטיה ולא מוקמינן ליה למיתת חנק ממש:

למ"ד חנק חמור מסייף בפ' ד' מיתות (לקמן סנהדרין נ:) הלכך איכא למיפרך קטל איהו בסייף קטל שורו בחנק:

אלא למ"ד חנק קל אימא למיתת חנק אתא:

משום היא גופה משום הך קשיא גופא דלא תימא לא תקחו כופר כתב רחמנא וליקטול כתב רחמנא ונתן פדיון נפשו למימר דהיכא דקטל איהו לא תסגי ליה בממונא כו' אבל קטל שורו סגי ליה בממונא ואי לא יהיב כופר חייב חנק:

אימא לקטלא הוא דאתא תימה דמשמע דאי לקטלא אתא תו לא דרשינן מיניה כמיתת בעלים כך מיתת השור ותימה הא גבי רובע דדריש לעיל מדאיתקיש וכ"ת משום דחדא מיתה כתיב אתרווייהו דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה הא גבי שוכב דרשינן מדאיתקיש אע"ג דכתיב מיתה בכל חד באפי נפשיה ואיש כי יתן שכבתו בבהמה מות יומת וגו' וי"ל דהתם בהמה כתיב בתריה לאקשויי בהמה לאיש אבל הכא כתיב שור ברישא והדר בעלים לאקשויי בעלים לשור ולא שור לבעלים אי לאו משום דמייתר דלא איצטריך לגופיה וא"ת והא אכתי אצטריך יומת למיתה בידי שמים כדדרשינן באלו נערות (כתובות לז: ושם) לפי שמצינו מומתין בידי שמים נותנין ממון ומתכפר להם שנאמר ואם כופר יושת עליו וי"ל דאי למיתה בידי שמים לחוד אתא הל"ל ימות אבל יומת משמע בב"ד לכך מוקמי ליה למיתה ממש או לכמיתת בעלים כך מיתת השור ומ"מ כי מוקמינן ליה לכמיתת בעלים כו' דרשינן נמי מיתה בידי שמים דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דבעלים חייבין מיתה ועי"ל דה"פ ואימא לקטלא נמי הוא דאתא ולא למעוטי דרשה דכמיתת בעלים כך. מיתת השור קא אתי דקדרשינן ליה נמי מדאיתקש:

שור סיני בכמה איש סיני לא קמיבעיא ליה כדמוכח בסמוך דדריש אם בהמה אם איש מה איש בכ"ג משמע דאיש פשיטא ליה אע"ג דאכתי לא מכתב קרא דושפטו העדה והצילו העדה (במדבר ל״ה:כ״ה) מ"מ כיון דתקון יתרו סנהדראות סתמא דמילתא סנהדרי קטנה נמי לדיני נפשות תקון וא"ת ומאי קמיבעיא ליה משור סיני דמ"נ מינה מאי דהוה הוה וכן קשה בפ"ב דמסכת ע"ז (דף לד.) במה שימש משה כל ז' ימי המילואים ושמא מיבעי ליה למיסבר קראי כדאשכחן פ"ק דיומא (ד' ה. ושם) גבי כיצד הלבישן:

מי גמרי' שעה מדורות או לא תימה הא אפילו דורות מדורות לא ילפינן לעיל דמיבעי לן קרא לרובע ונרבע ושור הנסקל וי"ל דהכא אית לן למילף טפי משום דכל דיני סקילה ילפינן לקמן מסיני בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה.) מניין שבדחייה הוא ת"ל ירה מניין שבסקילה ת"ל סקול:

והברדלס פ"ה פוטיי"ש ולא משמע כן דאותו אינו עז כל כך וכאן משמע שהוא עז ביותר ודרכו להמית את האדם וכן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כד.) אמרי' המציל מן הארי ומן הדוב כו' ובפ"ק דב"ק (טו: ושם) תנן הרי אלו מועדים ואפשר שהוא מין נחש דהא מפרש התם בגמ' (טז: ושם) דברדלס היינו אפא וצבוע זהו אפא וצבוע זהו אפעה שהרי גיא הצבועים מתרגמינן מישר אפעיא (שמואל א יג) וכתיב אפעה ושרף מעופף (ישעיהו ל׳:ו׳) ומיהו יש עדיין ברדלס אחר דהא בפ"ק דבכורות (דף ח.) חשיב אפעה לע' שנה ברדלס לג' שנים ואע"ג דחשיב לה התם בהדי זאב וארי ע"כ לאו היינו ההוא דהכא ודב"ק דהא מפרש התם דהיינו אפא דהוא אפעה ויתכן דההוא דבכורות הוא פוטיי"ש שפ"ה בכאן וכן ההיא דפ"ק דפסחים (דף ט.) אם חולדה וברדלס מצויין שם משמע שהיא חיה קטנה כעין חולדה:

ור' יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו אדר"א דמתני' קאי דקסבר (אית) להם תרבות ואין להם בעלים ותימה דבפ"ק דב"ק (דף טו:) תנן ר"א אומר בזמן שהם בני תרבות אינן מועדים ואומר ר"ת דהתם גרס ר' אלעזר שמזכירו אחר ר"מ התם בגמרא והכא ר' אליעזר שהוא קודם ר"ע ומיהו אכתי קשה דהתם תנן והנחש מועד לעולם אליבא דכ"ע והכא קאמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא דיש להם תרבות ויש להם בעלים אפי' נחש ושמא יש לחלק דלענין דאין להורגן כל הקודם קאמר הכא דיש להם תרבות אפי' נחש אבל לא לענין נזק שלם ועוד אר"ת תרבות דהתם הוא שגידלם בביתו ותרבות דהכא היינו בקשורים בשלשלאות כגון ארי בגוהרקי שלו דאין להורגם אלא כשהמיתו אפי' נחש:

מאי זכה זכה לעורן במרובה (ב"ק דף פ: ושם) גבי חתול כולהו מודו דזכה לעורו:

תניא כוותיה דר"ל הא דלא חשיב הך בריש החולץ (יבמות דף לו. ושם) בהדי תלת דהלכה כר"ל משום דהכא אליבא דר"א פליגי:

מעשרה עד ק' הא דלמר חשיב עיר בק' ולמר בעשרה נראה דפליגי בקרא דעמוס ה' דכתיב העיר היוצאת אלף תשאיר. מאה והיוצאת מאה תשאיר עשרה:

כדעייל לעיבור אמר הא תלת גבאי א"ר זעירא לוד מיהודה היא ומפני מה אין מעברין בה. מפני שהן גסי הרוח ומיעוטי תורה. הפך אפוי וחמא ר' אחא בן פזי א"ל איטה עבדתוני מבזה רבנן:

דיני נפשות בכ"ג הרובע והנרבע בכ"ג. קא פסיק ותני רובע לא שנא רובע זכר ולא שנא רובע נקבה דמשמע כל רובע בין אשה שהביאה עליה בהמה בין איש שהביא עליו בהמה מיתתן בכ"ג. בשלמא אשה כתיב בה והרגת את האשה ואת הבהמה אלא איש מנא לן. ופשטוה מדכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת דלא הוה צריך דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת. כל שוכב למה נאמר לא בא אלא לנשכב ומדאפקיה רחמנא בלשון שוכב ש"מ מה שוכב הוא ובהמתו בכ"ג אף משכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה. שור הנסקל בעשרים [ושלשה] שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת מה מיתת בעליו בכ"ג אף מיתת השור בכ"ג ואסיקנא אבל למקטליה על רציחת בהמתו ליכא למימר הכי דכתיב ביה בהורג עצמו קרא אחרינא מות יומת המכה רוצח הוא למה לי. אלא ללמוד כי על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו:

הזאב והדוב והארי והנמר והברדלס והנחש מיתתן בכ"ג ר' אלעזר אומר כל הקודם להורגן זכה. אמר ריש לקיש והן שהמיתו. אבל לא המיתו לא. אלמא קסבר יש להן תרבות ויש להן בעלים. ותניא כוותיה דריש לקיש והאי דקתני ר' אלעזר כל הקודם להורגו זכה. תנא בהדיא זכה לשמים. ובין תנא קמא ובין ר' עקיבא איכא בינייהו נחש. ר' עקיבא אומר נחש אינו בכ"ג. והא נמי דתנן בפרק ד' אבות נזיקין הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין כו' ר' אלעזר אומר בזמן שהן כו'. כריש לקיש דייקא:

אין דנין את השבט אלא בב"ד של שבעים ואחד אוקמא רבינא במסקנא בשבט שהודח ואע"ג דתניא עד כמה עושין עיר הנדחת מעשרה ועד מאה דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ממאה ועד רובו של שבט. הני מילי לקטלא דלא קטלינן ליה אלא בסקילה כדין יחיד אבל בדינא דרבים בע"א דיינינן ליה.

המשנה הששית וענינה לבאר ענין החלק השלישי ואמר על זה אין דנין את השבט ר"ל כלו או רובו שחטא בעבודה זרה אלא בבית דין של שבעים ואחד והוא בית דין הגדול שבלשכת הגזית וענין זה הוא שכל שחטא כל השבט או רובו אינו נדון בדין עיר הנדחת שנאמר יושבי העיר עיר ולא כפר עיר ולא כרך וכל שיש שם רובו של שבט כרך גדול הוא ואינו נדון כדין עיר הנדחת להיות בסייף וממונן אבד אלא כיחידים בסקילה וממונן ליורשים ולמד במשנה זו לפי מה שפי' בגמ' שאע"פ שמיתתם כיחידים מ"מ אינם נדונין אלא בבית דין הגדול של שבעים ואחד ומ"מ אם חטאו בשאר עבירות אין בהם שום חלוק בין רבים ליחידים שלא נאמר בעבודה זרה אלא ממה שנאמר והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא איש ואשה אתה מוציא בשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך ויש לשאול בה האיך ממעט כל השבט ממלת איש והלא בענין טומאה דרשו איש נדחה לפסח שני ולא שבט ואעפ"כ הולכין לרוב שבטים שאפילו חמש שבטים נדחין ואין יוצאין מכלל איש תירצו בה מפני שיש כאן שני מיעוטין את האיש ואת האשה:

בפירש"י בד"ה מה איש בכ"ג דאיש פשיטא לן כו' סנהדראות מיתרו ואילך עכ"ל וכה"ג כתבו התוס' ונראה מאי דפסיקא ליה דהוי מוקמי סנהדראות לאיש טפי מבהמה היינו כמפורש בענין יתרו כי יהיה להם דבר בא כו' בין איש ובין רעהו וגו' וק"ל:

תוס' בד"ה ור' יוחנן כו' אכתי קשה דהתם תנן והנחש מועד כו' והכא קאמר ר"ל כו' דיש להם תרבות כו' עכ"ל עיקר קושייתם מדקאמר דיש להם תרבות ולכך לא קשיא להו בפשיטות אליבא דכ"ע אף לר"י ורבנן דפליגי אדרבי עקיבא וס"ל דנחש בעי כ"ג והתם תנן והנחש מועד לעולם לכ"ע דבהא ודאי יש לחלק דלענין דאין להורגו כל הקודם סברי רבנן דיש להם בעלים ובעי כ"ג אבל לא לענין נזק שלם אבל לר"ל דקאמר דיש להם תרבות לא היה נראה להם לחלק בזה ודו"ק:

תוס' ד"ה ור"י וכו' היינו בקשורים בשלשלאות עי' ב"ק דף פ ע"ב תוס' ד"ה מותר: