מסכת מכות דף י״ד עמוד א׳

כדאמרינן מעיקרא טעמיה דר' עקיבא משום שתי רשעיות הוא ודקאמרת חייבי כריתות נמי שתי רשעיות הן דאכתי עונש כרת עליו לא פסיקא מילתא לכרת הואיל והוא תלוי בתשובה:

ורבנן רבי ישמעאל ור"ע:

לחלק לפי שכלל כל העריות בכרת אחת הייתי אומר אם עשאן כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת לכך יצאה כרת באחותו לחלק דהוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו שמתחייב עליה לעצמה אם עשאם עם חברותיה ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה:

מואל אשה דמצי למכתב ולנדה לא תקרב:

לחייבו על אחותו ועל אחות אביו כו' אם בא על שלשתן בהעלם אחד:

הרי שמות מוחלקין שיש אזהרה בכל אחת והרי הן כשאר כל העריות:

ברשיעא בר רשיעא הבא על אמו והוליד שתי בנות וחזר ובא על אחת מהן והוליד בן ובא הבן על אחות אמו שהיא אחותו ואחות אביו:

באטליז במקום שמוכרין הבשר במקולין:

לאפוקי הני פסח ומילה דבקום עשה נינהו קשה ל"ל היקשא לאפוקי פסח ומילה תיפוק ליה מדאמרינן בת"כ ועשה אחת יצא מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים זוממין שאין בהן מעשה דאין בהן קרבן וה"ה פסח ומילה דאי מימנע ולא עביד ליכא מעשה ושמא י"ל דאצטריך דרשא דהכא משום דבת"כ איכא דרשא אחריתי דמפרש מסית ומדיח דלאו בני קרבן נינהו משום דבעינן דומיא דעבודת כוכבים דיש בו כרת ופסח ומילה הוו בכרת והוה אמילא דהויין בקרבן מיהו ממילה קשה למה לי קרא דהא לא הויא בכרת דומיא דעבודת כוכבים דהא לעולם לא יתברר שיהא בכרת עד שימות דלעולם יכול למול עצמו וליפטר מכרת וי"ל דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו:

ההוא מיבעי ליה לחייבו על אחותו שהיא בת אביו ובת אמו וא"ת ל"ל בקדושים תיפוק ליה גבי אזהרה כתיב אחותך היא יתירא לאחותו בת אביו ובת אמו וכתיב (ויקרא י״ח:כ״ט) ונכרתו הנפשות העושות וי"ל דונכרתו לא קאי אלא אעריות המפורשות בהדיא ונהי דבקרא כתיב ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא מ"מ מיירי טפי מאחותו שהיא מאשת אביו ובת אביו אבל בת אביו ובת אמו (ומאונסים) לא ידעינן אלא מיתורא דקרא אחותך היא:

ואידך רבי יצחק גמר עונש מאזהרה. תימה דבכריתות פ"ק (דף נ.) א"ר יצחק עונשין מן הדין דקאמר לר' יצחק כדאית ליה ולרבנן כדאית להו לומר דאין עונשין מן הדין וכן לקמן בפרקין (מכות דף יז:) דקאמר אפי' למאן דאמר עונשין מן הדין כו' ופי' דהיינו ר' יצחק ותימה דבכל שינויי דהכא משמע דשפיר אית ליה לר' יצחק דאין עונשין מן הדין ונראה דלהאי שינויא דקאמר גמר עונש מאזהרה סבר ר' יצחק עונשין מן הדין דהכי פירושא גמר עונש מאזהרה משום דאיכא קל וחומר להענישן וכיון דהשוום באזהרה הוא הדין נמי בעונש כיון דאיכא קל וחומר להענישן ומעתה אמר רבי יצחק בכל דוכתי נמי עונשין מן הדין דהיינו היכא שאין צריך לענין אזהרה ומהאי טעמא היכא דגמיר עונש מאזהרה היינו דוקא דאיכא להענישו מן הדין דאם לא כן בחייבי לאוין נמי כגון גבי ממזר עמוני נילף בהם עונש כרת מהאי טעמא דגמר עונש מאזהרה דכי היכי דהשוום לענין אזהרה הוא הדין לענין עונש אלא כדפי' דדוקא משום דאיכא להענישו מן הדין קאמר גמר (גמר) עונש מאזהרה כך נראה למשי"ח וצריך עיון:

ר' יצחק אמר חייבי כריתות בכלל היו פי' אלו שפירשה בהן התורה כרת כגון אחותו וכיוצא בה הן בכלל כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם ולמה יצא כרת ונכתבה באחותו לדונן בכרת ולא במלקות.

ורבנן כרת באחותו למה להו לחייבו על אחותו שהיא (היא) אחות אביו והיא אחות אמו.

משכחת לה ברשיעא בן רשיעא אמר ר' אדא בר אהבה כגון שבא אביו על אמו והוליד שתי בנות וחזר ובא על אחת מהן והוליד בן ובא אותו הבן על אחות אמו שהיא אחותו מאביו והיא אחות אביו מן האם וזהו רשיעא בן רשיעא ומפורש בכריתות פ"ג (דף טו ע"א) אבל לחלק שאם שגג מביא קרבן על כל אחת מהן נפקא להו מואל אשה בנדת טומאתה לחלק על כל אשה ואשה:

ורבנן כרת כאחותו למה לי לחל׳ וכדר"י שאם עשאם כולם בהעלם אח׳ חייב על כל אחת ואחת. פי׳ הא דר"י איתא בפ"ק דכריתי׳ (דף ב) על מתניתין דמנין ל"ו כריתות ובודאי לר׳ יוחנן לא צריך קרא לעריות שהן חלוקות בלאוין והן בכרת א׳ דהא לר"י חלוקו׳ לאו שמה חלוקה כדאי׳ בפ"ד מיתות (דף סב) ולא איצטריך ליה קרא לחל׳ אלא שאם בא על חמש נדות שהם בני לאו אחד בהעל׳ א׳ שחיי׳ על כל אחת ואחת ואע"ג דרבנן דהכא דפליגו אדר׳ יצחק דאמרי׳ דמוקמי כרת באחותו אליבא דידהו לחל׳ אפשר דלי׳ להו חלוקו׳ לאו שמה חלוק׳ ואתי קרא דאחותו אפי׳ על העריו׳ החלוקו׳ בלאוין לא קשי׳ דאנן הכי קאמרי׳ דמיבעי להו לחל׳ לדידהו בעריות חלוקו׳ כי היכי דמוקים לים ר"י לחל׳ לחמש נדות כן פי׳ תוס׳:

מואל אשה בנד׳ טומאתה פי׳ דמיותר להאי דרשא לחל׳ אפי׳ בה׳ נדות שהן מלאו א׳ שיהא חיי׳ על כל אשה ואש׳ כדאי׳ בכריתו׳:

פשיטא הרי גופין מחולקן וכו׳ פשיטא דהא אפי׳ בה׳ נדות שהן לאו א׳ חייב על כל א׳ וא׳ מפני שהן גופין מחולקין כ"ש על גופו׳ דגופין מחולקין ושמו׳ מחולקין. והיכי משכח׳ לה ברשיעא וכו׳ פי׳ רש"י ז"ל כגון שבא על אמו והולי׳ ממנ׳ ב׳ בנות ונמצ׳ שתיהן אחיותיו מאם וחזר ובא על אחת מהם והולי׳ ממנ׳ בן וחז׳ הבן ובא על האחר׳ שהיא אחותו מאביו והיא אחות אמו בין מאב בין מאם והיא אחו׳ אביו מאמו וכן פי׳ ר"מ הלוי ז"ל בתוספות. וה"ה דמשכחת לה כי זה שבא על אמו לא הולי׳ ממנה אלא בת אחת והיתה לו אחות כשרה ובא זה הרשע על הכשרה והולי׳ ממנה בן וחזר זה הבן ובא על הפסולה שהיא אחותו מאביו והיא אחו׳ אביו מאמו והיא אחות אמו מאמה. והא דלא נקטה בהכי משום דאיכא מאן דאמר ביבמות דאחות האם מן האם שניה מדברי סופרים:

והלא דברים ק"ו וכו׳ וא"ת אין עונשין מן הדין. י"ל דקרבן עונשין א"נ כדפריש הר"א אב ב"ד ז"ל דכיון דלחלק בעלמא הוא דילפינן מק"ו גילויי מילתא בעלמא ודיינינן מדין ק"ו:

ואידך פי׳ דהיינו ר׳ יצחק איבעית אימא גמר עונש מאזהרה. פי׳ דבאזהר׳ דכתי׳ אחותך היא מיותר להזהיר על אחותו בת אביו ובת אמו ויליף עונש מינה במה מצינו באזהרה עשה אחותו בת אביו ואמו כאחותו בת אביו שלא בת אמו כך בעונש וכן פירש"י ז"ל. ויש שפירש דגמר בג"ש משום דאחותך דרישיה דקרא דאזהרה מיותר דמני למכתב ערות בת אביך או בת אמך אחותך למה לי אלא מופנה לג"ש ואע"ג דאחותו דעונש לאו מופנה והוי מופנה מצד אחד כל למילף עונש מאזהרה מצד א׳ סגי לד"ה ואפילו למאן דבעי מופנה משני צדדין. ור"מ הלוי ז"ל הוסיף ופי׳ עוד דבלאו מה מצינו וג"ש יליף שפיר עונש מאזהרתו לאו מעונש הכתוב באחותו אלא בעונש הכתוב דרך כלל על כל העריות דכתיב ונכרתו הנפשות העושו׳ ואותו כרת על כל עריו׳ הכתובות למעלה באזהרה קאי וכיון שכבר נתרבת אחות בת אביו ובת אמו באזהר׳ ממילא הויא בכלל ונכרתו. ופי׳ נכון הוא. אלא שלשון עונש מאזהרה לא משמע הכין דמשמע דגמיר בשום מדה מי"ג מדות ומשמ׳ נמי על עונש אחותו דאיירי בה בסוגיין. ואפשר לומר דלא חש תלמודא למידק בלישנא כולי האי ונקטיה באשגרת לישן:

ואב"א ר׳ יצחק נפקא ליה אחותו בת אביו ובת אמו מאחותו דרישיה דקרא דכרת דכתי׳ אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו דמיסתייה דלכתו׳ את בת אביו או בת אמו והוה ליה אחותו מיות׳ לדין אתא אחותו בת אביו ובת אמו:

ואידך פי׳ דהיינו רבנן מיבעי לחלק כרת למפטם וסך. גרסת רש"י ז"ל ואידך סבר לה כר׳ אלעזר דא"ר אלעזר א"ר הושעיא כל מקום שאתה מוציא שני לאוין וכרת א׳ חלוקין הן לקרבן:

אב"א נפקא ליה מואיש אשר ישכב את אשה דוה וה"פ דלרבנן דרשי יתורא דאחותו לחלק למפטם וסך שיש בהן שני לאוין וכרת א׳ שאם עשאם שניהם בהעלם אח׳ חייב שתים דכיון דהאי אחותו מיותר ואינו צריך לעניינו תנהו ענין לשאר דינין של תורה כיוצא בו שכן מדה בתורה שכל שאינו צריך לעניינו תנהו ענין לשאר דינין של תורה כיוצא בו:

עשה הרבה מעבירות אלו בהעלם אחד אפי' עשאם כלם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת שהרי חייבי כריתות של עריות כלן היו בכלל מה שנאמר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרתו הנפשות וכו' למה יצאה כרת באחותו מן הכלל לחלק ולחייב עליה בפני עצמה וכל שהיה בכלל ויצא ללמד הרי הוא מלמד על הכלל כלו כמו שידעת:

עשה עבירה אחת בגוף אחד הרבה פעמים בהעלם אחד אפי' היה הפסק כמה בין זו לזו הואיל ולא נודע לו בנתים אינו חייב אלא אחת שהרי אין כאן אלא גוף אחד ושם אחד אבל אם היתה לו ידיעה בנתים חייב על כל אחת ואחת שהידיעות מחלקות כמו שהתבאר:

היו הגופין מוחלקין אע"פ שהכל שם אחד כגון שבא על אחיות הרבה או על כמה נדות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ואין צריך לומר בגופין מוחלקין ושמות מוחלקים כגון בא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו והדומה לזה:

היה גוף אחד ושמות מוחלקים כגון אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו חייב על כל אחת ואחת ונמצא חייב בביאה אחת שלש חטאות אחת משום אחותו ואחת משום אחות אביו ואחת משום אחות אמו ושאלו בסוגיא זו היאך דבר זה באפשר ופרשוה כגון שבא על אמו והוליד ממנה שתי בנות ובא על אחת מבנותיו והוליד בן פריץ וכשיבא הפריץ הזה והוא הנקרא רשיעא בר רשיעא על הבת האחרת ונמצא שבא על אחותו מצד האב ועל אחות אביו מצד האם ועל אחות אמו משני צדדין וכל שאתה מחייב קרבנות הרבה בגוף אחד משום ב' שמות דוקא כשבאו האיסורין כאחד או באיסור מוסיף או באיסור כולל כיצד בא על אשת אחיו והיא נדה חייב שלש משום אשת אח ומשום אשת איש ומשום נדה משום אשת איש ומשום אשת אח שהרי שניהם כאחד באו ועל הנדה מפני שיש בו איסור מוסיף ר"ל שמתוך שניתוסף באיסור זה איסור לבעלה אף הוא נוסף אצל יבמה וכן כל כיוצא בזה ויצא מכלל הרבה שמות לחטאת אחת מי שהיה נשוי שלש נשים ובא על אמה של אחת מהן שהיא אם אמה של שניה ואם אביה של שלישית שאע"פ שזו חמותו ואם חמותו ואם חמיו הואיל וכלן משום בת אחת באו אינו חייב אלא אחת כמו שיתבאר במקומו:

עריות כל אחוה שבהן אין בה חילוק בין מצד האב למצד האם אלא הכל שוה שנאמר אחותך בת אביך או בת אמך ובא להזכיר אחות סתם במה שאמר אחותך היא וכן ערות אחותו גלה ללמד על אחות שמשני צדדין ואע"פ שקל וחומר הוא אין מזהירין מן הדין ולא עונשין מן הדין:

גמ' שהיא אחות אמו מהו חייב אחת על כולן כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה גמר עונש כו' בת אשת אביך מולדת כו' שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו ולאחותו שהיא כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה לאפוקי הני פסח ומילה דקום עשה נינהו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ההוא מבעי ליה כו' ל"ל קרא דקדושים תיפוק ליה גבי כו' לאחותו בת אביו ובת אמו כו' ומאונסים לא כו' עכ"ל הכי איתא בפ"ב דיבמות דרבנן דרשי אחותך לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו לומר כו' ומהרש"ל מחק מדברי התוס' ומאונסים ואולי נעלם ממנו פרש"י דהתם שפי' לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו מן האונסין כגון שנולדו הוא והיא מן האנוסה כו' וה"נ בת אשת אביך דמשמע בין אמו ובין שאינו אמו באישות הוא דכתיב כו' עכ"ל ע"ש:

בד"ה ה"ג רש"י כו' אחותו דסיפא דדריש לחלק כו' עיקר קרא דכרת באחותו לדונו כו' ואחותו דסיפא לאחותו שהיא כו' ואחותו דרישא לא איצטריך כו' כרת באחותו ל"ל פי' דדרשינן מינה חילוק כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל חילוק בעריות על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ולפי זה לא גרסי' התם כמו שהיא בגמרות שלפנינו לרבי יצחק מבעי ליה לחייב על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו כו' גם רש"י שם פי' שהוא פי' משובש מתלמידים טועין וה"ג לר' יצחק כדאית ליה לרבנן מבעי ליה לאחותו בת אביו ובת אמו כו' עכ"ל רש"י שם וכ"נ מדברי התוס' לקמן דה"ג בשמעתין ודו"ק:

בד"ה ואידך ר"י כו' דקאמר לר' יצחק כדאית ליה ולרבנן כו' עכ"ל ה"ג רש"י שם כמ"ש לעיל ולפי נוסחת הגמרא שלפנינו גרסינן שם לעיל מיניה רבי יצחק סבר עונשין מן הדין ואיבעית אימא יליף עונש מאזהרה גם זה סותר קצת מה שכתבו הכא בתירוצם דלהאי שנוייא דקאמר גמר עונש מאזהרה סבר רבי יצחק עונשין מן הדין כו' מיהו בכמה דברים מתחלף סוגיא דהכא מדהתם ודו"ק:

תוס' ד"ה ההוא מבעי ליה וכו' וא"ת למה לי קרא בקדושים וכו' כצ"ל:

בגמרא אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו ופירש"י הא אתא לאשמעינן דאפי' למ"ד לאו שניתק לעשה אין לוקין כדתניא לא תותירו כו' ואשמעינן ר' יוחנן הני מילי כו' אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתק הלאו כו'. ולכאורה ל' רש"י תמוה טובא דמי הכריחו לפרש כן דהא פשטא דלישנא דגמרא ודאי משמע דעיקר מימרא דרבב"ח משמיה דר"י היינו דכל עשה דכתיב קודם הל"ת לוקין והיינו דומיא דוישלחו מן המחנה דמייתי ר' יוחנן מקרא ומתניתין דהתם העשה נכתב קודם הל"ת והיינו דבעו למימר מעיקרא דהדר ביה ר' יוחנן והיינו מברייתא דאונס שגירש דהתם כתיב נמי העשה קודם הל"ת ומפירש"י ודאי לא משמע הכי דמלשונו משמע דהאי שקדמו עשה היינו דוקא בענין שיוכל לקיים העשה קודם הל"ת ומנ"ל לרש"י הך מלתא. ויותר קשה על פירושו במאי שמפרש דעיקר מימרא דר"י היינו למ"ד דל"ת הניתק לעשה אין לוקין והיינו האי תנא דברייתא דנותר ומאן שמעת ליה דאמר הכי היינו ר"י כדלקמן וא"כ מאי איצטריך ר' יוחנן לאשמעינן הך מלתא אליבא דר' יהודה ולסייע מקרא ומתניתין דטמא ומקשינן עליה מברייתא דאונס שגירש ולמימר דהדר ביה ר' יוחנן ותיפוק לי' דממילתא דר' יהודה גופא מוכח הך מלתא דר' יוחנן מדאשכחן דר' יהודה פוטר בנותר מה"ט דניתק לעשה ואפ"ה אשכחן נמי לר' יהודה לקמן במתני' ובשלהי שילוח הקן דאם נטל לוקה ואינו משלח וקשיא דר' יהודה אדר"י אע"כ כדמסקינן התם דטעמא דר"י דשלח מעיקרא משמע והוי כאילו נכתב העשה קודם הלאו וא"כ כ"ש היכא דנכתב ממש העשה קודם הלאו דלוקה ובפשיטות ה"ל לרש"י לפרש דעיקר מימרא דר"י היינו אליבא דרבנן בשילוח הקן דפטרו ממלקות וע"כ היינו טעמא משום דל"ת קודם לעשה למאי דלית להו דשלח מעיקרא משמע משא"כ היכא דהעשה קודם הל"ת אשמעינן ר' יוחנן דרבנן נמי מודו כדמוכח ממתני' דטמא הבא למקדש. ועוד דלמאי דמפרש רש"י בסוף דבריו דעיקר מלתא דר' יוחנן היינו משום דאפשר לקיים העשה קודם הלאו הוי שלא אליבא דהלכתא דהא מסתמא ודאי קי"ל כרבנן דשילוח הקן דפטרו ממלקות מטעמא דניתק אע"ג דיוכל לקיים העשה קודם הלאו. והנלע"ד בכוונת רש"י שהוכרח לפרש כן משום דמלישנא דר' יוחנן גופא מוכח הכי והיינו משום דבלא"ה קשיא לי טובא אמאי דבעי תלמודא למימר מעיקרא דר' יוחנן הדר ביה משמעתי' משום ברייתא דאונס שגירש ואכתי מאי אולמא הך ברייתא טפי מקרא ומתני' דהבא אל המקדש טמא כיון דבלאו מימרא דר"י נמי קשי' מתני' אברייתא אע"כ דהא דבעו למימר דהדר ביה ר"י לאו מעיקר מלתא הדר ביה לגמרי אלא דהדר ביה ממאי דקאמר כל ל"ת שקדמו עשה בלשון כללי דהא ליתא דהא אונס שגירש נמי קדמו עשה ואפ"ה אינו לוקה אע"כ שיש איזה חילוק בין אונס לטמא וסוף סוף לאו כללא היא ואהא מסיק רבא ור' יוחנן גופא דשאני אונס משום דגלי קרא דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי והוי לאו הניתק לעשה וא"כ לפ"ז נ"ל ברור דמש"ה הוכרח רש"י לפרש כאן דבאפשר לקיימו קודם הלאו תליא מלתא דאלת"ה הדרא קושיא לדוכתא היאך קאמר ר' יוחנן בלשון כללי הא אשכחן אונס דפטור אע"ג דעשה קודם ללאו אע"כ דלעולם לא קאמר ר' יוחנן דלוקה אלא היכא דאיכא תרתי שהעשה נכתב קודם הלאו ואפשר נמי לקיים העשה בהיתר קודם עבירת הלאו דכך הדעת נותנת לאוקמי העשה בהיתירא כגון וישלחו מן המחנה משא"כ באונס לא מיקרי כלל ל"ת שקדמו עשה כיון דאכתי לא שייך לקיים העשה קודם עבירת הלאו ורש"י אזל לשיטתיה דמפרש לקמן בשמעתין ובפ"ק דתמורה דע"כ דהאי כל ימיו אשמעינן דאף לאחר שגירשה צריך להחזיר' דאי קודם גירושין לא שייך לישנא דכל ימיו כלל דמן לא יוכל לשלחה לחוד שמעינן שפיר דלעולם אסור לגרשה אע"כ דהאי עשה דכל ימיו היינו עשה באפי נפשה לאחר ששילחה מביתה שצריך להחזירה ולעולם היכא דאפשר לקיים העשה קודם הלאו שפיר שייך האי כללא דרבי יוחנן. ועוד נראה לי דעיקר מלתא דר' יוחנן דקאמר בל' כללא אמתניתין דסוגיא דלעיל קאי דאף על גב דקתני טמא שנכנס למקדש דלוקה ואמרי' לעיל בסמוך היינו לאו דלא יטמאו את מחניהם ומשמע לכאורה דדייקינן מינה דוקא טמא שנכנס למקדש הוא דחייב מלקות אבל מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור כדאמר רב חסדא בפסחים בפ' אלו דברים (פסחים דף ס"ח) והיינו משום דניתק לעשה דבדד ישב ואשמעינן ר' יוחנן דאפ"ה חייב וכהאי תנא דברייתא שם בפסחים דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו סופג את הארבעים וכן פסק הרמב"ם ז"ל ומשמע ליה לרש"י דהיינו מה"ט גופא דלא מיקרי ניתק לעשה כיון דאפשר לקיים העשה בהיתר קודם עבירת הלאו והא דקתני הבא אל המקדש טמא ולא קתני נמי שאר מחנות היינו משום דמלתא דפסיקא קתני במידי דשייך בכל הטמאים אפי' בטמא מת כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא נפש והרבה יש לי להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו ובדעתי לבאר אי"ה בפ"ב דשבועות ועיין עוד בלשון רש"י בפסחים בפ' אלו דברים שדבריו נוטין למה שכתבתי כאן בכוונתו ועיין שם בתוס' ודוק היטב ועיין עוד בסמוך: