מסכת מכות דף י״ט עמוד א׳

מאימתי חייבין עליהן מיתה זר האוכלן:

שלשה דברים זו אחת מהן וכולן שנויין בספרי:

יכול יעלה אדם כו' קסבר קדושת הארץ לא בטלה וצריך להפריש מעשרות וקאמר יכול יעלנו ויאכלנו בירושלים בלא פדיון:

ת"ל כו' לפיכך טעון בית ולקמיה פריך מאי שנא בכור דפשיטא ליה ובמעשר מיבעי ליה:

מצוה מי ליכא וכיון דמצוה איכא נפרוך נמי קרייה דמצוה:

לא פסיקא ליה ומיהו בישראל אפילו עיכובא איכא למימר:

וניהדר דינא וניתי במה הצד למה לי היקישא נימא בכור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום ואינן נוהגין אלא בפני הבית:

צד מזבח זה למתן דמים וזה להנחה:

יכול יעלה אדם מעשר בידו בזמן הזה ויאכלנו בלא פדיון דקדושה (. ירושלים) לא בטלה לענין מעשרות:

ולימא מצוה כו' פירוש שכן טעונין קריאה למצוה קודם שיאכל בכורים ומעשר שני אוכלין אותו בלא שום. קריאה ומה שקורין למעשר בשנה שלישית היה ואז לא היה נוהג כלל מעשר שני:

מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח ויש למפרך שכן אסורים לזרים כדפריך רבה לעיל. והא דאמר בברייתא בכורים יוכיחו צ"ל דמיירי בבכורים שהופרשו בפני חורבן הבית דאם הופרשו אחר הבית אינן קדושין כלל וחולין הן דתנן פרק שני. דבכורים יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בבכורים שהתרומה והמעשר אוסרין ויש להם שיעור ונוהגין בכל הפירות בפני הבית ושלא בפני הבית ובכורים אינן אלא בשבעה מינין ובפני הבית:

אפילו בכור נמי צ"ל דמיירי אם עשה מזבח וזרק דמו אליבא דקדושת בית לא בטלה דמקריבין אע"פ שאין בית דבלא מזבח פשיטא דבכור לא דהא בעי מתן דם ואימורים ואם תאמר לימא דבכור דברייתא דקאמר מה בכור וכו' מיירי היכא דלא עשה מזבח וי"ל דלההוא ודאי לא הוה מדמי בכור למעשר ולא דמי ליה מעשר:

ואי סבר לא קדשה אפילו בכור נמי תיבעי כך גרסת רש"י דמוקי ליה בבכור שנשחט ונזרק דמו קודם חורבן דההוא הוי דומיא דמעשר כדפ"ה וא"ת אי לא קדשה אם כן לא משכחת לה מעשר דקדושת הארץ בטלה וי"ל דודאי קדושת בית לא קדשה אבל קדושת הארץ קדשה לעתיד לבא לענין מעשרות אבל קשה דאי לא קדשה קדושת הבית לעולם א"כ במות מותרות דהא בהא תליא כדמוכח במגילה (דף י.) ואם כן יביא מעשר שני ויהא נאכל בכל ערי ישראל כדאמרינן בזבחים (דף קיב:) באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות וקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל העיר וי"ל דמיירי שגדל לפני הבית שהוזקק להביאו למקום ובהכי ניחא נמי קושיא קמייתא ומסיק דלעולם לא קדשה כהאי גוונא אבל קשה לגירסא זו דאמרינן למסקנא דלא קדשה אם כן מאי מיבעי לעיל יכול יעלה פשיטא דלא יעלה בירושלים יותר משאר עיירות כיון דלא קדשה ותו גבי בכור נמי למה לי היקשא דבשרו לדמו תיפוק ליה דבלאו ההיקשא דהיכא דאכיל הוי להו כחוץ לחומה כיון דלא קדשה והוי ליה כאוכל קדשים בחוץ ועוד קשה דקאמר ולעולם דלא קדשה כו' ומקשינן בשרו לדמו משמע דאי אמר קדשה מתאכיל בכור בלא בית ולא הוי ממעטינן מהך היקישא וקשה דהא מוכח פרק קדשי קדשים (זבחים ס.) דמזבח שנפגם אין אוכלין קדשים קלים ואמאי הא מוכח הכא היכי דקדשה דנאכל אפילו ליכא מזבח ושאני הכא דלא קדשה לכן צריך לומר דגריס לעיל ואי סבר לא קדשה מעשר נמי והכי פירושא אפילו מעשר נמי לא יהא מתאכיל בירושלים כלל בלא פדיון דלא הוי כלל לפני ה' אלהיך ואין לתמוה אי לא קדשה אם כן לא משכחת מעשר דקדושת הארץ בטלה דודאי קדושת בית לא קידשה אבל קדושת הארץ קדשה לעתיד לבא לענין מעשרות ולא תליא הא בהא אבל הכא מיירי שאין המזבח כלל בנוי וגריס לעולם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וטעמא דבכור לאו משום קדושת הארץ אלא משום דאתקש בשרו לדמו דבעינן שיהא המזבח קיים בשעת אכילת בשרו הלכך כל כמה דילפינן דבכור לא מתאכיל מעשר נמי לא מתאכיל בלא פדיון ואם תאמר ברייתא דאמרה בכורים יוכיחו מנלן דבכורים לא מתאכלי כשאין מזבח אם הונחו אצל מזבח וחרב דבעי למילף מעשר מינייהו ויש לומר דודאי הא דאמרינן בברייתא בכורים יוכיחו מיירי בבכורים שלא הובאו כלל בפני הבית עד לאחר חורבן ובודאי היה להש"ס להשיב דאם כן לא שייך כלל לדמות מעשר לבכורים אלו שהרי צריכים הנחה וצריכים לבית גם בשביל הנחה ולא בשביל אכילה לחוד ומעשר לא צריך לבית אלא בשביל אכילה לבד אלא דלא חייש ליה לפי שאינו נשאר במסקנא ומה שזקוק הש"ס להעמיד בבכור שנזרק דמו לפני הבית ואינו מעמידו כשהובא אחר הבית כמו בכורים משום דתנא מסיים קרא דהקיש הכתוב ואין נכון להעמיד בבכור שהוא אחרי הבית שלא דמי כלל למעשר דהא מחוסר מתן דם ואימורין כדפ"ל ולא שייך להקיש מעשר לבכור אלא דוקא כשאין הבכור צריך לבית אלא דוקא בשביל האכילה דלפני ה' והשתא הויא דומיא דמעשר דודאי במשא ומתן יכול להיות דומה מעשר לבכורים שהובאו אחר הבית אף על גב דלא נשאר במסקנא ובכור נמי שבתחלת הברייתא יכול היה להיות בבכור שאחר הבית אלא שאז לא היה טועה דהא לא שייך כלל לדמות לו מעשר והיינו דמותיב שכן אין טעון מתן דמים:

בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ חולין ושבפנים קדש אפשר דהא אפילו בשהכל בסל אחד וקסבר כמ"ד במס׳ שבת דאיגוד כלי לאו שמיה איגו׳ שהרי אין לנו לחלק בענין איגוד כלי בין זו לשבת. או אפשר דמיירי שהן בשני כלים ומשום דהפרישן כאחת נקט לשון מקצתן:

דתניא ר׳ יוסי אומר שלשה דברים פי׳ וזה אחד מהם. ר׳ ישמעאל אומר עד ואם איתא ליפרוך מה לבכורים שכן טעונין קריאה והנחה אלא ודאי סבירא ליה דקיאה לא מעכבא אמר רב אשי ולטעמיך נהי דקריאה לא מעכבא הא מצוה איכא וא"כ לימא מצוה ולפרוך כלומר דנפריך מהנחה לעכבא ומקריאה למצוה דהא בהבאת מעשר אינו אלא בשנה השלישית בשעת ביעור כל המעשרות אלא היינו טעמא דלא פריך כלל מקריאה משום דאיכא בכורי הגר דלית בהו קריאה לא פסיקא ליה וטובא איכא נמי דמביא ואינו קורא אלא דנקט גר דלאו בר קריאה הוא לעולם. וכיון דאמרינן כן להדיא בסוגיא משמע דהכין הלכתא דגר אינו קורא והכין אמרינן בפ׳ הספינה בין לר"מ בין לרבנן חד מתוך תרי זימני חד למעוטי גר דאינו קורא וכן היא שנויה במשנת מסכת בכורים גר מביא ואינו קורא דאינו יכול לומר אשר נתת לי ה׳. אבל בירושלמי אמרו על אותה משנה תני בשם ר׳ יהודה גר עצמו מביא וקורא ומה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם ועתיד אב לכל העולם. רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כר׳ יהודה הוה עובדא קומי דר׳ אבהו ואורי בר׳ יהודה. ע"כ. דעת התוספתא וכן דעת הרמב"ן ז"ל ודעת רבותי שהלכה כר׳ יהודה כדעת היכושלמי וכן באמת המנהג פשוט בישראל לענין תפלה כי שם במסכת מסכ׳ בכורים שנינו לרבנן וכשהוא מפלל בצבור אומר אלהי אבותיכם וכשמתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל והמנהג שהוא מתפלל לעולם אלהי אבותינו וכישראל גמור וזו ודאי כר׳ יהודה שעל כן הוצרכו בירושלמי לומר הלכה כר׳ יהודה ואורי ר׳ אבהו כן דאלו לענין מקרא בכורים לא הות הוראה בימי ר׳ אבהו. ולפ"ז יש לנו לומר דגמ׳ דילן לא פליג אפסקא דירושלמי וסוגיין דהכא ודפ׳ הספינה (בבא בתרא דף פא) אליבא דר"מ ורבנן דהתם דוקא וכן סוגיין דהכא לר׳ יוסי ולר׳ ישמעאל דקים לו דכולהו סבירו להו כרבנו דמשנת בכורים דליכא דפליג עלייהו אלא ר׳ יהודה לחו׳. ומיהו אין הכי נמיס בירא להו בגמר׳ דילן דהלכתא כר׳ יהודה כדפסק ר׳ יהושע בן לוי ואורי ר׳ אבהו בירושלמי דלא לאוקמי פלוגתא בהלכתא בין גמרא דילן לגמרא דירושלמי. ואע"פ שזה דוחק קצת לסוגיא דהכא וסוגיית דפ׳ הספינה הכי עדיף לן למימר כדי לקיים המנהג הפשוט בישראל בתפלת הגרים וכן בענין ברכת המזון נהגו לומר שהנחלת את אבותינו. וא"ת ואפילו לרבנן היאך יכולין לומר אלהי אבותינו נמי דאברהם אב לגרים יצחק ויעקב מאי איכא למימר וכן לענין בכורים היאך יכול לקרות ארמי אובד אבי. וי"ל דקים לן דכולהו אבות כחד נינהו וכדאתקש בכמ׳ דוכתי ואף הם נעשו אב לגרים כאברהם אבינו ע"ה:

וליהדר דינא ותיתי במה הצד פי׳ למה הוצרך ר׳ ישמעאל ללמו׳ מעשר מן בכורים בהקש דלא תוכל דהא מצי מייתי לה במה מצינו דהא פתח ביה על ידי מה הצד דאמרינן לא ראי מעשר כראי בכורים ולא ראי בכורים כראי מעשר הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום וטעונין בית אף אני אביא מעשר שהוא טעון הבאת מקום שיהא טעון בית וע"ג דבכל דוכתא היקש עדיף מן הצד השוה שאין משיבין על ההקש אנן הכי קאמרינן דכיון דפתח במה מצינו דלסיימה והדר בעי למילפה בהיקש נמי דליליף:

ומאי קסבר אי קסב׳ וכו’ כלומ׳ האי תנא דפשיטא ליה ממילא דבכור טעון בית ובמעשר לא פשיטא ליה עד דבעי למילפה מבכור במה מצינו או בהקש מאי קסבר. ג׳ רש"י ז"ל אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתי׳ אפילו בכור נמי ואי קסבר לא קדש׳ לעתי׳ והכא בבכור שנזר׳ דמו וכו׳. ע"כ:

לעולם קסבר לא קדשה לעתי׳ והכא ובכולה סוגיין אף לקדושה שנייה דעזרא קרי קדושה ראשונ׳ דנקט לישנא קלילא וכך פירשוה לפי גרסא זו. דאי קסב׳ קדושה ראשונה קדש׳ עתי׳ לבא וגם לאחר החרבן ולעולם חייב במעש׳ מן התור׳ גם בזמן הזה אפילו בכור נמי יקרב לכתחלה בזמן הזה ויאכל דהא אמרינן במס׳ מגלה ובשבועות דלמ"ד קדושה ראשונה קדשה עתי׳ לבא מקריבין אע"פ שאין בית ואוכלים קדשים קלים אע"פ שאין קלעים ואי קסבר לא קדשה לעמי׳ לבא אפילו בכור שהוא דומיא דמעשר תיבעי ליה וכגון בכור שנזר׳ דמו קודם החרבן וחרב הבי׳ ועדיין בשרו קיים אם יכול לאכלו אם לאו וכי היכי דמיבעיא לן לעניין אכילת מעשר דמאי שנא הא מהא ואמר רבינא לעולם קסבר קדושה ראשונ׳ קדשה לשעתה ולא קדשה לעתי׳ לבא וטעמא דפשיטא ליה בבכור דטעון בית טפי ממעשר משו׳ דאתקוש בשרו לדמו וכדמפרש ואזיל. ופי׳ זה וגרסא זו ה"ג והכא בבכור שנזר׳ דמו קודם החרבן וחרבה הבית ועדיין בשרו קיים דמקשינן בכור למעשר וכו׳. ולא גרסינן ועדיין בשרו קיים כדגרסי׳ בקצת נוסחי דהא מעיקר׳ נמי כי פרכינן דאי קסבר לא קדשה לעתי׳ לבא בכור נמי תיבעי בבכור שנזר׳ דמו וחרב הבית ועדיין בשרו קיים הוא אמרינן דתיבעי ולהאי פירוש לא מחדתינן השתא בהא מידי אלא דמפרש לן רבינא דטעמא דלא תיבעי משום דמקשינן בשרו לדמו ואורחא דתלמודא דעבי׳ הכי בקצת דוכתי דמאי דהוה בעיקר בעיא בסתם דמדכר ליה בהדיא באוקמתא לאוטופי עלה מאי דבעי לחדוי טפי וכדפריש׳ בפ׳ האשה שנתארמלה בפיסקא דמעלין לכהונה על פי עד א׳ וכדכתיבנא התם בס"ד. והשתא דאתינן להכי פי׳ כי גרסי׳ אית לן לפרושא כדאמרן והקשו על גרסא זו היכי אסיק רבינא דקסבר האי תנא לא קדשה לעתי׳ לבא דהא ר׳ יוסי קתני לה ואיהו סבירא ליה בסדר עולם ומייתינן לה בפ׳ הערל דקסבר קדושה ראשונה ושנייה יש להם ושלישית אין להם ומשום דקסבר דקדוש׳ עזרא מיהת קדשה לעתי׳ לבא וליכא לתרוצי דההיא דהתם דסבר קדשה לעתי׳ מיירי לעניין קדושת הארץ לתרומות ומעשרות והכא דמיירי לענין קדושת הבית לא קדשה לעתי׳ לבא כי משבאו בה פריצים חללוהו דהא ליתה לפום ההוא דמס׳ מגלה ושבועו׳ דמייתי׳ לעיל דלמ"ד קדשה לעתי׳ לבא מקריבין אע"פ שאין בית ואוכלים קדשים קלים אע"פ שאין חומה. לכך נאדי מהך גרסי וגרסי הכי אי קסבר קדשה לעתי׳ לבא אפילו בכור נמי ואי קסבר לא קדשה לעתי׳ לבא אפילו מעשר נמי לא אמר רבינא לעולם קדשה לעתי׳ לבא והכא בבכור שנזר׳ דמו וחרב הבית ועדין בשרו קיים עסקינן דמקשינן בשרו לדמו וכו׳ פירושא ברור דה"ק אי קסבר קדשה לעתי׳ לבא אפילו בכור נמי יקרב לאחר החרבן ויאכל דהא לדידיה מקריבין אע"פ שאין בית ואי קסבר לא קדשה מש"ה פשיט ליה דבכור לא יקרב בזמן הזה דהא בטלה קדושת הארץ והעיר אפילו מעשר נמי תפשוט ליה דלא ניכול דהא בעינן לפני ה׳ אלהיך תאכלנו ליכא דאע"ג דלמ"ד לא קדשה לעתי׳ לבא אין המעשר אלא מדרבנן מ"מ כל דתקון כעין דאורייתא תקון ועוד דאפילו במעשר דאורייתא משכחת לה בפירות שהיו לו טבולות קודם החרבן. ופריק רבינא לעולם ס"ל קדשה לעתי׳ לבא דשלישית אין להם והכא בבכור שנזר׳ דמו קודם החרבן עסקינן דלדידיה הוא דאתקוש מעשר דשניהם לא בעו הקרבה אלא דקיימי לאכילה אלו היה שם בית ובכור פשיטא לן דלא מיתכיל משום דהא איתקוש בשרו לדמו וכיון דדמו קרב למזבח אף בשרו בעי מזבח ובמעשר דליכא למימר הכי הוה מספ׳ ליה וסוף סוף אייתי לה בהקישא דאיתקוש מעשר לבכו׳ כיוצא בו מה בכור אינו נאכל אלא בזמן שיש מזבח אוכל שם אף מעשר כן והא דאמרי׳ במס׳ מגילה דמקריבין אע"פ שאין בית ואוכלין אעפ"י שאין חומה מ"מ מזבח בעי שאף בכור זה שאמרנו נאכל שם ולא בעי מזב׳ ראשון וגרסא זו רואה להתפרש יותר אלא דבמס׳ תמורה מוחלפת השיטה בכל הספרים וגורסין כגרסתו של רש"י ז"ל כאן:

זר שאכל בכורים חייב מיתה בידי שמים שהרי בכלל תרומה הם ודוקא שאכלם מאחר שנכנסו לתוך חומת ירושלים כמו שכתבנו במשנה היו בשעה שאכל מהן מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים את שבפנים חייבין עליהם מיתה והרי הם הקדש לכל דבר ואת שבחוץ הרי הם כחולין לכל דבר:

מעשר שני נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ר"ל בזמן הזה אלא שאין יכול להביאו לירושלים בזמן הזה לאכלו לשם שנאמר מעשר דגנך וכו' ובכורות בקרך מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית כך המעשר וא"כ כיצד הוא עושה פודהו במקומו ואוכלו ואף דמי הפדיון אינו אוכלן בירושלים אלא שורפן ואם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה עושה בזמן הזה אפילו לכתחלה ומאבד את הפרוטה ואפילו היה מפרישו בירושלים אינו אוכלו שם וכן אינו פודהו שם וכל מעשר שני שנכנס לירושלים בזמן הזה מניחין אותו שם עד שירקב וכן אם הוציאו משם ומתוך כך אין מפרישין בזמן הזה מעשר שני בירושלים אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפריש ופודה על הדרך שביארנו ודברים אלו אינם אלא בארץ ישראל שאף בפני הבית אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא בארץ ומדברי סופרים בסביבות הארץ כגון בבל ומצרים ועמון ומואב:

אף הבכור נוהג בארץ אף שלא בפני הבית ר"ל בזמן הזה ומהו עושה בו וכבר כתבנו שאינו נאכל אלא בפני הבית מניחו עד שיפול בו מום ויאכלנו:

הבכור נשחט בעזרה וטעון מתן דמים והקטרת אמורין כשאר קדשים קלים ושאר הבשר נאכל לכהן:

הבכורים אין נוהגין מן התורה אלא בארץ ומדברי סופרים אף בסוריא וארצות סיחון ועוג אבל לא בשאר הסביבות ואין נוהגין אלא בפני הבית ולא בזמן הזה כלל ובזמנם מיהא כלם טעונין הבאת מקום מעשר בירושלים ובכור ובכורים בעזרה ולמדת שהבכורים והבכור יש בהם צד מזבח זה למתן דמים וזה להנחה מה שאין כן במעשר שני:

הגר מביא וקורא ויכול הוא לומר אשר נשבע ה' לאבותינו שהרי נאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך ר"ל אב לכל הרוצה ליכנס תחת כנפי אמונתו והרי לאברהם היתה השבועה שיהו בניו יורשים את הארץ ומ"מ יש הרבה שמביאים ואין קוראין כמו שיתבאר במקומו:

קדושה ראשונה של ארץ ישראל אם נתקדשה לעתיד אם לאו נחלקו בה קצת מפרשים וכבר ביארנו במגילה לדעת מקצת גאונים וגדולי המחברים בכללם שירושלים ובית המקדש נתקדשו לעתיד ומתוך כך מקריבין אע"פ שאין בית ואוכלין קדשי קדשים בתחום העזרה אע"פ שאין שם מחיצות וקדשים קלים ומעשר שני בכל העיר אע"פ שאין שם חומה ויראה שדברים אלו בדברים שהופרשו קודם חורבן שהרי בזמן הזה כבר כתבנו שאין מעשר שני נאכל כלל ואע"פ שלדעת זו ביארו שהשוחט קדשים ומעלה בחוץ בזמן הזה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים שמקריבין אע"פ שאין בית הואיל וקדושה ראשונה נתקדשה אף לעתיד אפשר שלהחמיר שאני או שמא אף זו כשהופרשו קודם חורבן או שנתחייבו קודם חורבן הא מ"מ כל שנזרק דמו קודם חורבן וחרב הבית ועדיין בשרו קיים אין בשרו נאכל הוקשה בשרו לדמו מה דמו ביתן במזבח אף בשרו טעון מזבח ואינו והוא שאמרו כאן בבכור שנזרק דמו וכו' ולמדין בשר מדם וחוזר הבשר ומלמד על המעשר אע"פ שאינו צריך מזבח שאינו נאכל ואע"פ שבקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד מעשר חול הוא ואף לדעת האומר שהולכין אחר המלמד והרי המלמד קדש אין זה למד מלמד שהדם והבשר אחד הוא ומ"מ לדעת גדולי המפרשים אף לענין ירושלים ומקדש לא נתקדשה לעתיד ואין מקריבין כלל וכן נראה ברוב סוגיות שבתלמוד כמו שביארנו במציעא פרק זהב ולא נשאלה בכאן אלא שהיה סבור שנתקדשה לעתיד ובבכור שנזרק דמו והיה מקיש מעשר לבכור זה מפני שהוא כמהו שאינו צריך מזבח ומ"מ לענין פסק לא נתקדשה לעתיד ואין בהם צד הקרבה ואכילה כלל:

בד"ה יכול יעלה כו' דקדושה ראשונה לא בטלה לענין מעשרות עכ"ל הס"ד וכצ"ל:

בד"ה ולימא כו' שכן טעונין קריאה למצוה קודם שיאכל בכורים אבל מעשר שני אוכלים אותו בלא שום קריאה והוידוי מעשר שני בשנה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מה להצד כו' דמיירי בבכורים כו' ונוהגין בכל הפירות כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' ד"ה ואי סבר לא קדשה וכו' כדאמרינן בזבחים באו לנוב וגבעון הותרו הבמות וקדשים קלים ומעשר נאכלים בכל עיר כצ"ל:

בא"ד לכן צריך לומר דגריס אי סבר לא קדשה מעשר שני נמי וכו' וגריס לעולם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא וכו' אין להקשות למה להו לתוס' לשנות הגירסא במלתיה דמקשה וגריס אי (דלא) סבר לא קידשה מעשר שני דהא אמקשן לא היה קשה לן מידי אלא אמסקנא דמסיק לעיל קסבר לא קידשה לעתיד לבא ואם כן לגרוס במסקנא לעולם קדושה דאשונה קידשה לעתיד לבא ותו לא דאל"כ יקשה לן איפכא דהוה משמע דאי לא קידשה לעתיד לא היינו יכולין לאוקמי בכהאי גונא כגון שזרק דמו לפני הבית וכו' וזה אינו ע"כ מוכרח לגרוס אי סבר לא קידשה מעשר שני נמי דהשתא לא מתוקמא מענין אחד אלא אי סבר קדושה ראשונה קידשה לעתיד:

בא"ד בסופו דודאי בשעת משא ומתן יכול להיות דומה וכו' הלשון מגומגם ותמצית הענין הוא זה דודאי במשא ומתן דברייתא דקאמר ודין הוא וכו' יכול להיות שהיה רוצה לדמות בכור שאחד הבית וכן בכורים שהופרשו קודם הבית אבל לא הובאו כלל לפני הבית למעשר והיה עולה בדעתו למילף מעשר מינייהו ואי תקשה הא לא דמו למעשר דהא בכור צריך למתן דמים וכן בכורים להנחה היינו הא דמשיב לעיל מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים וכו' מה לבכורים שכן טעונים הנחה אבל במסקנא דקאמר ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מקיש מעשר לבכור ע"כ צריך לאוקמא בבכור שלפני הבית דאל"כ לא דמי לבכור וליכא למילף מיניה מעשר בהיקש וק"ל:

שם ע"ב ד"ה הוא בפנים וכו' דע"כ לא מבעי ליה לרב פפא וכו' כיון שהפירות חוץ לירושלים והדין נותן דהא קרינן בו וכו':

בא"ד וכיון שמשאו מבחוץ קרינן ביה כי ירחק ממלואך וצ"ל דממלואך מגלה לנו וכו' כצ"ל. והמותר צריך למוחקו:

בגמרא אמר רבא בר אדא אר"י ביכורים מאימתי מחייבין עליהן משיראו פני הבית ופירש"י מאימתי מחייבין מיתה זר האוכלן עכ"ל. אבל בתוס' שלפנינו כתבו ביכורים מאימתי חייבין עליהן זר מיתה וכהן מלקות חוץ לחומה שמצותו בפנים בעזרה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ג מהל' ביכורים ובאמת נראה דרש"י נמי סבר דשייך נמי חיוב מלקות בכהן שאכלן חוץ לחומה אלא דמילתא דפסיקא נקט דסתם לישנא דאימתי חייבין עליהן משמע דבזר איירי והא גופא אתי לאשמעינן דאין חיוב באיסור זרות ע"י קריאת שם של ביכורים אלא לאחר שיראו פני הבית הואיל וראויין בפנים וכל זה נראה לי ברור אלא שראיתי במהרש"א ז"ל שהגי' בל' התוס' ונראה בכוונתו דלא משמע ליה כלל שיהיה שום חיוב מלקות בכהן שאכלן שלא כמצותן ואפשר שיצא לו כן מדאמר רבי יוחנן לעיל דמותרין לכהנים משיראו פני הבית ולישנא דמותרין לגמרי משמע אפילו בלא הנחה ובלא תנופה ואף על גב דמוקמינן לעיל הא דרבי יוחנן כתנאי ומשמע ליה למהרש"א ז"ל דהיינו לענין עיכובא בלבד אבל לא לענין מלקות דאפושי פלוגתא כי האי לא מפשינן ואפשר דמשמע ליה נמי דהא דקאמר רבי יוחנן לעיל אמתניתין דאלו הן הלוקין אבל חכמים אומרים כו' היינו נמי לענין עיכובא אבל מלקות בביכורים אפי' בלא קריאה והנחה לית ליה וכן נראה לי בכוונת מהרש"א אבל לפי מה שכתבתי לעיל משמע להדיא בכל הסוגיא דלרבנן נמי שייך חיוב מלקות לגבי כהן שאכל ביכורים קודם הנחה כמשמעות לשון המקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וכמו שכתב הרמב"ם וסמ"ג וא"כ אין צורך להגיה כלל בל' התוספות כן נ"ל ברור ועיין עוד בסמוך:

שם אמר רב ששת ביכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן כמאן כי האי תנא דתניא רבי יוסי אומר כו'. לכאורה נראה דהא דאמרינן כמאן כי האי תנא סתמא דתלמודא מסיק לה כסוגיא דהש"ס בכל דוכתא אלא דלפ"ז קשיא טובא דהא לעיל דמקשינן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ומשנינן דכולה מילתא דקריאה והנחה הי מינייהו מעכבת והי מינייהו לא מעכבת או תרווייהו לא מעכבי פלוגתא דתנאי היא הא ר"ש ורבנן הא רבי יהודה ורבנן א"כ למאי איצטריך לאהדורי הכא אתנא אחרינא הא בפשיטות איכא לאוקמי מימרא דרב ששת לענין הנחה כרבנן דפליגי אדרבי יהודה והיינו רבי אליעזר בן יעקב ולענין קריאה כרבנן דפליגי אדר"ש לכך נראה לי דהא דאמרינן כמאן כי האי תנא רב ששת גופא הוא דמסיק לה והיינו משום דלא משמע ליה כלל הך סוגיא דלעיל אליבא דרבי יוחנן והיינו מכל אותן הקושיות שהקשיתי דבין לענין קריאה ובין לענין הנחה לא פסיקא לן דאיכא פלוגתא דתנאי בהא דלענין קריאה הא לא אשכחן בהדי' שום תנא דפליג אדר"ש ורבי יוחנן גופא דאמר לעיל אמתניתין דאלו הן הלוקין זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים כו' מימרא דנפשיה קאמר דהכי גמיר' ליה וכדפרישית וא"כ רב ששת לא משמע ליה הך מימרא דרבי יוחנן כיון דלא אשכחן בהדיא וכ"ש לענין הנחה כיון דלרבי יהודה ודאי לא מעכבא ורבי אליעזר בן יעקב לא איירי כלל לענין הנחה א"כ אין שום סברא לומר דקריאה לא מעכבא והנחה מעכבא דהא ע"כ לרב ששת קריאה עדיף מהנחה מדלא מוקי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך קודם הנחה דומיא דהנך וקריאה מאן דכר שמיה אע"כ דמסברא פשיטא ליה דהנחה לא מעכב' וא"כ הוי מילתא דרב ששת כסברות הפוכות ומשום הכי מסיק רב ששת דאדרבה אשכחן להדיא תנא דאמר כולה מילתא להיפך והיינו במה שאמר רבי יוסי משום שלשה זקינים ומסיק במלתיה מה לביכורים שכן טעונין הנחה וא"כ ס"ד דקריאה עדיפא מהנחה ואפשר דרבנן מודו לר"ש א"כ אדפריך מהנחה דלא אשכחן שום תנא דאמר בהדיא דמעכבא טפי הוי ליה למיפרך מקריאה דאמר ר"ש בהדיא דלוקה כסתם מתניתין דלעיל אע"כ דרבי יוסי משום שלשה זקנים פסיקא ליה לאידך גיסא דהנחה חמירא מקריאה וכך הסברא נותנת שיש בה צד מזבח ור"ש דסבר דלוקין על מחוסר קריאה כ"ש על מחוסר הנחה ואפילו למאן דפליג אדר"ש בקריאה מודה בהנחה ומש"ה פסיקא ליה למיפרך מהנחה ולפ"ז השתא דאתינא להכי לא צריכנא למימר דרבי יוחנן דאמר לעיל אבל חכמים אומרים היינו מימרא דנפשיה אלא הא דאמר אבל חכמים אומרים היינו מאי דאמר רבי יוסי משום ג' זקנים וא"כ לפ"ז עולין יפה פסקי הרמב"ם וסמ"ג שפסקו דשייך חיוב מלקות במחוסר הנחה אע"ג דבמחוסר קריאה ליכא מלקות והיינו כמימרא דרב ששת הכא וכמימרא דר' הושעי' וכמימרא דרבב"ח אר"י דאמר אבל חכמים אומרים והיינו רבי יוסי משום ג' זקנים דהכא ואע"ג דרב אשי דחי להך מילתא וקאמר דהא דלא פריך מקריאה היינו משום דלא פסיקא ליה כיון דאיכא ביכורי הגר כו' וא"כ לפ"ז לעולם מצינן למימר דר' יוסי נמי סובר בהנך ביכורים דשייך בהו קריאה עדיפי מהנחה מ"מ כיון דסתמא דתלמודא פריך בתר הכי וניהדר דינא ותיתי במה הצד ומסיק דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח א"כ השתא דאתינא להכי דהנחה מיקרי צד מזבח א"כ פשיטא לן טובא דאיכא לאוקמי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך אהנחה דומיא דאינך דכתיבי בהאי קרא דלא תוכל לאכול דתליא במזבח וא"כ לפ"ז ע"כ דהא דאמר רבי יוחנן לרב אסי לעיל ופשיט ליה דביכורים מותרין משיראו פני הבית לאו משום דהכי ס"ל לר' יוחנן אלא משום דפשיטא ליה לר' יוחנן דהא דבעי מיניה ר"א מאימתי מותרין היינו אליבא דר' יהודה דפשיטא ליה דהנחה לא מעכב ומספקא לי לרב אסי דאפי' בלא קריאה נמי אי מותרין ופשיט ליה ר' יוחנן שפיר דלר' יהודה מותרין משיראו פני הבית כיון דלענין הנחה נמי סבר דלא מעכבא אע"ג דהוי צד מזבח וכ"ש לענין קריאה דלא מעכבא כן נראה לי נכון ליישב שיטת הסוגיא ושיטת הרמב"ם וסמ"ג בלי שום גמגום ותו לא מידי:

סליק מסכת מכות