מסכת הוריות דף ב׳ עמוד א׳

מתני' הורו בית דין כו' כגון שהורו שחלב או דם מותר:

והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם מפרש בגמרא:

בין שעשו ב"ד ועשה היחיד עמהם כגון שאכל דם או חלב עמהן:

בין שעשו ועשה אחריהן בזה אחר זה:

בין שלא עשו ב"ד:

ועשה היחיד על פיהן:

פטור מלהביא כשבה ושעירה הואיל ותלה בב"ד ועשה על פיהם:

הורו ב"ד וידע אחד מהם מב"ד שטעו:

הורו ב"ד הם סנהדרי גדולה כדדרשינן בת"כ עדת ישראל עדה המיוחדת בישראל זו סנהדרי גדולה:

בין שעשו ועשה עמהן צ"ע אם ב"ד עצמן חייבין להביא כשבה או שעירה דנהי דפר אין מביאין אא"כ רוב צבור עשו על פיהן מ"מ קרבן יחיד לייתו או שמא פטורים לגמרי:

הורו לה ב"ד להנשא האי ב"ד אינו סנהדרין גדולה שהרי ב"ד יכולין להתירה לינשא. ומ"מ הני נמי אית להו האי דינא שאם עשתה כמו שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב"ד:

אמר אביי והא אנן לא תנן הכי הא דלא פריך ללישנא קמא לשמואל כמו דפריך הכא לרב דימי דללישנא קמא מצינן למימר דרב דימי אתא לפרושי דברי שמואל:

הכא מסקינן לענין קרבן [עד] שיאמרו מותרין לעשות וה"ה בעלמא גבי הוראה דאין לתלמיד לסמוך על דברי רבו עד דא"ל הכי. והא דתניא פ' יש נוחלין (ב"ב קל:) אין למידין הלכה על פי מעשה. ה"פ התם אם יאמר לך אדם ראיתי מעשה שאירע בכה"ג שהורו כן אין לסמוך על דבריו דשמא לא עיין היטב ושמא אותו מעשה היה קצת משונה. עד שיאמר הלכה למעשה פי' עד שיביא לו מתוך ההלכה דאיתא לאותו דבר מה שאומר כי התלמוד ודברי האמוראין עיקר כדאיתא בירושלמי ריש פיאה אין למידין לא מהלכות ולא מהגדות ולא מן התוספתא אלא מפי התלמוד:

ואיכא דאמרי חדא קתני ואין להקשות דלא ליתני כי אם על פיהם וממילא משמע דוקא על פיהם. שמא ה"א ה"ה נתחלף לו להכי תנא שוגג למימר באיזה שוגג דוקא על פיהם:

עד שיהיו כולן בשגגה אחת צ"ע אם רוב צבור עשו בזה הענין שנתחלף להם והוי כולן בשגגה אחת אי מיחייב בית דין:

הורו ב"ד במצות עשה כגון פסח ומילה או לא תעשה דלית בה כרת וחטאת כגון שפיכות דמים וכיוצא בזה ליכא קרבן כלל. ואם הורו (בשורת) [בזולת] התנאים הנזכרין ועשו מיעוט הקהל על פיהן והוא הדין ליחיד כל אחד מביא קרבן חטאת דקיי"ל כחכמים שאמרו יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ואם כשהורו עשו הן ולא עשה אחד מן הקהל אין מביאין פר אלא כל אחד ואחד מביא קרבן יחיד שנא' ועשו מעשה תלוי בקהל והוראה בב"ד ואם הורו ועשה אחד מזיד על פיהן אם ידע שלא כדת הורו וכי אין חכמה נגד ה' פטור מקרבן. ואם טעה במצוה לשמוע דברי חכמים חייב בקרבן וה"ה לקהל או רובו אם טעו במצוה לשמוע דברי חכמים הפר הקרב ואם חזרו וטעו מה שהורו כגון שידעו שהתירו איסור אבל שכחו מה היה הוא הדין. זה הכלל נקוט בידך כל היכא דתשכח פטור [פטור] ב"ד מזה הפר הוא אבל קרבן יחיד איכא. ובזה שביארנו דיי לפתוח בין תבין. ועיקר כל זה (מצוי) [תמצא] בזה הפרק (דף ד ב) באותה ששנינו הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין:

אמר שמואל אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להן מותרים אתם פירוש אין ב"ד חייב להביא פר עד שיאמרו לקהל מותרין אתם. אבל אם לא אמרו מותרין אתם אלא שנו כדרכן והלכו הקהל ועשו הרי כל אחד וא' מביא כשבה או שעירה. דקסבר שמואל דבאמירת מותרין אתם נגמרה הוראה:

רב דימי מנהרדעא אמר אפילו אמרו מותרין אתם אין הפר בא דעדיין לא נגמרה הוראה. [עד כו'] יש שומע מהא דהלכתא כמאן דאמר דב"ד מביאין פר משלהן דאם איתא דלא. לימא אין הורית ב"ד הוריה עד שיאמרו כו' אי נמי לימא אין חייבין אמאי אמרו ב"ד ותו הא דתנן בפ"ב (לקמן דף ז א) שאין ב"ד חייבין ליתני שאין חייבין. ובפרקין גופיה (דף ד ב) תנן סתמא הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין מביאין פר ותו מדאוקימנא לקמן ההיא דתניא ב"ד מביאין על ידיהן כרבנן. ויש מי שפירש (אמר) [הא דאמר] שמואל אין בית דין חייבין. בין למ"ד ב"ד מביאין בין למ"ד צבור מביאין:

אמר אביי אף אנן נמי תנינא בפרק אלו הן הנחנקין דגמר הוראה כשאומר המורה עשו דתנן לענין זקן ממרא חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שלימד פטור הורה לעשות חייב. פי' דאלמא גמר ההוראה כשמורה לעשות:

אמר רבא אף אנן נמי תנינא ביבמות פ' האשה שהלך בעלה.

הורוה ב"ד להינשא והלכה וקלקלה פירוש נישאת לכהן גדול ואח"כ בא בעלה תצא וחייבת בקרבן שלא התירוה אלא להינשא פי' בהיתר ואילו עשית כך פטורה היתה מן הקרבן ביופי כח ב"ד דאלמא הכי קאמרו לה מותרת את להנשא דאי אמרו לה מותרת את סתם הוה משמע לכל אדם:

אמר רבינא אף אנן נמי תנינא בפירקין הורו ב"ד לעבור על אחת כו'. ותו לא מידי כלומר (משלהן) [משלשתן] נשמעינה ואין אנו צריכין לדב' אחר. דמשמע שאמרו לו עשה כך היינו (עבירה) [הוראה]:

איכא דאמרי אמר שמואל אין ב"ד חייב עד שיאמר להן מותרין אתם לעשות רב דימי מנהרדעא אמר אפילו מותרין אתם נגמרה הוראה. אמר אביי והא אנן לא תנן הכי כו' וקי"ל כשמואל בלישנא בתראה דדייקי מתניתין הכי:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר הורו בית דין לעבור על כל אחת מכל מצות האמורות בתורה ר"ל ממין אלו שהזכרנו והם שזדונן כרת ושגגתן חטאת קבועה כגון שהורו לאכול חלב הקיבה לא שהתירו חלב בכלל שהרי כל שטעו לעקור גוף מצוה מכל וכל יתבאר למטה שאין זו הוראה אלא שהתירו מקצתה כגון שהורו להתיר חלב הקיבה והלך היחיד ועשה על פי הוראתם פטור שהרי נתלה בבית דין ומ"מ יתבאר בגמ' שזו דברי יחיד אבל לדעת חכמים יחיד או מעוט צבור שעשו על פיהם חייבין קרבן יחיד ואין קרבן לצבור אלא כשנכשלו בהוראתם רוב קהל ואחר שכן אתה צריך לפרש דרך פסק והלך כל יחיד ויחיד עד שטעו בה רוב צבור ועשו שוגגין על סמך הוראתם ר"ל שאף הם מדמים עליהם שהוראתם נכונה בין שעשו הבית דין ועשה עמהם או אפילו עשו הם תחלה ועשו היחידים אחריהם או אפילו לא עשו הם כלל ואילו היחידים עשו הואיל ועל סמך הוראתם עשו הם פטורים מקרבן יחיד ובית דין חייבים ר"ל הצבור על ידם בפר העלם כשנודע להם שטעו שאין לנו בהם אם עשו אם לא עשו אלא על הוראתם שסמכו עליה רוב העם ונכשלו והעושים פטורין אחר שתלו בבית דין שסמכו עליהם הורו בית דין וידע אחד מהם ר"ל מן הבית דין או אחד שהוא תלמיד או ראוי להוראה והלך ועשה על פיהם ולא נפקע ממנו דין שוגג מפני שהוא טועה וסובר שמצוה לשמוע דברי חכמים אלא שאין זו שגגה גמורה לענין המעשה ואין זה תולה בבית דין ומ"מ אינו מזיד שהרי טועה במצוה לשמוע דברי חכמים ומעתה הוא חייב אפילו עשו ועשה עמהם ואין צריך לומר עשה אחריהם וכל שכן עשה ולא עשו וחייב מצד עצמו ואינו מצטרף עם שאר הקהל ואם לא היה שם רוב קהל בחוץ מאלו שידעו באיסור וטעו במצוה לשמוע דברי חכמים צבור פטורין והעושים חייבים אבל מ"מ עם הארץ שהרגיש בטעותם פטור שאין ידיעתו מבוררת כל כך ומצטרף לכל השוגגים על פי הוראתם:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

לעולם אין בית דין חייבין קרבן בהוראתם שנכשלו רוב העם אחריה אא"כ אמרו בפירוש למקצת בני אדם מותרין אתם לעשות אבל אם ראו בהם שנשאו ונתנו בלבד ונמנו וגמרו ביניהם שהוא מותר ונכשלו אחר אותה ההוראה או אפילו אמרו להם מותר הוא או מותרים אתם הואיל ולא אמרוה למעשה והוא שיאמרו בפירוש מותרים אתם לעשות בית דין והצבור פטורים והעושים חייבין כל אחד בקרבן יחיד הא כל שאמרו מותרים אתם לעשות וטעו רוב העם אחריהם חייבים הבית דין והעושים פטורין:

זקן ממרא האמור בתורה למיתת חנק הוא חכם שהגיע להוראה ונסמך בסנהדרין שחלק על בית דין הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או שמ"מ הוראתו מביאה לידי כך או בתפילין ואף באלו דוקא שהוא מורה הלכה למעשה או שיעשה הוא על פי הוראתו ומעלין אותו לירושלים ומודיעין אותו שכך הוא הדין וחוזר לו ואם אחר שחזר לעירו שנה ולמד כמה שהיה רגיל פטור אבל אם הורה לעשות או שעשו בהוראתו חייב מיתה ואין צריך התראה אחרת כמו שהתבאר במקומו:

בית דין שהורו התר כגון שהתירו אשת איש לינשא בעד אחד ונמצא בעלה חי אפילו טעו רוב נשים אחריהם בית דין פטורים והם ובעליהם האחרונים חייבין חטאת על שגגתם ולא סוף דבר אם לא נשאו על פיהם אלא שקלקלו שהרי הבית דין מיהא לא התירום בזנות אלא אף בנישאו שאין זו הוראה אלא טעות ואע"פ שגדולי הרבנים כתבו במסכת שבת פרק חבית קמ"ה ב' שעד אחד נאמן באשה דמשום עגונא אקילו בה רבנן ואפקעינהו לקדושיה במחילת כבודם אין דבריהם נכונים והרי סוגיא זו מבארת סתירת דבריהם לגמרי ואין הטעם אלא ממה שאמרו שם דייקא ומנסבא וכן אם התירו מלאכה בשבת וטעו רוב העם אחריהם מצד שהיו סבורים שהוא לילה וזרחה חמה שאין זו הוראה אלא טעות וכן כל כיוצא בזה יש אומרים שאם נשאת בעד אחד אף היא פטורה מן הקרבן מפני שהיא כמזידה שלא התירוה אלא מטעם דייקא ומנסבא אבל אם נשאת בשני עדים כבר דקדקה כראוי והיא שוגגת גמורה וחייבת קרבן ואע"פ שבמסכת יבמות הוזכרה כן אין הדברים נראין לענין פסק:

בית דין שהורו התר בחלב הקיבה ובא אחד ואכל חלב הקיבה בטעות והוא שסבור עליו שהוא שומן ואכלו בחזקת שומן אע"פ שאם ידע שהוא חלב היה אוכלו מצד הוראתם מ"מ עכשו מיהא אינו אוכל מצד ההוראה אלא מצד שגגתו וחייב להביא קרבן יחיד ואינו מצטרף עם השוגגין להשלימן לרוב צבור וכל שאינן רוב בחוץ ממנו בית דין וצבור פטורין והעושים חייבין שכל שהוא חייב מצד עצמו אינו מצטרף עם האחרים להשלימן לרוב שנאמר לכל העם בשגגה עד שיהו כלם בשגגה אחת שמא תאמר והרי זה אינו שב מידיעתו וכל שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו מ"מ אלו נודע טעותם לבית דין וחזרו בהם אף הוא חוזר בו וכל שהוא בדרך זה שב מידיעתו הוא:

מקבלין קרבנות מן הגוים ר"ל עולת נדר או נדבה לבד אבל המשומד אם הוא משומד לכל התורה או לע"ז או לחלול שבת בפרהסיא הרי הוא פחות מן הגוי ואין מקבלין ממנו שום קרבן אבל משומד לעברה אחת מקבלין מהם קרבן בכל שגגותיהן חוץ משגגת עברה שהם משומדים בה ר"ל שאם הוא משומד לאכול חלב במזיד אפילו לתיאבון ואכלו עכשו בשוגג ורוצה להביא קרבן על זה אין מקבלין ממנו שכל שאינו שב מידיעתו אין מקבלין קרבן על שגגתו אבל משומד לאכל חלב ששגג בדם מקבלין ממנו קרבן על הדם וכן כל כיוצא בזה וכבר כתבנוה במסכת חולין:

גמרא משום ר"ש הרי הוא אומר אשר לא תעשינה ואשם או הודע כו' כצ"ל וב' תיבות אינו צריך שלפנינו כאן אינם לקמן בפ"ג גם בפ' כלל גדול ובילקוט וכן נראה דהא ע"כ ר"ש פליג אדרשא דמעם הארץ כדאמרינן בפ"ג דאכל חלב והביא קרבן על הדם כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה והלכה וקלקלה בזנות כו' עכ"ל לא דקדק לפרש ע"פ ההלכה דפרק האשה רבה דאר"א קלקלה זנתה ר"י אמר אלמנה לכ"ג כו' אבל זנתה לא מ"ט אתון שויתון פנויה ות"כ דר"י כו' ע"ש:

בד"ה חייבת בקרבן כו' מדקתני הורו לה ב"ד להנשא כו' עכ"ל משמע ליה דלכך קאמר שאמרו לה הב"ד תינשא לפי שאינה מותרת עד שיאמרו לה לעשות דהיינו נמי הכא תינשא אבל לא ניחא ליה למימר דלכך קאמרו לה תינשא לחייבה אקלקולה דלמה חשו בה שתקלקל ועוד דאי נמי לא אמרו לה תינשא מסתמא לא התירוה אלא להינשא ולא לקלקל ודו"ק:

בד"ה שאינו משלים כו' ע"פ ב"ד הס"ד:

בד"ה בשלמא כו' עשו ב"ד ועשה אפילו כצ"ל: