מסכת סנהדרין דף ק״ו עמוד ב׳

הרגו אל חלליהם מיתות הרבה משמע שתלאוהו והציתו אש תחת הצליבה וחתכו ראשו ונפל לתוך האש תלייה היינו חנק חתיכת הראש הרג כשנפל לארץ סקילה כשנפל לאור היינו שריפה:

בר תלתין ותלת ור"ח לית ליה דר' סימאי דאמר לעיל (עמוד א) שלשה היו באותה עצה דפרעה בלעם ואיוב ויתרו דלר' סימאי בלעם חיה יותר מן מאתים ועשר שנים דהא היה בעצת פרעה דכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו דלרבי סימאי כל אותן מאתים ועשר שנים שהיו ישראל בגלות מצרים עד מלחמת מדין חיה בלעם:

חגירא תרגום של פיסח:

כד קטל יתיה פנחס ליסטאה שר צבא ואפילו קטליה אחר כל המלחמה נקראת על שמו:

בכולהו מלכים והדיוטות:

לא תפיש ותדרוש לגנאי:

לבר מבלעם דכל מה דמשכחת ליה לגנאי דרוש:

(שמא יצא זה לתרבות רעה) לאחר שיצא לתרבות רעה אמר ווי לכך כתוב דוייג:

ירק שכבשוהו בקדירה או זיתים שכבשום בטרפיהן טהורים מטומאת יד ר"ל שאע"פ שידות האוכלין מביאות טומאה לאוכלין ר"ל שאם נטמאת היד נטמא האוכל באותה טומאה עצמה כאילו נגעה באוכל מ"מ כל שנכבש היד או נשלק עם האוכל הואיל ואינה ראויה לאחוז בה עוד את האוכל בטלה לה מתורת יד ולא נטמא האוכל בטומאתה אלא מתורת מגע שמזה לזה מראשון לשני ומשני לשלישי ולא באותה טומאה עצמה וכבר בארנוהו במסכת ברכות:

אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה שהמוחלט בפריעה ופרימה ולא המוסגר הא לענין טומאה זה וזה שוים וכבר בארנו שמועה זו ומה שיש לפקפק בה במסכת מגילה:

בַּר תְּלָתִין וּתְלַת שְׁנִין בִּלְעָם חֲגִירָא כַּד קָטֵיל יָתֵיהּ פִּנְחָס לִיסְטָאָה (שמות א, י) (תהלים נה, כד). זה המאמר הפך מאמר רבי סמון שאמר בלעם היה מיועצי פרעה שיעץ על ישראל בהיותם במצרים קודם שנולד משה רבינו ע"ה. ואם נאמר מדרשים חלוקים הן ואיכא טובא כהאי גונא מדרשים חלוקים מכל מקום הדבר יפלא כי בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף כב) כתוב להדיה יונו"ס ויומברו"ס בני בלעם הרשע עשו את העגל בחודש תמוז עיין שם. וגם בשער הגלגולים הנזכר (הקדמה לו דף מה) מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בסוד הכתוב בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ (ירמיה יז, יא) על בלעם הרשע דהיה בר ל"ג שנה כשנהרג ועיין בשער הפסוקים פרשת ויצא בפסוק וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן (בראשית לא, א) ושם בפרשת בלק בפסוק תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים (במדבר כג, י) והרי דברים אלו סתרי אהדדי דאם בשנה ראשונה לצאתם מארץ מצרים שעשו את העגל היו בניו של בלעם איך אפשר לומר שנהרג בן ל"ג שנים בסוף הארבעים שנה שיצאו ממצרים? ואי אפשר ליישב בדברי רבינו האר"י ז"ל לומר 'תרי בלעם הוו' ובזוהר הקדוש (פרשת בלק דף קצד) מפורש דבני בלעם עשו את העגל אך יש לומר דלא סבר הזוהר דהיה בן ל"ג שנה כשנהרג. ונראה ליישב בס"ד דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דאף על גב דכל גלגול הוא משעת לידה עם כל זה יזדמן וימצא שתתגלגל נפש בגוף האדם אחר שנולד בכמה שנים וזה נקרא 'גלגול בחיים' ומבואר אצלי במקום אחר דנראה מדברי רבינו האר"י ז"ל כאשר תתגלגל הנפש בגוף האדם אחר שנולד שזה נקרא גלגול בחיים יפסקו לה חיים חדשים על היותה בגוף האדם ורק אם תבא הנפש בגוף האדם בסוד העיבור אין פוסקים לה חיים אבל אם תכנס בגוף בסוד הגלגול מוכרח שיפסקו לה חיים חדשים כמה תהיה בגוף זה יען כי כל הנכנסת בגוף בסוד הגלגול אינה נפרדת מן הגוף אלא בשעת מיתה שצריך שתראה היא צער מיתה ולא סגי בלאו הכי כיון שהיא נכנסה בסוד הגלגול אינה נתקנת אלא רק אם תראה צער מיתת הגוף וזה ברור. והנה מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל דלבן הארמי נתגלגל תחילה בבעור אביו של בלעם ואחר כך נתגלגל בבלעם ואחר כך בנבל הכרמלי ועל גלגול זה של נבל הכרמלי נתנבא בלעם תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים כנזכר בדברי קדשו ז"ל. ולפי זה יש לומר לעולם לבן מיועצי פרעה היה קודם שנולד משה רבינו ע"ה אך עדיין נתגלגלה בו נפש לבן הארמי ואחר שיצא ממצרים בשש או שבע שנים נתגלגלה בו נפש לבן הארמי גלגול בחיים וכיון שנתגלגלה בו נפש לבן קצבו לו שנים מחדש שבעים שנה ועונותיו ילכדוהו את הרשע שנהרג בן ל"ג שנה מחיים שקצבו לנפשו מחדש הואיל והיה איש דמים ומרמה לא חצה ימיו ובניו שעשו את העגל הוליד אותם קודם כמה שנים שנתגלגלה בו נפש לבן הארמי שהיתה בו גלגול בחיים, ונראה דעל אלו ל"ג שנים שחי מן קצבה החדשה שקצבו לבלעם בעבור נפש לבן שנכנסה בו גלגול בחיים אמר לבן ליעקב אבינו ע"ה אִם תַעֲבֹר עָלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וכו' (בראשית לא, נב). ודע כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל דנבל הכרמלי שהיה גלגול בלעם דעליו נתנבא 'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים' הנה הוא נתגלגל אחר מותו בברזלי הגלעדי וידוע דברזלי הגלעדי היה כבר בעולם בזמן שהיה נבל הכרמלי בעולם ומוכרח לומר דמה שאמר רבינו האר"י ז"ל דנבל הכרמלי היה גלגול בחיים וכן הדבר הזה שאנחנו אומרים על בלעם ונמצא אין סתירה בדברי רבינו האר"י ז"ל ולא בזוהר הקדוש ואין צריכין לומר 'תרי בלעם הוו' ולא פליג זוהר הקדוש אהא דל"ג שנים.

כַּד קָטֵיל יָתֵיהּ פִּנְחָס לִסְטָאָה (במדבר לא, ח) (תהלים נה, כד) פירוש לִסְטָאָה רצונו לומר מזויין כי הואיל והיה הוא שר הצבא קרי ליה לִסְטָאָה כלומר מזויין בכלי זיין. ונראה ניבא ולא ידע מה ניבא שהיה מזויין בשתי נשמות של נדב ואביהו שלקחם כשהרג את זמרי.

דְּכַּמָּה דְּמַשְׁכְּחַתְּ בֵּיהּ דׇרִישּ בֵּיהּ נראה לי בס"ד הכונה דאותם שמנאום רבותינו ז"ל לעיל הנה באמת כולם נתקנו וכמו שאמרו דורשי רשומות על פסוק לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וכו' (תהלים ס, ט) וכדאמרינן לעיל [דף קד:] ולא כתבו רבותינו ז"ל עליהם דברים המגונים אלא בעבור שיהיה להם כפרה ורוח ה' בדברי רבותינו ז"ל שיזכירו דברים המגונים שהיה בהם שיספיקו לכפרה עליהם בבזיון זה שנכתב עליהם, ועל כן אם תמצא לדרוש בהם דברים מגונים יותר ממה שדרשו ופרשו בהם רבותינו ז"ל אל תעשה כן כי רבותינו ז"ל כתבו דברים המספיקים בעבור כפרתם בשלימות אך בלעם לא נתקן ונשאר אבוד ולכן כל מה שתמצא לדרוש בו מן הגנות דרוש וקבל שכר.

כְּתִיב "דּוֹאֵג" וּכְתִיב "דּוֹיֵג" אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּתְחִילָּה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדוֹאֵג שֶׁמָּא יֵצֵא זֶה לְתַרְבּוּת רָעָה. אין הכונה ח"ו למעלה אלא הוא משל כלשון בני אדם והא דאמר 'שֶׁמָּא יֵצֵא זֶה לְתַרְבּוּת רָעָה' הנה בודאי ליכא ספיקא קמי שמייא וידע מעיקרא שיצא לתרבות רעה אך אם יאמר דבר זה בלשון ברור יאמרו אין זה חייב ברשעו דמוכרח להרשיע כיון שאמר הקדוש ברוך הוא כך, על כן אמר בלשון ספק 'שֶׁמָּא יֵצֵא' דידיעתו בלבד אינה מוכרחת. ומה שאמר דלכך כתיב דויג מפני שאמר 'וַי שֶׁיָּצָא זֶה' נראה לפרש כי אות א' צורתה וא"ו ושני יודי"ן ואם תסלק ממנה ו"י ישאר יו"ד אחת בלבד נמצא דּוֹאֵג נעשה 'דּוֹיֵג' ולזה אמר אחר שאמר 'וַי שֶׁיָּצָא זֶה' נכתב 'דּוֹיֵג' אך עם כל זה בגופו נתקן כאשר דרשו לעיל.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג לֹא גִבּוֹר בַּתּוֹרָה אַתָּה. נראה לי בס"ד תלמיד חכם השלם דולה תורה וחכמה משלשה מיני 'בּוֹר' שהם האחד בור רבותיו והשני בור חביריו והשלישי בור תלמידיו וכמו שאמרו (מכות י.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם ובזה יובן הטעם שנקראת אוריין תליתאי (שבת פח.) ולזה אמר 'לֹא גִבּוֹר בַּתּוֹרָה אַתָּה' תיבת גִבּוֹר תחלקה לשתים וקרי בה 'ג' בּוֹר' כלומר וכי לא יש לך ג' בּוֹר בתורה שאתה דולה מהם שעל ידי כך אתה שלם בתורה מאחר שדלית מן ג' בּוֹר ולמה יצאת חוץ לשורת התורה ונפלת במדרגה התחתונה של הרע. ואמר עוד 'מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה?' (תהלים נב, ג) כי דואג היה ערמן שבא להגדיל שבחו של דוד המלך ע"ה לפני שאול המלך ע"ה שאמר לו הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַהֳ' עִמּוֹ (שמואל א' טז, יח) ואמרו רבותינו ז"ל שנתכון בדברים אלו להרע בעין רעה ולמראה עינים הוא לשבחו ובערמה דבר ואם תניח אותיות 'מה' באותיות 'רָעָה' יהיה צירוף 'עָרְמָה' ותיבת 'מה' היא לשון שבח כמו מָה רַב טוּבְךָ (תהלים לא, כ) וזה השבח כונתו להרע בו וזהו שאמר 'מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה' כי צרוף 'מה' שהוא השבח שאתה משבח בו עם אותיות 'רָעָה' הוא 'עָרְמָה' שאתה מערים לשבח הרבה כדי שתטיל עין רעה בר מינן. ומה שאמר 'לֹא חֶסֶד אֵ־ל נָטוּי עָלֶיךָ כָּל הַיּוֹם' נראה הכונה כי חכם גדול שבדור נקרא 'ברבי' שהוא תואר עדיף מן תואר 'רבי' וכנזכר ברש"י ז"ל ומספר 'חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם' [214] עולה מספר 'ברבי' [214] כלומר אתה גדול בתורה שראוי לומר עליך תואר ברבי.

תּוֹרָתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג מִשָּׂפָה וְלַחוּץ (תהלים נ, טז) נראה לי בס"ד תלמידי חכמים נקראים בנאין שעוסקים בבניינו של עולם כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) אל תקרי בָּנַיִךְ אלא בּוֹנַיִךְ (ברכות סד.) ודואג היה מחריב העולם בתורתו ונותץ הבנין וחוץ לאותיות שָּׂפָה יש אותיות תּוֹץ שהוא לשון נתיצה וזהו שאמר תורתו היתה 'מִשָּׂפָה וְלַחוּץ' כלומר עושה נתיצה הרמוזה חוץ לאותיות שפה. או יובן חוץ לאותיות שָּׂפָה יש צֶוֶת שהוא לשון צוותא כי לומד לצוותא בעלמא ואינו לשם שמים. או יובן בס"ד שָּׂפָה [385] גימטריא שְׁכִינָה [385] וחוץ ממדור השכינה יש מדור הקליפות ושם היתה טרופה תורתו בחלקו של טורף.

מַאי דִּכְתִיב "וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ" בַּתְּחִילָּה יִרָאוּ וּלְבַסּוֹף יִשְׂחֲקוּ (תהלים נב, ח). נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שבת סג.) למיימינים בה אורך איכא וכל שכן עושר אבל למשמאילים שאין לומדים לשמה ליכא אורך ימים (משלי ג, טז) ולכן החכמים הצדיקים כשראו בתחילה שחטא דואג ולא הגינה עליו תורתו שלא יחטא כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה כא.) על התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא מן יצר הרע יראו לעצמם כי חשבו שגם עליהם לא תגין התורה מן היצר הרע דלא ידעו שהיה לומד תורה שלא לשמה ולכך לא הגינה עליו מן יצר הרע אך אחר שראו שמת בחצי ימיו הבינו וידעו בזה שלא היה לומד תורה לשמה, כי למיימינים בה שלומדים לשמה איכא אורך ימים אבל למשמאילים שלומדים שלא לשמה ליכא אורך ימים, וכיון דידעו שהיה לומד שלא לשמה אז שחקו כי עתה הבינו הטעם שלא הגינה עליו מן יצר הרע דאין התורה מגנא ומצלה מן יצר הרע כי אם רק תורה שלומד האדם לשמה ואם כן הם שלומדים תורה לשמה מגינה עליהם מן יצר הרע ולכן שחקו.

מַאי דִּכְתִיב "חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יֹרִשֶׁנּוּ אֵ‏־ל" (איוב כ, טו) נראה לי בס"ד הטעם דקרי לתורה בשם חַיִל כי היא נקנית במ"ח מעלות כמו שאמרו רבותינו ז"ל בברייתא דאבות (משנה אבות ו, ו) כמנין חַיִל. ואמר בָּלַע ולא אמר אָכַל כי בָּלַע בהפוך אתוון 'עלב' שעשה עלבון לתורה כמו שנאמר התנא (משנה אבות ו, ב) אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, ועלב שעסק בה בפיו אשר טמאו בלשון הרע ושפך בו דמים.