מסכת בבא מציעא דף ס״ו עמוד א׳

פטומי מילי אין אלו אלא דברי תנחומין בעלמא לפטם את לבו:

הא לא אמר ליה מדעתיה אסור אלמא על כרחיה מקיים תנאה לפיכך אינו מכר והוה ליה כרבית ולא אמרי' פטומי מילי נינהו הואיל ולא אתני מוכר:

א"ל הא דרבא נעשה כאומר מדעתיה אתמר הכי אמר רבא לעיל מאי שנא רישא מאי שנא סיפא אמר רבא סיפא כיון דבעי מוכר אתנויי ולא אתני והלוקח קאמר ליה מנפשיה נעשה כאומר ליה מדעתיה אחזירנה אם ארצה ואע"ג דלא פריש מדעתיה כמאן דפירש דמי ואין עליו לכופו הלכך א"נ אהדרינהו השתא הוא דהדר זבין להו:

דכתב לה גיטא לדביתהו שלא תזקק ליבום ולא כתב לה על תנאי אם מתי:

פטומי מילי אין אמירה זו קבלת תנאי אלא לנחמו ואם תרצה תנשא לאחר:

ואי לאו פטומי מילי מאי ואף אם אמרה באמת ובקבלת שבועה גמורה מאי:

בדידה קיימא כו' בתמיה הגט אינו אלא מדעת האיש וצריך למוסרו לה על התנאי ואם לא התנה בשעת נתינה תנאי שלה אינו כלום ואפי' אמרה קודם לכן ולא דמי לממון דמשעבד נפשיה בדיבוריה:

בשעת מתן מעות התנה על מנת כן קונה הכל ואם לאחר מתן מעות התנה אין בדבריו כלום:

פטומי מילי בעלמא הוא דוקא הכא שכבר עמדו על סוף לקנות שלא באחריות והיה מצטער הלוקח שלא היה מתרצה המוכר למוכרה באחריות והוא לא היה רוצה להניח מלקנותה בשביל כך ולהכי הוי פטומי מילי בעלמא אבל אם בתחילת הדברים פתח המוכר קני לך שדי דאי טרפי לה מינך כו' לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור כי בודאי לא נתכוון ללוקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר ונפקא מיניה למ"ד [אחריות] לאו טעות סופר הוא או לשאר תנאים וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפיו לגרש בלא תנאי והיא באתה לנחמו בדבריה:

קמ"ל פירוש דכי נמי אדעתה דידה מקנה לה אינו חוזר דגם היא לא אמרה אלא פטומי מילי משמע הכא דש"מ המגרש אשה סתם אם עמד אינו חוזר בגט וכן משמע במי שאחזו (גיטין דף עה: ושם) שהוצרך שמואל לתקן בגיטא דשכיב מרע אם מתי יהא גט ואם לאו לא יהא גט ומכאן מקשה ר"ת על פ"ה ור"ח דפי' הא דאמר רב הונא במי שאחזו (שם דף עב: ושם) גיטו הרי הוא כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ופי' דאסתם ש"מ קאי דכשנתן גט סתם אם עמד חוזר כמו במתנה ומיהו י"ל סוגיא דהכא ושמואל פליגי ארב הונא דה"נ פליגי עליה התם רבה ורבא ושוב מקשה ר"ת שם על פירושו ומפרש דרב הונא אמתניתין דהתם קאי אמהיום אם מתי מחולי זה כו' אבל כשנותן סתם מודה רב הונא דאינו יכול לחזור ושם (ד"ה אמר) מפורש:

לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו וא"ת יקשה כדפריך בסמוך מי קא"ל קני לגוביינא והלא אמר ליה קני הכל לסוף ג' והכל אינו קונה ולכך אף כנגד מעותיו לא יקנה ואע"ג דלעיל בפרק הזהב (בבא מציעא דף מח: ושם) אמרינן גבי ערבון שקונה כנגד ערבונו אע"פ שהתנה עמו כפליים התם לפי שנותן ערבון לקנות כנגדו עד שיביא שאר מעות ויקנה הכל אלא שמתנה שאם יחזור בו מוכר שיקנה כפליים וי"ל דהכא ה"פ לאחר מתן מעות לא קנה אלא אם התנה עמו קני לגוביינא קני כנגד מעותיו וא"ת כי התנה נמי לגוביינא לא ליקני דאסמכתא הוא כדפירש לקמן וי"ל דהכא רב הונא קאמר לה דאמר בשעת מתן מעות קנה הכל אע"ג דבשאר אסמכתא לא קני והטעם מפרש בסמוך וה"נ שלא בשעת מתן מעות קני לכל הפחות כנגד מעותיו:

ומניומי אמר אסמכתא לא קניא כלומר החזירני מדברי כדפי' בקונ' וא"ת בלא מניומי נמי קבלה רב נחמן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסח. ושם) מרבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי ומיהו יש ספרים דגרסי הלכה כר' יוסי ואי אפשר לגרוס כן כדמוכח בפרק (ארבעה נדרים) (נדרים דף כז.) גבי ההוא דאתפיס זכוותיה בב"ד ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלו זכוותי ולא אתא אמר רב הונא בטילין זכוותיה ופריך והא אסמכתא היא ומשני שאני הכא דאתפיס ופריך כל היכא דאתפיס לאו אסמכתא היא והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו כו' ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי ועוד ק' דמאי פריך התם ארב הונא מדרב נחמן והא רב הונא פליג עליה הכא ואמר בשעת מתן מעות קונה הכל ואית ליה דאסמכתא קנייא ומיהו לרב הונא יש ליתן טעם דבשעת מתן מעות לא חשיב לה אסמכתא דהתם בנדרים ודאי הוי אסמכתא דאין חפץ שיתקיים הקנס והגוזמא אלא מתנה כך להסמיך חבירו על דבריו אבל הכא על דעת כן מלוהו מעותיו שתהא השדה משוקעת בידו אם לא יתן לו עד שלש שנים אבל לרב נחמן דאמר דאף לאחר מתן מעות קונה הכל לא יתכן טעם זה ומפרש ר"י טעם שוה לשניהם דהכא קני טפי מבעלמא שבתחילת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו כל הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון וגם עשה לו טובה בהלואה הלכך כשמתרצה לו שיהא שלו אם לא יתן לו עד ג' שנים יש בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן אלא גומר בדעתו להקנות לו לרב הונא כדאית ליה ולרב נחמן מקמי דהדר ביה כדאית ליה ומשום דעדיפא הך אסמכתא משאר אסמכתא אתי שפיר (נמי) למניומי ולרב נחמן בתר דאהדריה מניומי דמהני הכא מעכשיו בלא ב"ד חשוב ובפ"ג דנדרים (דף כז:) אמרי' והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב וסתם קנו מיניה היינו קנין סודר וקנין סודר אינו אלא מעכשיו דלא מהני לקנות בו אחר זמן כיון דבההיא שעתא כבר הדר סודר למרי' כדאמר בפרק השותפין בנדרים (דף מח:) אלמא בשאר אסמכתות אפי' מעכשיו לא קני אלא דוקא בב"ד חשוב ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפילו לא קנו בב"ד חשוב כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוי אסיטומתא דלקמן (בבא מציעא דף עד.) דקניא ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו וכן אם קבל עליו המלמד בשעה שהשכירוהו קנס אם יחזור בו ולא נמצא מלמד אחר מזומן אין זה אסמכתא דלא חשיב גזום כיון שמפסידו והוי כמו (לקמן בבא מציעא דף קד.) אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דלאו אסמכתא היא וא"ת דפרק ארבעה נדרים דפריך מרב נחמן ארב הונא טפי ה"ל למיפרך דרב הונא אדרב הונא דרב הונא אית ליה הכא דאסמכתא לא קני אע"פ דתפיס המלוה והוי כמו אתפיס דהתם דקאמר לאחר מתן מעות לא קנה וי"ל דהתפיסה דהכא דהוי במקרקעי לא חשיב כאתפיס דהתם דהוי במטלטלי ור"ת תירץ אקושיא דלעיל דלא קשיא דרב הונא דאמר הכא בשעת מתן מעות קנה אדרב הונא דנדרים דהכא קני משום דתפיס מלוה גופיה ולעיל בפרק הזהב (בבא מציעא דף מח:) דלא קני מוכר הערבון אע"ג דתפיס ליה היינו משום דלא קני לוקח כפליים דאיהו לא תפיס:

סיפא [נעשה] כמאן דאמר מדעתיה אתמר כתב הראב"ד ז"ל משמן של ראשונים, דאין עקר הטעם בזה מפני שהתנה הלוקח ולא המוכר, אלא רישא שהתנה בשעת המכר, ולא שנא התנה מוכר ולא שנא התנה לוקח, שעל ידי כן נגמר המכר, אבל סיפא כשהתנה לאחר (כ)שנגמר המקח, ולא שנא התנה לוקח ולא שנא מוכר, דכל שנגמר המקח, כשהוא מתרצה להחזיר לו הרי זה כמוכרו לו לכתחלה, ובטול מקח אין כאן וזוזי לא הוו הלואה. ולפי דבריהם כל שהוא קודם גמר המקח, הרי תנאי של המוכר לפי שהתנאי תלוי בדעת המוכר, וכל שהוא לאחר המקח הרי תנאי של לוקח, לפי שהדבר תלוי בו ולא במוכר. ואינו מחוור, דאם כן, היאך [עלה] על דעת רב אשי לומר שיועיל התנאי שאומר הלוקח לאחר גמר המקח (ו)במה זכה בו מוכר, וכן לוקח בתנאי האחריות, ועוד, בעובדא דההוא דיהיב גיטא כי אתני אפילו איהו מאי הוה, ומאי קאמר מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמיר ויהיב, והא כבר אגרשה ולאחר גרושיה תנאי דידיה מאי מהני. אלא הנכון מה שפי' הוא ז"ל דהכא כשהתנו לאחר שהתחיל ועדיין לא נגמר, כגון דנתן מעות ולא נכתב השטר באתרא דכתבי שטרא וכיוצא בו, ומשום הכי אמר אמימר, דכיון שנתרצה הלוקח בתחלת המקח ליקח שלא באחריות, אע"פ שאמר לו מוכר לאחר מכאן וקודם שגמר המקח מגבינא לך שופרא שבח ופירי ולא חיזק הלוקח את התנאי, שמע מינה שאין הלוקח רואה דברים אלו כעקר אלא כפטומי מילי, שאלולי כן כשאמר לו מוכר כן, היה לו לחלוט הדבר ממנו ולחזקו, וכן לגבי גט כשנכתב הגט ומסרו לשליח ליתנו לה, ועדיין לא נתן, ואלו כשאמרה היא רצה הוא בכך, היה לו לומר על דעת כן אני נותנו, והיה לו לחזק דבריה, והיינו דאמרינן מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמר ויהיב קא משמע לן. כשלא חזק הדבר, על דעת ראשונה הוא נונתו, ולקח דבריה לפטומי בלבד.

אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל ואע"ג דאסמכתא היא, קסבר רב הונא דאסמכתא קניא. ואיכא למידק, דהא בפ' ארבעה נדרים (נדרים כז, ב) משמע דרב הונא סבר דאסמכתא לא קניא, דאמרינן התם, בההוא גברא דמתפיס זכוותיה בבי דינא, ואמר אי לא אתינא מכאן ועד יום פלוני ליבטלן זכוותי, ואיתניס ולא אתא, אמר רב הונא, בטלן זכוותיה, ומקשינן עליה והא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ופריק, שאני התם דאתפיס זכוותיה בבי דינא, ואקשינן תו עלה ממתניתין (ב"ב קסח, א) דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו', דאמר ר' יוסי יחזיר לו את שטרו ר' יהודה אומר לא יחזיר, ואמר רב נחמן, אין הלכה כר' יוסי דאמר יחזיר, דאסמכתא קניא, אלמא רב הונא כר' יהודה סבירא ליה דאמר אסמכתא לא קניא. וי"ל, דדלמא חזר בו מהא [כדרב נחמן] דאהדריה מניומי, ואיהו סבר כר' יוסי דלא אהדר ביה לגבי מניומי. עי"ל, דרב הונא לא מוקי לה להא מתניתין כר' יוסי, אלא מסבר סביר דאסמכתא כי הא קניא, משום דארעא שכונא גביה, אבל בעלמא דלאו בידיה, סבר דאסמכתא לא קניא, והיינו דכי אקשינן עליה התם, פריק, שאני הכא דמתפיס זכוותיה בבי דינא, ולומר דכל שהוציא הדבר מתחת ידו והעמידו ביד זוכה, אין בו דין אסמכתא, ונותן ביד שליש כנותן ביד בעל דבר ממש דמי, ולפיכך מקשו ליה מההיא מתניתין דהמשליש שטרו, דאלמא אף במשליש איכא אסמכתא וגם זה נכון.

ורב נחמן אמר, אף לאחר מתן מעות קנה הכל וא"ת, בין לרב הונא דאמר לאחר מתן [מעות] קנה כנגד מעותיו, בין לרב נחמן דאמר קנה הכל, והלא הלואה היא, ואמרינן בקידושין (מז, א) דמלוה להוצאה נתנה ובמכר לא קנה ובאשה אינה מקודשת. תירץ הראב"ד, דשאני משכונא דשכונא גביה, וכמכירה ליומיה היא, וכשבעל הקרקע חוזר ופודה הרי הוא כחוזר ולוקח באותן דמים, ולפיכך קנה כנגד מעותיו לרב הונא והכל לדעת רב נחמן. ובשעת מתן מעות שקנה הכל לדברי הכל ולא אסרינן משום רבית, ואע"פ ששנו בברייתא לעיל (בבא מציעא סה, ב), כשתמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור, פי' הראב"ד ז"ל, דהתם שאני, שהדבר תלוי ברצונו של מוכר אם ירצה למכור, אבל כאן תנאי מכירה היא אם לא יפרענו ביום פלוני. אי נמי קנה אמרינן, אבל איסור רבית איכא, ומיהו אבק רבית הוא, דכל על ידי מכירה אבק רבית הוא, ולא מסלקינן ליה. כך כתב הרב ז"ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחין אין כאן איסור רבית כלל, שהרי שנינו וכן היה ביתוס בן זונין עושה על (דברי) [פי] חכמים. ועוד, שאלו היה בו אסור רבית ולא שנו כאן אלא לענין דינא, כיון ששנאוה הכא גבי אסור רבית לא היה שונה סתם הרי היא שלו, אלא היה לו לשנות, ואסור לעשות כן מפני אסור רבית וכיוצא בלשון הזה, אלא ודאי אין כאן עסק לאסור רבית, דכללא דרבית כל אגר נטר אסור (לעיל בבא מציעא סג, ב), הא כל שאין בו אגר נטירא מותר, וברייתא דלעיל שהלוהו על תנאי שכל זמן שימכרנה ואפילו לאחר שיפרענו, לא ימכרנו אלא לו בכסף ידוע, ואפילו (השנה) [שוה] יותר, הרי יש כאן אגר נטר לי ואסור, אבל במתניתין ליכא אגר נטר לי כלל לא קודם (ש)הזמן שקבע לו [ולא לאחריו,] ולא נתכון זה אלא שיפרענו בזמנו, ואם לא שיסתלק ממנו לגמרי, ונמצא שאם פרעו בזמנו קרקע חוזר לבעליו, ואין כאן שכר המתנה, ואם לא, הרי השדה מכורה לו מיד, ואין כאן המתנה. וגדולה מזו אמרו במעות ממש, (שההעלמה) [שההעלאה – ש"מ] ניכרת בהן יותר, ומחזי טפי כרבית, שכן שנינו בפרק גט פשוט (בבא בתרא קסח, א), מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו, ואמר לו, אם לא נתתי לו מכאן ועד זמן פלוני החזר לו את שטרו, ר' יוסי אומר יחזיר, ר' יהודה אומר לא יחזיר, ופלוגתייהו באסמכתא קניא או לא קניא, הא לאו הכי כולהו מודו דיחזיר, ולא חיישינן בה משום רבית, אלא שהטעם כמו שכתבתי לפי שאין שם אגר נטר לי כלל, לא בתחלה ולא בסוף. ונ"ל שכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל שם בפרק גט פשוט, וזה נכון וברור. ומ"מ אפשר, שאין הדבר מותר לכתחלה לעשות כן, דלא גרע מרבית מאוחרת שנותן לו לאחר הפרעון, שכל [ש]זה מקבל מיד הלוה יותר ממה שנותן לו, אסור משום מראית העין, ואלא מיהו קיל טפי מאבק רבית, ועל כן שנאוה סתם להתיר במשנתנו ובמשנת גט פשוט, וכללן (כו') רבן גמליאל במשנתנו (עה, ב) ברבית מוקדמת ורבית מאוחרת ור' שמעון שאמר יש רבית דברים, כך נראה לי.

ולמניומי קשיא מתניתין פירש רש"י ז"ל, שהרי השדה שוה יותר. נראה מדבריו, שאין אסמכתא אלא במה שאמר דבר יתר, ויצא לו לרבינו ז"ל ממה שאמרו בפרק המקבל (בבא מציעא קד, ב), בההוא דאמר ליה לחבריה, אי מוברנא לך יהיבנא לך אלפא זוזי, אמר רבא, אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ואקשינן, ומאי שנא מהא דתנן, אם אוביר ולא אעביד, אשלם כמיטבא, ופרקינן, התם לא גזים הכא גזים, אלמא ליכא אסמכתא אלא בדגזים. וההיא דאמרינן לקמן (בבא מציעא סו ע"ב) רב בר שבא דאמר ליה לרב כהנא, אי לא פרענא לך ליום פלוני אתפרע מחמרא, ואמרינן דאסמכתא היא, ואע"ג דלזבוני קאי וליכא גוזמא בכלום, פירש רש"י ז"ל, שאמר לו שיפרע ממנו כשער של עכשיו, ואע"פ שבזמן הפרעון נתייקר, ואינו מחוור, דהא אמרינן עלה דההיא כל דאי לא קני, אלא טעמא דמילתא, לפי שאין אדם רוצה [למכור] נכסיו (ו)אפילו בשוויין (ולא) [ו]אפילו ביותר מכדי דמיהן, וכדאמרינן לעיל גבי אונאה (נא, א), בלוקח מבעל הבית לית ליה אונאה, דאי לאו דיהבי ליה זוזי יתירי לא מזבין (מיניה) [מאניה]. והיינו דהוה סבר רב פפא למימר בעובדא דרב שבא, הני מילי ארעא דלאו לזבוני קיימא אבל חמרא דלזבוני קאי כזוזי דמי, דהא נמי גבי אונאה אמרינן בבעל הבית דאית ליה אונאה בצרדויי, ואפילו הכי אסיקנא הכא דכל שאתה מכריחו למכור (ואפי') [ואמר] בלשון אם, אסמכתא הויא.

זה שביארנו במשנה שכל שאין שם מעכשו לא קנה אין בו חלוק בין שהתנה בשעת מתן מעות לשהתנה שלא בשעת מתן מעות אלא בין כך ובין כך לא קנה אפילו כנגד מעותיו ואם יש שם מעכשו בין בשעת מתן מעות בין שלא בשעת מתן מעות קנה הכל ושמא תאמר שלא בשעת מתן מעות מיהא מלוה היא ואמרו בקדושין מ"ז א' ואי מלוה להוצאה ניתנה במכר היאך קנה יש לומר הואיל והקרקע תחת ידו והוא גם כן על הקרקע הלוהו הרי הוא כאלו המעות בעין:

בד"ה פטומי מילי כו' אבל אם בתחלת הדברים פתח כו' ונ"מ למ"ד לאו ט"ס כו' עכ"ל אבל לעיל בהך עובדא דתחלת הקנייה היה שלא באחריות ניחא להו כפרש"י אפילו למ"ד אחריות ט"ס הוא וכגון דפריש בהדיא בשטר שלא באחריות אבל לפום דקיימינן השתא אם בתחלת הדברים היה מקנה לו באחריות ודאי דלא היה פרוש בשטר שלא באחריות אלא סתם וליכא נ"מ בהא דקאמרי דלא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור אלא למ"ד לאו ט"ס הוא דלמ"ד ט"ס לא הוה צריך לתנאי זה להבטיחו אאחריות וק"ל:

בד"ה ומניומי אמר כו' אבל לרב נחמן דאמר דאף לאחר מתן מעות קונה הכל לא יתכן טעם זה כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל לרב הונא גופיה בלאחר מתן מעות דקונה מיהת כנגד מעותיו לא יתכן טעם זה כמ"ש התוס' לעיל דכי א"ל נמי קני לגוביינא לא ליקני דאסמכתא הוא כו' ודו"ק:

בא"ד ור"ת תירץ אקושיא דלעיל דלא קשיא דרב הונא כו' עכ"ל וכן הא דהקשו לרב נחמן בלא מניומי נמי קבל מרבה בר אבוה כו' יתורץ בתירוץ ר"ת וכ"ה לשון הגהות אשר"י ור"ת פי' בספר הישר דרב נחמן מקמי דאהדרי' מניומי וטעמא דרב הונא משום דתפיס מלוה גופיה כו' עכ"ל ע"ש וא"ש נמי התרוצי הא דקונה הכא במעכשיו בלא ב"ד חשוב משום דתפיס מלוה גופיה ואפשר דנקטו בדבריהם הכי דר"ל דקושיא דלעיל לא קשיא לרב הונא אבל קושיא האחרונה שהקשו אדפריך מרב נחמן טפי ה"ל לאקשויי מדרב הונא אדרב הונא כו' אינה מתורצת בפי' ר"ת ודו"ק:

בא"ד ולעיל בפ' הזהב דלא קני מוכר הערבון אע"ג דתפיס כו' עכ"ל ר"ל לר' יהודה דאסמכתא לא קניא לא קני מוכר הערבון בחנם אם הלוקח חוזר בו בתנאו אלא ס"ל שיקנה לו במקח כנגד ערבונו אע"ג דהתם נמי תפיס המוכר גופיה ותרצו כיון דבהיפך אם המוכר חוזר בו אין הלוקח נוטל כפליים כתנאו כיון דלא תפיס המוכר נמי לא קני ערבונו דאסמכתא היא דסומך הלוקח ולא גמר ומקני לו אלא כשהוא יקנה כפליים ממנו ודו"ק:

תוס' ד"ה פטומי מילי בעלמא וכו' ונ"מ למ"ד לאו מעות סופר וכו' ר"ל דאלו למ"ד אחריות ט"ס לא נפקא מיניה דהא אפילו אמרינן דאין בתנאי של המוכר כלום לא יהא כאלו מכר לו סתמא ולא נכתב בשטר שום אחריות דאמרינן אחריות ט"ס הוא ולא דמי לשמעתין דכיון דהוי פטומי מילי אינו חייב באחריות דשאני הכא דכבר מכר לו בפירוש שלא באחריות אבל כשמוכר לו סתמא אמרי' אחריות ט"ס וק"ל:

ד"ה ומניומי אמר אסמכתא לא קני וכו' ומפרש ר"י טעם שווה לשניהם כו' דהכא קני טפי כו' ר"ל והשתא אתי הכל שפיר דאע"ג דבלא מניומי ס"ל לרב נחמן בעלמא אסמכתא לא קני מ"מ בהאי אסמכתא דהכא הוה ס"ל דקני דהיא עדיפא מאסמכתא דעלמא אלא שמניומי החזירו מדבריו עד שאמר דגם אסמכתא דחכא לא קני:

בא"ד וא"א לגרוס כן כדמוכח בפ"ג דנדרים כצ"ל:

בא"ד אם לא יתן עד ג' שנים אבל לרב נחמן וכו' כצ"ל:

בא"ד ולרב נחמן בתר דהדרו מניומי וכו' כצ"ל:

בא"ד ור"ת תירץ אקושיא דלעיל וכו' נראה דה"ה דבזה נמי מתורץ הקושיא הא' שהקשו התוס' ארב נחמן הא בלא מניומי קבלה רב נחמן בפרק ג"פ מרבה בר אבוה אמר רב דהכא שאני וקני טפי משום דתפיס מלוה גופיה והא דנקט ר"ת בתירוצו רב הונא משום דרב הונא איירי בהדיא במתפיס זכותיה בב"ד כדלעיל:

נעשה כמאן דאמר ליה מדעתיה איתמר כתב הראב"ד משמן של ראשונים דאין עיקר הטעם בזה מפני שהתנה הלוקח ולא המוכר אלא רישא שהתנה בשעת המכר ולא שנא התנה מוכר ולא שנה התנה לוקח שעל ידי כן נגמר המכר אבל סיפא כשהתנה לאחר שנגמר המקח ולא שנא התנה לוקח ולא שנא התנה מוכר דכל שנגמר המקח כשהוא מתרצה להחזיר לו הרי זה כמוכרו לו לכתחלה וביטול מקח אין כאן וזוזי לא הוו הלואה. ולפי דבריהם כל שהוא קודם גמר המקח קרי תנאי של מוכר לפי שהדבר תלוי בו ולא במוכר. ואינו מחוור דאם כן היאך עלה על דעת רב אשי לומר שיועיל התנאי שאומר הלוקח לאחר גמר המקח ובזה זכה בו מוכר וכן לוקח בתנאי האחריות. ועוד בעובדא דההוא דיהב גיטא כי אתני אפילו איהו מאי הוה ומאי קאמר מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידיה קגמיר ויהיב והאי כבר איגרשא ולאחר גירושין תנאי דידיה מאי מהני. אלא הנכון מה שפירש הוא דהכא בשהתנו לאחר שהתחיל ועדיין לא נגמר כגון דנתן מעות ולא נכתב השטר וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד פירשו הראשונים וכו'. ואמת הוא זה אבל כמה הוא רחוק זה הפירוש ואיך זה נסתם זה הדין ולא הוזכר בברייתא לא בלוקח ולא במוכר ואם היה נזכר באחד מהם הייתי למד השני ממנו והייתי אומר יגיד עליו רעו תנא בלוקח והוא הדין למוכר או בהפך או בשלא הוזכר כלל מי יגיד. ועוד אני תמה על רב אשי איך היה סבור תנאי שלא הוזכר בשעת מעשה במה יתקיים כי אם בקנין. לכן נראה לי כי אם מעשה דאמימר בשעת מעשה היה שהחזיק בשדה אלא שלא נתן לו דמימן או שנתן ולא נכתב השטר ובמקום שכותבין היה והתנאי לא כתבו בשטר אחר כל הפטום ובתחלה פירש לו שלא באחריות ואמר אמימר אף על פי שעדיין לא נגמר המכר כיון שהמוכר אמר לא תבע הלוקח ממנו אלא שהיה עומד בעצבונו והיה לו להחליט ממנו הדבר ולחזק אותו גם לכותבו בשטר ולא עשה מפני שלא בטח בדבריו ולא אמר לו אלא לפטומי ועל זה הקשה לו רב אשי מדרבא דאמר סיפא דאמר ליה מדעתה ורישא וסיפא ודאי בשעת מעשה הוא דאתני וסיפא אף על גב דלא אתני מאי דהוה עליה לאתנויי כיון דאידך שתיק ליה אי לאו דאמר ליה מדעתי הוי תנאיה תנאה ותריץ ליה כמו שאמר ליה מדעתי איתמר והטעם מפני שלא התנה מה שיש עליו להתנות והאחר לא החזיק ממנו הדברים בחיזוק הראוי לו. ואי קשיא לך הא איכא במעשה דאמימר דזבין ליה ארעא שלא באחריות אלמא אחר מעשה הוה לאו קושיא היא שהרי במעשה דההוא גיטא נמי איכא דיהב ליה גיטא לדביתהו ואם כפשוטו קשיא וכו' כמו שכתב לעיל הרשב"א. ונראה לי דכל הני מילי בדאתנו אחר שנעשה הקנין בסוף המקח ועדיין עסוקים באותו ענין לפיכך כי התנה מוכר תנאי גמור היא דמצי למיהדר ביה כל זמן שעסוקים באותו ענין אבל כי התנה לוקח ועיקר המקח לא היה על תנאי זה פטומי מילי בעלמא הוא. אנל אי בתחלת המקח אמר לוקח מכור לי שדה זו וכל זמן שיהיו לך מעות אחזירנו לך וגמרו המקח ברצון המוכר אף על גב דלוקח הוא דאתני ולא מוכר ודאי תנאי גמור הוא בלי ספק. שיטה.

וזה לשון הריטב"א סיפא דאמר ליה מדעתי. ולקמן פרישנא דהכי קאמר סיפא נעשה כמאן דאמר ליה מדעתי והטעם משום דאף על גב דהתנה בשעת מתן מעות כיון שלא התנה מי שהיה לו להתנות וזה שהתנה לא אמר בלשון על מנת פטומי מילי הוא ולא סמכא דעתיה דאף על גב דאמרינן לעיל דכל שאומר ועושה אסור ואף על פי שיכול לחזור בו התם הוא כשהיו פיו ולבו שוין בשעת תנאו מה שאין כן בזו שאין פיו ולבו שוין לא אמר אלא כדי להפיס דעתו של חברו הא אלו אמר זה בלשון על מנת או שהתנה מי שעליו להתנות אף על פי שלא אמר על מנת תנאו קיים כיון שהתנו בשעת גמר מעשה בעוד שעסוקים באותו ענין ולאפוקי כל שהתנה לאחר גמר מעשה שאין תנאם כלום ואפילו התנה מי שעליו להתנות ובלשון על מנת ולא מהני תנאה אלא בשקנה מידו כראוי ובהכי רהטא כולה שמעתין דוק ותשכח וכדאמרינן. ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה שלא באחריות חזייה מוכר ללוקח דהוה עציב אמר ליה פירוש בעוד שעסוקים באותו ענין אמאי עציבת דאי טרפי לה מינך מגבינא לך וכו' פירוש והלוקח שתק ולא קיים דבריו וגם לא אמר המוכר בלשון על מנת. ואמר אמימר דכיון דהכי הוא פטומי מילי בעלמא הוא. וכן עובדא דההוא שכיב מרע בכהאי גוונא הוא כי לאחר שנתן הגט בידה בעוד שעסוקים באותו ענין אמרה האשה אמאי מיתנחת דאי קיימת דידך אנא ואמרינן דלא חשיב תנאה לפי שלא התנה הבעל וגם לא אמרה האשה בלשון על מנת וכיון שכן ודאי לא סמכא דעתיה דבעל והוו גירושין גמורין בלא שום תנאי. והרבה פירושים אחרים יש בשמועה זה אבל זה הנכון והיא שיטת רבינו בשם רבותיו וכן פירשו בתוספות. והריא"ף פירש בתשובה דרישא בשהתנה כן בשעת מעשה ובין שהתנה מוכר או לוקח והא דנקט רישא בשהתנה לוקח וסיפא בשהתנה מוכר לאו דוקא. ואין זה פירוש נכון. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הרב ר' פרץ פטומי מילי בעלמא הוא. פירוש משום דלוקח בעי אתנויי ואם תאמר וכי תעלה על דעתך לומר דאם המוכר אמר שום תנאי קודם שאמרו הלוקח שלא יהא מקנה והא כמה מעשים בכל יום שהמוכר מתנה כמה תנאים ללוקח ויש לומר דכשהתנאי היה בתחלת הקנין אז לא אמרינן פטומי מילי אלא הוי תנאי גמור אפילו התנהו המוכר אבל הכא שמתחלת הקנין פסק עמו שלא באחריות והא דקאמר מוכר בתר הכי אי טרפי לה וכו' לאו היינו אלא פטומי מילי דודאי אם אמר הלוקח בתר התנאי הראשון קודם שנגמר המקח אי טרפו מינאי מגבית לי הוה מועיל שפיר דהוי נמי כמו שאמר חוזר אני מן התנאי דהיה בלא אחריות ורוצה אני באחריות אבל עכשיו שלא התנה לו הלוקח אלא המוכר ומתחלה פסק לו שלא באחריות פטומי מילי בעלמא הוא. עד כאן.

לוקח בעי לאתנויי וכו' קצת קשה והא הכא אתנו שלא באחריות מפורש וטעמא משום דדברים לא מרע שטרא ואפילו אתני לוקח בעל פה אפשר דלא הוי תנאי לאורועי תנאי שבשטר דאי בחזרה הוי אם כן אפילו אי אתני מוכר להוי כמחילת תנאי שבשטר והוי כלוקח סתם שלא בתנאי כלל ויש בו אחריות. ויש לומר דכיון דבשטר אתנו בלא אחריות בעי תנאי גמור להשתעבד באחריות גמורה דהא מאי דאמרינן דסתם איכא אחריות היינו משום דלא שדי איניש זוזי בכדי והוי כמאן דאתני אבל הכא דשדא זוזי בכדי מעיקרא בעינן תנאי גמור דלוקח לאחריות הילכך דברי מוכר אינם אלא פטומי מילי דלא שייך הכא מחילת תנאי אלא תנאי גמור חדש בעינן וליכא וכדפרישית. שיטה. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מכר לו השדה ונתן לו מעותיו וקנאו בלא שום תנאי ושיור ואחר כך אמר לוקח מעצמו כשתביא מעות אחזיר לך שדך מדעתי שאעשה עמך חסד הרי זה מותר ולוקח הוא יאכל פירות שהרי שלו הוא לרבינו חננאל ז"ל נגמרה המכירה ונתנדב הלוקח להחזירה למוכר כשיביא לו מעותיו מותר והוא דקנו מיניה בהא. ומאי דמקשה רב אשי לאמימר לכשיהיו לו מעות אחזירם לך מותר הכי פירושו הא הכא דמוכר הוה ליה לאתנויי ואתני לוקח ואמרינן תנאה מעליא הוא. ופרקינן סיפא נעשה כמאן דאמר ליה מדעתו כלומר כיון שנגמרה המכירה בלא שום תנאי ושיור אחר שזכה בה אמר המוכר שיחזירה לו כשיהיו לו מעות נעשה כאלו הלוקח אמר למוכר מדעתו לכשיהיו לך מעות אחזירנו לך ואלו היה רוצה היה אומר לו לאו שהרי נגמרה המכירה וכבר זכה בה אלא כיון שנתרצה וקנו מידו עדים בכך תנאו קיים ומותר ללוקח לאכול הפירות כיון שלא היה התנאי קודם קיום המכירה ואין לחוש כי כשידע המוכר שיחזור קרקעו אליו לא גמר והקנה שהרי הקנהו לגמרי קודם התנאי הילכך כל היכא דמוכר בעי לאתנויי ואתני לוקח אי נמי היכא דלוקח בעי לאתנויי כגון קיבול אחריות וכיוצא בו ואתני מוכר ולא קנו מיניה אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא כההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו ואיתנח וכו' ואסיקנא נעשה כאומרת לו אי קיימת ובעינא מדעתאי בההיא שעתא איהוי לך לאינתו. כללא דמילתא כל מילתא דמקבל איניש מדעתיה והוה ליה לאידך למיקנא מיניה ולא קנה מיניה בקנין מצי אמר דפטומי מילי הוא דמצינן למימר אלו הוו שיילי מיניה דליקנו מיניה הוה אמר להו לא בעינא עד כאן. מיסוד רבינו חננאל ז"ל. והוא הדין אף על פי שבשעת המכירה אמר לוקח כן רשאי הוא לאכול הפירות כיון שתלה החזרה בדעת עצמו ולא בדעת המוכר הילכך אי בעי לוקח מצי הדר ביה ומצי אמר ליה לפטומך במילי אמרית לך כי היכי דלא תצטער על דזבנת ארעא אבל לא הוה בדעתי לאהדורה ניהלך. והוא הדין דאפילו מחוסר אמנה לא הוי כדאמרינן לעיל בפירקין דלעיל גבי דברים בלא מעות דהתם לא שייך פטומי מילי ולאו טעמא קאמר כדהדר ביה אבל הכא טעמא קאמר דמעיקרא נמי לא הוה גמר בדעתיה לאהדוריה ניהליה. והוא הדין נמי אי זבין ארעא בלא אחריות ובתר הכי אמר ליה ללוקח כד חזייה דעציב אי טרפי לה מינך משלימנא לך שופרא וכו' דכיון דלא קנו מיניה מצי הדר ואמר לפטומי במילי אמרי לך הכי והכי אמרינן גבי ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו ולא אתני בהדה מידי גם בשעת כתיבת הגט לא כתב אם לא מתי וכו' ואיתנח ואמרה ליה לא תצטער דדעתי הוא דאי קיימת דידך אנא בכל כי הני אמרינן דפטומי מילי בעלמא הוא כיון דבשעת נתינת הגט לא נתנו לה על תנאי וגם בשעה שצוה לכתבו לא אמר דמצוה מחמת מיתה הוא דאי אמר הכי הא קיימא לן גט כמתנתו וכו' ומצי הדר ביה ואפילו מחוסר אמנה לא הוי דהא לא סמכא דעתא דחד מינייהו על הנהו מילי וכן כתב הרב רבינו חננאל. עד כאן.

מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמר ויהיב קמשמע לן פירוש ואפילו גלויי דעת כלל ליכא דלאו אדעתא דידה גמר ויהיב ועדיפא ממאי דאמרינן בעלמא פטומי ולא אמרינן אדידה קא סמיך. עד כאן. שיטה. אי קיימת דידך אנא אמר רב זביד פטומי מילי השתא משמע הכא דשכיב מרע המגרש אשה סתם אם עמד אינו חוזר בגט וכן נמי במי שאחזו הוצרך שמואל לתקן בגיטא דשכיב מרע אם מתי יהא גט ואם לאו לא יהא גט ומקשה מכאן רבינו תם לפירוש הקונטרס דמי שאחזו דתנן התם זה גיטיך אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואמר רב הונא בגמרא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ופירש שם בקונטרס וגם רבינו חננאל כמו כן דאסתם גט דשכיב מרע קאי דכשנותנין גט סתם אף בלא תנאי אם עמד חוזר כמו במתנה שלא היה בדעתו אלא לפי שסבור למות וכשעמד בטל גט ממילא והאי אם עמד חוזר פירש כמו חוזר כלומר שבטל הגט ממילא אף על פי שלא חוזר בו בפירוש ואם פירש שחוזר בה מאי איריא עמד אף על פי שלא עמד נמי כמו במתנה דאמרינן בפרק מי שמת כל שאם עמד חוזר במתנתו וסוגיא דהתם נמי מוכחא דכשעמד בטל הגט מאליו דפריך עלה ממתניתין דקתני אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד אלמא משמע דלרב הונא בטל הגט מאיליו בשעמד אף על פי שלא פירש שהוא חוזר בו ורבינו תם רגיל לפרש טעם גבי מתנה משום דמן הדין מתנת שכיב מרע בלא קנין אינה מועלת אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו וכיון דעמד אזיל ליה האי טעמא דטירוף וטעם זה לא יתכן גבי גט לפירוש הקונטרס גבי מתנה נמי לא יתכן היכא דאיכא קנין ולא מצינו חילוק במתנת שכיב מרע בין אית בה קנין ללית בה קנין דבקנין נמי אם עמד חוזר דתנן במי שמת שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה והתם בקנין מיירי דומיא דשייר קרקע כל שהוא. ונראה לי טעם משום דאנן סהדי שאין דעתו שתחול כלל מתנתו אם יעמוד הילכך ממילא בטל המתנה כשעמד ויתכן טעם זה לגט לפירוש הקונטרס. אלא קשה לרבינו תם מהך דשמעתין ומההוא דשמואל דמשמע דוקא היכא דאתני הא בסתמא הרי זה גט אפילו עמד ואין יכול לחזור בו ונראה דלא קשה מידי דדילמא הך דהכא ודשמואל פליגא אדרב הונא כדאשכחן נמי התם דרבה ורבא לא סבירי להו להא דרב הונא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה פירוש דאם נשוה גט למתנה דבלא תנאי נמי אם עמד חוזר יבא לומר דכמו שאין המתנה חלה עד לאחר מיתה כך אין הגט חל עד לאחר מיתה ולכך בטל כשעמד. ועוד קשה לפירוש הקונטרס הא דפריך התם לרב הונא ממתניתין דאומדים אותו אם מחמת חולי הראשון מת דקאמר ואם אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד מאי קושיא שאני מתניתין דבפירוש התנה אם מת מחולי זה והרי מת מחולי זה ומה ענין זה לשכיב מרע הנותן גט סתם. ומיהו לפי הטעם שכתבתי לא הורע כחו בשביל שהתנה אם לא התנה. ועוד מקשה רבינו תם כל תנאים שבמשנה דהתם מהיום אם מתי למה הוצרך לעשות שום תנאי דבסתם נמי בטל הגט. וזהו דוחק לומר השכיב מרע לא היה צריך להתנות אלא התנא שנאם לאשמועינן דיני הלשונות כל אחד כמו שהוא. ועוד מקשה רבינו תם כיון דרב הונא לא קאי אמתניתין מאי קאמר גיטו כמתנתה אהיכא קאי דלא הזכיר שכיב מרע כלל הכי הוה ליה למימר שכיב מרע גיטו כמתנתו. ונראה לרבינו תם דודאי כל סתם גט דשכיב מרע אם עמד אינו חוזר כיון שלא התנה דלא דמי למתנה דשאני מתנת שכיב מרע דכל עיקרה אינה חלה עד לאחר מיתה אבל גט דאינו לאחר מיתה כשנותנו סתם דעתו שיחול מיד ולא יכול לחזור ורב הונא אמתניתין דהתם קאי דמיירי כשהתנה אם ימות מחולי זה ואם הוא גט דמתניתין קאמר רב הונא דהוי כמתנת שכיב מרע כסתם דאם עמד חוזר פירוש חוזר. כדפירשתי לפירוש הקונטרס ובטל הגט ממילא אף על פי שמת מאותו חולי כמו מתנתו והכי פירושו גיטו דמתניתין כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אם מת לבסוף מאותו חולי דבמתנתו פשיטא לן דחוזר דאמר בפרק מי שמת כל שאלו עמד חוזר במתנתו דמשמע אפילו שמת לבסוף מאותו חולי והשתא פריך התם בפשיטות ממתניתין לרב הונא. ומיהו קשה לפירוש רבינו תם דקאמר התם דרבא ורבה לא סבירי להו הא דרב הונא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה הא דרב הונא קאי אמתניתין דמיירי במפרש זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה וכיון דפריש בהדיא מהתם לא שייך לגזור לשמא יאמרו יש גט לאחר מיתה שהרי גט חל מחיים. ויש לומר דלהכי גזרינן שמא יאמרו לפי שהם סבורים שאין אנו הולכין אחר תנאו שהוא פירש אם מתי מחולי זה יהא גט ואנו אומרים שאף על פי שמת מאותו חולי אינו גט כיון דעמד והלך בלא משענתו אם כן במה שפירש מהיום נמי אין אנו הולכים אחר תנאו דתנאו כמאן דליתא ואם כן אין הגט חל עד לאחר מיתה הילכך יש לנו לומר דהוי גט אף על פי שעמד כיון דלבסוף מת מאותו חולי. ויש לומר דהך גזירה הוי כעין פירכא דפרק האומר התקבל דאמרינה מתקיף לה רבי אבא אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה אף גט ישנו לאחר מיתה וכו' ומיהו לא דמי לגמרי לההיא דרבי אבא לא שם להקשות על רב הונא אלא על פסק דין של עובדא דרבי אבינא וקאמר רבי זירא מה גיטו אף על פי דלא פריש כיון דאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו וכו' ובא רבי אבא לסתור אותו הדין. תוספות שאנץ.

מתניתין הלוהו על שדהו וכו'. הרי היא שלו. פירוש ואפילו היתה שוה כפלי כפלים. ואוקמוה בגמרא בדאמר ליה קני מעכשיו דליכא משום אסמכתא. ומיהו אין הלוקח אוכל פירות בינתים דהא עד אותו זמן הלואה גמורה היא הילכך הלוה אוכל פירות למאן דמוקים בגמרא מתניתין בלא מעכשיו ולמאן דאמר דמתניתין בדאמר ליה מעכשיו משלשין את הפירות. ואגב ארחין שמעינן מהכא דכל שלוה מעות מחבירו וקנס עצמו בקנין מעכשיו שאם לא אפרעהו לזמן שקבע שישלם לו כפלים שאין בו שום רבית והכי נמי מוכח בפרק גט פשוט מההיא דמי שפרע מקצת חובו וכדכתיבנא התם הריטב"א ז"ל. ועיין לקמן בלשונו ז"ל בדיבור המתחיל: וזה לשון הריטב"א ז"ל אמר רב הונא אין לוין על שער שבשוק. ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תרנ"א ובתשובת הריצב"ש סימן של"ה. והא דקתני אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלו יש שפירש שאם מת אחד מהם שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח בקרקע דאתה ולא יורשיך לי ולא ליורשי משמע כדאמרינן בנותן גט לאשתו על מנת שתתני לי מאתים זוז וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל ואין זה נכון חדא שלא נאמרו דברים הללו אלא בנותן גט או נותן מתנה דמדעתיה יהיב ומגרש דילמא קפיד בלשון תנאו שאינו רוצה לגרש ולא לתת מתנה אלא באותו לשון אבל בכאן שהיה דרך מכר וכמו שקונס את עצמו אנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו וכל שפרע המוכר או יורשיו ללוקח או ליורשיו זכה. ולא עוד אלא דהא קיימא לן דיש טענת אונס בממון דבגיטין הוא שאין טענת אונס משום צנועות ומשום פרוצות כדאיתא בריש כתובות אבל בממון יש אונס והתם מוכח דמיתה אונס הוא הילכך כשמת אחד מהם ואינו יכול לקיים כלשון תנאו אונסא הוא ופטור וכן דעת רבותי. הריטב"א ז"ל.

גמרא אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל. איכא למידק דהכא משמע דרב הונא סבר אסמכתא קניא ובפרק ד' נדרים וכו' ככתוב בתוספות. ואיכא למימר דילמא רב הונא נמי הדר ביה כדהדר ביה רב נחמן בשמעתין ובפרק גט פשוט נמי אמר רב נממן הלכה כרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא והתם בנדרים אמר אין הלכה כרבי יוסי וההיא בתר דהדר ביה דמניומי אהדריה ואמר ליה משמיה דרבה בר אבהו דהלכה והיינו דאמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא קניא אלמא מעיקרא לא היה סבור שאמרו רבותינו כך. הרמב"ן והרשב"א.

בתוספות בד"ה פטומי מילי דוקא הכא שכבר עמדו כו' אבל היכא דבתחלת הדברים כו' עכ"ל. ואין להקשות דא"כ מאי מדייק רב אשי בסמוך ממילתא דרבא טעמא דא"ל מדעתיה הא לא אמר מדעתי' לא אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא ומאי קושי' דלמא אה"נ דרבא מוקי לסיפא שאמר הלוקח בתחלת המקח מכור לי שדך ואם יהא לך מעות אחזירם לך מדעתי ואמרינן דשרי דכיון דאמר מדעתי לא סמך המוכר עליה להחשיבו תנאי גמור משא"כ אי לא אמר מדעתי הוי אסור בכה"ג דכיון שפתח הלוקח לא נתכוון המוכר ג"כ למכור אלא בזה הענין והוי אסור כמו ברישא אלא דאפ"ה מדייק ר' אשי שפיר דקשי' ליה מאי דוחקי' דרבא לאוקמי סיפא דמתני' מדעתי' ותיפוק ליה דבלא"ה א"ש שכבר נתרצו למכור תחלה בלא תנאי ואח"כ נתרצה הלוקח ואמר לכשיהיו לך מעות אחזירם לך דלא הוי אלא פטומי מילי ומשני דבאמת מוקי רבא בכה"ג וק"ל:

בגמרא נעשה כמאן דא"ל מדעתי' איתמר עיין בהגה' אשר"י שכ' בשם רבינו חננאל דלמסקנא דשמעתין איירי בסיפא שא"ל לכשיהיו לך מעות אחזירם לך שאמר הלוקח לאחר שזכה במקחו ואיירי שקנו מן הלוקח בקנין ע"ז דאל"כ ה"ל מילי בעלמא וכ"כ הכ"מ ובב"י סי' ר"ז במשמעות לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בדין הסיפא שהתנאי קיים והלוקח אוכל פירות וע"כ איירי נמי בכה"ג שהתנה כן אחר גמר המקח ובקנין סודר ובזה נתיישב תמיהת הטור על הרמב"ם ז"ל. אלא דאכתי יש לדקדק דא"כ ע"כ היינו במעכשיו דאי א"ל שיקנה בקנין לאחר זמן הא בהאי שעתא הדר סודרא למריה אע"כ דא"ל לכשיהיו לך מעות ותחזירם לי תקנה מעכשיו ובלא"ה קי"ל דסתם קנין כמעכשיו הוא וא"כ קשה אכתי היאך קתני בסיפא מותר והיינו ע"כ שהלוקח אוכל פירות והיאך אפשר לומר כן דהא אמרינן לעיל בדא"ל מעכשיו קני לכי מייתית זוזי אסור ללוקח ולמוכר לאכול פירות ויש ליישב ודו"ק:

בתוספות בד"ה קמ"ל עיין באריכות בתשובת מהר"ם מלובלין סימן קכ"ב:

בגמרא אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל מלשון הסוגיא משמע בפשיטות דרב הונא ורב נחמן איירי בדלא א"ל מעכשיו וקשיא לי דא"כ אין כאן צד מכר כלל תוך שלש שהרי אף אם לא יקיים התנאי אינו מוכרה לו אלא לאחר שלש אבל בתוך שלש המוכר אוכל פירות כרבנן דר' יהודה דאמרי להדיא לעיל בברייתא בעובדא דבייתוס בן זונין מוכר אוכל פירות היה ואם כן אמאי אמר רב הונא ור"נ קנה הכל נהי דליכא אסמכתא אפ"ה ליתסר משום ריבית שמוכר לו בפחות משווייו בפרעון חובו ואנן קי"ל המלוה את חבירו לא ישכור ביתו בפחות כדתנינן לעיל במשנה וכ"ש למכור בפחות כמו שהסכימו הפוסקים הובא בספר כנסת הגדולה י"ד סימן קס"ו ע"ש ומכ"ש הכא שנותן לו בפרעון חובו וליכא למימר דשאני הכא שאין הריבית ניכר משום דאין אונאה לקרקעות דא"כ אמאי אמרינן לא ישכור ממנו בפחות הא בשכירות קרקע נמי אין אונאה אע"כ דאפ"ה אסור משום ריבית ומה שפירשו התוספות לעיל סוף ד"ה לא תמכרם אלא לי בדמים הללו כו' וז"ל ואפילו למאן דמוקי לה בלא מעכשיו מ"מ התם הלוה היה יכול למכור מן השדה לאחר כנגד חובו וליקח לעצמו המותר כו' אינו עושה משום ריבית אלא מילתא בעלמא הוא דעביד לוה גביה שמוחל לו בחנם עכ"ל לכאורה זה התירוץ אינו מספיק אלא על קושייתם למימר דלא דמי לההיא דבדמים הללו אבל מההיא דלא ישכור ממנו בפחות אכתי קשיא דבכל ענין משמע דאסור אפילו לא התנה בשעת הלואה לשכור ממנו בפחות וא"כ התם נמי נימא דכיון שלא התנה על זה מילתא בעלמא הוא דעביד גביה אע"כ דאפ"ה אסור. מיהו נ"ל דשאני הכא שמתחייב עצמו כן בדרך קנס אם לא אפרע לך עד ג' שנים יהא המותר בדמי שויה שלך דרך קנס וכה"ג שרי דאף דלשיטת הפוסקים כל ריבית דרך קנס נהי דליכא ריבית לא מדאורייתא ולא מדרבנן אפ"ה אסור משום הערמת ריבית כדאיתא בש"ע י"ד סימן קע"ז מכל מקום הא אסקינן שם דהיינו דוקא כשנותן לו מעות בסוף אבל פירות שרי וה"נ דכוותיה דקשקיל דמי ויהיב קרקע ביתר משוויו דרך קנס ואפשר שמכאן הוציאו הפוסקים דין זה ואפשר שזה כוונת התוספות לעיל אלא דמלשון הרא"ש שם לא משמע כן. והנה אחר העיון מצאתי את שאהבה נפשי בתשובת הריב"ש סימן של"ה שהרגיש בכל מה שכתבתי ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לכל דבריו של גדול כמותו. ועי"ל דשאני הכא דאע"ג דלא מקנה ליה מעכשיו בגוף הקרקע מידי אלא לאחר ג' מ"מ כיון דתוך שלש נמי משכנתא היא ומעיקרא כי אתא לידיה בתורת משכנתא הוי כמכורה לו מאותה שעה לעינין ריבית כמ"ש התוספות לעיל בד"ה לא ישכור ממנו בפחות דמה"ט גופא שרי משכנתא בנכייתא אפילו בדבר מעט ולא מיתסר משום לא ישכור בפחות ע"ש וא"כ כ"ש הכא דאפילו לצד א' בריבית לא דמי דהא ספק ספיקא היא חדא שמא יפדה תוך שלש ואף אם לא יפדה תוך שלש שמא יוזלו קרקעות בתוך כך ולא יעלה יותר מדמי ההלואה וא"כ הכא דלא הוי הלוואה גמורה כמו שכתבו התוספות מהא דאמרינן לעיל על משכנתא אינהו בתורת זביני אתו לידייהו אפשר שהתירו חכמים בכה"ג כמו שהקילו מטעם זה לענין נכייתא כן נ"ל ודו"ק:

שם רב נחמן אמר אפילו לאחר מתן מעות קנה הכל והקשה בספר תורת חיים וז"ל וא"ת כיון שאין שם קנין ולא שעת מתן מעות במאי קנה הא קי"ל אין אדם קונה בדברים בעלמא ותירץ דאיירי שכתב לו שטר ע"ז כו' עכ"ל ע"ש. ולכאורה נ"ל דבריו מוכרחין שא"א לקנות בשום ענין בכה"ג אלא בשטר דווקא ואדרבא נ"ל להוסיף על דבריו דאפילו היה שם קנין אינו מועיל כיון דר"ה ור"נ איירי שלא הקנה לו מעכשיו כלום כדמוכח בשמעתין וא"כ שאינו רוצה להקנות לו אלא לאחר שלש שנים הקנין דתוך שלש לא מהני מידי דהא כי מטא שעתא למיקני לאחר ג' בההיא שעתא הדר סודרא למרי' דהא הכא קי"ל בפשיטות דמאן דמקני לחבריה בקנין סודר וא"ל קני לאחר שלשים יום לא מהני מידי אם לא שאמר ליה קני מעכשיו ולאחר שלשים והכא איירי בדלא א"ל מעכשיו ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוספות בזה. ועוד נ"ל לכאורה דאף בשעת מתן מעות נמי לא מהני אלא כשכותב לו בשטר דאע"ג דבקנין כסף קי"ל דמהני אפילו א"ל קני לאחר שלשים יום כמ"ש התוספות ביבמות דף צ"ג ע"ש שהוציאו כן מדין הקידושין דאמרינן ריש פרק האומר דמקודשת אפילו נתאכלו או נאבדו המעות משום דהני מעות לאו למלוה דמי ולאו לפקדון דמי כו' ע"ש מ"מ נ"ל דשאני התם שמסר לה המעות מעיקרא בתורת קידושין ובכה"ג מהני במקח וממכר אם מסר לו מעיקרא המעות בתורת מקח גמור כדי לקנות לאחר שלשים יום משא"כ הכא שנתן לו המעות בתורת הלואה גמורה עד שלש שנים שניתן להוצאה ולשלם לו אחרים תחתיהם אלא שמתנה אם לא ישלם עד ג' שנים יהא השדה מכורה לו מאותו הזמן ואילך דהא לא א"ל מעכשיו וא"כ בההוא שעתא ה"ל המעות מלוה שאין קונין בו וזה נ"ל ברור. וא"כ ע"כ א"א לאוקמי האי מילתא בין בשעת מתן מעות ובין לאחר מתן מעות אלא כשכותב לו כן בשטר דבכה"ג ודאי מהני אי איתא לשטרא לאחר שלש כדאיתא להדיא בח"מ סי' קצ"ב דבקנין שטר אי א"ל קני לאחר שלשים יום קנה אי איתא לשטריה בעינא לאחר שלשים ואף אי לא א"ל מעכשיו ולאחר שלשים ע"ש כל זה היה נ"ל לכאורה אלא דקשיא לי על סתימת לשון הפוסקים שכולם כאחד כתבו דין זה דהלוהו על שדהו סתם דמהני בדא"ל מעכשיו ושום אחד מהם לא הזכיר דבעינן שטר או קנין סודר. לכך נ"ל ליישב בפשיטות עפ"י שיטת התוספות שכתבו דרב הונא ור"נ גופייהו סברי דבעלמא אסמכתא לא קניא ואפ"ה בעו למימר דהכא קניא והיינו משום דמוחזק המלוה גופא לשיטת ר"ת וכמו שאפרש בסמוך ולפר"י משום דכמכורה לו מעיקרא דמיא ועיקר דבריהם הם כשיטת הרמב"ם ז"ל דבדבר שתחת ידו לא שייך אסמכתא דכמחילה דמיא ודעת הרמב"ם ז"ל דבמחילה לא שייך אסמכתא וא"כ נ"ל ברור דמה"ט גופא קונה באמירה בעלמא דהא קי"ל מחילה א"צ קנין ונראין הדברים ק"ו דהא לענין אסמכתא רבו החולקים על שיטת הרמב"ם ז"ל והביאו חבילות ראיות ועוד תוספתא מפורשת דבמחילה נמי שייך אסמכתא עיין בלשון הר"ן ונ"י בפרק הזהב גבי ערבון אלא שמפרשי הרמב"ם ז"ל האריכו ליישב דבריו עיין בב"י ח"מ סימן ר"ו ובכ"מ בפרק א' מהלכות מכירה משא"כ לענין דליקני באמירה היכא דליכא אסמכתא הלכה מרווחת היא דמחילה א"צ קנין וזוכה באמירה בדבר שתחת ידו וא"כ ה"נ כיון דחשבינן למלוה כמוחזק מחמת המשכונא א"כ כשאומר לו אח"כ להצמיתה בידו זכה וראיה מפורשת לדברי שהרי במשכון מטלטלים משמע להדיא בח"מ סימן ע"ב וע"ג דכשאומר לו תוך הזמן שכשלא יפרע לו לזמן פלוני יהא מוחלט בידו מעכשיו תנאו קיים אלא כשהמלוה דוחק לפרוע ומחמת כן א"ל יהא שלך כתב הש"ע דיכול לחזור בו ואף ע"ז חולק הש"ך שם ע"ש אבל בשלא א"ל מחמת דחיקת הפרעון דרך דחי' כ"ע מודו דזכה מטעם דה"ל כמחול לך וא"כ ה"נ דכותיה ומכ"ש למאי דמוקמי' לה במעכשיו א"כ אפילו שלא בשעת מתן מעות קונה בדיבור בעלמא מטעמא דה"ל כמחילה ואף שראיתי להש"ך שכתב שם לחלק דבמשכנות קרקע לא מיקרי המלוה מוחזק כ"כ כמו במטלטלים לענין אסמכתא היינו משום שמצא כן בתוספתא שהביאו הר"ן וסייעתו בפ"ק דמציעא דפליגי ר' יודא ור' יוסי בהלוהו על שדהו כו' אי הוי אסמכתא או לא ובמשכנות מטלטלים קתני סתמא דלא הוי אסמכתא. אבל לשיטת התוספות דהכא וכן שיטת הרמב"ם ז"ל דבמשכונ' קרקע נמי מיקרי המלוה מוחזק וכמו שאבאר בסמוך א"כ ע"כ דס"ל דלא קי"ל כתוספתא או שמפרשים אותה בענין אחר מכל מקום מיהא פשיטא דלדידהו קונה באמירה בעלמא מה"ט גופא דמיקרי מוחזק כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה ומניומי אמר כו' ומיהו לרב הונא יש ליתן טעם כו' אבל לר"נ דאמר דאף לאחר מתן מעות קנה הכל לא יתכן טעם זה עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דה"ה דהמ"ל דלרב הונא נמי לא יתכן טעם זה בהא דקאמר דלאחר מתן מעות קונה מיהא כנגד מעותיו וכמו שכתבו התוספות לעיל בדיבור הסמוך דבכה"ג נמי אסמכתא הוא עכ"ל. ויש ליישב דמ"מ בזה לא הוי קשיא אסוגיא דנדרים דמצינן למימר דס"ל לרב הונא דדוקא היכא דגזים הוי אסמכתא דומיא דההיא דמתפיס זכוותיה שמבטל זכיותיו וגזים טובא משא"כ במה שמקנהו קרקע כנגד מעותיו אפשר דס"ל לרב הונא דכה"ג לא מיקרי גזים ולאו אסמכתא היא ואע"ג דהני אמוראי דמקשו לקמן וכי א"ל קני לגוביינא נמי אסמכתא היא ע"כ ס"ל דבכה"ג נמי מיקרי גזים כמ"ש שם התוספות אכתי יש לומר גברא אגברא קא רמית. אבל לעיל בדיבור הסמוך מקשו התוספות שפיר אהני אמוראי דלקמן גופייהו דמקשו אדרב פפא דאמר אפותיקי הוי למגבא מינייהו וכי א"ל קני לגוביינא נמי אסמכתא הוא ואמאי לא קשיא להו הכי אדרב הונא דאמר לאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו כן נ"ל וק"ל:

בא"ד ומשום דעדיפא הך אסמכתא כו' אתי שפיר כו' דמהני הכי מעכשיו בלא ב"ד חשוב ובפ"ג דנדרים אמרינן כו' והוא דקני מיניה בב"ד חשוב כו' וק"ס אינו אלא מעכשיו כו' עכ"ל. לולא דברי התוספות היה נראה דבלא"ה לא קשה מידי דהא דקי"ל דקנין סודר היינו כמעכשיו היינו בסתם ק"ס אמרינן דמסתמא רוצה להקנות לו מיד משא"כ היכא שאומר בפירוש שרוצה להקנות לו לאחר זמן או לאחר שיקיים התנאי שמתנה בזה לא הוי כמעכשיו ודבר זה ממקומו הוא מוכרע דאלת"ה תקשה בפשיטות אהא דאמרינן דהיכא דמקנה ליה בק"ס וא"ל קני לאחר שלשים יום לא קנה אלא היכא דא"ל מעכשיו ולאחר שלשים ואמאי תיפוק ליה דקנין גופא הוי כא"ל מעכשיו אע"כ צריך לחלק כמו שכתבתי וא"כ אתי שפיר הא דבעינן שם קנין בב"ד חשוב משום דהאי קנין לא הוי כמעכשיו כיון דא"ל בהדיא אי לא אתינא עד תלתין יומין א"כ אינו רוצה לבטל אלא לאחר שלשים אבל כי קנו מיניה בב"ד חשוב מיהא מהני ולא אמרינן דלא הוי קנין כלל דלבתר תלתין יומין הדר סודרא למריה דהתם לא איכפת לן בהדר סודריה למריה דמדינא לא הוי בעי קנין כלל כיון דהתפיס זכוותיה אלא שעיקר הקנין אינו אלא לסלק האסמכתא ומש"ה מהני אף בעל תנאי כיון דקנו מיניה בב"ד חשוב וה"ה דאי הוי א"ל לבטלן זכוותא מעכשיו הוי מהני. אח"ז מצאתי קצת מדברים אלו בלשון הכסף משנה בפי"א מהלכות מכירה ע"ש ודברי התוספות צ"ע ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד וא"ת דבפ"ד דנדרים כו' טפי ה"ל למפרך כו' דרב הונא אית ליה הכא דאסמכתא לא קני אע"ג דתפיס המלוה כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם אלו צריכין עיון דהא כיון דמילתא דרב הונא הכא ע"כ איירי בדלא א"ל מעכשיו וא"כ אמאי פשיטא להו דתפיס המלוה דהא קי"ל כרבנן דרב יהודה דאמרי בהלוהו על שדהו וא"ל אם לא אפרע כו' המוכר שהוא הלוה אוכל פירות ולא הלוקח שהוא המלוה משום דצד אחד בריבית אסור ודוחק לומר דאיירי בנכייתא כיון דאמתניתין קאי ומפרש בהדיא בברייתא שמוכר אוכל פירות היה ועוד דעובדא דבייתוס ע"כ בלא נכייתא הוי וא"כ מסתמא הלוה מוחזק בשדה כיון שאוכל הפירות דאטו בשופטני עסקינן שהמלוה ירד לתוך השדה לעבדה ולשמרה והלה יאכל וחדי ומנא להו להתוספות להקשות בפשיטות ויש ליישב דסברי התוספות דלעולם מיקרי המלוה מוחזק במשכונת הקרקע כיון דתפיס שטר המשכונא בידו ואע"ג דלא קני ליה לגמרי לאכול פירותיה מ"מ קנויה ועומדת היא אצלו מעיקרא לגבות חובה ממנה דלכשיגיע שעת הגובינא יקנה אותה למפרע כדמשמע בפרק כל שעה דבמשכון מטלטלים כ"ע מודו דקונה למפרע ונראה דכ"ש במקרקעי דהא איכא למ"ד דבמקרקעי אפילו בלא משכנתא נמי למפרע הוא גובה וא"כ שפיר כתבו התוספות דמיקרי המלוה מוחזק. אח"ז עיינתי לקמן בתוספות עצמם שכתבו דמשכנתא באתרא דמסלקי גרע ממשכון מטלטלין לענין דלא שייך ביה ב"ח קונה משכון וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי מיקרי המלוה מוחזק דכיון שהלוה אוכל פירות מסתמא באתרא דמסלקי הוא אם לא שנדחוק לומר דהתוספות סברי דרב הונא ורב נחמן דהכא איירי ממשכנתא בנכייתא וזה דוחק. אלא שראיתי להש"ך בח"מ סי ע"ג שכתב דמשכונת קרקע לא מיקרי מוחזק כמו במטלטלין וכתב הטעם דבמטלטלין קונה המלוה המשכון מדר' יצחק משא"כ במקרקעי. ואח"ז ראיתי שגם הנמוקי יוסף כתב כן בפרק הזהב גבי עירבון בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש. ואני בעניי לא הבינותי טעם זה דמ"ש מטלטלין ממקרקעי דכיון דגלי לן רבי יצחק מקרא דלך תהיה צדקה דשייך קנייה לענין שתהא קנויה לו בתורת משכון א"כ מה לי מטלטלין או מקרקע וכבר כתבתי שמסברא נראין הדברים ק"ו. ועוד דהא בהאי קרא גופא דלך תהיה צדקה כתיב יוציא אליך העבוט וילפינן מהאי קרא דשעבודא דאורייתא בסוף פרק גט פשוט וכתב שם הרשב"ם ז"ל דאע"ג דהאי קרא במטלטלי כתיב ה"ה למקרקעי עכ"ל ובאמת עיקר השיעבוד דקרא היינו בקרקעות א"כ סיפא דקרא דילפינן מיניה דבע"ח קונה משכון אע"ג דאיירי במטלטלין משמע דה"ה לקרקעות ויש לי להאריך בזה ובסוגיא דר' יצחק אי איירי אף בשעת הלוואתו אלא שאין כאן מקומו וכאן לא באתי אלא ליישב לשון התוספות שכתבו דמלוה מיקרי מוחזק ונראה שהוא מהטעם שכתבתי ויראה לי שמטעם זה נמי אמרינן דמשכנתא בלא נכייתא הוי אבק ריבית לכמה פוסקים ולא יכולתי לעמוד על טעמו של דבר אם לא על הדרך שכתבתי מטעמא דכמכורה לו מעיקרא דמיא משום דבע"ח קונה משכון ומה שהביאו ראיה מתוספתא דפ"ק דמציעא יבואר בסמוך:

גמ' כיון דלוקח בעי לאתנויי עיין כתובות דף פג ע"א תוס' ד"ה כדרב כהנא: