בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת מכות דף י״ג עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת מכות דף י״ג עמוד א׳

    מסכת מכות דף י״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־371 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מעלים היו הערים שכר ללוים שרוצחים שוכרים מהם את בתי הדירה:

    חוזר לשררה שהיה בה אם היה נשיא או ראש בית אב חוזר לגדולתו כשישוב לעירו במיתת כה"ג:

    גמ' מחלוקת בשש ערי מקלט:

    לכם לרוצחים נאמר והיו לכם הערים למקלט:

    ושב אל משפחתו בעבד עברי כתיב כשיוצא חפשי בשש או ביובל:

    למה שהוחזקו אבותיו לשררה:

    אל אחוזת אבותיו כאבותיו סיפא דמילתיה דרבי מאיר היא ומביא ראיה לדבריו מסוף המקרא שחוזר לגדולתו שנאמר ואל אחוזת אבותיו אל כל חזקת אבותיו:

    וכן בגולה כמחלוקת בעבד עברי כך מחלוקת ברוצח שגלה וחזר במיתת הכהן ומהכא יליף דכשהוא אומר כאן ישוב קרא יתירא דמצי למכתב ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ולשתוק:

    ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Makkot 13a · Sefaria

    תוספות

    מעלים היו שכר ללוים פי' רוצחים הבאים ודרים שם צריכין להעלות מס וארנונא ללוים דלא תימא גזירת המלך על הלוים לעכב אותם בעירן:

    לכם לכל צרכיכם דאין צריכים להעלות שום דבר ללוים:

    גמר שיבה שיבה נראה דהיינו דוקא לרבי מאיר דאצטריך לג"ש אבל לרבי יהודה הא איכא קרא בהדיא גבי רוצח וא"כ הא דקתני לעיל וכן בגולה כו' ממילתא דר' מאיר הוא:

    מתני' ואלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' תנא ושייר טמא ששימש זר שאכל תרומה ובעל מום ששימש אונן מקריב מזיח חושן מכבה גחלת על גבי מערכה אלא לא חשיב לאוי גרידי אלא באותן שיש בהן חידוש והא דקא חשיב כריתות דאין בהן מיתת ב"ד לאשמועינן דאע"ג דאיכא כרת לוקין ואין צריך למצוא בהם חידוש בהנך כריתות דקתני ובקונטרס דחק למצוא בהם חידוש אלמנה לכהן גדול נקט משום דבעי למיתני אלמנה וגרושה חייב משום שתי שמות:

    גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת פי' הקונט' משום גרושה דחלוצה מייתי לה ואשה גרושה משמע לפירושו דבחלוצה לחודא איכא מלקות דאורייתא וזה אינו דהא אמרינן בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עח.) (אחות) חלוצה דרבנן והא דלעיל תנא וחלוצה אגב גרושה תניא אי נמי מכת מרדות דרבנן ובהא כיון דהיא גם גרושה לוקה בה מלקות דגרושה שהיא דאורייתא ולא לקי מכת מרדות דרבנן:

    Tosafot on Makkot 13a · Sefaria

    רבנו חננאל

    חוזר לשררה שהיה בה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר לא היה חוזר לשררה: אחד הרוצח שגלה ואחד הנמכר לעבד עברי כשחוזרין אין חוזרין לשררה שהיו בה דברי רבי יהודה:

    הדרן עלך אלו הן הגולין.

    ואלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו כו'.

    Rabbeinu Chananel on Makkot 13a · Sefaria

    ריטב"א

    תנו רבנן ושב אל משפחתו וכו’ פיר׳ גבי עבד עברי הנמכר החוזר ביובל כתיב. מאי וכן בגולה. פי׳ אהיכא קאי אדר׳ מאיר לחודיה או לדברי הכל ופרישנא דד"ה היא לומר דכדרך שנחלקו בעב׳ עברי נחלקו בגולה ולתרווייהו נפקא להו מייתורא דכתיב גבי עב׳ עברי ישוב תרי זימני לדון ממנו ג"ש לרוצח דהכא בחזרתו שיהא דינו בענין חזרה זו כדין עבד עברי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דגמרינן שיבה שיבה כדמפרש ואזיל והלכתא כר׳ יהוד להדי ר׳ מאיר והא דמתני׳ נקטינן פלוגתייהו בשדה שהוחזק הוא ובמתני׳ דא נקטוה שהוחזקה באבותיו לא קשיין אלא דבמתני׳ אשמועינן כחו דר׳ יהודה דאפילו למה שהוחזק הוא עצמו אינו חוזר וניחא ליה למנקט כחו דר׳ יהודה דהלכתא כותיה ואלו בברייתא בעי לאשמועי׳ לר׳ מאיר שהוא חוזר אפילו למה שהוחזקו אבותיו אע"פ שלא הוחזק הוא עצמו ודכולי עלמא אם לא הוחזק הוא ולא אבותיו אין מחזיקין אותו עתה אפילו למנוייה ריש גרגותא ואע"פ שהרג בשוגג וכ"ש שאין ממנין בשום מינוי למי שהרג במזי׳. ואפשר שאף ר׳ יהודה לא לחלק כאן אלא בשפיכות דמים או בשנמכר ונעשה עבד לאחרים שהם דברים חמורים ומאומים מאוד אבל בשאר עבירות דעלמא כל שחזר בתשובה שלימה אפילו לכתחלה ממנין אותו לכל הראוי לו ואין צורך לומר שחוזר למה שהוחזק הוא או אבותיו אפי׳ מומר שחזר בתשובה שלימה ולא אמרו בסוף מנחות אלא דכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש הא בדבר אחר משמשין ואפילו למ"ד התם דבית חוניו בית ע"א ועל כולם אמר הכתוב שובו בנים שובבים וכו׳ וכן נראה לבעלי תוספות ז"ל והם התירו כהן שהימר וחזר בתשוב׳ שלימה לנשיאת כפים מה שאין כן ברוצח משום דכתיב ביה ידיכם דמים מלאו וזה דעת מורי הרב הלוי ז"ל ואגב אורחיך שמעינן משמעתין דכל שהוחזקו אבותיו בשום מינוי ושררה והוא ראוי לכך שהוא קם תחת אבותיו שלא נחלקו כאן אלא לאלו לפי שהורעו בעבודו׳ אלו ואין צריך לומר דכל שמינוהו סתם בשום מינוי בלא קביעות זמן שאין מסלקין אותו מאותו מינוי אלא בטענה וכן ראיתי בתשובה לרבינו מאיר הלוי ז"ל על ענין שליח צבור ומורי הרב ר׳ מאיר ז"ל היה אומר בשם רבו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ודנפקא לן מדכתי׳ למען יאריך ימי׳ על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל כל משימות שהם בישראל יהיו לו ולבניו. וכן הוא בירושלמי דמסכת הוריות מפי רבינו ז"ל:

    פרק אלו הן הלוקין בתר דסליק תנא למיתני דין גולין דאיירי בהו בריש מכילתן כדכתיבנ׳ לעיל בעו למיתני דין הלוקין שהוא עיקר מכילתן ותו דאיירי ביה נמי ברי׳ מכילתן דקתני מעידנו באיש פלוני שחייב מלקות ארבעים. והא דקתני אלו הן הלוקין הא ודאי איכא אחרינא טובא אלא דלא קתני הכא אלא אלו דאית בהו שום צריכותא או הנהו דנקט באשגרת לשון אגב דידהו וכדבעינן לפרושי וכדמפרשי׳ ז"ל:

    מתני׳ הבא על אחותו וכו׳ נקט כל הני עריות לאשמועינן דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים כר׳ עקיבא וכדאיתא בגמרא. ואלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאע"ג דאינם איסור השוה בכל הוא דחתימ׳ עליהם ומשום דבעי למיתני סיפא אלמנה וגרושה בכ"ג חייב עליה משום שני שמות ואע"ג דבלאו אחד נאמרו כדכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח ולא חשיב לאו שבכללות וטעמא דמילתא דכל שהאיסורין נפרשין בכתוב בין שכתב לאו ואחד על כולן בתחלה או שכתב בסוף דמאן דכתב אכל חד וחד קאי וכדאסיקנא בכריתות ולא חשיב לאו שבכללות אלא כגון לא תאכלו על הדם לדברי הכל אי נמי כי אם צלי אש וכי נפש הוא חובל וכל אשר יעשה מגפן היין דאיפליגו בהו אביי ורבא וכדדכירנא בכמה דוכתי ועוד דהא כתיב לאו בגרושה דכהן הדיוט ולא נפיק מיניה כהן גדול. ממזרת ונתינה לישראל. כן הגרסא בכרל הספרים וא"כ למדנו מכאן דנתינין אסורים מן התורה ואפילו לאר גיירות דאית בהו אישות דהא דומי׳ דאידך קתני לה דאית בהו אישו׳ דאי בעוד׳ כותי׳ לית בהו אישות. וש"מ דלוקין עליה מן התורה משום לאו דלא תתחתן בם דסבירא לן דבגיירותן אית להו חתנות דאי לאו דאורייתא נינהו היאך לוקין עליהם וליכא למימר דקתני ליה באשגרת לישן ואגב ממזר כדבעינן למימר בחלוצה אטו גרושה אבל הכא מה ענין נתינה אצל ממזר׳ אלא מאי איסור תורה. והא דאמרינן בעלמא דנתינים משה גזר עליה׳ ואמרינן נמי דוד גזר עליהם הא פרישנא בפ׳ אלו נערות שכל אותם גזרו׳ היו בדורותיהם באיסור ושעבוד כי יהושע גזר על דורותיהם איסור קהל ושעבו׳ לעולם אבל נתינים ראשונה מן התורה אסורים לבא בקהל ומשה גזר עליהם שעבו׳ כדכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך כדי שלא יתערבו בהן ישראל ודורותיהם היו מותרין מן התורה דהא כל היכא דאיכא איסור דורות בהדיא אסר לה מן התורה. ומיהו קשיא קצת על משנתינו היכי לא אקשינן מינה למ"ד במס׳ יבמות דבעודו כותי׳ אית להו חתנות ולא מסייעינן מינה לרבא דאמר בגירותן לכך הנכון כמאן דלא גריס במשנתינו נתין. והא דקתני ממזרת אע"פ שמפורש לאו של ממזר׳ בתורה. י"ל משום דדלמא ס"ד דממזר דוקא אסור ולא ממזרת וכדאמרינן עמוני ולא עמונית קמ"ל דממזר מום זר הוא ואף נקבו׳ בכלל כדאמרינן בגמרא דיבמות:

    גרושה וחלוצה אינו חייב עליה אלא משום שם אחד פירש"י ז"ל דחלוצה אינה כתובה אלא מריבוייא דגרושה מייתי לה וכדתניא במס׳ קידושין גרושה מאישה אין לי אלא גרושה חלוצ׳ מנין ת"ל ואשה ע"כ. נראה מדברי רבינו ז"ל דסבירא ליה חלוצה אסור דאורייתא וכן משמע לכאורה מדקתני לה באלו הן הלוקין דאורייתא וכדקתני לה נמי בריש מכילתן גבי הזמה דאוריית׳ וכן היה נראה מסוגיא דמס׳ סוטה (דף מד) ר׳ יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה הירא מעבירות שבידו ר׳ יוסי אומר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט זהו הירא ורך הלבב ואמרינן עלה בגמ׳ מאי בנייהו עבירה דרבנן א"כ לר׳ יוסי הגלילי הדר לר׳ יוסי לא הדר אלמא חלוצה דאורייתא היא אבל אין לומר כן כלל דהא בפ׳ עשרה יוחסין (דף יח) אסיקנא בהדיא דחלוצ׳ מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ואמרינן נמי ביבמות בפ׳ יש מותרת (דף פה) גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה שניות מדברי סופרי׳ אין להם כתובה ואמר רבי מ"ט הללו דברי תורה ואין צריכין חזוק והללו דברי סופרים וצריכין חיזוק זו היא מרגילה וזו היא מרגליתו ואמרינן דבר אחר מאן קתני לה ומהדרינן איכא דאמרי רבי קתני לה וחלוצה קא קשיא ליה וחלוצה דרבנן ואית לה כתובה. הרי שאמרו להדיא דחלוצה דרבנן והא דקתני להו הכא ובאידך מתני׳ באשגרת לישן משום דדמיא לגרושה ואסמוכה דרבנן אקרא דידה. ואפשר דכי אמרינן במס׳ סוטה עבירה דרבנן איכא בנייהו דבעי לומר עבירה דרבנן דלית לה אסמכתא כעין דאורייתא לאפוקי חלוצה דהוי כעין דאורייתא אטו דדמיא ליה והא דאמרינן הכא שאינו חייב משום חלוצה פירשו בתוספ׳ דאפי׳ מכת מרדות דרבנן אינו חייב עליה דכיון שיש בה חיוב משום גרושה מדאורייתא לא חייבו עליה מכת מרדות מדרבנן. וכן כתב ר"מ הלוי ז"ל:

    Ritva on Makkot 13a · Sefaria

    מאירי

    מעלות היו שכר ללויים כלומר רוצח הנקלט בערי המקלט נותן שכר דירתו ללויים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר לא היו מעלות להם שכר אלא עומדין שם בחנם ולענין פסק בשש ערים המיוחדות אין נותנין שכר אבל בשאר ערי הלויים שהיו ארבעים ושתים וכלן קולטות כמו שהתבאר שכר דירותיהם ללויים וזה שאמר מעלות בלשון נקבה פירושו על הערים:

    חוזר לשררה שהיה בה פי' אחר שמת כהן גדול וחזר לעירו שהוא כשאר כל אדם ליהרג עליו גואל הדם מאותה שעה ואילך חוזר לשררה שהיה בה אם נשיא אם אב בית דין אם אחת משאר מיני השררות אחר שנתכפר לו בגלותו על ידי מיתת הכהן דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר לעולם אינו חוזר לשררה שהיה בה הואיל ותקלה כזו אירעה על ידו והלכה כר' יהודה ומ"מ לענין עבירה אחרת יתבאר במקום אחר שכהן גדול שחטא לוקה בשלשה כשאר העם וחוזר לגדולתו אבל אב בית דין שחטא לוקה בשלשה ואינו חוזר לשררתו ואפילו להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלים בקודש ולא מורידין:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא בשעה שהיו ישראל במדבר מחנה לויה היתה קולטת מכאן אמרו בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך ואם גלה לפלכו פלכו קולטו כמו שביארנו במשנה שנאמר כי בעיר מקלטו ישב עיר שקלטתו כבר:

    עבד עברי שיצא מעבדותו אף הוא אינו חוזר לשררה שהיה בה הואיל ומשלה בו הדיוטות גדולה כזו אבל שב הוא לחזקת משפחה והוא שאמרו אין עבד עברי כהן נרצע שהרי נעשה בעל מום ונמצאת חזקת משפחה נפקעת ממנו:

    התבאר במסכת כתובות פרק אלו נערות שכמו שנאסר שלא ליקח כפר לרוצח במזיד שלא להמיתו כך הדין ברוצח בשוגג שלא להגלותו שנאמר ולא תקחו כפר לנפש רוצח לנוס אל עיר מקלטו:

    התבאר במסכת גיטין בפרק קורדיקוס שאם שחט בו בשוגג שנים או רוב שנים ולא מת מיד או שפרכס פרכוס גדול אינו גולה שמא הוא קרב את מיתתו או הרוח בלבלתו ונמצא שאינו גולה אלא אם שחטו במקום שאין רוח כגון בית סתום של שיש ושלא פרכס כלל ומעתה כל שכן בחבל בו בשוגג ולא מת מיד אע"פ שאמדוהו למיתה שאינו גולה על ידו וכן פסקו גדולי המחברים אבל גדולי המפרשים נוטים לומר שלא נאמר קירוב מיתה בפרכוס וברוח אלא בשחט בו שנים אבל בחבלה אין רוח ופרכוס מקרבין את המיתה כלל וכן הדברים נראין:

    התבאר בשני של קמא שאם היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והמיתה אינו גולה שזהו אונס אבל אם הכיר בה ושכחה גולה:

    התבאר בראשון של גיטין בעבד שגלה לעיר מקלט שאין רבו חייב לזונו ומעשה ידיו לרבו ואשה שגלתה בעלה חייב לזונה ואינו אומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אא"כ מספקת לכך:

    ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Makkot 13a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה נותר כתיב כו' בא הכתוב ליתן לא תעשה על כו' עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה ואלו הן כו' טמא ששימש זר שאכל קדש כו' ובקונט' דחק למצוא בהן חידוש עכ"ל כצ"ל והס"ד ואין זה בקונטרס שלפנינו וק"ל:

    בד"ה גרושה כו' פי' הקונטרס משום דחלוצה מגרושה מייתי לה כו' משמע לפירושו דבחלוצה כו' וזה אינו דהא אמרינן בפ' עשרה יוחסין חלוצה דרבנן כו' לוקה בה מלקות כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Makkot 13a · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה גמר שיבה שיבה וכו' אבל לרבי יהודה הא איכא קרא ר"ל אבל א"ל דלר"י נמי אצטריך ג"ש למילף מינה רוצח מעבד עבדי דרוצח מיהא למשפחתו שב כמו עבד עברי דהא איכא קרא בהדיא גבי רוצח דשב אל משפחתו דכתיב ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו דהוה פירושו לכל הפחות אל משפחתו:

    תוס' ד"ה ואלו כו' ובקונטרס דחק למצוא בהן חדוש לא נמצא בפי' רש"י שלפנינו בפי' שדחק למצוא שום חדוש בהנך דכריתות אלא כתב ג"כ דתנא חייבי כריתות לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות כלשון התוס' וצ"ל דס"ל לתוס' דמדטרח רש"י לפרש בטמא שאכל את הקודש ודומיהם אזהרותיהם מהיכן משמע להו דרש"י ר"ל דמשום כך תנא להו במתני' משום דאזהרותיהם אינן מפורשים והיינו חידושייהו:

    ד"ה גרושה וחלוצה וכו' פירש הקונטרס משום גרושה דחלוצה מייתי לה מואשה כצ"ל:

    בא"ד אי נמי מכות מרדות דרבנן כצ"ל:

    Maharam on Makkot 13a · Sefaria

    פני יהושע

    אלו הן הלוקין פרק שלישי

    במשנה ואלו הן הלוקין כן הגירסא בספרים שלפנינו ואלו הן הלוקין בוי"ו אבל בתי"ט כתב דאית דגרסי אלו בלא וי"ו ולענ"ד נראה דמאן דתני אלו לא משתבש ומאן דתנא ואלו לא משתבש דמ"ד אלו היינו משום דמן הראוי היה לשנות הך משנה בתחלת המסכתא דהא תנא מסנהדרין סליק דקתני התם אלו הנסקלין וכן כל הד' מיתות המסורים לב"ד מש"ה שייך למיתני בתר הכי בתחלת מסכת מכות אלו הן הלוקין אלא משום דמסקינן לעיל בריש פ"ק הא דקתני כיצד עדים נעשו זוממין היינו נמי משום דתנא מסנהדרין סליק דקתני התם כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה מש"ה פתח בכיצד העדים לאשמעינן דיש עדים זוממין שאין עושין בהם דין הזמה וכו' מש"ה קתני נמי בפ"ב אלו הן הגולין משום דבמתניתין דריש פירקין קתני מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות מש"ה קתני אלו הן הגולין עד סוף הפרק וא"כ לפ"ז שפיר שייך למיתני אלו הן הלוקין לפי שהתנא חוזר לסדר הראשון למיתני ענין מלקות בתר דקתני התם אלו הן ארבע מיתות אבל מאן דגרס ואלו נראה היינו נמי משום דבמשנה שניה דפ"ק דקתני מעידין אנו באיש פלוני שחייב מלקות מש"ה שייך שפיר למיתני ואלו הן הלוקין כנ"ל וק"ל:

    שם ואלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' עד סוף המשנה פירש"י ותו' דאלו לאו דוקא דתנא ושייר טובא אלא דרש"י מסיק דרובן דתני בהך מתניתין יש בהן חידוש ובתוס' כתבו שאין צריך לדחוק ולמצוא בהם חידוש העולה מיהו מדבריהם בעיקר פשטא דמילתא דתנא אלו למעוטי חייבי מיתות ממלקות ולמעוטי נמי חייבי לאוין שאין בהם מעשה דאין לוקין אלא דלכאורה לפ"ז הו"ל לאקדומי חייבי לאוין מקמי חייבי כריתות דהא עיקר מלקות מלאו דחסימה ילפינן כדאמרינן בשמעתין ובכמה דוכתי אבל לפירש"י אתי שפיר דאדרבה כל מילתא דאית ביה חידוש תנא ברישא כדאמרינן נמי בכמה דוכתי מידי דאתי מדרשא חביבא ליה והכא נמי חייבי כריתות יש בהן חידוש יותר דאע"ג דלא דמי ללאו דחסימה אפ"ה לוקין משום דאתיא מדרשא כמו שאבאר בשמעתין ועוד נראה לי דהא דפתח התנא תחילה בחייבי כריתות דעריות היינו משום דאית בהו חידוש טובא דהא בכל הנך עריות שייך בהו חיוב ממון קנס ובשת ופגם ואפ"ה שייך בהו חיוב מלקות תדע דהא בריש פרק אלו נערות קתני התם הבא על אחותו וכו' ומקשינן התם בגמ' ורמינהו ואלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' ושקיל וטרי הש"ס טובא בכמה אוקימתות ע"ש אלא דר"י דהילכתא כוותיה משני התם בתר הך רומיא דמתניתין כאן כשהתרו בו וכאן שלא התרו בו והיינו משום דקסבר ר"י כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם ולאפוקי מדעולא דאמר איפכא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות נערה וא"כ אין לך חידוש יותר מזה ובאמת דאליבא דעולא נמי שמעינן שפיר חידוש מכל הנך חייבי כריתות דעריות דלוקין אלא שאין להאריך וכ"ש לאוקימתא דרבה דאמר לוקין ומשלמין והיינו חידושם. והא דאיצטריך נמי למיתני אחות אשתו ואשת אחיו משום דאית בהו חידוש טפי דאפי' הבא עליהן שלא כדרך אישות נמי לוקה לאפוקי דלא נימא דכיון דכתיב בהו כי יקח ה"א דוקא דרך לקוחין אסרה תורה כדדייק הש"ס בריש פרק נושאין על אנוסה קמ"ל מתניתין דהכא אפי' בא עליה שלא כדרך אישות נמי לוקה והיינו כדמסיק הש"ס התם בפ' נושאין והאוכל חמץ בפסח נמי איצטריך למיתני דוקא באוכל הוא דלוקה אבל בלאו דבל יראה ובל ימצא אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובאוכל ועושה מלאכה בי"ה נמי איצטריך לאשמעינן דוקא באכילה ושתיה דהיינו אכילה לוקה אבל בסיכה ורחיצה אע"ג דהוי כשתיה אפ"ה אינו לוקה כנ"ל:

    Penei Yehoshua on Makkot 13a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת מכות, דף י״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־371 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 131 מילים

      נפתחת ב״מַעֲלִים הָיוּ שָׂכָר לַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.…״

    2. קטע 227 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַחֲלוֹקֶת בְּשֵׁשׁ, דְּמָר…״

    3. קטע 351 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָא וַדַּאי ״לָכֶם״ –…״

    4. קטע 440 מילים

      נפתחת ב״חוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן:…״

    5. קטע 59 מילים

      נפתחת ב״וְכֵן בַּגּוֹלָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״יָשׁוּב״ – לְרַבּוֹת…״

    6. קטע 636 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״וְכֵן בַּגּוֹלָה״? כִּדְתַנְיָא: ״יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל…״

    7. קטע 75 מילים

      נפתחת ב״הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין…״

    8. קטע 839 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין: הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ,…״

    9. קטע 917 מילים

      נפתחת ב״אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה – חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי…״

    10. קטע 1014 מילים

      נפתחת ב״הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ…״

    11. קטע 1125 מילים

      נפתחת ב״וְהַשּׁוֹחֵט וּמַעֲלֶה בַּחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח, וְהָאוֹכֵל…״

    12. קטע 1212 מילים

      נפתחת ב״אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,…״

    13. קטע 1339 מילים

      נפתחת ב״כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּיב? רַבִּי…״

    14. קטע 1426 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת קָא תָנֵי, חַיָּיבֵי מִיתוֹת…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות

      ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…

      מקור: מסכת מכות דף י״ג עמוד א׳ · קטע 14 — “…מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּתַנְיָא: אֶחָד חַיָּיבֵי…

    • רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים

      תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.

      מקור: מסכת מכות דף י״ג עמוד א׳ · קטע 2 — “גְּמָ׳ אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַחֲלוֹקֶת בְּשֵׁשׁ, דְּמָר סָבַר ״לָכֶם״…

    לשון המקור

    מַעֲלִים הָיוּ שָׂכָר לַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מַעֲלִים לָהֶן שָׂכָר. וְחוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה חוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ.

    גְּמָ׳ אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַחֲלוֹקֶת בְּשֵׁשׁ, דְּמָר סָבַר ״לָכֶם״ – לִקְלִיטָה. וּמָר סָבַר: ״לָכֶם״ – לְכׇל צׇרְכֵיכֶם. אֲבָל בְּאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם – דִּבְרֵי הַכֹּל הָיוּ מַעֲלִין לָהֶם שָׂכָר.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָא וַדַּאי ״לָכֶם״ – לְכׇל צׇרְכֵיכֶם מַשְׁמַע. אֶלָּא אָמַר רָבָא: מַחֲלוֹקֶת בְּאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם, דְּמָר סָבַר: ״וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ״ – כִּי הָנָךְ לִקְלִיטָה. וּמָר סָבַר: ״וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ״ – כִּי הָנָךְ, מָה הָנָךְ לְכׇל צׇרְכֵיכֶם, אַף הָנֵי נָמֵי – לְכׇל צׇרְכֵיכֶם, אֲבָל בְּשֵׁשׁ – דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא הָיוּ מַעֲלִים לָהֶן שָׂכָר.

    חוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבוֹתָיו יָשׁוּב״ – לְמִשְׁפַּחְתּוֹ הוּא שָׁב, וְאֵינוֹ שָׁב לְמַה שֶּׁהֶחְזִיקוּ אֲבוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הוּא שָׁב לְמַה שֶּׁהֶחְזִיקוּ אֲבוֹתָיו, ״אֶל אֲחֻזַּת אֲבוֹתָיו״ – כַּאֲבוֹתָיו.

    וְכֵן בַּגּוֹלָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״יָשׁוּב״ – לְרַבּוֹת אֶת הָרוֹצֵחַ.

    מַאי ״וְכֵן בַּגּוֹלָה״? כִּדְתַנְיָא: ״יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ״ – לְאֶרֶץ אֲחוּזָּתוֹ הוּא שָׁב, וְאֵינוֹ שָׁב לְמַה שֶּׁהֶחְזִיקוּ אֲבוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הוּא שָׁב לְמַה שֶּׁהֶחְזִיקוּ אֲבוֹתָיו – גָּמַר שִׁיבָה שִׁיבָה מֵהָתָם.

    הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין

    מַתְנִי׳ אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין: הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר.

    אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה – חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם אַחַת בִּלְבַד.

    הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, וְאוֹכֵל חֵלֶב, וָדָם וְנוֹתָר וּפִגּוּל וְטָמֵא.

    וְהַשּׁוֹחֵט וּמַעֲלֶה בַּחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטוֹרֶת, וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהָאוֹכֵל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.

    אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ.

    כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּיב? רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּזַיִת. אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּאוֹכֵל נְמָלָה כׇּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּיב? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּבְרִיָּיתָהּ. אָמַר לָהֶן: אַף חִטָּה אַחַת כִּבְרִיָּיתָהּ.

    גְּמָ׳ חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת קָא תָנֵי, חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין לָא קָתָנֵי. מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּתַנְיָא: אֶחָד חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת וְאֶחָד חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין