מסכת בבא מציעא דף צ״ו עמוד ב׳

שואל הוי קא ס"ד להתחייב באונסי בהמות נכסי מלוג שלה שהוא עושה בהן מלאכתו:

שאלה בבעלים היא שהיא עמו תדיר במלאכתו והיא נשאלת לו תחלה משנשאה:

מאי שואל הוי מנישואין ואילך ומפקעת שכירות וכו' ופטור:

והדר נסבה וזכה הוא אף בפרה להשתמש בה כל יומי השכירות:

מאי שואל ממנה הוא והוה ליה איהו כשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה דאיפליגו רבנן ור' יוסי בהמפקיד (לעיל בבא מציעא דף לה:) ואמרי רבנן נשבע שוכר שמתה כדרכה ופטור ושואל משלם לשוכר ורבי יוסי אומר תחזור פרה לבעלים:

ואליבא דרבנן דדינא דשואל בהדי דמשאיל הוא ולא אצל בעלים הראשונים לא תיבעי לך דאפילו הוא שואל כיון דלדידה בעי שלומי פטור דשאילה בבעלים היא כי תיבעי לך לרבי יוסי דאמר תשלומין לבעלים והשתא לא בבעלים היא מאי שואל הוי ממנה ושואל חייב באונסים ומשלם לבעלים או שוכר הוי ופטור מאונסין ומאי שכירותיה שהרי תקנו לה חכמים פרקונה תחת פירות אם נשבית:

אלא לוקח הוי ופטור:

ומתה ובעל יורש אשתו דבר תורה:

אמר רבא לפום חורפא שבשתא כו' הוי מצי למיפרך רבא ממתני' דבפרק אלמנה דיבמות (דף סו ושם) דתנן נכסי מלוג אם פחתו פחתו לה אלמא אינם באחריות הבעל אלא דעדיפא פריך אי נמי ההיא מתניתין איכא לאוקמא בקרקע שנתמעט מדין שומרין כדאמר בהזהב (לעיל בבא מציעא דף נו.) שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם וה"ה שואל דוכי ישאל קאי אמאי דקא איירו קראי לעיל:

דאגר מינה פרה והדר נסבה וה"ה דמצי למימר דשאל מינה פרה אלא מילתא דשכיחא נקט:

אי שוכר נמי הוי תיתי שכירות כו' ולא מסתבר ליה למימר דדוקא שאלה שהוסיף להתחייב באונסין מפקיע שכירות שמתחילה:

בעל בנכסי אשתו לא שואל הוי ולא שוכר הוי ומיהו נראה לר"י דשומר חנם הוי וחייב בפשיעה ולפי זה הלוקח בהמה לשלשים יום אע"ג דלאו שואל הוי ולא שוכר דבלשון מקח לקח מכל מקום שומר חינם הוי:

אלא לוקח הוי מדרבי יוסי ברבי חנינא וא"ת ולימא דיורש הוי דהיכא דאיכא פסידא דאחרינא הוי יורש ולא לוקח כדאמרי' בסוף פ' יש נוחלין (ב"ב דף קלט:) והכא איכא פסידא דאם שאלה האשה יתחייב בגניבה ואבידה אי הוי יורש כדאמר רבא באלו נערות (כתובות דף צד:) יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה ומתה בתוך ימי שאילתה או נאנסה אין חייבין באונסין משמע דבגניבה ואבידה חייבין וי"ל דלא שוייה רבנן יורש אלא משום פסידא דאלמנתו כדי שתהא ניזונת מנכסיו כדאמרינן התם אבל משום פסידא דמשאיל אין לנו לעשות כיורש לחייבו בגניבה ואבידה שאם ירצה לא ישאילנו דמי דוחקו להשאילו והוי כאילו אפסיד אנפשיה:

בעל בנכסי אשתו מי מעל מי אמרינן בעל מעל שהוא עושה עיקר המעשה שנשאה ועל ידי זה זוכה במעות או דלמא היא עשתה עיקר המעשה שהיא נשאת לו או דלמא בית דין עשו עיקר המעשה שתיקנו שיזכה במעות:

אמר רבא מאן נמעול נמעול בעל הלא לא עשה שום מעשה דאיסורא לא ניחא ליה דליקני לא היה צריך לטעם זה דאפי' ניחא ליה דליקני הכל מה שבידה אפילו של אחרים ושל הקדש לא היה קונה כי לא תקנו לו חכמים וא"כ היאך היה לו למעול בנישואין לבדו בלא לקיחת מעות אלא לפי שגבי ב"ד הוצרך להאי טעמא נקטיה נמי הכא אי נמי נקטיה למימר דאפילו לקח המעות לא ימעול כיון דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ולא נתכוין לזכות בשל אחרים ואינו מתכוין בנטילתו להוציאו מרשות בעלים דסבור שהן שלו ואינו מועל אלא כשבא להוציא מרשות בעלים כגון גונב או גוזל ההקדש מרשות חבירו כדמוכח פ"ק דחגיגה (דף י: ושם) דאמר נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופריך מיגזל גזלה מה לי הוא ומה לי חבירו ומשני בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן אלמא כיון שהוא ברשותו שאינו מתכוין להוציאו מרשות בעלים אלא סבר הוא שהוא שלו אינו מועל בנטילתו תמעול איהי איהי נמי לא עשתה כלום דלא ניחא לה דליקנו בנישואין אלא היתר שתיקנו לו חכמים ואפי' לקחתם ונתנם לו אינה מועלת כיון שאינה מתכוונת להוציא מרשות בעלים אלא את שלו סבורה ליתן לו נמעלו בית דין וכו':

זיל שלים ליה נרגא מעליא פי' בקונטרס נרגא מעליא אחרת יתן לו והשברים יהיו של שואל ואין נראה לרבינו שמואל דאפי' גנב וגזלן משמע שיכולין לפרוע סובין כמו מזיק כדאמרי' בפ"ק דבבא קמא (דף ה.) כולן כאבות הן לשלם ממיטב פי' עשרים וארבע אבות וגנב וגזלן בכללן אלמא מדמה תשלומי גנב וגזלן לתשלומי נזק וא"כ יפרע סובין ומפרש ה"ר שמואל דמשלם נרגא מעליא היינו שהפחת שהוזל משעת השבירה עד שעת העמדה בדין הוי דשואל ומוסיף על השבירה כשעת העמדה בדין עד שישוה נרגא מעליא דמדמי ליה רב לגנב וגזלן דאמר שמואל בפרק קמא דבבא קמא (דף יא.) דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לניזקין ורב אית ליה דאף לשואל אין שמין והתם מייתי מילתא דרב אמילתיה דשמואל וכל ההלכה איירי התם לעיל מיניה בפחת נבילה דניזק הוי ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי דינא הכי דשברים ברשות משאיל הוזלו דשואל לא הוי כגזלן דגזלן קני לגמרי גזילה בשינוי מיתה ושבירה ולהכי מהדר ליה שואל תברי ושמין לו כמה היו שברים שוין בשעת שבירה וממליא ליה דמי מאני והוי פחת דמשאיל כמו דניזק וכן פי' ריב"ם אלא שהוסיף ופי' דפליגי אפילו היכא דליכא פחת דלרב שנשבר כלי ברשות שואל פותחין לו שישלם לו דמי נרגא מעליא ואין מלמדין אותו לשלם השברים ומ"מ אם רצה לשלם השברים בחשבון ישלם אבל לרב כהנא ולרב אסי מלמדין אותו לשלם השברים כיון שהם ברשות משאיל והא דאמר בירושלמי מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן ואמר ר' אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים עד כאן בגניבה בגזילה מנין א"ר בון והשיב [את] הגזלה אשר גזל לאו היינו שישלם לו חיים ממש בהמה אחרת ולא סובין אלא ה"ק חיים שנים ישלם שאם עודם חיים והוזלו יחזירם כמו שהם אבל הוזלו מתים צריך ליתן פחת א"נ חיים שישלם הכל משלם בלא פחת כמו (ב"ק ד' סה.) אחייה לקרן כעין שגנב וכן משמע בירושל' דקדושין דהתם קאמר מנין שאין הבעלים מטפלים בנבילה א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים משמע דבפחת נבילה איירי ולפי זה הא דפליג ר"א בפ"ק דבבא קמא (דף יא.) דקאמר שמין לגנב ולגזלן יש להוכיח דשינוי אינו קונה ולהכי הוי פחת לבעלים וא"ת דר' אלעזר גופיה במרובה (ב"ק דף סח.) קאמר תדע שסתם גניבה הוי יאוש בעלים כו' מה טביחה דאהנו מעשיו אף מכירה דאהנו מעשיו והיכי אהנו מעשיו דטביחה אי שינוי אינו קונה אלמא משמע דאהני מעשיו שקנאה בשינוי מעשה וי"ל דאהנו מעשיו לאו דאהנו לענין קנין אלא דאהנו לענין לקלקל ולהפסיד ממון בטביחת הבהמה א"נ הא דאית ליה דשינוי לא קני היינו במתה מאליה או נרגא דאיתבר מאליו אבל בידים כגון טביחה קני בשינוי מעשה:

הא דאמרינן אי שואל הוי שאלה בבעלים היא ואי שוכר הוי שכירות בבעלים היא. קשיא לי, ודילמא בפרה שנפלה לה בשעה שהיתה ישנה או בשעה שאינה ראויה למלאכה, שבאותה שעה אינה עמו במלאכתו, וכדאמרינן לקמן (בבא מציעא צז, א) אמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כלן בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמו, כלומר בשעה שהן ראוין לעשות מלאכת בני העיר, ולהוציא שעה שאינן ראוין לעשות מלאכה, וכן פירש הראב"ד וז"ל בעידן עבידתייהו בזמן הראוי למלאכה קאמר אף על פי שאינו עוסק בה, לפי שאינם רשאים להשמט מן המלאכה ההיא, ע"כ. ונראה לי שאשה אין לה שעה שאינה חייבת להיות עם הבעל במלאכתו, מה שאין כן באומנין שיש להם שעות פנויות שאינם חייבים לעשות בצרכי בני המדינה. ומסתברא ליה שהאשה היא שהיא חייבים לעשות בצרכי בני המדינה. ומסתברא ליה שהאשה היא שהיא במלאכת הבעל לעולם, אבל הבעל אינו עם האשה במלאכתה אלא בעתים שהוא מתעסק ממש בצרכיה וכו' ככתוב בנמוק"י. (שיטמ"ק).

כחש בשר מחמת מלאכה מהו לאו לאוקמיה בכילתא שאילתא. נראה לי דהיינו עיקר טעמיה דרבא, דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפילו הכי לא שם ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד, דמה לי קטלה כולה מה לי קטלא ופירוש מתה מחמת מלאכה, היינו שמתה מחמת אובצנא, ולא שמתה בעודה עושה מלאכה, דאנן מתה מחמת מלאכה אמרינן מתה במלאכתו לא אמרינן. והרמב"ם שכתב (פ"א מהל' שאלה ה"א) מתה בשעת מלאכה אינו מחוור. (שיטמ"ק).

הבעל שהיה משתמש בפרת מלוג של אשתו ונאנסה תחת ידו ומתה או נגנבה ואבדה אפילו בפשיעה פטור שהרי אפילו תמצא לומר שהוא נקרא שואל או שוכר מחמת פרקונה שתחת פירות מ"מ שאלה ושכירות בבעלים היא שהרי משנשאת לו נשאלה לו למלאכתו:

שכר ממנה כשהיא פנויה ובתוך ימי השכירות נשאה ונשתמש בה אחר נשואין ומתה פטור שאף בזו אף אם תמצא לומר שנעשה שואל הרי שאלה זו שבבעלים מפקעת שכירות שלא בבעלים ואפילו היה נקרא שוכר הרי שכירות שבבעלים מפקיע את הראשון שלא בבעלים שאין זה אותו שכירות בעצמו שנאמר עליו כדקאי קאי שהרי הראשון היה לו קיצבה וזה אין לו קיצבה וכן הדין בשאל ממנה כשהיא פנויה ובתוך ימי שאלה נשאה:

שכרה היא משאר בני אדם ובתוך ימי שכירות נשאת לזה וזכה בה לימי שכירותה ונאנסה תחת ידו אלו נאמר עכשו שהוא שואל הואיל ואמרו אין הלה עושה סחורה בפרתו של חברו ותחזור פרה לבעלים הראשונים אין לומר בכאן ששאלה בבעלים היא שלא נקרא בעלים אלא בעלים גמורים אחר שהוא צריך לדון עמהם ולא עם האשה אלא שפוטרין אותו מצד אחר והוא שהבעל לא נקרא שוכר ולא שואל אלא לוקח וכמו שאמרו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כמו שביארנו בבבא קמא ונמצא שאין לו לדון כלל עם בעלים הראשונים והילכך פטור אף בזו והיא גם כן פטורה שהרי שכרה והשוכר פטור מאונסין ולמדנו מ"מ שהשוכר ששכר את הפרה והשאילו לאחר ונישאל הוא עמה הואיל ותשלומין חוזרין לבעלים הראשונים אין שוכר זה המשאיל נקרא בעלים לפטור את השואל וכן אתה למד שאם יש לה נכסים שאין לבעל רשות בהם כלל ושאלן פטור בהם ששאלה בבעלים הם ומ"מ אם שאלן מתחלה ונשאת לו על מנת שלא יהא לו רשות בהן הרי שאלה זו עומדת בעינה וחייב וזה שאמרו בבעל שהוא לוקח פירושו לוקח לפירות אבל לא בגוף ומפני זה הוא חייב אם הזיק וכמו שביארנו בפרק חזקת הבתים שאם חפר בה בורות שיחין ומערות חייב וגדולי המפרשים כתבו שפטור זה אינו אלא בשנאנסה שאף היא היתה פטורה בו אבל אם נגנבה או נאבדה שהיא חייבת למשכיר הוא משלם שלא לקח אלא זכות השכירות שיש לה וכמי ששכרה ממנה הוא והוא נכנס תחתיה לבעלים וגדולי המחברים כתבו שאם שאלה היא מאחרים ואח"כ נשאת לו ומתה תחת ידו הוא פטור הואיל ולוקח הוא אפילו פשע בה והאשה חייבת לשלם כשימצא לה במה לשלם ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה הרי נכנס תחתיה ובמקומה:

האשה שנפלו לה נכסים מאחד ממורישיה והיו שם מעות הקדש ולא ידע בהם הרי זכה בהם הבעל ומעתה אין האשה מועלת מיד שאין היא מזכה לו שנאמר שהיא הוציאתם כשזכתהו בהם שמאליו הוא זוכה ומתקנת חכמים ואף בית דין שבאותו זמן לא מעלו שלא זכוהו אלא בשל התר ואף הבעל לא מעל מפני הזכייה שלא היה דעתו לזכות אלא בהתר ומ"מ לכשיוציאם הבעל הוא מעל וכן הדין אם הוציאתם האשה אלא שאין דרך אשה להוציא מעות שיש לבעל זכות בהם ומ"מ אם היו בידה כשנשאת והיא נתנתם לו היא מועלת ולא הוא וזהו נתנה לחברו הוא מעל:

השואל כבר ביארנו הרבה פעמים שהוא חייב בכל האונסין ומ"מ פטור הוא במתה מחמת מלאכה וכל שכן בכחשה מחמת מלאכה שהרי אף הוא אומר לכך שאלתי ולא להצניעה בחדר על אבוסה ומ"מ דוקא שלא פשע ברבוי מלאכה וכיוצא בה שזו פשיעה היא כמו שהתבאר:

כבר ביארנו שכל שומר שטוען טענה הפוטרתו נשבע ופטור ואין צריך לעדים או לראיה מ"מ אם היתה הטענה במקום שהעדים מצויים מזקיקין אותו להביא עדים כמו שביארנו בסוף פרק האומנין אם כן מה שאמרו בסוגיא זו באחד ששאל גרזן ונשבר ואמרו לו אייתי סהדי דלא פשעת ואיפטר במקום שיש רואה היה ויש שפרשוה אף במקום שאין רואה אלא שראוי לבית דין לפתוח לו בראיה ומ"מ סוף הענין שאם אין לו עדים ישבע:

בד"ה דאגר מינה כו' וה"ה דמצי למימר דשאל מינה פרה כו' עכ"ל דע"כ תלמודא לא מפליג ובכל גוונא אית ליה דמפקע אפי' בשאל ממנה ונסבה ושוכר הוי דפיחת מלהתחייב באונסין דאל"כ הוה מוקמי ליה תלמודא אבעייתו בהכי והיינו משום דמסתבר להפקיע טפי בשאלה וחזר ושכרה ובשכרה וחזר ושאלה דהוי מילתא אחריתא ועיין עוד בזה לקמן:

בד"ה אמר רבא כו' דלא ניחא לה דליקנו בנשואין אלא היתר שתקנו לו חכמים ואפילו לקחתה כו' עכ"ל פי' דלא ניחא לה כלל דליקנו אפי' דהיתירא בנשואים אלא דע"כ היתר תקנו לו חכמים ואפילו לקחתה ונתנם לו בידים אינה מועלת כו' דסבורה ליתן לו את שלו מתקנת חכמים ומהרש"ל הגיה בגמרא לאין צורך וק"ל:

בד"ה זיל שלים כו' ורב אית ליה אף לשואל שמין כו' עכ"ל הכי איתא התם לפי המסקנא דמדשתק רב ש"מ דאף שמין קאמר ומהרש"ל הגיה אין שמין כו' והיינו למאי דס"ד מעיקרא ואין צורך להגיה וק"ל:

ד"ה אלא לוקח ראשון וכו' משום פסידא דאלמנותו וכו' פי' אם הניח אלמנה ובת ונשאת הבת האלמנה ניזונת מנכסים שהכניסה הבת לבעלה שהוא יורש אבל אי הוה לוקח לא הוי ניזונת דקי"ל אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים וע"ש וגבי תקנת אושא שעשו הבעל כלוקח ראשון אע"ג דהוי פסידא דאחריני מפרש התם משום דלקוחות אינהו אפסידו אנפשייהו:

אתיא שאלה בבעלים ומפקעת שכירות שלא בבעלים פירוש דמכי נסבה חשיב כאלו החזיר לה פרתה וחזר ושאלה ממנה. הריטב"א. אי שוכר נמי הוי תיתי שכירות בבעלים ותפקע שכירות שלא בבעלים ואפילו נשאת בתוך ימי השכירות דהאי שכירות אחרת היא שהראשונה היתה לה קצבה והשניה אין לה קצבה. ועוד כי בשעה ששכרה מתחלה עדיין לא דברו בשכירות שניה כי אחר זמן נזדמנה לו ונשאה. הראב"ד.

בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי מיהו נראה דשומר חנם הוי וחייב בפשיעה. וגבי בעל בנכסי אשתו לא נפקא מינה מידי דפשיעה בבעלים פטור אלא נפקא מינה ללוקח בהמה לשלשים יום וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש. ואם תאמר מנא לן דהוי לוקח נימא דהוי יורש דהאי מילי דשויה רבנן דירש כיורש כדאמרינן ביש נוחלין ונפקא מינה שאלה האשה חייב בגנבה ואבדה כדאמר הכי באלו נערות יתומין שהניח להן אביהן פרה שאולה ומתה בתוך ימי שאלתה ונאנסה אין חייבין באונסין דמשמע דבאונסין הוא דאינן חייבין הא בגנבה ואבדה חייבין בשלמא הכא דאינה אלא שוכרת אינו חייב בגנבה ואבדה והתם דחייבין בגנבה ואבדה היינו דוקא בשואל דהואיל ונהנה מהנה הוי אבל שוכר לא שאינו נהנה בחנם כשואל אלא בשאלה מיהא חייב בגנבה ואבדה דאשכחן יורשין דחייבין בגנבה ואבדה כדפירש. יש לומר דלא שויוה רבנן יורש וכו' ככתוב בתוספות. עד כאן. תוספות שאנץ.

הא דמסקינן דבעל בנכסי אשתו לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון הוי. נקט ליה לוקח ראשון משום דרבי יוסי בר חנינא אי נמי משום שיטפא דשאר דוכתי דהכא בלוקח סתם סגי לן ופירוש הענין לומר שהוא אינו שומר כלל אלא האשה ששכרה חייבת לשמור כל ימי שכירותה ובעל שלקח זכותה משתמש בפרה כל אותם הימים והרי זו כאותה שאמרו בהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה דאמרי אבי אני יורש שמירתו אין אני שומר דלא שעבד נכסים בשמירה אלא שישמור הוא עצמו הילכך פטורים אפילו פשעו. ובתוספות משתבשים בה לומר מתה אין מחייבין באונסיה אבל חייבין בגנבה ואבדה ביורשים וכאן בבעל שהוא לוקח פוטרין אפילו מגנבה ואבדה. וליתא כלל. ועוד שבשו בכאן ואמרו דבעל נמי אף על גב דלוקח הוי חייב בפשיעה למה זה דומה ללוקח פרה לשלשים יום ופשע בה ומתה דחייב. וגם זה אינו דהכא זכותה של אשה לקח ממנה והיא חייבת בשמירה ואם נגנבה או שאבדה היא משלמת לאחר זמן וכן כתב הרמב"ם ובלוקח לשלשים יום דפרה מסתברא שומר שכר הוי כדין השוכר. הרמב"ן. וזה לשון הריטב"א: אלא לוקח הוי פירוש כאלו לקח ממנה זכות שיש לה בפרה ההיא ואין לבעלים עליו כלום אם נגנבה או נאנסה אלא על האשה ואפילו מן האשה אינם גובין בעודה תחת בעלה שכבר זכה הבעל בכל נכסיה משעת נשואין וקיימא לן דשואל לא מחייב אלא משעת האונס ואילך והוה ליה כאלו הלוה לאשה בעודה תחת בעלה. ומיהו אם מתה האשה הרי הבעל משתמש בה כל ימי שאלתה ואינו חייב באונסיה אבל בגנבה ואבדה חייב כמו שאמרו גבי בנים שהניח להם אביהם פרה שאולה וכדפרישנא בפרק הגוזל. עד כאן. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו: וכיון שמצינו שנקרא הבעל לוקח אין עליו לשלם כלום שהרי הוא קנה אותה פרה מיד האשה אבל האשה מתחייבת לשלם כשלא החזירה לבעלים הראשונים ששכרוה לה קודם שישאנה הבעל והני מילי אם נגנבה או אבדה אבל אם מתה כדרכה דהיינו אונסין ונפטרה האשה אינה נקרית גזלן לפי שמכרה לבעלה וליחייבא בכלהו אונסין משום דמצית אמרה אלו היה ברצונו לא היה הבעל שליט בכל ממונו אלא חכמים הפקירו לו והפקר בית דין הפקר והאי טעמא כתוב בגמרא גבי בעיא בעל בנכסי אשתו מי מעל וקאמר נמעול איהי מצית אמרה דהיתרא נמי לא ניחא לי דליקני. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד אלא לוקח הוי ואיהו לא מיחייב ולא מידי לבעלים הראשונים. הא דאמרינן לוקה הוי לוקח לפירות קאמרינן דאי בלוקח הגוף הוי לא הוה מחייב בנזקי ממונה וקיימא לן שאם חפר בה בורות שיחין ומערות חייב בפרק חזקת הבתים. ואסתברא לי דאף על גב דלוקח הוי אם נגנבה או אבדה שהוא חייב לבעלים שלא לקח אלא השכירות שיש לה וכמי ששכרה ממנה הוא והוא נכנס תחתיה לבעלים. עד כאן.

בעל בנכסי אשתו מי מעל פירש רש"י כגון שנפלו לה נכסים מאביה משנשאה ויש בהן מעות וכו' עד מי מעל בהוצאה זו. למעול בעל בהיתרא ניחא ליה דליקני ואין דעתו לזכות בשל הקדש כלל. והקשו בתוספות היכי דמי אי בשלא הגביהן פשיטא דלא מעל דאין מעילה אלא בהגבהה ואי בשהגביהן פשיטא דמעל דהא נתכוון לקנותם. ותירצו דמיירי בשהגביה ואפילו הכי לא מעל שאינו מתכוון בהגבהה זו להוציאה מרשות שהן בתחלה דקסבר הוא שהן שלו והוה ליה כגזבר שנתן אבן או קורה של הקדש שלא מעל. עד כאן. הריטב"א. ולא דמי לגנב הקדש בשוגג דמעל דהתם אף על גב דשוגג הוא אצל הקדש מכל מקום מתכוון הוא להוציאם מרשות מי שהן. תלמיד הר"פ ז"ל. ומסתברא דאפילו בלא הגבהה נמי מיירי דכיון דאקנו ליה בית דין בזכות אשתו בכל מקום שהן הם קנויים לו כאלו הגביהן. והא דאמרינן למעול בעל אף על פי שהוא כמו קונה ולא מצינו מעילה בלוקח ואלו איתא באשה הוא דאיכא למימר שתמעול. פירש רש"י הטעם מפני שיש לומר לחד גיטא שהאשה אינה כמוכרתן לו אלא מאליהן הם נקנין לו ממיתת אביה וכאלו הוא נוטלן ומוציאן מזכותה בעל כרחה וכתוקף בממון של אחרים בעל כרחם שהוא מועל בהקדש ולבתר הכי אמרינן לאידך גיסא דאי אמרינן תמעול איהי כלומר דנימא כי מדעתה מוכרתן לו וכנותן ממון של הקדש לחברו שהוא מועל וחברו לא מעל. ומהדרינן דהיתרא ניחא ליה דליקני וכו' כלומר דאפילו תימא דמקניא ליה מדעתה הני מילי מידי דהיתרא דלא תמעול בנתינתם אבל דאיסורא לא הוי דעתה לאקנויי ליה כלל. הריטב"א ז"ל.

אלא אמר רבא בעל מעל לכשיוציאם פירש רש"י דבעודן צרורין ומונחין לא מעל בהן אחד מכל אלו ולא יצאו לחולין ולכשיוציאם הבעל אז ימעול בהן עד כאן. ומשום דשייכא בעיא דרמי בר חמא בהכי לא אמרינן עלה לפום חורפא שבשתא כדאמרן לעיל. הריטב"א.

איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה וכו' פירוש דמיתה הוי אונסין גדולים. ועוד דבבעלי חיים איכא לספוקי אי מחמת מלאכה או מעצמה מתה. ועוד דלא אסיק אדעתיה דמשאיל להכי דלא שכיח אבל כחש דשכיח ופשיטא דמחמת מלאכה הוי ואסיק אדעתיה איכא למימר דפטור דבעלים סבר וקביל ואדעתא דהכי אושליה. ואהדר ליה דאפילו במיתה פטור מטעמא דלאו לאותובי וכו'. שיטה.

כחש בשר מחמת מלאכה מהו ואם תאמר מי גרע מגזלן הא בגזלן מצי למימר בכחש הרי שלך לפניך. ויש לומר דמיירי שהכחישה בידים. תלמיד הר"פ. הא דאמרינן במתה מחמת מלאכה לאו לאוקמה בכילתה שאילתה קשיא לי וכי מגרע גרע כיון דכי מתה מחמת עצמה חייב אף על גב דמלאך המות הוא דקטלה ומה לי הכא ומה לי התם כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמכל מקום איהו גרם לה היכי מפטר בשלמא למפטר בה שאר שומרין בהך טענה דלאו לאוקמה בכילתה שאילתה טענה מעלייתא היא לומר דלאו פשיעה דידהו היא אלא שואל מי יכלת למימר בה טפי מאונס. ויש לומר דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה מלאכה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה. וראיתי בספר הר"מ ז"ל מתה בשעת מלאכה וטעות הוא. הרמב"ן. וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר מה טעם הוא זה לפטרו לימא ליה איברא דלאו לאוקמה בכילתא שאלתיה ומיהו לפי שאתה משתמש בה וכל הבאה שלך קבלת עליך אחריותה השתא ומה אחריות דלא אתא מחמתך אלא דמלאך המות קטלה דיכלת למימר מה לי הכא מה לי התם קבלת עליך אחריות פסידא דאתי מחמת תשמישך לא כל שכן. ותירץ רבינו הגדול הרמב"ן דשואל קביל עליו אחריות כל אונסין דלא אתו מחמת פשיעה דמשאיל אבל לא מה דאתי מחמת פשיעה דמשאיל והכא משאיל פשע בה דמידע ידע דלמלאכה בעי לה ולאו לאוקמה בכילתא. והוה ליה לעיוני אם היא בת מלאכה אם לאו וכיון דלא עיין ואושלה איהו דאפסיד אנפשיה. והשתא דאתינן להכי דוקא שלא הכביד שואל במלאכתה אבל אם הכביד במלאכתה חייב השואל. וכן אם חלתה אחר שאלה ועשה בה מלאכה ומתה חייב לאפוקי אם היתה חולה בשעת שאלה. והא דאמרינן דשואל פטור במתה מחמת מלאכה לא שנא שמתה בשעת מלאכה ולא שנא לאחר מכאן ושלא כדברי הרמב"ם שכתב דדוקא שמתה בשעת מלאכה ואינו נכון וכדדייק לישנא דגמרא וכל שכן לפום טעמא דכתיבנא לעיל. עד כאן. אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: נראה לי דהיינו עיקר טעמיה דרבא דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפילו הכי לא שם ליה מעיקרא בכחשא וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. ופירוש מתה מחמת מלאכה היינו שמתה מחמת אובצנא ולא שמתה בעודה עושה מלאכה דאנן מתה מחמת מלאכה אמרינן מתה במלאכתו לא אמרינן. והרמב"ם שכתב מתה בשעת מלאכה אינו מחוור. עד כאן.

רש"י ד"ה והדר וכו' וזכה הוא אף בפרה קשה לי הא בכה"ג לא זכה הבעל בפירות דהפרה כיון דליכא קרנא לדידה. עיין ברש"י כתובות דף עט ע"ב ד"ה אוכל דגבי בהמה איכא עורה. ואילו הכא דאגרא פרה ל"ש כן. וצע"ג: