מסכת בבא מציעא דף ע״ג עמוד ב׳

רב מרי בר רחל בת שמואל הוה ונשבית ונשאה נכרי ונתגייר ושמיה איסור גיורא ורב מרי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ומחמת כבודו תלאוהו על שם אמו:

הדר נכרי וזבנה לרבא:

נטר שתא המתין רב מרי שנה שלימה:

שקל אגר ביתא משנה הבאה ואמטי ליה לרבא:

הא דלא אמטאי הבאתי:

לא שקילנא אגר ביתא עד שאכוף את הנכרי לשלם לך מעותיך ואין זו רבית דהא רבא לא מיחייב מידי אלא נכרי:

ומבחרי ליה בטבת נוטלין יין טוב ואי הוו שקלי ליה מתשרי. דלמא הוי מחמיץ ואשתכח דמשום דאקדימו מעות בתשרי ועדיין לא יצא השער קיבל עליו המוכר אחריות ולא דמי לההוא דלעיל (בבא מציעא דף עב:) דיש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא כולו החמיץ:

מעיקרא משעה שלקחו:

רב מרי בר רחל בימי רבא היה כדמשמע הכא ובפרק מי שמת (ב"ב דף קמט. ושם ד"ה רב) ובפרק החולץ (יבמות דף מה: ושם ד"ה רבא) לא גרס רב אכשריה לרב מרי בר רחל אלא רבא והיה בנו של איסור גיורא ועוד מצינו אחר בנו של רבה כדאמרי' במי שהחשיך (שבת דף קנד. ושם ד"ה ואמרי) רבה אבוה דרב מרי בר רחל:

נטר שתא שקל אגר ביתא פי' בקונטרס אגר שנה הבאה ותימה למה לא המתין עד סוף השנה דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ושמא היה מנהגם ליתן השכירות בסוף כל חדש וכן משמע במתניתין לעיל (בבא מציעא דף סה.) גבי מרבים על השכר אי נמי נטר שתא היינו (שכירות של) שנה שניה ומיהו קשה למה לא ניכה לו מחובו ושמא בטוח היה מן הנכרי שיפרע לו או להראות שהוא נותן לו שכר שלא יהיה נראה כיושב בשכר הלואה וא"ת מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי להוציא מיד רבא כדאמרינן לעיל (בבא מציעא דף סח.) מאי משכנתא דשכונא גביה והא דאמרינן לקמן (בבא מציעא דף קח:) דזבן מן הנכרי לית ביה משום דינא דבר מצרא היינו משום דמצי אמר ליה אריא אברחי ממצרך אבל הכא רב מרי שלא היה לו בית אצל בית הנכרי לא שייך האי טעמא ואדרבה הפסיד שכל זמן שלא קנאו רבא היה דר בו רב מרי בשביל רבית וי"ל דרב מרי לא היה רוצה לקנותו:

דסתם משכנתא שתא ולא הוה מצי נכרי לסלוקי וחשוב כמכר אצלו כל אותה שנה כמו לעיל (בבא מציעא דף סז:) באתרא דלא מסלקי והשתא נישקול מר אגר ביתא דחשיב כאילו הוה הבית ממושכן לו מרבא שאם היה בא רבא להחזיק בבית היה מונעו רב מרי אם היה רוצה עד שיפרע לו מעותיו הלכך הוה חשיב רבא כלוה ואסור רב מרי לדור בו בחנם ורבא השיבו דלא עדיף מגברא דאתי מיניה:

השתא נישקול מר אגר ביתא משמע דיכול אדם למכור מה שהשכיר ביד אחרים וכן משמע בפרק האומר משקלי (ערכין דף כא. ושם ד"ה ה"ק) דאם הקדיש המשכיר את הבית אין השוכר רשאי לדור בו יותר ואם דר בו מעל וקשה דאמרי' בפרק אע"פ (כתובות דף נט: ושם ד"ה שדה) ובפרק בתרא דנדרים (דף פו.) בית שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תיקדוש קדשה משמע שכל זמן שהיא ממושכנת אינו יכול להקדיש וי"ל דמה שיתר על החוב יכול להקדיש ולמכור אבל גובה תחילה חובו ומה שאין יכול לדור בו לפי שהקדש מעורב בו וימכור הבית ויקח זה שכר שנתן:

ושפכי ליה טפי אין זה רבית מאוחרת שלא היו מזכירים שנותנין בשביל מעותיו שהיו בטלין אצלם כדפירש בקונטרס ולא דמי להלוהו ודר בחצירו שצריך להעלות לו שכר (לעיל בבא מציעא דף סד:) אע"פ שאינו אומר שיהא דר בשביל בטול מעותיו דשאני התם שעדיין חייב לו:

משתעבדי בהו טפי אית ספרים דלא גרסי טפי שלבסוף היו מחזירים להם מעות הכרגא שנותנין בעבורם וכל מה שהיו משעבדין בהן היה בשכר הלואה:

אפרוותא דזולשפט הכא משמע שהיה שם מקום הזול ובהמוכר פירות (ב"ב דף צח.) משמע שהיו מוליכין שם היינות כדי למוכרן ביוקר וי"ל שהיתה עומדת בין מדינה שהיה שם יין לרוב ובין מדינה שלא היה נמצא שם יין והיו מביאים שם ממקום הזול ובאים ממקום היוקר שם לקנות:

התם בידו הכא לאו בידו תימה במאי הוי טפי בידו התם מהכא דאי מיירי התם שיש בידו תבואה לזרוע הכא נמי אם יש לו יין הוי בידו ואי חשיב התם משום דיש בידו לקנות הכא נמי בידו לקנות ויש לומר דהכא אין בידו כשער הזול דשער הזול דזולשפט לא משיך כולי האי דשמא כשיבא לקנות לא ימצא באותו שער אבל באם אוביר בידו לקנות חטין שאם לא ימצא בזול יקנה ביוקר:

השתא בדיניהם עבידנא בהדך כל אימת דלא מסלקי לך בזוזי לא שקיל אגר ביתא. פירש רש"י ז"ל, לא שקילנא אגרא מינך עד שאגוף הנכרי לשלם לך, ואין זו רבית דהא רבא לא מחייב ליה מידי אלא נכרי. משמע שאלו היה לו לרבא לפרוע המעות אסור. והראב"ד ז"ל פירש, כדיניהם עבידנא בהדך, דישראל הבא מחמת נכרי הרי הוא כנכרי (ב"ב לו, ב), דאינהו במשכנתא מחמת זביני אתו ליה, וכל היכא דלא יהבי לך זוזי כזביני הוא גבך, ולומר, שאפילו היה החוב מוטל על רבא לפורעו מותר, דזביני הוא בידיה דרב מרי, וכי שקיל זוזי מרבא הרי הוא כמוכרה לו.

רבינא יהב להו זוזי לבני אקרא דשוניתא ופירש רש"י ז"ל שהיה רבינא מקדים להם מעות על יין, ולפיכך כששופכין לו יותר קופיתא היה חושש משום רבית, ואמר ליה רב אשי, דכיון שלאחר הפרעון היו נותנים לו סתם מותר הוא, דאוזולי הוא דאוזיל גביה, דאפילו משום רבית מאוחרת ליכא, דכיון דיהבי ליה סתם (מותר) ולא אמרי ליה בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלנו, מתנה בעלמא הוא דיהבי ליה. וחזר רבינא וחשש לחשש אחר, דאפילו עיקר המקח באיסור, שהקרקע אינה שלהם ומה שלקח מהם גזל הוא, ואמר דלאו גזל, דארעא לטסקא משתעבדא. וקשה בעיני קצת, דכיון דאמר ליה והא ארעא דלאו דידהו היא, משמע דעדיין חוזר לחשש הראשון ולומר, דטעמא דאוזולי אוזלי גביה לא מפיק להו מחששו. ומסתברא דהכי קאמר ליה מעקרא, שמא רבית הוא, ואמר ליה דלא דאוזולי אוזלי גביה, ואהדר ליה ואי אוזולי היאך אפשר להם בכך, והא ארעא לאו דידהו ואי אפשר להם לזלזל במה שאינו שלהם, ואהדר ליה דפירות שנה זו שלהם הם, דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. והראב"ד ז"ל כן פירש, אלא שהוא ז"ל נראה שמפרש, דמעקרא נמי רבינא לא מחשש רבית היה אלא מחשש גזל, אלא שרב אשי לא הבין כונתו, וכשאמר לו אוזולי אוזיל גבך, בירר רבינא דמשום חשש גזל היה שואל הואיל והקרקע אינה שלהם, ואהדר ליה דפירות שנה שלהם הם, דמלכא אמר דמאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. ואף הרמב"ן ז"ל על דרך פירוש זה הוא מפרש, אלא שהוא מפרש דרבינא לא היה מקדים מעות, אלא בשעת המקח היה נוטל פירות ונכון הוא. אלא שקשה לי קצת, דלא הוה ליה למימר רבינא יהיב להו זוזי, דמשמע שהיה מקדים להם מעות, ואם כדבריו לא היה לו לומר אלא רבינא זבן חמרא מבני אקרי דשוניתא, [ועוד] דדבר הלמד מעניינו הוא, דכלה שמעתין בחשש רבית בהקדמת מעות הוא.

משלם ליה כדאזיל אפרוותא דבלשפט ואע"ג דאמרינן בירושלמי (בפרקין ה"ג), דהמבטל כיסו של חברו פטור מלשלם, הכא כשהתנה בפירוש שאם לא יקנה לו שישלם כדאזיל בשוקא דבלשפט, ואפילו הכי אסיקנא דאינו משלם, דאסמכתא היא, דכל דאי לא קני. והא דאקשינן מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבתא, לאו למימרא דמדינא משלם התם, דהתם נמי אסמכתא היא, אלא מנהג הדיוטות הוא וכדאמר עלה בפרק המקבל (בבא מציעא קד, א), אלא הכי קאמר מאי שנא דלא תקנו בהא כדתקינו בההיא, ואהדר ליה, דהתם תיקנו משום דבידו ובהא לא תקנו משום דלאו בידו. וכי הא נמי הוא דאמר התם בפרק המקבל (שם ע"ב), גבי ההוא דאמר אי אובירנא לה משלמנא אלפא זוזי, ואמרינן אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, כלומר מפני מה לא תקנו בה כדתקינו בההיא, ואהדר ליה משום דגזים, ובדגזים לא תקינו, כן פירש רבנו האי גאון ז"ל.

ובדוכתא דקנו ממש קני ושמעינן מינה, שהמנהג מבטל ההלכה וכל כיוצא בזה, שכל דבר שבממון על פי המנהג קונין ומקנין, הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונין.

ישראל שקבל בית מן הגוי במשכונה והיה דר בו בשכר מעותיו והלך הגוי ומכרה לישראל אחר ולא היה הלוקח יודע במשכונת חברו ופרע כל מעות הקרקע והיה הגוי מטעהו שהקרקע היה מושכר לשנה זו ולסוף שנה נודע לו שממושכן הוא ביד חברו מותר לזה הדר בה לדור בה עדין בשכר מעותיו עד שיסלקוהו בדמי משכונו שהרי הגוי בעל דברים לישראל הלוקח וחייב להעמיד לו בית פדוי וזה הדר בה אין לו עם הישראל דין ודברים:

היה הלוקח יודע שממושכן היה ביד זה ולא נתן לגוי אלא דמי החליטה והרי בית זה מעתה כמי שמשכנו הלוקח לזה ועליו לפרוע דמי המשכונה שנה ראשונה מיהא יכול לדור בה שהרי סתם משכנתא שתא ואותה שנה מיהא הרי היא כמי שהיתה לקוחה בידו מן הגוי מאותה שנה ואילך אין יכול לדור בה בדמי משכונו עד שיתן שכירותה או בנכיתא לדעת קצת על הדרכים שביארנו ויש מפרשים שמה שאמרו בסוגיא זו אי הוה ידענא דממשכן ליה למר לא הוה זביננא לה שהדברים מוכיחים שלא ידע הלוקח במשכונת חברו מעשה שהיה כך היה אבל מ"מ אפילו היה יודע במשכונתו וחזרה על הלוקח הואיל והוא בא מחמת הגוי מותר לזה לדור בה שכל ישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי ובדיניהם משכונה כמקח גמור עד שיסתלק וכן כתבוה גדולי המפרשים וגדולי המחברים:

ממה שאמרו כאן אי הוה ידענא דממשכן ליה למר לא הוה זביננא לה יש למדין ממנה מה שכתבנו למעלה שהמלוה נעשה מצרן באותו בית ואע"פ שמגוי לקחה אין כאן לומר שהבא מחמת גוי אין בו משום דינא דבר מצרא שלא נאמר כן אלא בגוי המצרן לישראל שיכול לומר לו אריא אבריחית מינך אבל בזו הרי לא היה הגוי שכן לישראל ואין הדברים נראין ואדרבא אלו כן היה לו לבעל המשכון לערער על מקחו של חברו אלא הדברים נראין שלא אמרה אלא מצד מוסרו:

מותר לאדם לקנות מחברו בתשרי מאה חביות של יין על מנת ליטלן בטבת מן המובחר שבאוצר שאע"פ שהמוכר מקבל עליו אחריות אם החמיצה והיין החשוב נמכר עכשו ביותר שבשער תשרי ונמצאו מרויחים בשכר הקדמתם אין זה כלום שהרי כשלקחו יין לקחו ולא חומץ וכל שהוא חומץ עכשו אף הוא היה חומץ בשעת הגתות אלא שלא נתברר ולא איגלי בהתיה ונמצא שכל שנמצא עכשו חמוץ לא היה בכלל המקח וזה שבירר לו עכשו הוא שקנאו באותה שעה וכאלו ייחדו מאותה שעה ומ"מ מטבת ואילך אסור אא"כ יצא השער או שלא יצא ויש לו כמו שבארנו למעלה ואין אומרים שמתחלת השנה היה ראוי להיות כן אלא מתשרי ועד טבת וראיה לדבר הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה כמו שביארנו למעלה ואם נמצא כל היין חומץ אף הוא אינו מקבל כלום ומ"מ אם נמצא כלו יין שבחנות או קוסס מקבלו על כרחו וכן כתבו גדולי המפרשים ודוקא שבררו להם אוצר אחד בשעת המקח אבל אם לקחו סתם ויש להם אוצר אחד אף הם בוררים ממנו ושמא תאמר והלא אמרו במוכרי כדי יין שמקבל עליו עשר קוססות למאה יראה שלא נאמר כן אלא בלוקח סתם אבל זה שהתנה התנה ויש מפרשים שלא נאמר אלא מטבת ואילך שכבר התחיל הענין להתברר והיה לו לברר מה שקנה אם בטעם אם בריח אבל עד טבת שלא יצא הדבר לידי בירור לשום אדם דינו כמו שביארנו ואפילו לא התנה על מנת ליתן מן החשוב אף מן הסתם כך הוא וכן כתבוה גדולי המפרשים ומ"מ יראה שאם לקחו חבית ידועה הרי היא באחריות הלוקח מן הסתם:

מי שפסק מעות על פירות כשער היוצא והמתין לו זמן וכשפרע לו הלה את הפירות נתן לו עוד משלו מותר ליטול ואין זה כרבית מאוחרת אע"פ שבשעת פרעון מוסיף לו על המדה שהוספה על המדות אף היא דרכם של מוכרים בלא פסיקת מעות מדרך רוחב לב ועל זה נאמר אוזולי מוזיל גביה ומ"מ אם הזכיר לו שבשכר מעותיו הוא עושה אסור מפני שהוא כרבית מאוחרת:

הרי שהיו להם שדות וכרמים מעלים מס למלך וברחו להם והניחו שדותיהם ובאו אחרים וקבלום מכח המלך או גזבריו ומעלים אותו מס למלך הרי הם אצל קרקעות אלו כבעלים גמורים ומי שפסק להם על הפירות שבשדות אלו מותר ליטלם ואם נתנו לו יותר מן השיעור על הדרך שביארנו בסמוך נוטל ואין אומרים שאין פירות אלו שלהם ונמצאו מעות אצלם הלואה או פקדון אלא כפירות שלהם לגמרי ואפילו יבאו הבעלים ותהא להם רשות לסלקם כל שלא נסתלקו מיהא הואיל ומעלים את המס שלהם היא שהקרקע משועבד למס הידוע בו לבעלי המס וכל שאינו פורע המס זוכה בגוף הקרקע ומוסרו למי שירצה להעלות לו המס ולאכול פירותיו כשלו:

כסף גלגלת הוא מס הקצוב על כל איש ואיש ליתן למלך בכל שנה הרי שהיו שם עניים שכלתה פרוטתם ואין להם לפרוע מטכסיסי המלכות למסרם למי שירצה לפרוע בשבילם ולהשתעבד בהם עד שיפרעו מהם מצד שכירות מלאכתם הרי שהוציא מס על חברו יכול להשתעבד בו למלאכתו ולחשב לו שכירותו יום ביום ואפילו התנה עמהם בזלזול שכרם כגון שהוציא עליו ד' דינרין והיה ראוי להשתעבד בו שמנה ימים ו' פשוטים בכל יום והתנה זה שלא ינכהו אלא ד' פשוטים בכל יום ונמצא משתמש בו שנים עשר יום מותר הואיל ועם המלך התנו בכך ויש אומרים שקנאו להשתעבד בו כמה עד שיפרעו משלם ולא ינכו לו בשכירותו כלום שקנאו המלך עד שיפרעו ומכחו זכה הלה ואם היה עבד כנעני אף הוא נלקח לגמרי בדין זה וצריך גט חרות כמו שיתבאר במסכת גיטין וראשון נראה יותר:

בני אדם הפחותים ומזולזלים ביותר ושאינם נוהגים כשורה אינם בכלל לא תרדה בו בפרך אלא מותר לרדותם ולהשתעבד בהם בחזקה לכך כתוב בתורה ובאחיכם בין לעולם בהם תעבודו ובין איש באחיו לא תרדה בו בפרך שתהא מלת ובאחיכם נדרשת לפניה ולאחריה והוא שאמרו ראיתו שאינו נוהג כשורה אתה רשאי להשתעבד בו כעבד שנא' לעולם בהם תעבודו ובאחיכם היה נוהג כשורה אי אתה רשאי להשתעבד בו כעבד שנאמר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו וכו':

בד"ה נטר שתא כו' היה מנהגם ליתן השכירות בסוף כל חודש כו' עכ"ל ופי' נטר שתא וחודש אחד משנה שניה ורצה ליתן לו אגר ביתא מההוא חודש וקאמר ונטר שתא דהיינו מיום שהיה ראוי ליתן שכירות חודש ראשון אי לא משכונה דהיינו בסוף חודש ראשון משנה ראשונה ודו"ק:

בא"ד למה לא ניכה מחובו כו' עכ"ל דמסתמא לא פרע עדיין רבא לעכו"ם כיון שהיה ממושכן וכן משמע לישנא עד דמסליקנא לך בזוזי ועיין בנ"י וק"ל:

בד"ה השתא נשקול כו' שהקדש מעורב בו וימכר הבית ויקח זה שכר שנתן עכ"ל דעודף על דמי שכירותו וחובו יכול להקדיש ולמכור וכ"ה לשון הג"ה באשר"י וק"ק מה שכירות נתן על מה שלא היה דר בו עדיין דהא שכירות אינו משתלם אלא לבסוף ויש ליישב וצ"ל דה"נ הכא הבית היה שוה יותר על החוב שהיה לו לרב מרי על העכו"ם והיה דר רב מרי נמי בחלק רבא שהיה מעורב בו והיה סבור רב מרי דמחזי כרבית ודו"ק:

ד"ה נטר שתא וכו' ושמא היה מנהגם ליתן השכירות בסוף כל חדש וכו'. ולפי זה צריך לומר דלאו בתחלת השנה ממש הביא השכירות לרבא אלא אחר כלות חדש אחד בתוך השנה השניה שקיל שכירות של חדש אחד ולא של כל השנה כולה או י"ל שהיה מנהגם אם היה נותן השכירות בכל חדש וחדש היה צריך ליתן י"ב סלעים ואם היה נותנו כולו בהתחלת השנה לא היה נותן כי אם עשרה סלעים לכך הביא רב מרי בהתחלת השנה כל השכירות כולו כדי שלא יהא צריך ליתן כי אם עשרה סלעים:

בא"ד אי נמי נטר שתא היינו שכירות של שנה שניה נראה דכך צ"ל היינו שנה שניה ור"ל הא דקאמר נטר שתא הוי פירושו שנטר עד כלות שנה שניה:

בא"ד ומיהו קשה למה לא ניכה לו מחובו וכו' נראה מדברי התוס' דסבירא להו דעדיין לא נתן רבא להנכרי הכסף דמי פרעון הבית לכך הקשו למה לא ניכה רב מרי שכירות הבית לרבא מחובו ורבא היה לו לנכות להנכרי מדמי הפרעון:

רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא גוי ביתא וכו' פירוש משכונא סתם בלא קביעות זמן. הדר גוי זבנה לרבא וכו'. פירוש אגר ביתא דשנה שנייה כדמפרש ואזיל. והא דאקדים ליה אגר שנה שנייה מתחלת השנה לאו מדינא דהא קיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אלא הוא רוצה להקדים לו שכירותו קודם זמנו שלא יחשדוהו שהוא דר בו על דעת שלא לתת לו שכר. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"ף לשנה שקל אגר ביתא. ומשמע בתחלת שנה שנייה וקשה דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף. ויש לומר דשמא לחדשים השכירה לו. אי נמי לשנה רצה לומר לסוף שנה. השתא נשקול מר אגר ביתא דאם לא הייתי נותן שכירות של שנה זו הייתי עושה שלא כדין. ולא נראה דלא משמע דלא יהא הטעם משום הכי אלא משום רבית לכך נראה נשקול מר אגר ביתא פירוש משום דחשיב כאלו היתה הבית ממושכנת אצלו מרבא. הקשו בתוספות מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי וכו' ויש לומר דרבא מגוי זבנה ואמרינן לקמן זבנה מגוי לית בה משום דבר מצרא ואפילו לא שייך הכא טעמא דלקמן מכל מקום לא פלוג רבנן. אי נמי לפירוש רבינו תם אתי שפיר דפירש לקמן בפרק המקבל דבתים לית בהו דבר מצרא והכא הוי בית. ע"כ.

אמר ליה אי הוה ידענא דהוא ממשכן ליה למר לא הוה זביננה ליה. פירוש דהוה ליה כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע. ואם תאמר ואי ניחא ליה לרב מרי בההיא ארעא השתא נמי לישקלה משום דבר מצרא דהא משכנתא עדיפא מבר מצרא לפום חד פירושא דפרישנא לעיל ואף על גב דקיימא לן זבן מגוי לית בה משום דבר מצראי התם משום דיכול למימר ליה אריא חברתי לך והכא דהא ממשכנא לרב מרי ליתיה להאי טעמא. ותירצו בתוספות דלא פלוג רבנן בכל מאן דזבן מגוי. אי נמי כדפירש רבינו תם שאין בבתים משום דבר מצרא. והנכון כי רב מרי לא היה רוצה לקנותה אלא שתהא אצלו במשכונה בלבד שיאכל פירותיה ורבא הוא שהיה חושש שהיה רוצה רב מרי לקנותה. הריטב"א.

השתא כדיניהם עבידנא בהדך כל אימת דלא מסלקי לך בזוזי לא שקילנא אגר ביתי מינך. פירש רש"י לא שקילנא אגרא מינך עד שאכוף הגוי לשלם לך ואין זו רבית דהא רבא לא מחייב ליה מידי אלא גוי. משמע שאלו היה לו לרבא לפרוע לו המעות אסור. והראב"ד פירש כדיניהם עבידנא בהדך דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ואינהו במשכנתא מחמת זביני אתו ליה וכל היכא דלא יהבי לך זוזי כזביני הוא גבך. עד כאן. ולומר שאפילו היה החוב מוטל על רבא לפרעו מותר דכזביני הוא בידיה דרב מרי וכי שקיל זוזי מרבא הרי הוא כמוכרה לו. הרשב"א. וזה לשון רבינו חננאל: גוי משכן בית לרב מרי בר רחל והדר זבניה לרבא ואמר ליה רבא לא שקילנא מינך אגר האי ביתא עד דפרעה לך זוזי דילך כדינייהו דגוים דלא הוו זבינייהו זביני במידי דממושכן עד דפרקי למשכנתא כדגרסינן בתחלת הפרק דגוים דמפקי מלוה למלוה אגר משכנתא משום דבדיניהם בתורת זביני אתו ליה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א השתא כדיניהם עבידנא לך דכמה דלא מסלקי לך בזוזי לא שקילנא אגר. פירוש כדיניהם של גוים אפילו במשכונא סתם אינו יכול לסלקו מאכילת פירות עד שיפרענו והבא מחמת גוי דינו כגוי וכשם שהגוי המוכר לא היה יכול לסלקו כך ישראל הבא מכחו אינו יכול לסלקו. וכתב רש"י דרב מרי לא היה חושש בכל זה משום רבית אלא שלא יהא דר בחצרו שלא מדעתו בלא שכר דאלו משום רבית ליכא בהא שהרי הוא לא הלוה כלום לרבא ורבא אינו חייב כלום ואף על פי שעל מנת כן לקח רבא הקרקע שיפדה המשכונא לעצמו מכל מקום לא נשתעבך לרב מרי בשום דבר ונכון הוא. אבל בתוספות הוקשה להם דכיון דמייתי לה הכא להאי עובדא מכלל דמטעם רבית הוא לכך פירשו כי רב מרי היה חושש דכיון שהיה יכול רבא לסלקו מן הקרקע והתוב היה מוטל על רבא לפרעו כי מה שהיה מניחו רבא בבית אינו אלא מפני המתנת מעות החוב ונראה לו כאלו נוטל שכר מעותיו מרבא ואיכא איסורא דרבנן ובכהאי גוונא למלוה אזהרו רבנן ולא ללוה. ורבא אמר לו שזה אינו דכדיניהם אית ליה למעבד וכל מאי דאכל בזכות משכנתא דידיה אכיל. וכן הלכתא. ואגב אורחין שמעינן מהכא דישראל שמשכן קרקע לחברו וחזרו ומכרו אם היתה משכונא סתם אינו יכול לסלקו עד תשלום שנה ראשונה וכן אם היתה משכונא לזמן ידוע באתרא דלא מסלקי אין הלוקח יכול לסלקו למלוה עד שיעבור כל זמנו ומכאן ואילך רשאי לסלקו ואם הניחו שם חייב להעלות לו שכר אם הוא חצר דקיימא לאגרא ולפירוש התוספות אי לא יהיב ליה אגרא איכא נמי משום אבק רבית. ושמעינן נמי מהכא דגוי ששעבד שום דבר מקרקע שלו לישראל או שהקנה לו בו שום זכות וחזר גוי ומכרו לישראל אחר דין הלוקח עם הישראל הראשון כדין גוי שהוא בא מחמתו וכדיניהם דיינינן ליה ונפקא מינה לענין החלונות שכתבו בפרק חזקת הבתים ולכל דכוותה. מפי רבי. עד כאן. אמר ליה רבא מברניש לרב אשי חזי מר רבנן דאכלי רביתא יהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי ליה בטבת פירש רש"י ז"ל שמקדימין מעות על היין בתשרי כשער של תשרי דלקבלוה בטבת ובטבת שקלי מינייהו חמרא מעליא שאלו קבלו יינם בתשרי אולי היה מחמיץ ואשתכח דמשום דאקדימו מעות בתשרי ועדיין לא יצא השער קבל עליו המוכר אחריות ואף על פי שאדם פוסק על החטים בשיש לו ומקבל מוכר כל אחריות ואף על פי שלא יצא השער התם הוא בתבואה ופירות שאינן רגילין להתקלקל אבל חמרא דרגיל דמחמיץ אסור והיינו דלא אתי עלה משום דמקבלי עלייהו מוכרים יוקרא וזולא אלא משום דמקבלי עלייהו תוקפה דשכיח. זו היא שיטת רש"י ז"ל. והקשו בתוספות דהא סתמא תנן שפוסק על הפירות ואפילו יין בכלל וקתני נמי פוסקים על העביט של ענבים משום דהוי כיש לו. ותו דקתני בריש פירקין ויין אין לו הא יש לו יין או שבא איסרו לידו מותר. לכך פירשו בתוספות שאין זה דומה לשאר פוסקי פירות דעלמא דהתם כל שקובע לו זמן לתת לו אותן פירות הזמן הוא לטובתו של מוכר ואלו רצה לוקח המוכר לתת לו תוך הזמן הרשות בידו והלה חייב לקבלם ואם כן המכר נגמר מיד בשעת נתינת המעות בין בשיש לו למוכר או כשאין לו ויצא השער וכי אייקר ברשותיה דלוקח חשיבא דאייקר אבל האי עובדא מיירי שהתנו הלוקחים עם המוכרים שלא יוכלו לתת להם יין עד טבת דמבחר נפשיה וכיון שכן אין המכר נגמר עד טבת והמעות היו הלואה אצל מוכר וכי אייקר ברשותיה אייקר ואשתכח דמוזיל גביה בטבת משום שכר הקדמת מעות דאלו זבני חמרא בתשרי אולי היה מחמיץ. ואמר ליה רב אשי דהא ליתא שאף בתנאי זה שהתנו אלו נתנו לו יין טוב שאינו ראוי להחמיץ עד טבת היה להם לקבלו תוך זמנו ומה שאין מקבלין אותו תוך זמנו משום דאינהו כי יהבי זוזי אחמרא יהבו ולא אחלא ולא מתידע דהוי חמרא עד טבת דמבחר נפשיה ואי נמי קבילו הלקוחות היין קודם טבת והיה חומץ בטבת היה להם להחזירו דאיגלאי מילתא דמעיקרא חלא הוה ואם כן ניחא להו טפי למוכרים וללקוחות דלא מקבלי ליה עד טבת. והיינו נמי דאמר רבא לעיל בפירקין שרי ליה לאיניש למימר לחבריה שקול זוזי אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך ואי יקרא וזולא ברשותאי ומיירי אפילו בדהוה ליה חמרא למוכר כדפירש רש"י התם. והא דבעינן דליקביל לוקח יוקרא וזולא מפני שהתנה שלא יתחייב לוקח לקבלו עד הזמן שקבע וכיון שכן אלו הוי אחריות יוקרא עליה דמוכר אסור אף על פי שיש לו מטעמא דאמרן והכא לא חשו ליוקרא וזולא דמקבל עליה מוכר משום דמתשרי ועד טבת לא שכיח יוקרא אבל התם דהוה שכיח חשו ליוקרא ולא חשו לתקפה. ואם תאמר התם אמאי לא חשו לתקפה דהתם ליכא טעמא דאמרינן הכא דבטבת מבחר נפשיה. ויש לומר דכל דמקבל לוקח יוקרא במידי דשכיח יוקרא ליכא למיחש לתקפה משום רבית דלית כאן מלוה ממש. ועוד דהתם לא התנה לתת לו יין על כל פנים אי תקפה האי אלא דאי תקפה ההוא תקפה ליה ומהדר ליה זוזי. כל זה משיטת התוספות ודברים נכונים הם. הריטב"א. וכן כתב תלמיד הר"ף וזה לשונו: ואם תאמר מאי שנא הכא דחייש לחששא דתקפא ולא חייש לחששא דיוקרא ולעיל הוי איפכא דחייש לחששא דיוקרא ולא חייש לחששא דתקפא. ויש לומר דשנא ושנא דהכא דוקא יש לחוש משום תקפא ולא משום יוקרא דאין רגילות שיתייקרו בין תשרי לטבת בזמן מועט כזה ולשם לא שייכא חששא דתקפא דאם יחמיץ היין לא יתן לו יין אחר והכי קאמר ליה אי תקפא ברשותך ולא יהיה המכר חל אבל לא ישלם לו יין אבל הכא מבחרי ליה בטבת דצריך הוא ליתן יין אחר חשוב. ואם תאמר לפי סברת המקשה תקשי ליה מכל פוסקי פירות דבכהאי גוונא הוא שנותן לו מעות עכשיו בשביל יין ואחר מכאן נותן לו יין חשוב. אמנם פירוש הקונטרס דפוסקי פירות דתנן במתניתין אינו רוצה לומר מיין אלא מתבואה וכיוצא בה דאינם רגילים להתקלקל אבל ביין לא דרגיל הוא להחמיץ. ולא נראה דהא במתניתין קתני פירות סתם דמשמע אפילו יין. ועוד דבהדיא תנן פוסק עמו על העביט של הענבים. ועוד קשה דלעיל חייש משום יוקרא ואמאי כיון שיש לו יין כשפסק מותר דכל פוסקי פירות הכי הוו. ועוד קשה דמשני כיון דמקבל עליה וכו' משמע הא אי לא הוה מקבל זולא אסור משום יוקרא ואם כן קשה הא דאמרה במתניתין פוסק עמו כשער הגבוה. ויש לומר דלא דמי הך דהכא דמבחרי ליה בטבת לדלעיל לפוסקי פירות דמתניתין דשאר פוסקי פירות דמתניתין אם לא היו לו הפירות למוכר מיד כשיהיו בידו יוכל לפרעם ללוקח והלוקח יקבל בעל כרחו והשתא ניחא הכל דלא תיקשי לך הא מכל פוסקי פירות דשאני פוסקי פירות באם ירצה המוכר יכול למכור הפירות ללוקח מיד כשיהיו לו הפירות אבל הכא אין המוכר יכול לסלק עצמו כשירצה דמיירי שהלוקחים התנו שלא יקבלו היין עד טבת ואז מבחרי ונמצא שאין המכר נגמר עד טבת ומעות הלואה הוו גבי מוכר ומקבל עליו אחריות בשביל הקדמת המעות וגם ניחא קושיא דפרכינן דהיכי חייש לעיל איוקרא הא כל פוסקי פירות וכו' דשאני פוסקי פירות שהמוכר יכול לסלק עצמו מיד שיהיו הפירות בידו למסרם ללוקח ואם כן נגמר המכר מיד בשעת נתינת המעות וכי אייקר ברשותיה דלוקח אייקר ולכך אין לחוש משום יוקרא אבל לעיל אינו יכול לסלק עצמו מן המכר מעכשיו דמיירי שהתנה עמו הלוקח שלא יקבלנו ממנו עד שעת היוקר הילכך אין המכר נגמר עד שעת היוקר וכי אייקור ברשותיה דמוכר אייקור ואם כן המעות מלוה גביה עד אותו הזמן ונמצא שמוזיל גביה כשער היוקר בשביל הקדמת המעות ומשום הכי קאמר דאי לאו משום דמקבל עליה זולא הוי רבית משום יוקרא כדפירשתי והשתא ניחא הכל. עד כאן. וזה לשון הראב"ד ז"ל: אמר ליה רבא מברניש לרב אשי חזי מר דקא אכלי רבנן רביתא דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ולא שקלי ליה עד טבת ואמרי להו בטבת אבחר לנו. פירוש תנו לנו מן המובחר שבאוצר. הענין שהיו קונים עשר חביות של יין בעשרה דינרין ולא היו אומרים לא למקפא ולא שום דבר אלא סתם עשר חביות של יין יהיה להם לקבל לחשבון עשר קוססאות למאה אי נמי דאמרי להו עשר חביות במרתף של יין ולא אמרו למקפא שהיה בדין שיתן לו המוכר יין הנמכר בחנות אי נמי דאמרי להו עשר חביות במרתף זה של יין ואמרי להו למקפא והיה להם לקבל עשר קוססאות למאה והן היו מבקשים יין שכולו מובחר בשביל הקדמת מעותיהן. אמר ליה רב אשי אין באוצר רבית מפני שהן קונין אותו בתשרי והן יין קונין ולא חומץ דאלו היה ניכר באותה שעה היו נוטלין אותו מיד ומשם ואילך היה באחריותן אלא שאינו מתברר עד טבת ובטבת הוא דמבחר נפשיה ומה שאנו אומרים שמקבל עליו עשר קוססאות או שנותן לו יין הנמכר בחנות כמי שקונה אותו בשאר ימות השנה שכבר נתברר אם לטוב אם לרע והיה לו לברר מה שהוא קונה או בטעימה או בריח וכיון שלא בירר הלך אחר לשונו אבל אלו לא היה להן לברר מה שהן קונין ובודאי יין הן קונין ולא חומץ ולא קוסס ומשום הכי נותן מן המובחר שבאוצר. עוד צריך לפרש למה הוצרך לומר אחמרא יהב אחלא לא יהב ומעיקרא אי חמרא חמרא והלא הקונה מרתף של יין נמי כל הטענות הללו יש בו ולא היה צריך לומר אלא דבטבת הוא דמבחר נפשיה ולא בשעת המקח כי כל ההפרש אינו אלא שאינו ניכר עכשיו ולא היה לו לברר. עתה אפרש כי אלו התלמידים מכריחין את המוכרים ליתן להם יין חשוב בטבת בדמים שקנו אותו בתשרי או יקבלו מי שפרע ולולי אלו הטעמים שאמר להן רב אשי לא היה מספיק להם דקא מבחר נפשיה בטבת מפני שהיו יכולין לומר מקח טעות הוא אצלכם טלו מעותיכם כדאמרינן בבתרא דבקנקנים דמוכר מצי למימר ליה הא חמרך והא קנקנך אבל מהני טעמי מצי למכפינהו למיתן להו חמרא מעליא אומרים להן יין מכרתם לנו ולא היה לנו לברר עד עכשיו ורבית אין שם מכל מקום אפילו יחדו להם החביות כי ההיא דהילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא אי יקרא או זילא ברשותי ואי תקפה ברשותך. ונראה לי שאם מצא כולו חומץ אין מקבלים אותו לפי שאינו יין כלל אבל אם מצא כולו קוסס או נמכר בחנות כית שהוא יין מקבלים אותו והוא שבררו להם אוצר אחד בשעת המקח אבל אם אמרו לו עשר חביות במרתף של יין והיה להם אוצר אחד טוב מזה נותן להם את הכל מן הטוב. עד כאן.

רבינא יהב להו זוזי לבני אקרא דשוניתא פירש רש"י שהיה רבינא מקדים להם מעות על היין ולפיכך כששופכין לו יותר קופיתא היה חושש משום רבית. ואמר ליה רב אשי דכיון ולאחר הפרעון היו נותנין לו סתם מותר הוא דאוזולי הוא דמוזלי גביה דאפילו משום רבית מאוחרת ליכא כיון דיהבי ליה סתם ולא אמרי ליה בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלנו מתנה בעלמא היא דיהבי ליה וחזר רבינא ותשש לחשש אחר דאפילו עיקר המקח באיסור שהקרקע אינה שלהם ומה שלוקח מהם גזל הוא. ואמר ליה דלאו גזל הוא דארעא לטסקא משתעבד. וקצת קשה בעיני דכיון דאמר ליה והא ארעא דלאו דידהו היא משמע דעדיין הוא חוזר לחשש הראשון ולומר דטעמא דאוזולי לא מפיק ליה מחששות ומסתברא דהכי קאמר ליה מעיקרא שמא רבית הוא ואמר ליה דלא דאוזולי מוזיל גביה. ואהדר ליה ואי מוזלי היאך אפשר להם בכך והא ארעא לאו דידהו ואי אפשר להם לזלזל במה שאינו שלהם ואהדר ליה דפירות שנה זו שלהם הם דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. והראב"ד ז"ל פירש כן אלא שהוא ז"ל נראה שמפרש דמעיקרא נמי רבינא לא מחשש רבית היה שואל אלא מחשש גזל אלא שרב אשי לא הבין כוונתו וכשאומר לו אוזולי מוזלי גבך בירר רבינא דמשום חשש גזל היה שואל הואיל והקרקע אינה שלהם ואהדר ליה דפירות שנה שלהם הם ומלכא אמר כל מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. ואף הרמב"ן ז"ל על דרך פירוש זה הוא מפרש אלא שהוא מפרש דרבינא לא היה מקדים מעות אלא בשעת המקח היה נוטל פירות ונכון הוא. אלא שקשה לי קצת דלא הוה ליה למימר רבינא יהב להו זוזי דמשמע שהיה מקדים להם מעות ואם כדבריו לא היה לו לומר אלא רבינא זבן חמרא מבני אקרא דשוניתא. ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא דכולה שמעתין בחשש רבית בהקדמת מעות סגיא. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: רבינא יהב זוזי לבני אקרא דשוניתא. פירוש בני אקרא דשוניתא היו להן כרמים ושדות שנותנין למלך טסקא וברחו הבעלים ובאו אחרים וקבלו אותם מן הגזברים של מלך לטסקא ואותן שקבלו אותם מכרו מן הפירות לרבינא ונותנין לו יותר ממה שהתנו לו והיה רבינא ירא שלא יהיה שם איסור מפני שהכרמים לא היו שלהם והיו סבור שאינו אלא כמו הלואה או פקדון גבייהו ולא היה להם לזלזלו בפירותיהן שאם יבאו הבעלים ויתנו הטסקא יטלו כל מה שיצא מהן. פשיט ליה רב אשי דלאו הכי הוא אלא מדידהו קא מוזלי דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא והני כיון דאינהו יהבי ליה לטסקא כלהו פירי לדידהו הוו. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל פירש רש"י שהקדים להם מעות וכו'. וקשה עלי הדבר כיון שבשעת פרעון מוסיפין לו רבית הוא שלא הזכירו במשנתנו בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלי אלא ברבית מאוחרת לאחר פרעון כדקתני והחזיר לו מעותיו אבל הלוהו מנה והחזיר לו מנה ופרס מדעתו חס ושלום שיהא מותר. ועוד הלוהו ודר בחצרו יוכיח שלא התנו ואסור ולא ישכור ממנו בפחות אינו בתנאי רבית ומה לי קודם פרעון ומה לי בשעת פרעון אדרבה בשעת פרעון מחזי כרבית. ושמא נאמר שהיו פורעין לרבינא פירותיו ואחר כך היו אומרים לו קח לך הרי עוד אלו דכיון שנסתלק מהם רבית מאוחרת היא וכיון דלא אמר בשכר מעותיך שרי דלאחר פרעון מתנה הוא דקודם פרעון כדי שירויח לו זמן הוא עושה שאפילו שאלת שלום רבית אבל לאחר פרעון ומדעתו מותר בכל ענין ובסתם כל זמן שלא יאמר בשכר מעותיך דמה לי בסמוך מה לי לאחר זמן ואינו מחוור. ושמא לא אמרו כן אלא במכר שפסק סתם כשער שיצא ולא פירשו כמה דזה מוזיל הוא אצלו לתת לו יותר ושער של זול הוא אצלו. ולי נראה שלא הוזכר כאן משום רבית ועובדי דחשש איסורין קא מנו הכא ורבינא לא היה מקדים לתת להם מעות אלא קונה מהם פירות מיד ליד ולפי שהיו מעדיפין במדות היה חושש משום גזל כדמפרש ואזיל והא ארעא לאו דידהו היא ומעיקרא דקאמרינן סתם אתא לקמיה דרב אשי היה חושש שמא בטעות מוסיפין לו ואמר לו כיון שאין הדעת טועה בכך וכל שעה עושין מחילה היא והדר אקשי והא ארעא לאו דידהו היא וכו'. אי נמי מעיקרא משום דארעא לאו דידהו היא בעא מיניה וגלויי בעלמא הוא דמגלי טעמיה דרך קושיא כלומר והאיך אדם מוחל בדבר שאינו שלו ואמר ליה שלו היא דארעא לטסקא משתעבדא. עד כאן. ובשיטה כתוב שדברי רש"י עיקר כדאמר רב נחמן לעיל האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה וכי אהדר ליה אשכח בהו טופיינא בכדי שאין הדעת טועה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה והתם ודאי בעת הפרעון הוא ושרי. ומה שהביא הרמב"ן ראיה מהלוהו ודר בחצרו היינו מפני שהוא דר בזמן הלואה שעדיין מעותיו של זה בידו. כן נראה לי. עד כאן. וזה לשון תלמיד הר"ף: אוזולי הוא דקא מוזלי גבך משום רבית מאוחרת ליכא הכא דאין רבית מאוחרת אלא אם כן פירש לו בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלי. וקשה דהא לא קאמר במתניתין בשביל מעותיך אלא קתני והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיו משמע שאינו אומר כך אלא בלבו הוא מחשב. ועוד קשה דלמה לי למימר אוזולי אוזיל גבך. לימא ליה הרי לא אמר לך בשביל מעותיך שהיו בטלות. ונראה לומר דשמא יש חילוק בין הלואה למקח וממכר דבמקח וממכר שייך למימר אוזולי אוזיל כדקאמר. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א אוזולי הוא דמוזלי גבך. פירש רש"י הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם הם נותנים לך ואין מזכירין לומר בשכר מעותיך שהיו בטלין אצלנו מתנה בעלמא הוא דיהבי לך עד כאן לשונו. ויש שפירש טעם דבריו משום דהא רבית מאוחרת היא ואין רבית מאוחרת אסור אלא בשאומר טול זה בשכר מעותיך וכדתנן לקמן לוה הימנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלי זו היא רבית מאוחרת. ואין זה נכון דהתם לא בעינן שיאמר לו בפירוש כן דאם כן הוה ליה למימר ואומר בשביל מעותיך ומדקתני בשביל מעותיו נראה כי בלבו הוא שאומר כן. ועוד דהתם הוא לאחר שפרעו והחזיר לו מעותיו חוזר אחר כך ונותן לו אבל כל שנותן לו תוספת בשעת פרעון זו רבית גמורה היא ואף על פי שלא התנה בתחלה והרי זה כהלוהו ודר בחצרו שהוא אסור. אבל הנכון הכא דהיינו טעמא דשרי מפני שדרך מוכרי פירות להוסיף ולתת במדה גרועה ללוקחין אלא שבכאן היו חוששין כי אולי מפני הקדמת המעות היו עושין כן ולא מפני עין יפה דמכר בעלמא ואמר לו כיון דלא פסקת עמהן וגם לא הזכירו שהוא בשביל הקדמת מעותיך מתנה בעלמא הוא דיהבי לך משום עין יפה. ולזה נראה שכיון רש"י. עד כאן.

גמ' אמטי ליה לרבא עיין ב"ב דף כא ע"ב תוס' ד"ה מרחיקין ועיין בכתובות דף נט ע"ב תוס' ד"ה שדה:

שם ת"ל ובאחיכם עיין סוטה דף ג ע"ב תוס' ד"ה כתיב נמי:

רש"י ד"ה והא ארעא וכו' דקרקע אינה נגזלת עיין תשובת הריב"ש סי' רע"ג: