מסכת בבא מציעא דף ח׳ עמוד א׳

דחזיא לבני מלכים לבנים קטנים:

זאת אומרת מתני' דקתני שנים שהגביהו מציאה קנאוה ויחלוקו וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה ש"מ המגביה מציאה כו' ולקמיה פריך דיוקא דרמי בר חמא מהיכא מאיזו בבא ממשנתנו הוא למד כן:

ולא יקנה לא זה ולא זה וכל הרוצה יחטפנה מידם:

לעולם אימא לך לא קנה חבירו היכא דמגביה לא נתכוין לקנות בה כלום וטעמא אמר לקמן (בבא מציעא דף י.) דהוי תופס לבעל חוב במקום כו':

והכא דקתני במתניתין שנים שהגביהו מציאה קנו מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:

תדע דאפילו אמר לא קנה חבירו היכא דהגביה כולה לדעת חבירו הכא דהגביה לעצמו ולחבירו קני משום מגו:

פטור המשלח פטור מלשלם כפל דקי"ל אין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו אלא שליח דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

ואילו שותפין שגנבו והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו אמרינן בבבא קמא (דף עח:) דחייבין:

דחזיא לקטנים ופריך דטלית מוזהבת לא עבדי לקטנים ול"ג דחזיא לתרוייהו דא"כ מאי פריך מטלית מוזהבת:

ושותפין שגנבו פי' בקונטרס שהוציא לדעתו ולדעת חבירו כדאיתא בב"ק (דף עח:) ואין נראה דהתם בטביחה איירי וטביחה אפי' אמר צא וטבח לי חייב דדרשינן (שם דף עא.) תחת לרבות השליח אלא שותפין שגנבו שהגביהו שניהם:

ומאי מגו מגו דשני חרשין תימה מנלן דלמא תרי מגו לא אמרי' דב' חרשין דקנו היינו מטעם מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:

אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אית דל"ג הכא הא תו למה לי דממשנה גופה קא דייק דקאמר חציה שלי והיינו שהגביה עם חבירו ולפי דבריו לא יטול כלום אלא ודאי מגביה מציאה לחבירו זכה ופריך ממאי דבמציאה דלמא במקח וממכר והוא הדין דהוה מצי למדחי דהא דאמר חציה שלי כגון דאמר תפסתיה חציה בידי או הגבהתיה כולה לקנות חציה אבל עדיין היה מדקדק מיתורא דמתני' לכך דחי ליה דאפי' מיתורא אינו יכול לדקדק ולספרים דגרסי הא תו למה לי י"ל דמשום דמגופא דמתני' לא מצי למידק כדפרישית אך קשה אמאי קאמר דלמא במקח וממכר אפילו מיירי במציאה מצי לדחויי כדדחי וי"ל בדוחק ממאי דבמציאה דלהכי לא מוקמת במקח וממכר משום דלא משכחת חידוש אלא במגביה מציאה לחבירו כי נמי איירי במקח וממכר יש חידוש דלא נימא משיב אבידה הוא וה"ה אם מיירי במציאה לא יוכל להוכיח כלום:

כיון שהעמיד רב פפא משנתנו דקתני יחלוקו בתפסי לה בכרכשתא דקדק רמי בר חמא ואמר זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו.

רבא אמר לעולם לא קנה ומתני' היינו טעמא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. תדע דאילו האומר לחבירו צא וגנוב לי פטור המשלח דקי"ל אין שליח לדבר עבירה ואילו שותפין שגנבו חייבין ושקלי' וטרי' בה ואסיקנא דוקיא דרמי בר חמא מסיפא דמתני' בזמן שהן מודין או שיש להן עדים כי שניהם ביחד מצאוה ושניהן אגב' אגבהוה בכרכשתא חולקין בלא שבועה ש"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דהא תרוייהו מסייעי להדדי בעידנא דמגבהי לה.

ורבא אמר לך שאני הכא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וקי"ל כרמי בר חמא והוא דאמר ליה זכי לי דהא ר' יוחנן קאי כוותיה ואמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואם יקשה לך הא דתנן היה רוכב על גבי בהמה וכו' התם באומר תנה לי ולא אמר זכה לי.

היו שניהם רוכבין על גבי בהמה וכו'.

אלא בהמה טמאה למאי חזיא אלא לדמי הכא נמי לדמי ואיכא למידק, הא לא דייקינן לה ממתניתין אלא מסברא, דאי סלקא דעתך דפלגי לה אפסדוה, וכיון שכן [בלא] מתניתין נמי נידוק הכין מסברא, דאי פלגי לה לשטרא אפסדוה, ומסתברא, דאי מברייתא לא שמעינן מינה מידי מסברא, דאי דפלגי ליה לשטרא גופיה, אף על גב דמלוה נפסד ליה, לוה נשכר, דהרי הוא נפטר, הוה אמינא דפלגי ליה לשטרא גופיה, דלא שביק לוה רוחיה משום פסידא דמלוה, הילכך אי מברייתא גופיה, לא שמעינן מסברא מידי, אלא כיון דאשכחן במתניתין דעל כרחין איכא חלוקה בדמים ולא חלוקה ממש, כיון דתרווייהו מפסדי, אף אנו נאמר בעלמא דחלוקת דמים הויא חלוקה, וכל שאחד מהם נפסד אין חולקין אלא בדמים.

הא דאמר תעשה לזה כמונחת על גבי קרקע ותעשה לזה כמונחת על גבי קרקע. פירש הראב"ד ז"ל: דוקא שלא הגביהו אותה כדי שאם יניח אותה האחר (לא) תעקר מן הקרקע, אבל אם הגביהו אותה כדי שתעקר מן הקרקע, קנו שניהם מחמת עצמן, לפי שאינה כמונחת על גבי קרקע, וכל אחד קונה בהגבהתו. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לוקי מתניתין בהכי, ואפילו תאמר משום דסתמא קתני, אכתי לא ניחא, דכיון דמגביה מציאה לחברו [לא] קנה חברו, יד חברו כקרקע דמי לגבי דידיה, ואילו טלית שראשה האחד מונח על גבי עמוד זה וראשה האחר מונח על גבי עמוד שני, ובא אחד והגביה ראשה האחד שיכול לנתקה ולהביאה אצלו ולא יגע ראשה לארץ, ובא שני והגביה ראשה השני, הכי נמי דקמא קני בתרא לא קני (לקמן בבא מציעא ט, א). ואחד רכוב ואחד תפוס במוסרה, דאמרינן לקמן (בבא מציעא ט, א) דזה קנה מה שתפוס בידו, וזה קנה בי פגיה, והשאר לא קנה לא זה ולא זה, מי לא עסקינן שאם מנתקה לא יגיע ראשה לארץ, והכא נמי יד חברו כקרקע דמי ליה, אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי, כן נראה לי.

שותפין שגנבו חייבין פירש רש"י ז"ל: אם הוציא האחד מרשות בעלים לדעת חברו כדאמר בב"ק. פירוש לפירושו: מדאמר בפרק מרובה (בבא קמא עח, ב) ושותף שטבח לדעת[ו] [ו]לדעת חברו שניהם חייבין. וליתא דהתם רחמנא רבייה לשליח מקרא דטבחו או מכרו, כדאיתא התם במרובה (עא, א) ובכתובות פרק אלו נערות (כתובות לג, ב), אבל במוציאה מרשות בעלים [לא אשכחן ד]חייבין. [אלא הכי פירושו, תדע דאף על גב דלא זכי לחבריה כשאינו זוכה לעצמו היכא דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור, ואילו שנים שנעשו שותפין וגנבו חייבין], ואי אמרת מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה לא אמרינן, כי היכי דבגונבה כולה לדעת חברו לא קנה, [הכי נמי בגונב לדעתו ולדעת חברו] תעשה לזה כמי שמונחת על גבי קרקע ולזה כמי שמונחת על גבי קרקע, ולא זה קנה ולא זה קנה ושניהם פטורין.

מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש ודוקא מה דביני ביני, אבל מה שתפוס בידו קנה, כדאמר לקמן (בבא מציעא ט, א) זה קנה בי פגיה, וזה קנה מה שתפוס בידו, והשאר לא זה קנה ולא זה קנה.

התם האי קאמר אנא אגבהתה והאי קאמר אנא אגבהתה ואף על גב דאמרינן בשמעתין קמייתא דדינא דחלוקה ליתא אלא משום דאמרינן אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה. הכא הוה סבירא להו דטעמא דמתניתין כרבי יוחנן, דאמר כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו, דאיכא חד מינייהו דמשקר ולא ידעינן [מאן ניהו], וכי דייקינן לה [מסיפא, דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, מיתורא דמתניתין דייקינן לה =ש"מ], ודאמרינן בעל כרחין המגביה מציאה לחברו קנה חברו אתא לאשמועינן, דאי משום ספיקא וכדרבי יוחנן, הא שמעינן לה מרישא. וכן פירש רש"י ז"ל. ואיכא דקשיא ליה דעל כרחין רישא אי אפשר לומר יחלוקו אלא משום דאמרינן תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה, מהנהו פירכי דפרכינן בגמרא (ג, א) לימא מתניתין דלא כבן ננס, ולימא מתניתין דלא כרבי יוסי, וכרבנן [דר'] יוסי נמי לא מתוקמא אלא מהאי טעמא דא[י]מ[ו]ר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה. ומפרשינן ליה לשמעתין הכין, דרמי בר חמא מעיקרא הכי אסלקא דעתין המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו היאך הם חולקין אותה בשבועה, והלא כל הרוצה לחטוף יכול לחוטפה ולזכות בה, ומשום הכי אקשינן בגמרא רמי בר חמא אי מרישא דייק לא דמי, דהתם היינו טעמא משום דלפי טענתם אין אחר זכאי ביה דהאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה, והאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה, ולדברי שניהם אחד מהם קנאה, ומכל מקום לענין חלוקתן אנו אומרים שמא ליכא רמאי, דתרוייהו כהדדי אגבהוה, ואין לאחד מהם יותר מחברו, ושל שניהם היא, ויכול לישבע חציה שלי, כיון דאין אחר יכול לזכות בה מפני טענת שניהם. ואין זה נכון בעיני, דמכל מקום קושטא דמילתא כולה דחד מינייהו בלחוד היא וכגון שהגביהה כולה, או לית להו בה מידי אלו תרוייהו אגבהוה בהדדי, אם כן על כרחין חד מינייהו לשקרא משתבע, ואפשר נמי דתרווייהו לשקרא משתבעי, ואי משום סוף דינא דפלגי בה ביניהן, אמאי משתבעי חציה שלי, [אטו] אנן לא ידעינן דחציה הויא למר וחציה הויא למר בסוף דינא, הא ודאי כי משתבע חציה שלי שבועה שזכיתי בחציה בשעת מציאה קאמר. ולדידי לא קשה לי מידי, משום דאנן כטעמייהו דר' יוחנן ואביי קיימא לן, ומספיקא הוא דחולקין, [דלא] ידעינן מאן ניהו דתוקף בה שלא כדין, והא דאוקימנא לה למתניתין אליבא דר' יוסי [ותנא קמא] דידיה משום דאימ[ו]ר תרווייהו בהדדי אגבהוה, לאו קושטא דאוקמתא היא, אלא לטעמיה דמקשה הוא מתרץ לה התם, ולעולם אפילו לר' יוסי מתוקמא מתניתין שפיר כר' יוחנן, כמו שכתבתי שם במקומה (ג, א ד"ה אפילו). ואי משום דבן ננס, לכשתמצא לומר המגביה מציאה לחברו קנה חברו, מתניתין נמי בן ננס היא, וכשתמצא לומר לא קנה, מתניתין דלא כבן ננס, ובדאיכא ודאי רמאי נמי מתניתין דלא כותיה, ותנא הוא ופליג, כן נראה לי.

אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה וכו'. הכי גרסינן בכולהו נוסחאי עתיקי: ואיכא מאן דלא גריס הכי, ולא ממשנה יתירה דייקינן לה אלא מגופה דמתניתין, דקתני חציה שלי, ואי המגביה [מציאה] לחברו לא קנה חברו, מאן דאמר חציה שלי לא הוה ליה למשקל [החצי] דידיה אפילו לטענתיה. ואין צורך למחוק, דממשנה יתירה ודאי דייק לה, דאי מגופה הא מוקמינן לה במקח וממכר [וכדפרכינן] נמי בגמרא, אלא ממשנה יתירה אתיא, דאי במקח וממכר הא תנא ליה רישא, וכיון דאייתרא לה מתניתין דייקא לה נמי אפילו מגופא דמתניתין, ודחינן דלמא לעולם במקח וממכר ואיצטריך.

יתבאר מסוגיא האמורה למטה בפרק זה שאם שטר זה הנמצא אין בו קנין יש לחוש בו חששא אחרת והוא לשמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי הא בשטרי אקנייתא אין לחוש כן שהרי מזמן הקנין טורף כמו שבארנו במסכת ראש השנה ומ"מ בכתובה אין לחוש לכך שאין דרך לכתוב כתבה אלא משעת נשואין:

המגביה מציאה לחברו ר"ל במצות חברו כגון ראובן שאמר לשמעון הגבה מציאה זו לעצמי והלך לשם בשליחותו והגביהה קנה חברו המשלח ואם נמלך שמעון אחר הגבהתה לזכות בה לעצמו ולדון בעצמו כן מאחר שלא באה עדין ליד ראובן הרי היא גזלה בידו שמאחר שהגביהה סתם במצות ראובן הרי היא כמו שהגביהה ראובן עצמו ואין צריך לומר שאם בא אחד מן השוק לזכות בה ולחטפה מהם שהיא גזלה בידו ויצא לנו דבר זה ממה שאמרו במשנה השניה שנים שהיו רוכבין על בהמה וכו' ובזמן ששניהם מודים חולקים שלא בשבועה שנתברר לך ממנה שאם אמר ראובן אני הגבהתי מחצית הטלית לעצמי ומחצית לצורך חברי שצוני בכך וכן שמעון אומר כיוצא בו חולקים בלא שבועה ואלו אמרנו שהגבהה שאחד עושה בשביל חברו אינה הגבהה נמצא זה הטלית אינו מוגבה כלל והרי הוא כאלו מונח על גבי קרקע ולא קנה אחד מהם אלא שלמדנו שהמגביה מציאה לחברו קנה חבירו על הדרך שביארנו:

האומר לשלוחו צא וגנוב פטור המשלח שאין שליח לדבר עברה ושותפים שגנבו חייבין בכפל אבל בתשלומי ארבעה וחמשה יש צדדין שהם חייבין ויש צדדים שהם פטורין וכבר כתבנוה בפרק מרובה:

חרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח שאע"פ שאמרו על החרש שתקנו לו לזכות במציאתו כבר הוזכר טעם הדבר במקומו דלא ליתי לאינצויי ובזו הואיל והפקח מוחל על כבודו ואינו קונה אין טענה עוד לחרש הא חרש שמצא או שני חרשים שמצאו זכו במציאתם מדברי סופרים מן הטעם הנזכר:

גמרא ומאי מגו מגו דשני חרשין כו' האי מאי את"ל המגביה כו' וכ"ת מ"ש משני כו'. נ"ל לפרש הסוגיא דה"פ ומאי מגו כו' דאע"ג דמטעם מגו דזכי לנפשיה כו' לא הויא הגבהה דפקח הגבהה לגבי חרש דהא לא זכי נמי לנפשיה מ"מ משום דינא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קנה החרש אע"ג דרבא לית ליה בעלמא המגביה מציאה כו' בחרש אית ליה משום מגו דב' חרשין דקנו ואהא פריך דלא שייך הכא כלל דינא דהמגביה מציאה כו' דאפי' לרמי בר חמא היינו דוקא דקא מגבה ליה אדעתא דחברי' אבל האי פקח אדעתא דידיה קא מגבה ליה כו' אלא אימא מתוך שלא קנה כו' ואהא פריך כיון דלא שייך דינא דהמגביה מציאה כו' אלא במגביה אדעתיה דחבריה אם כן בב' חרשין לא ליקנו משום מגו דזכי לנפשיה כו' דהא לנפשיה נמי לא זכי דה"ל ראשה השני לגביה כמונח על גבי קרקע כיון דחבריה לא הגביה אותה אלא אדעתא דידיה ומשני דמ"מ משום דלא אתי כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא מסיפא כו' אך קשה אמאי קאמר דלמא במקח וממכר כו' עכ"ל היינו לפי גירסא זו דהתלמוד אסיק אדעתיה דמגופה ליכא למידק מידי אבל לפי גירסא ראשונה דהתלמוד אסיק אדעתיה למידק מגופה לא ק"מ דלפי סברתו השיב לו דלמא במקח וממכר וליכא למידק מידי מגופה וק"ל:

גמ' אלא אימא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש וכו' וצריך לישב לפי זה לישנא דרבא השתא דאמרת אמרינן מגו וכו' היאך יתישב על זה מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש וצ"ל דה"ק השתא דאמרת אמרינן מגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה א"כ בהיפוך נמי במקום שאינו זוכה לנפשיה לא זכי נמי לחבריה חרש ופקח שהגביהו אמרינן נמי מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש:

תוס' ד"ה ושותפין שגנבו וכו' דהתם בטביחה איירי ר"ל רש"י מפרש בגמרא דקאמרה הכא ושותפין שגנבו חייבין היינו אותה ברייתא דבב"ק ואין נראה דהתם בטביחה איירי וא"כ אין ראיה משם אלא הא דקאמר בגמרא ושותפין שגנבו הוי פירושו שהגביהו הגנבה שניהם ולאו ברייתא היא אלא מסברא קאמרה הגמרא כן:

הא לא קשיא דחזי לקטנים ותימה למאי דהוה בעי לאוקמה לדמי המקח במקח וממכר דיהבי תרווייהו זוזי למה נשבעין והלא מחזירין לכל אחד דמיו. ויש לומר דנפקא מינה אם נתייקרה אי נמי לגוד או איגוד. הרא"ש.

זאת אומרת המגביה מציאה וכו' פירוש לא שנא אם אמר לו תן לי המציאה או שהגביה לצורך חברו מעצמו קנה חברו. ואם אמר לו חברו זכה לי במציאה זו או אמר הוא אני זוכה במציאה זו לצורך פלוני אפילו המגביה בעצמו אין יכול לומר לעצמי אני זוכה והרי קנה חברו. ואם אמר לו תן לי המציאה אי אמר הוא אני מגביה לצורך פלוני יכול המגביה לזכות אחר כך לעצמו והכי תנן לקמן והוי קנה חברו לצדדין קנה חברו בערך שלא יוכל אחד מן השוק לחטוף אותה. מ"ה נר"ו.

תיעשה לזה כמונחת על גבי קרקע וכו' פירש הראב"ד ודוקא שלא הגביהו אותה כדי שאם יניח אותו האחד לא תיעקר מן הקרקע אבל אם הגביהו אותה כדי שאם יניח האחד תיעקר מן הקרקע קנו שניהן מתמת עצמן לפי שאינה כמונחת על גבי קרקע וכל אחד קונה בהגבהתו. ואינו מחוור בעיני שאם כן לוקי מתניתין בהכי ואפילו תאמר משום דמתניתין סתמא קתני אכתי לא ניחא ליה דכיון דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו יד חברו כקרקע דמי לגבי דידיה ואלו טלית שראשה האחד מונח על גבי עמוד זה וראשה השני מונח על גבי עמוד שני ובא האחד והגביה ראשה האחד שיכול לנתקה ולהביאה אצלו ולא יגיע ראשה לארץ ובא שני והגביה ראשה השני הכי נמי דקמא קני בתרא לא קני ואחד רכוב ואחד תפוס במוסרה דאמרינן לקמן דזה קנה מה שתפוס בו וזה קנה בי פגיה והשאר לא קנה לא זה ולא זה מי לא עסקינן שאם מנתקה לא יגיע ראשה לארץ והכא נמי יד חברו כקרקע דמי ליה אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי. כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון תוספי תוספות להרא"ש פירש הראב"ד ודוקא שלא הגביהו וכו'. ולא מסתבר לי דאם כן הא דאמר רבא חרש ופקח שהגביהו המציאה לא קני דפקח לא קני דהגבהת חרש לא מהניא ליה ומתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש הוה ליה לפרושי ולפלוגי שאם הגביהו עד שאם יניח האחד תיעקר מן הקרקע קנו שניהן מחמת עצמן ומדלא פירש אלמא דבכל ענין לא קנו והדין נותן דתפיסת כל אחד מבטל קנין חברו כיון דאין תפיסת חברו מועלת לו כלום ולא אמרינן חזינן ליה לענין קניית חצי של חברו כאלו הניחה זה ליפול והרי היא מוגבהת מן הקרקע דאדרבה הרי הוא רוצה לקנות חציו בתפיסתו ותפיסתו לגבי חברו כמונחת על גבי קרקע והכי אמרינן גבי זה רכוב חמור ואחד תפוס במוסרה דאפילו אי מהניא משיכת הבהמה לקנות כלים שעליה לא מהניא הכא שיקנה הרכוב המוסרה לפי שתפיסת התפוס במוסרה מצד אחרת מבטלת קנינו כאלו היה מוטל צד אחד על גבי קרקע. עד כאן.

והוי יודע שלא נפל מחלוקת אלא במאי דביני ביני אבל מה שכל אחד תפוס בידו פשיטא דקנה לכולי עלמא. וכן לגבי חרש ופקח דאסקינן דלא קנו הני מילי מאי דביני ביני אבל מה שתפסו קנו שהרי במה שהוא תפוס לא שייך לומר מגביהו לחברו וזה ברור אלא שהוצרך יכתבו לפי שראיתי מאן דטעי בה. מ"ה נר"ו.

תדע שאלו אמר לשולחו צא וגנוב וכו' תמיהא לי טובא דמכאן איכא סייעתא לרמי בר חמא טעמא דאמר צא וגנוב דאין שליח לדבר עבירה הא אם אמר לו צא ולקוט מציאה קני המשלח וכי תימא דשאני הכא דאמר צא וגנוב ודכוותא אם אמר צא ולקוט קנה חברו אבל המגביה מציאה מעצמו לחברו לא קנה הא ודאי ליתא דהדין שוה בשניהם ואין לחלק בלא סברא. ועוד דהיכי קאמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו כיון דאיכא גוונא דקנה אפילו לדעתו דהיינו היכא דאמר ליה הגביהה לי. ותו אדמפליג רבא בין לא נתכוון לזכות בה כלל להיכא דנתכוון לזכות בה לפלוג וליתני בלא נתכוון כלל לזכות בין אמר לו לקוט לי מציאה ללא אמר לי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא. ונראה לי דרבא לא מייתי מינה ראיה אלא שיש הפרש בין נתכוון לזכות לחברו לבדו לאם נתכוון לזכות לו ולחברו וכי היכי דלענין גניבה יש הפרש לענין קנין דעלמא יש הפרש והכי משמע מלשון רש"י. ורמי בר חמא אמר לך מי גרם ההפרש משום דאין שליח לדבר עבירה אבל בעלמא אין הפרש ובתרווייהו קנה חברו. אי נמי יש לומר דאם איתא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו לא הוה לן לחיובי השליח דנהי דנפטר משלח מכפל משום דאין שליח לדבר עבירה מכל מקום לצרכו הגביה ולא לצורך עצמו והוה לן לפטור השליח מכפל אלא כיון דמחייבי ליה משמע דבעלמא נמי המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו וזה יותר נכון. מורנו הרב נר"ו.

ואלו שותפין שגנבו חייבין פירש רש"י אם הוציאה האחד מרשות בעלים לדעת חברו כדאמרינן בבבא קמא. פירש לפירושו מדאמרינן בפרק מרובה דשותף שטבח לדעת חברו שניהם חייבין. וליתא דהתם רחמנא רבייה לשליח. מוטבחו או מכרו כדאיתא התם אבל במוציאה מרשות בעלים לדעת חברו לא אשכחן. אלא הכי פירושו תדע דאף על גב דלא זכי לחבריה. כשאינו זוכה לעצמו היכא דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה שהרי האומר לשלוחו צא וגנוב לי פטור דלא זכי ליה ואלו שנים שנעשו שותפין וגנבו והוציאוה שניהם מרשות בעלים חייבין ולא אמרינן כיון שאין אדם זוכה לחברו בגניבה תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה אלא שמע מינה אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. הר"ן.

וזה לשון הרמב"ן פירש רש"י שותפים שגנבו וכו'. פירוש לפירושו מדאמרינן בפרק מרובה בשותפין שגנבו פטורין ותניא אידך חייבין וכו' משמע מהתם שאם גנב לדעת חברו חייבין בקרן ובתשלומי ארבעה וחמשה אם טבח ידעת חברו. והאי פירושא לא מחוור לי שאין זו ראיה להיכא שהאחד מוציאה מרשות בעלים ואכתי איכא למימר שאין חייבין בגניבה אלא כשגנבו שניהם דכיון דליתא על ידי שליח ליתא על ידי שותף ולא היה צריך רש"י ז"ל לכל זה שפירושה כפשטה תדע דאף על גב דלא זכי לחבריה בלחודיה זכי ליה היכא דזכי נמי לנפשיה שהרי האומר לשלוחו וכו' פטור דלא זכי ליה ואלו שנים שנעשו שותפין וגנבו והוציאוה שניהם מרשות הבעלים חייבין ולא אמרינן כיון שאין אדם זוכה לחברו בגניבה תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא קנה לא זה ולא זה אלא שמע מינה אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. עד כאן. אמר רבא השתא דאמרת הכי איתא בספרים שלנו ספרי הדפוס ונראה לי שהוא טעות דהא רבא הוא דאמר הכי לעיל והשתא דאמרינן מיבעי ליה ואפשר דלעיל גרסינן רבה. אלא דקשה לי דהכי הוה ליה למימר השתא דאמר מר. וכי תימא דקאי ארמי בר חמא ליתא דלא תלי איהו משום מיגו. וצריך לומר דהכא גרסינן אביי או אחד משאר אמוראין וצריך בדיקה בספרים הישנים. מ"ה נר"ו. ובדקנו ומצאנו בספרי היד אמר רבה השתא דאמרת וכו' בה"א. והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: השתא דאמרת וכו' אף על גב דרבא הוא דאמר לה נקט האי לישנא משום דכולי עלמא מודו ליה בהאי מיגו וכדבעינן למימר לקמן. עד כאן.

בפרש"י זאת אומרת וכו' וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה וכו' עכ"ל. נ"ל כוונתו דאמסקנא סמיך דמוקמינן דיוקא דרמי ב"ח אסיפא דמתני' דקתני בזמן שיש עדים או שמודים זה לזה וא"כ התם איירי שפיר שהגביהו שניהם כא' ומסתמא בשעת הגבהתם נתכוונו לקנות בשותפות כדי שיקנה כ"א חצייה וא"כ דמי שפיר למגביה מציאה לחבירו והיינו נמי דמדמי ליה בסמוך לשותפים שגנבו אבל הריטב"א בחידושיו האריך מאד וכתב דאע"ג דבמשנתינו לא הגביה לצורך חבירו מ"מ מדייק רמי בר"ח שפיר דאא"ב בעלמא היכא דהגביה לדעת חבירו קנה חבירו אם כן ה"נ כיון דהגביה לצרכו עשאוהו כאילו הגביה לצורך חבירו וקנה חבירו אבל אם נאמר דבעלמא אפי' הגביה לצורך חבירו לא קנה א"כ אין שום טעם לנדון דמתני' לומר שיקנה ע"ש באריכות ונדחק ליישב כל הסוגיא עד"ז ולענ"ד נראה שבחנם נדחק בכ"ז ואין לנו אלא כפרש"י וכמ"ש ואף דלפ"ז הא דקס"ד בסמוך דיוקא דרמי בר חמא מבבא דרישא הוי מצי לאקשויי דלא דמי למגביה מציאה לחבירו לפרש"י אלא כיון שאין זה מוכרח דאדרבא הוי מצי לפרש כפירוש הריטב"א משום הכי ניחא לאקשויי בפשיטות דלא דייק רמי ב"ח מבבא דרישא אלא מסיפא וכפרש"י וכמו שיתבאר בסמוך:

בגמרא תעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע כו' ולא יקנה לא זה ולא זה. והיינו למאי דמוקמינן לעיל דמתני' איירי בדתפיסי בכרכשתא וא"כ מקשה שפיר דהמותר שאינו תופס לא זה ולא זה יהא כמו שמונח ע"ג קרקע וכל הרוצה יחטפנו מידם אבל במה שתופס כ"א בידו לא שייך לומר כן דודאי קנה קנין גמור כדמשמע לקמן בחמור ובית פגיה וכן משמע מל' תו' בד"ה אלא מסיפא וכן מבואר בלשון הפוסקים ופשוט הוא:

שם בשלמא חרש קנה וכו' פי' בשלמא אם היה הפקח קונה מצד הדין לא הוי קשיא לן הא דחרש קנה משום דקמגבה ליה בן דעת ושייך מגו דזכי לנפשיה אבל אפקח גופא קשיא לן אמאי קנה וא"כ בחרש נמי לא שייך שיקנה כיון דהפקח לא זכי ולא שייך מיגו דזכי לנפשיה וכדמקשה בסמוך בפשיטות ומאי מיגו איכא וק"ל:

שם ומאי מיגו מיגו דשני חרשין בעלמא קנו וכו' לשון הסוגיא תמוה ביותר דמאי ענין זאת המיגו דשני חרשים לענין מיגו דזכי לנפשיה וכן הא דמקשה האי מאי את"ל המגביה מציאה לחבירו כו' אין לו מובן דהל"ל בדרך קצרה דלא שייך כאן מיגו דזכי לנפשיה כיון דאיהו לא קני וכן הא דמסיק וכ"ת מ"ש משני חרשין תמוה דמאי קושיא דהא אתי ליה שפיר דהתם שייך מיגו דזכי לנפשיה והכא לא שייך וע"ק במאי דקאמר איהו לא קני לאחריני מקני ומאי קושיא דנהי דלא קני הפקח חצי הטלית מ"מ הא קני מיהו מה שאוחז בידו וכדכתיבנא לעיל בפשיטות וא"כ בהאי מקום התפיסה גופא נאמר מיגו דזכי לנפשיה אותו שפת הטלית שתופס בידו זכה נמי לחבריה אותו מקום התפיסה גופא וממילא תו לא הוי כמי שמונח על גבי קרקע דעיקר הקושיא דתעשה כמי שמונח עג"ק היינו משפתו השניה שהוא ביד חבירו אבל במאי שאינם תפוסים לא זה ולא זה ליכא קפידא כיון דמוגבה שפיר מכוחו ובשלמא למאי דכתיבנא לעיל לפרש"י דלעולם אפילו היכא דזכי לנפשיה בעינן נמי שיגבה ג"כ אדעתיה דחבריה א"כ א"ש דהכא כיון דפקח לא קני אלא מקום התפיסה א"כ מסתמא נתבטל השותפות ולא שייך לומר דמגבה ליה אדעתיה דחבריה כיון דלאו שותפי נינהו אבל לפי' הריטב"א ע"כ דעיקר הקפידא שיזכה לנפשיה ותו לא הוי כמו שמונח עג"ק דעשאוהו כאילו הגביה לצורך חבירו כיון שאוחז בשפתו לצרכו א"כ הכא בפקח וחרש נמי שייך לומר כן כיון שקונה הפקח שפת הטלית לצרכו. והנלע"ד דאפשר דה"ק מעיקרא חרש קנה ופקח לא קנה דכיון דאמרינן מיגו א"כ בשני פקחין ודאי קנו א"כ בחרש ופקח נמי קנה החרש וסובר דלגמרי תקנו חכמים שחרש לא יפסיד כלום מחמת חרשותו אלא דיינינן ליה כפקח גמור אלא משום דלכאורה יש לתמוה דמנ"ל דכפקח דיינינן ליה כיון דמסברא לא שייך ביה מיגו דזכי לנפשיה כמו בפקח והיינו דקמתמה ומאי מיגו וע"ז מסיק מיגו דשני חרשין פי' כיון דחזינן דבשני חרשין קנו אף על גב דלא שייך נמי מיגו דזכי לנפשיה דהא לאו בר זכיה הוא ונהי דתקנו לו חכמים זכיה לנפשיה מפני דרכי שלום מ"מ לא שייך לתקן כי האי דליקני ליה חבירו אע"כ היינו טעמא דלגמרי תקנו חכמים שהחרש לא יפסיד מחמת חרשותו אלא דיינינן ליה כפקח וה"ל כשני פקחין א"כ בחרש ופקח נמי לא יפסיד החרש מחמת חרשותו אלא ה"ל כאילו היה פקח והוי קונה מדין מיגו השתא נמי קנה ונהי דלגבי פקח גריעא הגבהת החרש לגבי דנפשיה מיהא ה"ל כפקח וקונה ע"י זיכוי חבירו מתקנת חכמים כמו שתקנו לו זכיה ע"י עצמו מיהו כ"ז אם נאמר שקונהו בהגבהת חבירו אעפ"י שלא נתכוון הלה לזכות לו אלא שתקנו חכמים דליהוי כאילו נתכוון והיינו כפי' הריטב"א וא"כ בחרש נמי שייך לומר כן כדפרישית וע"ז מקשה הש"ס האי מאי וכוונת המקשה לסתור סברת הריטב"א וע"ז מסיק ואזיל דאפילו את"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ע"כ היינו היכא דמגבה לו אדעתא דחבריה והיינו כפרש"י שכתבתי לעיל וא"כ ע"כ בהאי ענינא גופא קאמר רבא דקונה מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבירו והיינו דוקא כשמתכוון להגביה לצורך שניהם אבל הכא בחרש ופקח ודאי לא נתכוון הפקח לזכות לחבירו כיון דאיהו גופא לא קני ונתבטל השותפות ומסיק הש"ס דבאמת מה"ט תרווייהו לא קנו והשתא דאתינן להכי דבכוונה תליא מלתא כפרש"י ולא כפי' הריטב"א ממילא בשני חרשין נמי תו לא שייך לומר שקונין מטעם מגו דזכי לנפשיה כמו בפקחין דהא בפקחין גופא בעינן שיתכוון הלה לזכות לחבירו משא"כ בחרשין דלאו בני כוונה הם לזכות לחבירו ולא שייך בכה"ג מגו דזכי לנפשיה. ומש"ה מקשה הש"ס לנפשיה וכ"ת מ"ש משני חרשין מאי דהוי ניחא ליה מעיקרא עפ"י סברת הריטב"א משא"כ עכשיו שנדחה סברת הריטב"א לכך מסיק טעמא אחרינא דלא ליתי לאנצויי כנ"ל ליישב לשון הסוגיא ודו"ק:

שם וממאי דבמציאה וכו' וכ"ת אי במקח וממכר מאי למימרא איצטריך סד"א וכו'. וקשה אכתי בבא דמציעתא משנה יתירה היא דאף על גב דמבבא דרישא דאיירי במציאה לא שמעינן למקח וממכר כדמצריך להו צריכא מ"מ שמעי' לה שפיר מבבא דסיפא דזה אומר כולה שלי וז"א חציה שלי דאיירי במקח וממכר וממילא ידעינן דה"ה לזה אומר כולה שלי וז"א כולה שלי ול"ל דאי לאו בבא דמציעתא דאשמעינן דבמקח וממכר נמי שייך שבועה הוי מוקמינן לסיפא נמי במציאה דוקא דע"כ לישנא דכולה שלי משמע מקח וממכר דאלת"ה אמאי איצטריך למימר צריכא דאי תנא מקח וממכר לא הוי ידעינן במציאה ות"ל דאי הוי תני כולה שלי הוי מוקמינן לה במציאה דמסתבר טפי מה"ט דצריכותא דקאמר מעיקרא אע"כ דפשטא דלישנא איירי במקח וממכר ואם נפרש שם הקושיא דליתני בהדיא מקח וממכר כי היכי דלייתר בבא דרישא א"כ הדרא קושיא לדוכתא דה"נ ליתני בסיפא בהדיא מקח וממכר בבבא דחציה שלי כי היכי דלייתר בבא דמציעתא אלא ע"כ דקמ"ל המגביה מציאה לחבירו ויש ליישב דודאי צריכא בבא דמציעתא דאי מסיפא סד"א דדוקא בכה"ג תקנו שבועה כיון דבאומר חציה שלי שייך ש"ד במודה במקצת ונהי דהכא שהוא מוחזק בחציה לא שייך ש"ד מ"מ תקנו חכמים שבועה דאיתא דכוותה בדאורייתא ועוד שאינו מעיז כ"כ ולא שייך מיגו דחשיד אממונא וכיון שזה נשבע תקנו נמי שבועה לשכנגדו אבל בזה אומר כולה שלי וז"א כולה שלי סד"א דלא רמו שבועה עלייהו כיון דלא שייך הוראת היתר וא"כ אין אדם מעיז ומסתמא קושטא קאמר ואי מעיז הו"ל חשיד אממונא כמ"ש התוספות לעיל ד"ה אי חשיד אממונא מש"ה קמ"ל בבא דמציעתא דאפ"ה ישבע משום דהכא נמי מורה ואמר חבראי דמי קא יהיב ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה אלא מסיפא וכו' אך קשה אמאי קאמר דלמא במו"מ אפי' מיירי במציאה מצי לדחויי כדדחי וי"ל בדוחק עכ"ל. לולי דבריהם היה נראה לומר דבמציאה לא ס"ד למימר דליהוי כמשיב אבידה דמ"ש מכל מודה במקצת דחייב ש"ד ולא חשבינן ליה כמשיב אבידה משום דאין אדם מעיז וה"נ אדרבא מסברא היה ראוי לחייבו ש"ד אי לאו משום דמוחזק אבל במו"מ ודאי ס"ד דליהוי כמשיב אבידה למאי דמוקמינן לה בדנקט זוזי מתרווייהו וא"כ לא דמי כלל למודה במקצת דהכא ליכא כפירת ממון כל עיקר ולא שייך בכה"ג ש"ד ועוד דלא הוי העזה אי כופר בכל כיון דיהיב דמי ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע כנ"ל ודו"ק:

גמ' אמר רבא לעולם עיין לקמן דף י ע"א תוס' ד"ה איתיביה ובנדרים דף ל"ד ע"ב בר"ן ד"ה אמר רבא:

גמרא, אלא מסיפא בזמן שהן מודי' כו' אלא לאו במציאה, ק"ל דלמא קאי על א' רוכב וא' מנהיג (לא מהני, ע' לעיל) דמודים דעשו כן בב"א זה רכוב וזה מנהיג קנה, משום דמנהיג קנה במקום רכוב. וע' תוס' לקמן ד"ה א"ד מנהיג עדיף, כתבו דליכא למיפשט מזה דמנהיג במקום רכוב קנה די"ל דאין שניהם מודי' כו' אלא שניהם בהנהגה או בקנין אחר, ולדבריהם הא דפשטה דמגבי' מציאה לחבירו קנה, ול"א דמודי' דעשו קנין אחר, היינו מכח יתורא דא"כ מה למימרא. ולפ"ז עדיין קשה מנ"ל דהיתורא בא לומר דמגבי' מציאה לחבירו, דלמא היתורא בא ללמוד דמודו שקנו יחד זה ברכוב וזה בהנהגה, ומוכח באמת דמנהיג במקום רכוב קנה, ומגביה מציאה לחבירו י"ל דלא קנה, וצ"ע: