מסכת בבא מציעא דף ס״ט עמוד ב׳

טבי ותקולי יש זוזי שמשקלם קל וצורתם יוצאת בהוצאה והורגלו בה וטובים בהוצאה יותר מצורה אחרת של זוזי שמשקלן יתר ואותן שמשקלן יתר חביבין למי ששוקל כסף מנה או פרס במאזנים הלכך טבי וטבי אי נמי תקולי ותקולי כמאן דפליגי דמי דאלו שהניח טובים כאלו שנטל:

אבל שקל טבי ושבק תקולי אי נמי שקל תקולי ושבק טבי לא:

מוגר זוזי בפשיטא ליומא בלשון שכירות ולא בלשון הלואה הנני משכיר לך זוז היום בפשוט דהיינו זוז מדינה דהיינו שמינית שבצורי:

כלו זוזי דרב חמא ירדו לטימיון כדאמרינן לקמן (בבא מציעא דף עא:) שהמלוין ברבית נכסיהן מתמוטטין:

מ"ש ממרא פושויי"ר בלעז הלא רשאי אני להשכיר את כלי:

הדרא בעינא אותו כלי חוזר בעצמו בעין ואינו הלואה אצלו בדמים ואין אחריותו עליו אם נאנס או נשבר מחמת מלאכה הלכך אין שכרו רבית:

וידיע פחתיה ועוד שניכר פגמו שהוא נפגם ומתקלקל מחמת מלאכה:

זוזי לא הדרי בעינייהו שהרי מוציאם ולפיכך אחריותו עליו ושכרו רבית אע"ג דאמר בלשון שכירות ועוד אי נמי אהדר ליה בעיניה לא ידיע פחתיה נמצא שכרו חנם ברבית:

כי האי גוונא ודאי צריך לאודועיה משמע דוקא הכא לפי שהיה לו פתחון פה לחשדו קאמר דצריך לאודועיה משום והייתם נקיים מה' ומישראל (במדבר ל״ב:כ״ב) אבל בעלמא לא והא דאמר בסוף זה בורר (סנהדרין דף לא: ושם ד"ה ואם) שנים שנתעצמו לדין שכופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבוני מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין : לו אר"ת מכח ההיא דהכא דוקא התם דלא רצה לדון אלא על ידי כפייה אבל אם מדעתו דנו אותו אין כותבין ונותנין לו וי"מ דהכא כל כה"ג צריך לאודועיה דלא איירי הודעה מאיזה טעם חייבו אלא היה משיבו כל כה"ג היה לך להודיעו כשחלקת ולא היה לך לחלוק שלא מדעתו:

אוגר זוזא בפשיטי מקבל היה עליו אחריות אונסין להכי ס"ד דשרי:

מרא הדרא בעיניה וידיע פחתיה ועוד שניכר פגמו שהוא נפגם אם יתקלקל מחמת מלאכה זוזי לא הדרי בעינייהו שהרי מוציאן ולפיכך אחריותן עליו ושכרן רבית אע"פ שאמר בלשון שכירות ועוד אי נמי מהדר להו בעינייהו לא ידיע פחתייהו נמצא שכרן בחנם והוי רבית כך פי' בקונטרס וקשה לפירושו דא"כ היה אסור להשכיר לחבירו קטלא וכוס של זהב וטבעת דלא ידיע פחתייהו כדתנן בפרק הנהנה (מעילה דף יח.) ושאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד קטלא בצוארה וטבעת בידה ושתתה בכוס של זהב כיון שנהנה מעל ועוד דבהדיא תניא בתוספתא (פ"ד) משכיר אדם מעותיו אצל שולחני להתראות בהן ולהתלמד בהן וריב"ן לא גרס וידיע פחתיה ונראה דגרס ליה וה"פ מרא אינה מלוה כי לא ניתנה להוצאה ולהחזיר אחרת אלא צריך להחזיר בעינה והשכר אינו שכר מלוה אי נמי היה נותן המרא להוציא ולעשות הימנו כל חפצו ולשלם אחרת אעפ"כ מותר ליטול שכר ואין ללמוד היתר משם לאוגורי זוזי דבמרא השכירות אינה בעבור הלואה שיש לו רשות להוציאה אלא נותן השכירות עבור הפחת שתפחת על ידי מלאכה אם יחזיר השוכר בעינה אבל זוזי דרב חמא היה מלוה ולצורך הוצאה השכירם לו ולא בשביל קבלת שום פחת:

הכי גרס רש"י ז"ל מרא הדרא בעיניה וידיע פחתא, זוזי לא הדרי בעינייהו, ואי נמי הדרי בעינייהו לא ידיע פחתייהו. פי', מרא שכירות הוא (שאינה) [ש]חוזרת בעינה, ועוד ששכר הפחת הוא נוטל, אבל זוזי הלואה היא דהא לא הדרי בעינייהו, ואפילו הדרי בעינייהו אכתי לא מיחזי כשכירות דלא ידיע פחתייהו. ואינו מחוור, דכל שחוזר בעינו לאו הלואה היא אלא שכירות ואפילו מעות, שכן שנו בתוספתא (פ"ד ה"א) משכיר אדם מעותיו לשלחני להתנאות בהם ולהתעטר בהן, אלא הכי גרסינן, מרא הדרא בעינה וידיע פחתה, זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו, כלומר, מרא שכירות היא, דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דהדרא בעינה, וכל דהדר בעינה לאו הלואה היא אלא שכירות, ועוד בר מן דין דהא ידיע פחתא ומחמת פחתה שקיל אגרא, אבל זוזי ליכא חד מהני, דהא לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו, ואלו הדרי בעינייהו שכירות הוי ושרי, והיינו תוספתא דשרי להשכיר מעות לשולחני להתנאות בהן ולהתלמד בהן, ואי אפילו לא הדרי בעינייהו אי הוה ידיע פחתייהו הוה שרי, דלא הוה כאגר נטר לי אלא (נטר) [אגר] פחתייהו, אלא כיון דליכא חד מהני אנפי, הלואה הוא ואסור.

הא דאמר רבא, שרי ליה לאיניש למיהב ד' זוזי לחבריה ומימר ליה אוזיף (מאניה) [מנה] לפלוני. פי' הראב"ד ז"ל, והוא שלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית, אבל אם דבר עמו ואמר ליה, אני לא אתן לך אבל פלוני אוהבי יתן לך משלו לאהבתי אסור, מפני שנעשה כשלוחו, וכל שכן אם יפייס אותו שיתן. ואין הרמב"ן ז"ל מודה לו בדבר זה, דכיון דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ולוה זה אינו נותן משלו כלום מפני מה אסור. ויש מי שהתיר לומר, כל הנותן אינו מפסיד, שהרי התירו בכתובות (ע, ב) גבי מדיר, לומר, כל הזן אינו מפסיד, וכעין ששנינו בנדרים (מג, א), המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל, הולך אצל חנוני הרגיל אצלו, ואומר לו, פלוני מודר ממני [הנאה] ואין לו מה יאכל, ואיני יודע מה אעשה לו, הרי זה נותן לו ובא ונוטל מבעל הבית, וגבי דליקה (שבת קכא, א), נמי התירו [לומר] כל המכבה אינו מפסיד. ואינה, דלא התירו אלא דוקא במדיר את אשתו לפי שאין לה מה תאכל, וכן במודר הנאה מחברו ולפי שאין לו מה יאכל, והיינו דנקט לה באין לו מה (לומ') [יאכל] דהתם דוקא, הא בעלמא כשלוחו הוא ואסור. והיינו דאמרינן בשבת, בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אבל לא בשאר איסורי שבת, הרמב"ן ז"ל.

והא דאמרינן (בברייתא) [באבא מר בריה] דרב פפא שקיל אוגנא דקירא מקיראי, ואמר ליה (למכבה) [לאבוה] דלוזפינהו זוזי, ושרי, דשכר אמירה בעלמא שקיל. היינו דווקא בנו גדול, אבל בנו קטן כגופיה דמי ואסור, וכדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים, גבי סרוס (צ, ב) דבנו קטן כגופיה דמי וחיישינן להערמה, וכל שכן הכא דחמיר אסורא. ולא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול (עי' לעיל יב ב).

לפי שלא עשאה דמים מחיים אבל עשאן דמים לאחר מיתה יש מפרשים, שאם מתה ישלם כשעת משיכה, ואע"פ שהוזלה או כחשה בין שעת משיכה לשעת מיתה, וכן בספינה משלם כשעת משיכה ולא כשעת שבירה אם הוזלה או פחתה בנתיים, ויש מפרשים, דאם הוזלה או כחשה בנתיים לא משלם כלום, [ואם מתה לאחר שכחשה או לאחר שהוזלה אינו משלם אלא בדמים שהיתה שוה בשעת מיתה], וכן בספינה פגרא בדמים שהיא שוה בשעת שבירה ונמצא אגרא על פגמה, כדאמרינן לעיל גבי מרא. ולשון הברייתא מוכחת לפי דעתי כדברי פירוש הראשון, דהא קתני, הרי פרתך עשויה עלי בל' דנרים, אלמא מהשתא קוצץ לה דמים, ואע"פ שמשלם לו כשעת משיכה, כיון שאינו מחוייב בתשלומין אלא אם מתה או נשברה ועומדת היא לחזור בעינה, וכל זמן שחוזרת בעינה מחזירה לבעלים כמות שהיא, אין זה כמלוה אלא שכירות אלא שמתנה לשלם לו אם תמות הבהמה או תשבר הספינה, ואע"פ ששאר שוכרין אין חייבין, הרי כבר אמרו (לקמן בבא מציעא צד, א) מתנה שומר חנם להיות כשואל. ודודא דמר שמואל משום דחוזרת בעינה ואפילו הכי תקיל ויהיב תקיל ושקיל, הוא דהוה קשיא ליה לרב ענן. ולשון רש"י ז"ל נראה שדעתו כן, שכן כתב, לפי שלא עשאה דמים מחיים, שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים, לא ישלם לו אלא לאחר מיתה אם תמות או תשבר, עד כאן. ועל כן נהגו בני כופרי להחמיר שלא ליטול פגרא אלא בשעת שבירה, משום דבברייתא תניא אפכא, קאמר דאינהו נהגו שלא ליטול כשעת משיכה אלא כשעת שבירה, וגרסאות יש דגרסי כן משום דבמתניתא אפכא תניא. גם הראב"ד ז"ל (ש)מפרש כן, ואע"פ שהוא גורס בבני כופרא, משום דברייתא לא תניא תנא מנהגא, כלומר מפני שהברייתא לא נתבארה היטב אם משלם כשעת שבירה או כשעת משיכה, ואע"פ שנראה שהיו קוצצין בדמי שהיא שוה עכשיו, מדקתני הרי היא עשויה עליו בשלשים דינרי, אפילו כן היו הם מחמירים שלא לשלם אלא כשעת שבירה. ולפי דברי מי שאומר, שאין משלם אלא דמי מה שהיא שוה בשעת מיתה, אני אומר שיש לדחוק, שעכשיו הוא ששמין, לאחר מלאכה שהוא שוכרה לה כמה תפחת ובכמה תעמוד, ושמוה עכשיו באומד שלשים דינרים, ואפשר שהיא שוה עכשיו בשעת משיכה ארבעים. זה נראה לי ליישב הברייתא לפי דבריהם.

כבר ביארנו במשנה שאין שמין עגל עם אמו ואפילו שכר כתף אין מעלין ולא פסקו שלא לשום ושלא כדעת רשב"ג אלא לענין מזונות ודיו שנפקיע ממנו שכר עמלו הא שכר מזונו מיהא אין מפקיעין ובשום פנים אין מפקיעין שכר זה מצד הגללים ושירי התבן המזדבלים שהם שלו שהגללים אדם מפקירן מכל וכל ואין דעתו עליהם כלל לעשות אצלו כלום:

מי שקבל עליו עסק ויצא עליו שטר בכך ונמצא כתוב בה מחצה שכר ומחצה הפסד אם הכל עדין ביד המתעסק מחשב לו או שליש בהפסד ומחצה בשכר או מחצה בהפסד ושני שלישים בשכר שכל שאינו מעלה שכרו יום ביום דינו ליטול על דרך זה ואם כבר חישב לו מחצה להפסד וכשנזדמן הריוח חשב לו מחצה וכבר פרעו אין מוציאין מידו שהרי אבק רבית הוא ואע"פ שהקרן קיים שכל נכוי הקרן הוצאה היא וכעין מה שאמרו למעלה כל סלוקי בלא זוזי אפוקי בדיינין הוא מעתה קבל עליו מאה דינרין והפסיד עשרים והרי שנשארו לו תשעים שהרי הפסיד הוא עשרה משלו ועשרה לבעל הבית ונשארו תשעים ונזדמן אחר כן ריוח ששים אם הששים עדין בידו אינו נותן לו אלא עשרים ואם כבר פרע מהם שלשים אין מוציאין ואין מנכין את התשעים היה זה המקבל תלמיד חכם וחזקה עליו שאין מאכיל איסור לבני אדם דנין בו שבודאי לא נתן שלשים אלא בחזקת פרעון עשרה מן הקרן ולשון השטר אע"פ שכתוב בו מחצה לשכר ומחצה להפסד אנו מפרשין אותו מחצה לשכר או מחצה להפסד ופירושו מחצה לשכר ולהפסד כדינו או מחצה להפסד ולשכר כדינו שהדבר ידוע שכל מחצה שכר שליש בהפסד וכל שמחצה בהפסד שני שלישים בשכר וכל שכן אם היה בשטר מחצה בשכר ובהפסד שאנו מפרשים מחצה בשכר ובהפסד כדינו ובשאר בני אדם מיהא כל שחישב בהפסד מחצה ונתן בריוח מחצה הואיל ופרע אינו מנכה לו מן הקרן כמו שביארנו:

יש מי שאומר שאף בשאר בני אדם כל שהמקבל חייב הקרן עדין מנכה לו ואין זו הוצאה וזו שהוזכרה כאן בבני רב עיליש פירושה שכבר פרעו התשעים ועכשיו הוא תובעו בעשרה דינרין ודנו בו על הדרכים שכתבנו:

ממה שאמרו בכאן שחזקה עליו שאינו מאכיל איסור לבני אדם ולא אמרו שלא היה מאכיל איסור לעצמו כתבו חכמי התוספות שאין לנותן איסור אלא ברבית של תורה אבל אבק רבית לא נאסר אלא למקבל ומ"מ אין ראיה מזו שאפשר לפרשו שאף לאחרים לא היה מאכיל איסור כל שכן שיצטרף בה איסור עצמו:

כבר ביארנו במשנה שהשם בהמה לחברו ולא קבעו ביניהם זמן שבעגל וסיח מיטפל עד שיהיו משלשים ובחמור עד שיטעון מ"מ באתונות מיטפל עד שנים עשר חדש ובגודרות והם גדרות צאן עשרים וארבעה חדש וגדולי המחברים פרשו בגודרות הצאן והבקר ואע"פ שבעגל הוזכר זמנו במשנה לשליש ענינה בשמקבל העגל לגדול אבל זה שקבלו משנתגדל שיעורו לכ"ד חדשים וכן באתונות שהוזכרו כאן פירושו שקבלה משגדלה ומשנתנו בשקבלה לגדול ואין חלוק בין חמור לאתון ומ"מ יראה שאפילו באתונות סוסיאות שאינן בני משא כן וכל שבא לחלוק בתוך הזמן חברו מעכב עליו שאם בא בעל הבהמות לחלוק הרי המקבל אומר לו שאינו דומה טפולה של שנה ראשונה שהיא מרובה והריוח מועט שאינה מקבלת שומן אלא מעט לשנה שניה שטפולה מעט והריוח מרובה ואם בא המקבל לחלוק פשוט הוא שאין בעל הבהמות מוצא בהזמנה מי שימסרם לו:

השם בהמה לחברו וילדה והרי הולדות מכלל חלוקת הריוח אם נהגו שיהא המקבל מגדל הרי זה מגדל כמו שביארנו במשנה ואם נהגו לחלק בולדות מיד ולטרוח כל אחד בשלו הרי זה מיטפל מ"מ בולד הדקה שלשים יום ובולד הגסה חמשים יום ואם נטפל בו יתר על כן הרי זה בא ביום שלשים לדקה וביום חמשים לגסה ושם אותם ומיטפל בהם כאלו נמסרו לו מעכשו וכל שירויחו לו נוטל המתעסק שלשה רביעים ובעלים הרביע שהרי חצי הולד שלו ובחציו האחר מיטפל בתורת עסק למחצה שכר ואין צריך להעלות שכר עמלו הואיל ויש לזה חלק בה אלא שמעלה לו דבר מועט לכל הזמן ואם היה ממקבלי טובתו אין צריך להעלות לו כלום אלא שיש לפקפק בזו הואיל ועצמה של סחורה היא כמו שביארנו ומ"מ כשהוא שם אותם להטפל בהם כמי שנמסר לו עכשו מתחלה אינו שם וחולק בפני עצמו אלא בפני הבעלים והוא הדין בפני שלשה ואם שם בינו לבין עצמו וניטפל אומרין לו מאן פלג לך ומחל בטפולו והולדות ביניהם בשוה כמו שהיו שמא לא חלק כהוגן ובירר לעצמו:

ממה שכתבנו למדת שהמתעסק אינו יכול לחלוק מעות של עסק או סחורה ולומר הריני נוטל החצי שבתורת מלוה לעצמי והחצי שבתורת פקדון אני מניח בבית דין שלא נמסר לו אלא להתעסק בכלו ואם עשה כן לא עשה כלום וחולקין בכל מה שיארע שם על הצדדין שכתבנו בשתפות אינו כן אלא כל שנשתתף עם חברו בסתם יכול לחלוק שלא מדעת חברו כל זמן שירצה וכן אם קבעו זמן והגיע הזמן יכול לחלוק שלא מדעת חברו ומ"מ כשבא לחלוק צריך שיחלוק בפני שלשה אפילו הדיוטות ובלבד שיהו בקיאים בשומא ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום:

דברים אלו לא נאמרו אלא בדברים הצריכים שומא כגון פירות ושאר מיני סחורות אבל אם הם מעות כל מעות כחלוקים הם וחולק אף בינו לבין עצמו אם הגיע הזמן או שנשתתף בסתם ומניח חלק חבירו בבית דין ואם היה איזה עלוי למעות אלו על אלו כגון חדשות בישנות וכל שכן יפות ברעות הרי הם כדברים הצריכים שומא:

בפרש"י בד"ה שמין עגל עם אמו וא"צ ליתן שכר עמל ומזון לעגל אלא לאם עכ"ל הוא מגומגם דאמו עושה ואוכלת וכפירוש רש"י לעיל עם אמו דליכא טירחא כו' כי אמו עושה ואוכלת ואין צריך כו' עכ"ל וצ"ל דה"ק דעגל א"צ עמל ומזון רק לאמו ולאמו כבר ניתן שכר עמל ומזון במה שהיא עושה ודו"ק:

רש"י ד"ה מותר ואין זה רבית וכו' עד ויעמדו דמיה על עשרים וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה כה"ג וכו' אור"ת מכח ההיא דהכא וכו' ר"ל מכח דקאמר הכא כה"נ ודאי צריך לאודועי דמשמע הא בגוונא אחרינא אינו צריך להודיע וא"כ קשיא ההיא דפרק זה בורר דמשמע שם דצריך להודיעו מכח זה ראה ר"ת לפרש שם דדוקא התם דלא רצה לדון וכו':

ד"ה מרא הדרא בעינא וכו' ונראה דגריס ליה וה"פ וכו' כלל פירושו הוא דבמרא או הא או הא קאמר חדא דהדרא בעינא ואין כאן הלואה ואפי' היכי דלא הדרא בעינא כיון דידיע פחתייהו לא אמרי' דהשכירות הוא בשביל הלואה אלא בשביל הפחת אבל זוזי תרתי לריעותא הוא דלא הדרא בעינא דהלואה הוא וגם אין כאן פחת וא"כ השכירות הוא בשביל ההלואה דלאיסורא תרתי בעינן דלהוי הלואה ולא יהא כאן שום פחת אבל להיתרא בחדא סגי שאם אין כאן הלואה אפי' אין בה פחת כגון קטלא וכוס של זהב דהדרא בעינא אין כאן הלואה מותר וכן אפי' היכי דהוי הלואה דלא הדרא בעינא ויש בה פחת דאיכא למימר דהשכירות הוא בשביל הפחת שרי וק"ל:

אמר רב פפא כגון דא ודאי צריך לאודועיה איכא מאן דיליף מהכא דהא דאמרינן בפרק זה בורר דאם אמר כתבו לי וכו' כותבין ונותנין לו דוקא במי שכפאוהו וכו' ככתוב בתוספות והיינו דקאמר רב פפא כגון דא וכו' משמע דאי ליכא חשדא אין שומעין לו. ואין זה ראיה דאפילו תמצא לומר בעלמא כותבין הני מילי אלו היה אומר כתבו לי אבל זה לא היה אומר כן אלא שהיה מלגלג על דינו של רב פפא וכל כי האי גוונא אי לאו כגון דא דאיכא חשדא לא מודעינן ליה אדרבה משמתינן ליה בגברא דמפקר בבי דינא. ועוד דכשכותבין לו אין כותבין לו מטעם פלוני ומראיה פלוני כמו שעשה רב פפא אלא כותבין פלוני טען כך ופלוני השיב כך ומתוך דבריהם נזדכה פלוני ובית דין שבבית הוועד הם ידעו טעמו של דבר ורב פפא הוא דאמר בכגון דא ודאי צריך לאודועי טעם הדבר אף על גב דבעלמא אין כותבין אלא טענותיהן הילכך אי מהא לא איריא. אבל מכל מקום הדין דין אמת שאין כותבין אלא בשכפאוהו לדון בעירו והיינו דלא נקיט לה התם אלא בכהאי גוונא וכן דעת רבינו תם והראב"ד ז"ל. הרמב"ן והר"ן ז"ל. וזה לשון הריטב"א: ועוד אומר רבינו הרמב"ן דאפילו בההוא שכפאוהו לדון בעירו לא אמרו שיהיו חייבין לכתוב לו טעמו של דין אלא שיכתבו לו הטענות שטענו עליהן חייבוהו והם טעם הדין כי מה צריך לכתוב ראיות הדין שלהן להוליך לבית הוועד והלא הם יראו מעצמן אם הדין כראוי אם לאו הילכך כל שלא כפאוהו לדון לפניהם אינם חייבין לכתוב לו כלום ואם כפאוהו לדון לפניהם כותבין לו הטענות והדין שפסקו עליהן בלבד וכיוצא במעשה דהכא שיש לזות שפתים יש לו לדיין להודיעם בעל פה טעמו של דין וכן עיקר וכן כתבו משמו של רבינו תם. ויש שפירשו כגון דא דבעי שומא ודאי צריך השותף לאודועיה לחבריה ושלא יחלוק שלא בפניו אלא אם כן אינו רוצה לבא לחלוק עמו שיש לו לחלוק בפני שלשה. ואין לשון הגמרא הולם פירוש זה דהכי הוה ליה לתלמודא למימר אמר ליה כגון דא ודאי צריך לאודועיה דחמרא כולי עלמא ידעי וכו'. עד כאן.

רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטי ליומא פירש רש"י ז"ל שהיה אומר בלשון שכירות. ואם תאמר וכי הלשון גורם אם כן בטלה תורת רבית. לפיכך כתבו בתוספות שלא היה מחוייב המשכיר באונסין כלומר שכל זמן שלא הוציאם היו בידו כדין שוכר ופטור מן האונסין ועל אותה שעה היה נוטל שכרו. הר"ן.

הכי גריס רש"י מרא הדרא בעינא וידיע פחתא זוזי לא הדרי בעינייהו ואי נמי הדרי בעינייהו לא ידיע פחתייהו. פירוש מרא שכירות הוא כיון שחוזרת בעיניה ועוד ששכר הפחת הוא נוטל אבל זוזי הלואה היא דלא הדרי בעינייהו ואפילו הדרי בעינייהו אכתי לא מחזי כשכירותא דלא ידיע פחתייהו. ואינו מחוור דכל שחוזר בעינו לאו הלואה היא אלא שכירות ואפילו מעין שכן שנו בתוספתא וכו' ככתוב בתוספות. אלא הכי גרסינן מרא הדרא בעינא וידיע פחתה זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו. פירוש מרא שכירות היא דאיכא תרתי לטיבותא חדא דהדרא בעיניה וכל דהדר בעיניה לאו הלואה היא אלא שכירות. ועוד בר מן דין דהא ידיע פחתה ומחמת פחתה שקיל אגרא אבל זוזי ליכא חד מהני דהא לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו ואלו הדרי בעינייהו שכירות הוי ושרי והיינו תוספתא דשרי להשכיר מעות לשלחני וכו' ואי אפילו לא הדרי בעינייהו אי הוה ידיע פחתייהו הוה שרי דלא הוי כאגר נטר לי אלא אגר פחתייהו אלא כיון דליכא חדא מהני אנפי הלואה היא ואסור. הרשב"א. וזה לשון הריטב"א: זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו פירש רש"י זוזי לא הדרי בעינייהו דוקא שהרי אחריותן על השוכרים לגמרי והוה ליה הלואה ועוד דאפילו הדרי בעינייהו ולא קבלו אחריות מכל מקום לא ידיע פחתייהו אף על גב דלא מקבלי עלייהו אחריות והדרי בעינייהו אסור להשכירן משום רבית. והקשו עליו בתוספות דאם כן יהא אסור להשכיר כוס של כסף ושל זהב וכיוצא בו אפילו בלא אחריות דהא לא ידיע פחתיה ומעשים בכל יום דעבדי הכי וליכא מאן דאסר. ועוד שהרי אמרו בתוספתא משכיר אדם מעותיו לשלחני וכו' לפיכך פירשו דהכי קאמר זוזי כיון דלא הדרי בעינייהו שמקבלים עליהם השוכרים אחריות ולא ידיע פחתייהו וכיון דאיכא הני תרתי לגריעותא אסור דשכר מעותיו הוא נוטל אבל כל היכא דליכא אלא חדא מהני מותר ואף על גב דבמרא איכא תרתי למעליותא היינו מאי דאמרינן דלא דמי למרא דאלו הכא ליכא חדא למעליותא ואלו דמרא איכא תרתי למעליותא והוה סגי ליה בחדא מינייהו. ומיהו איכא למידק רב חמא היכי טעי בהא והיכי מדמה לה למרא אם כן לרב חמא יהא מותר ללות ברבית ובלבד שלא יזכיר לשון הלואה אלא לשון שכירות. תירץ מורנו בשם ה"ר פינחס אחין כי רב חמא מתנה היה עמהן שאם לא ישתמשו בהן אלא להתעטר בעלמא שלא יהו חייבין באחריות אלא כדין שוכר כלי ואם ישתמשו בהן כלום שיהו חייבין באחריות והיה תולה כי השכירות שהיה מקבל היה לאותו זמן שאין משתמשין בהן דאכתי לא הוו מלוה ותלמודא קאמר דלא דמי למרא דאלו במרא אפילו בשנשתמשו בה הדרא בעינא וידיע פחתה מה שאין כן באלו וכיון שעל דעת להוציאם ולהשתמש בהן מקבלין אותם זה הלואה גמורה היא ורבית קצוצה. ובתוספות תירצו בענין אחר שהיה רב חמא מקבל עליו שאם יאבדו נכסי השוכרין שיהיו פטורין מן החוב ולא נהירא. ע"כ.

שרי ליה לאיניש למיתב ארבע זוזי וכו' פירש הראב"ד. והוא שלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית אבל אם דבר עמו ואמר לו אני לא אתן לך אבל פלוני אוהבי יתן לך משלו לאהבתי אסור מפני שנעשה כשלוחו וכל שכן אם יפייס אותו שיתן. ואין הרמב"ן מודה לו בדבר זה דכיון דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולוה זה אינו נותן משלו כלום מפני מה אסור. ויש מי שהתיר לומר כל הנותן אינו מפסיד שהרי התירו גבי מדיר את אשתו וכו' וליתא ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א. וזה לשון הריטב"א: אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפיה לפלוני מאה זוזי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה פירוש לאו דוקא דהוא הדין לרבית הבאה משלוחו של לוה לשלוחו של מלוה. וטעמא דהכא משום דהאי דיהיב הכא ארבע זוזי מדידיה יהיב ומנפשיה ואפילו פייסו הלוה שיתן למלוה משלו כדי שילוה לו אין בכך כלום ואפילו חזר הלוה ונתן לזה מה שנתן משלו למלוה דהא מדינא לא היה חייב הלוה לשלם לזה כלום ומאי דיהיב ליה שכר טרחו יהיב ליה מנפשיה. ומיהו אם אמר הלוה קודם לכן מי שיתן משלו אפילו כדי שילוה לי מעות אינו מפסיד בזה נחלקו הראשונים יש אומרים שגם זו מותר דלא שליחות הוא ואי בעי לוה לא יהיב ליה ולא מידי ואשכחן שהתירו כן במי שהיה חברו מודר מנכסיו לומר כל הזן אינו מפסיד וחוזר הזן וגובה ממנו אם ירצה הלה לפרוע לו שכר אותם מזונות וכדאיתא בכתובות בפרק המדיר ובמסכת נדרים. והא דאמרינן בפרק כל כתבי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ואמרינן התם בדליקה למעוטי שאר איסורי שבת דוקא איסורי שבת דחמירי טובא דנפישי מילייהו ואתו להקל בדליקת שבת והוא הדין לכל איסורין שבתורה ולא התירו במודר הנאה אלא מפני הדחק שלא היה לו מה יאכל כדאיתא התם וכן באשתו מפני שמזונותיה עליו ולא תתבזה וכן עיקר. ומיהו אפילו בהא לכתחלה הוא דאסור מפבי מראית העין אבל בדיעבד אפילו אבק רבית אין כאן ואין מנכין למלוה מחובו כלום. והיכא דאמר ליה מלוה ללוה תן עשרה דינרים לפלוני ואלוה לך מנה ונתן על פיו רבית קצוצה היא דאף על גב דלא אתו זוזי לידיה דמלוה ולא לשלוחו ולא פרע בהן חובו מכל מקום מה שנתן זה על פיו הוא נותן ואפילו אמר ליה זרוק דינר לים ואלוה לך מנה הרי הוא כאלו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה על פיו זרק וכן פירש רבינו בשם רבו הרמב"ן ז"ל. עד כאן. וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש כתב בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. וששאלת אם נתן ראובן לשמעון עשרה דינרים ואמר לו קח ממני דינרין אלו והלוה את לוי מאה דינרים לזמן פלוני אם זה מותר אם לא. תשובה אם דינרים אלו אינם מממון לוי אלא משל ראובן ואינו מקוה להכניס אותם בחשבון לוי לעולם ולא יתבע ממנו שישלם לו כנגדם הרי זה מותר כמו שאמרו שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפיה לפלניא מנה מאי טעמא לא אסרה תורה וכו'. עד כאן.

ואמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואימא לפלוני דלוזפן זוזי מאי טעמא שכר אמירה וכו'. תמיהא מילתא טובא למה ליה האי טעמא תיפוק ליה דמאן דשקיל ארבע זוזי לא מוזיף ליה כלום ואין כאן רבית הבאה מלוה למלוה ויש לומר דהא קמשמע לן דאף על גב דההוא מלוה לא בעי לאוזפינהו אלא לההוא גברא ההוא הדר דמוזיף להו ללוה אין כאן רבית ואפילו רבית מוקדמת אין כאן כי לא נתן לו על דעת שילוה לו אלא על שכר אמירה בעלמא ושכירות בעלמא הוא. ודוקא דקדים ויהיב ליה זוזי מעיקרא דאם לא כן כיון דמדידיה שקיל השתא זוזי הלואה מיחזי כנוטל על שכר מעותיו. אי נמי הא קמשמע לן כי אף על פי שלא נתרצה המלוה לאיש ההוא עד שנתן לו אותם ארבע זוזי אין בכך כלום דמאי דיהיב ליה לוה לההוא גברא שכר אמירה בעלמא הוא ולאו אדעחא דליזבינהו למלוה ומאי דיהיב איהו למלוה מדידיה יהיב.

כל כי האי רביתא ניכול ויש אומרים דדוקא בנו שאינו סמוך על שלחנו אבל בנו הסמוך על שלחנו אסור. ונראין הדברים כן בבנו הקטן שהוא מריץ אצל אביו וכמו שאמרו לקמן גבי סירוס דבנו קטן כגופו וחיישינן להערמה ואף באשתו יש לחוש גם כן ואין צריך לומר בעבדו ושפחתו הכנענים שידן כידו אבל לא בעבדו העברי ולא בשכירו ולקיטו בין גוי בין ישראל דבהני ודאי שרי וכן דעת רבינו. הריטב"א.

מתניתין שמין פרה וחמור וכו'. כלומר שכך הן שוין וכל מה שישוו יותר בשביל הגדלות שיהיה גדל אצלך ובשביל הפטום נחלק לאמצע אפילו יהיה מקבל עליו מחצית האחריות ואף על גב דאיכא פלגא מלוה ולא יהיב ליה שכר עמלו ומזונו שרי לפי שכיון האי דבר שדרכו לעשות ולאכול פעמים שיחרוש קרקעו באותה פרה וחמור או יטעיננה משוי או ימשכו בקרון שלו ולא יקפיד בעל הבהמה בזה אם לא יעשה תדיר שאם יעשה תדיר יכחישנה והוא לא נתנה לו אלא לגדלה ולפטמה אבל למעלה שאסרנו בעגלים וסייחים לשום אותם התם לפי שהם קטנים אין ראוים לחרישה כלל ולא לשום מלאכה ומשום הכי צריך ליתן שכר עמלו ומזונו.

ומפריז על שדהו וכו' הכי פירושו אם השכיר לחברו שדה בעשרה כורים בשנה בין יצאו בין לא יצאו דהיינו חכירות ואמר לו הלויני מאתים זוז ואוציאם לזבל ולחרוש ולפרנסה כלומר שאשביח אותה ואני אעלה לך י"ב כורים לשנה כלומר שאוסיף ב' כורים יותר ואחזיר לך המאתים זוז שלך שלמים אלא דמי הוצאה שהיא עומדת הרבה שנים כגון גדרים ובורות אותה לבדה תחזיר לי אפילו הכי מותר. ומכל מקום כשיפרע לו המאתים דינרים יקח מהן ההוצאה באותה שדה על מנת להשביחו. ה"ר יהונתן.

בתוספות בד"ה אוגר זוזי בפשיטי מקבל היה עליו אחריות אונסין להכי ס"ד דשרי עכ"ל. לכאורה נראה שדקדקו כן מסברת המקשה דס"ד דשרי בכה"ג ע"כ איירי דר' חמא היה מקבל אחריות אונסין דבלא"ה פשיטא דאסור והא ליתא דהא למאי דלא ס"ד לחלק בין מרא לזוזי א"כ אפי' כשהשוכר מקבל אחריות אונסין נמי שרי כדאיתא לקמן גבי ספינה וזוזי דמר עוקבא. לכך נראה דעיקר כוונת התוספות דקשיא להו אגופא דלישנא דמוגר זוזי בפשיטי דמאי לשון שכירות שייך במעות כיון דפשטא דמילתא דרב חמא היה נותן המעות ע"מ שיוציאם השוכר לצרכו וליתן אחרים תחתיהם וא"כ אין זה שכירות אלא הלוואה ואי משום שאמר כן בלשון שכירות פשיטא להו שהלשון אינו מעלה ואינו מוריד בזה ומה ענין זה למרא שהוא שכירות גמור ע"ז כתבו התוס' דאיירי הכא שרב חמא היה מקבל אחריות אונסין דא"כ אין זה הלואה אלא כשכירות ומש"ה ס"ד דשרי כמו בשכירות המרא וק"ל:

בגמרא א"ל רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא כו' ופרש"י בד"ה ואי פגרא כו' מאחר ששמאה בדמים כו' הו"ל מלוה גביה והוי שכרו כריבית עכ"ל. וקשה למה נדמהו למלוה ולאסור הא קי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל וכ"ש דמותר לשוכר להיות כשואל ודין זה כתבו הפוסקים בכמה דוכתי לענין היתר ריבית ועי' בט"ז בי"ד סי' קע"ז שכתב כמה חילוקים דלא שייך סברא זו בכמה דוכתי וכל החילוקים לא שייכי כאן דהכא אדרבא באמת הוא שומר ממש שקיבלה בתורת שכירות אלא שהתנה לקבל אחריות אונסין כמו השואל ולמה ניתלי במלוה. והנה מדקדוק ל' רש"י ז"ל בשמעתין נ"ל דהכא איירי שהשוכר מקבל עליו הספינה בשומא כפי ששוה עכשיו לענין שאם תשבר ישלם כשעת היוקר של שעת השכירות והכי משמע נמי לישנא דתלמודא גבי השם פרה דקתני הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר כו' משמע דהיינו כשער של עכשיו וא"כ לפי זה אין זה דין אחריות של השואל דשואל גופא אינו משלם אלא כפי השער כשעת האונסין ולא כשעת השאלה ומדקבל עליו לשלם אם תאנס כשעת השכירות דמי שפיר למלוה דהיינו אם תאנס הו"ל מלוה למפרע ומסיק דאפ"ה שרי משום שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה וא"כ נהי דמקבל עליו אחריות הזולא לענין אם תשבר מ"מ כיון שאם יחזירה בעין הוי אחריות הזול על המשכיר וכן אחריות הפחת מחמת המלאכה מש"ה לא דמי למלוה וכה"ג מצינן לפרש בסמוך גבי דודא דמר עוקבא דכיון דתקיל ויהיב תקיל ושקיל ס"ד דאסור ולא שייך טעמא דמתנה ש"ח להיות כשואל דשואל גופא לא היה צריך לשלם חסרון הנחשת שנפחת מחמת מלאכה דה"ל כמתה מחמת מלאכה ומש"ה ס"ד דדמי למלוה ומסיק דאפ"ה שרי משום דמקבל עליה חוסכא דנחשא כל זה נ"ל מדקדוק ל' רש"י ז"ל בד"ה מותר ואין זה ריבית לפי שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו כו' אלא לאחר מיתה כו' עכ"ל. זה הלשון משמע דדוקא זולא דמחיים לא קיבל עליה אבל אם תמות צריך לשלם כשומא של עכשיו וכן מצאתי בל' הרא"ש ז"ל בנוסחאות שלפנינו שכתב ופגרא בשעת משיכה שאם תשבר שמין אותה כמה היתה שוה בשעת שכירות עכ"ל הרי ממש כדברי. אלא שבנו רבינו יעקב בעל הטורים כתב להדיא בטי"ד סי' קע"ו שאינו משלם אלא כשעת השבירה. ולפ"ז צ"ל שכן היה גירסתו בל' אביו הרא"ש ז"ל כשעת השבירה במקום כשעת השכירות וכתב שם הב"י בשם המגיד משנה שכ"כ הרמב"ן ז"ל אבל מל' הרמב"ם והרשב"א ז"ל משמע כמו שכתבתי ושמחתי כמוצא שלל שכוונתי לדעת הגדולים אבל מ"מ לשיטת הרמב"ן והטור ז"ל הדרא קושיא לדוכתא מ"ש מהא דמתנה ש"ח להיות כשואל וליכא למימר דההיא דמתנה שומר חנם להיות כשואל שנזכר לענין ריבית היינו נמי מהני טעמי גופיה דמסיק לקמן דאגרא משעת משיכה ופגרא משעת שבירה וכן טעמא דחוסכא דנחשא הא ליתא דבכמה מקומות הובא סברא זו בפוסקים דאמרינן לענין ריבית מתנה ש"ח בסי' קס"ט ובשאר דוכתא והתם לא שייכי הני טעמי וצ"ע:

גמ' שתיק רב וכן סוכה ז ע"א וש"נ:

מַאי "לְחוֹנֵן דַּלִּים"? אָמַר רַב כְּגוֹן שְׁבוּר מַלְכָּא (משלי כח, ח). פירש רש"י שהיה לוקח ממון ישראל ומפרנס בהם דלים נכרים. קשה מאי שנא מלוים ברבית הלא הוא ודאי לוקח מכל העשירים אף על פי שאין מלוים ברבית אלא עוסקים בסחורה ומשא ומתן? ונראה לי בס"ד כי הוא לא היה לוקח ממון לפרנס בו דלים אלא רק בזמן רעב ודוחק שיש בעולם ולכן אינו לוקח כל כך מן עשירים סוחרים כי אלו בזמן שיש רעב מסחר שלהם עומד ואין מרויחים כלום כי העולם רעבים ללחם מי יקנה לצורך מלבוש וכיוצא אבל המלוים ברבית אין להם הפרש בימים אלו על שאר ימים כי לוקחים ריוח ממונם גם בימים של רעב לכך הוא נותן עיניו בהם יותר ליקח ממון מהם כדי לפרנס נכרים.