מסכת בבא מציעא דף צ״א עמוד ב׳

מתני' ואפילו בכתיפו דאינו מזיז ידיו ורגליו:

גמ' כי שור דהא אקשת חוסם לנחסם:

דש באווזים דאין להם ידים להשען. וכל משענותם על רגליהן:

עד שלא הילכו וכו' דרכן להטיל ענבים על הגת ודורכין ברגליהם על הגת ועד שלא הילכו בה שתי וערב: אין מלאכתן ניכרת ביין אלא בענבים לפיכך אין שותין יין דהוה ליה עושה במין זה ואוכל במין אחר:

מתני' אבל מונע הוא עצמו וכו' ואוכל כל אכילתו מהן:

וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי עד כאן לא בטלתי לאכול עכשיו אשב לי ואוכל:

אבל מפני השב אבידה לבעלים שלא יבטל ממלאכתו ויאכל:

אמרו פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן כשגמרו שורה זו והולכין להתחיל בחבירתה ואע"ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא ליה לבעל הבית בהא:

מין במינו נמי אחיזה אין הכנסה לא תימה כיון דלא איירי קרח אלא בכלאים מנלן לאסור הכנסה מין במינו וי"ל דדייק מדנקט תנא לא יאחוז דלא יכניס הוה ליה למינקט דלא תרביע הכנסה משמע אלא משום הכי נקט אחיזה דלהכנסה לא איצטריך דקים ליה לתנא דאפילו מין במינו אסורה מונשמרת מכל דבר רע דדריש מיניה בפ"ק דע"ז (דף כ:) שלא יסתכל אדם לא בחמור ולא בחמורה לא בחזיר ולא בחזירה לא בעוף ולא בעופפת בשעה שנזקקין זה לזה ולהכי מוקי לא תרביע באחיזה באם אינו ענין:

דש באווזין ובתרנגולין לרבי יוסי ברבי יהודה מהו יש לפרש דמיבעיא ליה בדשין ברגליהן ולא בכנפיהם דאין יכולין לדוש בכנפיהן דאי בכל כחו בעינן האיכא או דלמא ידיו ורגליו בעינן והא ליכא דאין דשין בכנפיהן אי נמי יש לומר דאפילו דשין בכנפיהן מיבעיא ליה דדומיא דשור ממש בעינן וא"ת דמשמע דפשיטא ליה דאי איכא ידיו ורגליו כי שור דאוכל ולא בעי שור ממש וא"כ יליף שור שור משבת וא"כ עוף נמי נילף כדתנן בסוף הפרה (דף נד:) דשוין שור ובהמה חיה ועוף לענין חסימה א"כ מאי מיבעיא ליה וי"ל כיון דבעי רבי יוסי ברבי יהודה דומיא דשור מיבעי ליה דלמא עוף אינו שוה לתור לענין חסימה ומתניתין דהתם כתנא קמא דהכא:

שור במחובר היכי משכחת לה פירש בקונטרס הלא הבהמה אינה יכולה להגיע ולאכול מגפן שעל העגלה שהיא נושאה שהבהמה לפני העגלה ואין נראה לר"י דההוא גפן הוי תלוש ולא מחובר אלא הכי פירושו במחובר היינו כשהוא דש במחובר היכי משכחת לה שיאכל אותן שבלין עצמן שהוא דש דבשלמא שור בתלוש אתי שפיר שכל תבואה התלושה אשר שם חשובה כאגודה אחת ואין צריך לאכול מאותה שהוא דש ממש אבל מחובר כל קלח וקלח חשוב בפני עצמו ומשני בשרכא פירוש בקטניות או בתבואה שהיא ארוכה שיכול לאכול אותן שבלין עצמן שהוא דש:

הא עושה מעשה אוכל מן התורה תימה מנלן למידק הכי דמתניתין לא משמע כלל דלא קתני אלא שאוכל משום השבת אבידה אבל אי לאו משום הכי לא היה אוכל אפילו מהלך כעושה מעשה דמי דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר וי"ל דדייק מדלא נקט במתניתין משום השבת אבידה אמרו הפועלים אוכלים כשמביאים כלים מאומן לאומן דהוו עושין מעשה ומינה הוה ידעינן דאפילו בעושה מעשה אין אוכלים אלא מפני השבת אבידה אלא ודאי מדנקט בהליכתן מאומן לאומן שאין עושין מעשה משמע דאי הוו עבדי מעשה הוו אכלי מדאורייתא:

המשנה השלישית והיא מענין משנה שלפניה היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו אפילו על כתפו הרי זה יאכל ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיעשה בידיו וברגליו אמר הר"ם ר' יוסי בר' יהודה אומר מה שור בידיו וברגליו אף פועל בידיו וברגליו ואין הלכה כר' יוסי בר' יהודה:

אמר המאירי היה עושה בידיו ולא ברגליו כגון הקוצר והבוצר או ברגליו ולא בידיו כגון הדש ברגליו והדורך אפילו על כתפו כגון שכרו לכתף ולהוליך ענביו לגת הרי זה אוכל מן התורה ר' יוסי אומר עד שיעשה בידיו וברגליו כשור:

זהו ביאור המשנה והלכה כתנא קמא ומה שנכנס תחת משנה זו בגמ' כך הוא:

אף הבהמה אע"פ שהוזכר בה מלאכתה בידים ורגלים הוא הדין לשאר מלאכה ובלבד מלאכה שבגדולי קרקע כמו שיתבאר למטה במשא ואף בדישה אם דשה בידיה לבד או ברגליה לבד אוכלת ואין צריך לומר דש באווזין ותרנגולים שהרי יש שם כל כחו:

הפועלים שהיו דורכין בגת עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין שעדין אינם עושין אלא בענבים משדרכו כל כך שהלכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ושותין מן התירוש שהרי מלאכתם בשניהם:

המשנה הרביעית והיא גם כן מענין משניות שלפניה היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים אבל מונע הוא את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה אבל מפני השב אבדה לבעליו אמרו הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת וחמור כשתהא פורקת אמר הר"ם אמר רחמנא בפועל ואכלת ענבים ובאה הקבלה ענבים ולא דבר אחר ואמנם התיר להם לאכול בהליכתם מאומן לאומן ובחזרתן לגת לפי שבאותה שעה הם בטלים וכיון שאפשר להם בלא אכילה טוב הוא לאכול בשעת הבטלה ולא יאכלו בשעת גמר מלאכה ויתבטלו כל זמן שאוכלין וזה לטוב בעל הבית ומה שאמר ובחמור עד שתהא פורקת ר"ל שהבהמה לא ימנע אותה לאכול ממשאוי שעל גבה כל זמן שהיא טעונה עד שיפרקו ממנה המשוי ובאותה שעה ימנענה מלאכול:

אמר המאירי היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים ויתבאר בגמ' אפילו במודלית ר"ל שהיתה הגפן מודלית על התאנה ונשכר ללקט את התאנים ואע"פ שהוא עסוק בגפן להפרידה מעל התאנה אינו אוכל ויתבאר עוד בגמרא שאף העושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחרת ומ"מ במודלית מותר ויראה לי אפילו הם לבנים עם שחורים וכיוצא בזה הואיל ויש כאן עסק קצת בהפרדה והגבהה מעל חברתה ומ"מ באחרת אסור אפילו אשתו ובניו מוליכין לו שאין כאן בטול מלאכה אבל מותר הוא למנוע ולעכב את עצמו שלא לאכול עד שיגיע למקום היפות וכלן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ר"ל שלא היה מן הדין לאכול אלא בשעה שהם עושים המלאכה לא שישב ויאכל ויאמר הרי עד עכשו מנעתי עצמי אשב עתה ואוכל אבל מפני השב אבדה לבעלים שלא תעשה מלאכתם ברפיון ובהתרשלות תקנו חכמים שאם רצו הפועלים שיהו אוכלין מאומן לאומן ר"ל כשהשלימו שורה זו ורוצים להתחיל באחרת ואע"פ שאין שעה זו שעת מלאכה ואפילו תאמר שהמהלך לצורך המלאכה מלאכה הוא אינו עושה מלאכה בגפן זו שהוא אוכל אעפ"כ נוח להם לבעלי בתים בכך וכן בחזרתן מן הגת כשנשאו שם משאוי של ענבים והולכים לישא אחרת וחמור הנושא את המשאוי כשתהא פורקת ר"ל שאוכלת ממשאוי שעל גבה עד שתהא פורקת והוא שאמרו בגמרא חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהם ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

בד"ה דש באווזין כו' ולא בעי שור ממש וא"כ יליף שור כו' וי"ל כיון דבעי ר"י ב"י דומיא דשור כו' עכ"ל דאע"ג דלא בעי שור ממש ויליף שאר בהמה וחיה שור שור משבת מ"מ דומיא דשור בעי דאל"כ לא אצטריך למכתב שור אלא לא תדוש בחסימה והוי נמי עוף בכלל ולית ליה לר"י ב"י הך דרשה דלעיל חוסם לנחסם:

בד"ה הא עושה כו' כשמביא כלים מאומן לאומן דהוי עושין מעשה כו' עכ"ל דלא שייך להביא ענבים מאומן לאומן אלא לגת מוליכין אותם אבל כלי המלאכה מוליכין מאומן לאומן וליכא למימר דדוקא בעושה מעשה הוא דאוכלין דכיון דאין אוכלין אלא משום השבת אבידה וטובה היא לבעלים מה לי עושה מעשה ומה לי אין עושה מעשה וק"ל:

תוס' דש באווזין ותרנגולין וכו' וי"ל כיון דבעי רבי יוסי בר יהודה דומי' דשור מבעי ליה דלמא עוף אינו שוה וכו'. ויש להקשות מאי בעי גמרא הא ע"כ צ"ל לרבי יוסי דעוף שוה לשור לענין חסימה דאל"כ מנא לן לעיל לרבינא למילף מדכתיב שור מקיש חוסם לנחסם דלמא אצטריך שור למעוטי עופות וי"ל דס"ל להבעיין דרבי יוסי מסברא קאמר דבעינן עד שיעשה בידו וברגליו וכסתם דישה שהיא ע"י שור שעושה בידיו וברגליו ואפי' אי לא הוה כתיב שור בקרא אלא לא תדוש בחסימה נמי הוה אמרינן הכי ולכך בעי דילמא עופות נמי אינם שוה לשור לענין חסימה משום דאינו דומה ג"כ לסתם דישה ואפי' לא הוה כתיב שור בקרא וק"ל עוד י"ל דרבה בר רב הונא דבעי דש באווזין ותרנגולין לר"י מהו:

ומין במינו נמי אחיזה אין הכנסה לא פירוש דהא כל עיקר לא אתא אלא לאשמועינן היתרא דמין ומינו ואם כן הוה ליה למיתני דאפילו הכנסה שרי.

מאי אחיזה הכנסה ואף על גב דרב אקשיה האי קושיא לשמואל ותריץ ליה מאי אחיזה הכנסה הדר פריך מינה לרב למיחזי אי אית ליה שינויא אחרינא ואפשר דבחדא שעתא פריק לתרווייהו אלא דרב אשי פלגינהו. והא כתיבנא דכוותה בפרק השוכר דעבודה זרה גבי ההוא חביתא דנפל עליה חביתא דיין נסך. הריטב"א.

מתניתין או אפילו על כתפו. כלומר שמוצא הענבים מזומנים בכלים בכרם והוא מוליכן בכתפיו לגת הרי זה אוכל. ורבי יוסי ברבי יהודה פליג ואמר דבעינן שיעשה בידיו וברגליו דומיא דדיש לבהמה שאסור לחסמה שהיא עושה בידיה וברגליה ומקיש חוסם לנחסם ותנא קמא לא יליף אפשר משאי אפשר וכי כתיב כי תבא בכרם רעך אפילו בשכרו לכתף מיירי. ה"ר יהונתן.

גמרא מאי טעמא כי תבא ביאה כל דהו. ולשון רביבו חננאל: דומיא דשור אף על גב דדריש ליה רבינא לעיל לאקושי חוסם לנחסם. איכא למימר שקולים הם ויבאו שניהם. הרא"ש.

הא דבעי רבה בר רב הונא לרבי יוסי הגלילי דש באזוזים ותרנגולים מהו. הקשה הראב"ד אי יליף שור שור משבת אפילו אזוזים ותרנגולים נמי וכדתנן בפרק שור שנגח את הפרה אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור לפריקה ולחסימה וכן חיה ועוף כיוצא בהן ואי לא יליף שאר בהמה מנא ליה. ונשאר לו הענין בקושיא. ונראה לי דרבי יוסי ודאי יליף שור שור משבת ומיהו מדלא כתיב לא תדוש בחסימה אשמעינן דלאו לגמרי אלא לאקושי כלהו עושי מלאכה לשור מה שור בכל כחו אף כל כן דאי לא שור למאי אתא. וכי תימא לאקושי חוסם לנחסם דאי לא שור במחובר ואדם בתלוש מנלן דאתיא אדם בתלוש מקמה קמה אם אינו ענין במחובר תנהו ענין בתלוש. אי נמי מכי תבא בקמת רעך מי לא עסקינן דשכרו לכתף ושור במחובר בקל וחומר דאדם. אי נמי מרעך רעך וכדאיתא. כן נראה לי. הרשב"א. וזה לשון הריטב"א: ויש לומר דלעולם גמר שור שור משבת ומיהו מספקא לן דדילמא סביר לן דלא גמרינן אלא כמה שהוא דומיא דשור אבל לא עופות או דילמא עופות נמי דומיא דשור הוא כיון דאיכא כל כחו. עד כאן. והרא"ש כתב וזה לשונו: ויש לומר דשאני הכא מדהוה ליה למכתב לא תדוש בחסימה וכתיב שור אתא לאשמועינן אף על פי דילפינן שור שור משבת בעינן דומיא דשור שיעשה בידיו וברגליו ומתניתין דשור שנגח כתנא קמא דהכא. עד כאן. אמר רב נחמן פועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת ועדיין לא התחיל היין להמשך אין שותין ממנו כי עדיין בחזקת אוכל הוא ולא משקה אבל הלכו בו שתי וערב כלומר לארכו ולרחבו של גת ונמשך היין לבור נעשה בו תורת אוכל ותורת משקה ומותר לאכול מן הענבים ולשתות מן היין. רבינו חננאל ז"ל.

מתניתין היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים. פירוש ששכרו לארות תאנים ולבצור ענבים ואפילו הכי כל שהוא מלקט תאנים לא יאכל ענבים כי ממין שאינו נותן עכשיו לכליו של בעל הבית עכשיו אינו אוכל דאלו לא שכרו ללקט ענבים פשיטא דאינו אוכל בענבים וכן מוכח בגמרא. הרשב"א.

וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה אבל מפני וכו' פירוש שאין דינו של פועל לאכול מן התורה אלא בשעת מלאכה אבל בהליכתו מאומן לאומן לא אי משום דמהלך לאו כעושה מעשה דמי אי משום דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר וכדאיתא בגמרא אבל מפני תקנתו של בעל הבית התירו לו לפועל שיאכל בהליכתו מאומן לאומן כדי שלא יצטרך לאכול בשעה שיעסוק במלאכתו של בעל הבית ויתבטל. אבל ודאי אלו רצה לאכול אף בשעה שהוא עוסק במלאכתו של בעל הבית אפילו לאחר תקנה הרשות בידו אלא שתקנו שלא יצטרך לבא לידי כך. ועוד דמסתמא כיון שאכל בהליכתו מאומן לאומן לא יאכל לאחר מכאן שלא יראה כרעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.

מכל מקום למדנו מפורש ממשנתנו שעיקר אכילתו של פועל מן התורה היא בשעה שהוא עוסק במלאכתו של בעל הבית וזה שלא כדברי הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שכירות העושה במחובר אינו אוכל וכו'. והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה וכו' עד לא יניף חרמש באכילתו. ולא מחוור כדכתיבנא. וכבר השיג עליו הראב"ד. ובסיפרי דרשה וקטפת מלילות בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל. וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף וכו' ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו עד כאן. ואף על פי שהריא"ף גורס בנוסה משנתינו וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה לאו למימרא שלא יאכל בשעה שמתעסק במלאכתו אלא הכי קאמר וכולן לא אמרו אלא עד שעת גמר מלאכה ולאפוקי לאחר שנגמרה מלאכתו אתא וכדקתני סיפא ובחמור כשתהא פורקת ולאו למימרא דבעוד שהמשאוי על גבה לא תאכל אלא הכי קאמר עד שתהא פורקת אוכלת אבל לאחר פריקה לא. הר"ן. וכן כתב הרמב"ן למעלה דיבור המתחיל ההוא מבעי ליה בשעת חרמש וכו'.