מסכת בבא מציעא דף ס״א עמוד ב׳

ובעניינא דשכירות כתיב לאו דגזל לא תעשוק ולא תגזול וכל עושק כבישת שכר שכיר הוא:

לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי לילף מרבית ואונאה שהרי מחסרו ממון לא תגנוב דעשרת הדברות לא קמיבעיא ליה דאזהרה לגונב נפשות הוא כדאמרינן בסנהדרין (דף פו.):

למיקט לצער:

על מנת לשלם תשלומי כפל שרוצה לההנותו ויודע בו שלא יקבל:

לטומן משקלותיו המנה או הפרס טומן במלח להכבידו וכשהוא לוקח במשקל לוקח באלו:

משעת עשייה משעת הטמנה ואפילו לא שקל בהן:

לא ימדוד לאחד בימות החמה כו' אחין הבאין לחלוק את השדה לא ימדוד המודד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים באותו החבל מפני שהחבל לח בימות הגשמים ומתפשט כל צרכו ובימות החמה מתוך יובשו הוא נגמד וכויץ:

משורה מדת הלח היא:

שתולה מעותיו בנכרי וא"ת והלא אפילו יהא אמת שהם של נכרי אסור כיון שאין ללוה עם הנכרי כלום ומיהו לפי מה שנביא ראיה לקמן ישראל שיש בידו מעות נכרי והם באחריות הנכרי מותר להלותם ברבית לישראל אתי שפיר אי נמי י"ל דאיירי כגון שאמר ליה חבירו הלויני מעות מן הנכרי ואמור לו שיסמוך עלי או כגון שנתן לו משכנותיו ליתנם לנכרי והוא הלוה לו משל עצמו ואומר שעשה כדבריו:

שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא ואע"ג דעובר על מצות ציצית מ"מ איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה:

יכין רשע וילבש צדיק אפי' למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח וליכא שנוי רשות ואפי' הניח קרקעות ומלוה על פה גובה מן היורשין אפ"ה ילבש צדיק כדאמר רבא בריש הגוזל בתרא (ב"ק ד' קיב.) וחי אחיך לדידיה אזהר רחמנא דנהדר לבריה לא אזהר רחמנא:

רבא אמר מגופיה דקרא אע"ג דרבא משני ריש הגוזל בתרא (שם) אפילו תימא רשות יורש לאו כרשות לוקח ושאני הכא דכתיב וחי אחיך עמך לאו משום דס"ל כר' אלעזר דהא הכא דריש כרבי יוחנן אלא לא בא אלא ליישב הברייתא דהתם למ"ד לאו כרשות לוקח ולכך בסמוך דקאמר רב נחמן מ"ט דר"א לא קבעו הגמרא כמו כן בשם רבא:

מות יומת דמיו בו יהיה הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים תימה היכי משמע דמיו בו עבירה דשפיכות דמים הלא באוב וידעוני וכמה עבירות דלא שייכי לשפיכות דמים כתיב דמיהם בם וי"ל דמיתורא דדמיו בו דריש דאי לאו הכי למאי כתביה דאי למגמר סקילה ברבית מאוב וידעוני חדא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ותו לא מצינו מיתה גבי ממון ובפרק קמא דתמורה (ד' ו:) יש בספרים וכתב בתריה והוליד בן פריץ שופך דם לפי זה אתי שפיר דהוקשו בהדיא:

לטומן משקלותיו במלח פירש רש"י ז"ל, שהמלח מכביד את המשקולות. ולפי פירושו הזהיר הכתוב כאן ללוקח כשישקול לעצמו לא יטמין משקלותיו במלח, ואינו מחוור, דפשטיה דקרא למוכר הוא דמזהריה. אלא נראין דברי ר"ת דפירש (ב"ב פט, ב תוס' ד"ה שלא) שהמלח שואב כח המשקלות ומקילן, והכי איתא בתוספתא (ב"ב פ"ה ה"ג), דתניא, לא יטמין משקלותיו במלח, שהמלח שואב את המדה.

שלא ימדוד לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים פירש רש"י ז"ל, שחבל המדה מתייבש בימות החמה ומתקצר, ובימות הגשמים מתלחלח ומתארך. ולדבריו דוקא במודד בחבל, ואם כן הוה ליה למימר שלא ימדוד בחבל לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים, ושמא מפני שדרך הראשונים למדוד בחבל. ור"ח פי' שהקרקע מתבקע ומרחיב בשרב ומתקצר בימות הגשמים, ודבר של תימא הוא.

שלא ירתיח פירש רש"י ז"ל שהמדה המרותחת עולה ונראה כאלו נתמלאת המדה ואינה. ור"ח ז"ל פי', שמכח מהירות שפיכתו עושה המדה גדושה ונתאנה מוכר. והראשון נראה עקר, דפשטיה דקרא אזהרה למוכר היא.

יש מי שגורס ממי שתולה מעותיו ביד נכרי. כלומר, שמפקיד מעותיו ביד נכרי ונכרי מלוה אותם ברבית ואסור. ויש מי שגורס, תולה מעותיו בנכרי, כלומר, מלוה לישראל ברבית ואומר של נכרי הם שנעשיתי עליו סנטר או אפטרופא, ואינן של נכרי אלא של עצמו, ואלו של נכרי מותר. והא דתנן (ע, ב), מלוה ישראל מעות של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל, ופירש בברייתא (עא, ב), מדעת הנכרי כשהעמידו אצלו, ואסיקנא בגמ', דווקא באמר לו נכרי הניחם על גבי סלע והפטר, אי נמי, כשנטל הנכרי ונתן ביד, הא לאו הכי אסור, משום דאין שליחות לנכרי ואשתכח דישראל קא שקיל רביתא, התם היינו טעמא משום דמעקרא לוה ישראל הראשון מעותיו של נכרי, והילכך עד דאמר ליה נכרי הניחם והפטר או שנטלם ונתנם ביד, שייך זה ישראל הראשון באותה מלוה, אבל כשנעשה (ל)ישראל נפקד סנטר או אפטרופוס מותר. ותניא בתוספתא במכלתין פ"ה [ה"ח], ישראל שלוה מעות מן הנכרי ומבקש להחזירם לו, מצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותן לו אסור, ואם העמידו אצל הנכרי מותר, ישראל שאמר לנכרי הילך שכרך ובא והלוה מעותי(ו) ברבית אסור, גוי שאמר לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי(ו) ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין, מעותיו של ישראל מופקדות אצל נכרי מותר להלוותן ברבית, פי', שלא מדעת ישראל המפקיד כדמפרש בתוספתא, ושל נכרי המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית, זה הכלל, כל שבאחריות ישראל אסור, באחריות נכרי מותר. פי' דכל שהלוה מעות המופקדות בידו שלא מדעת המפקיד הרי הן באחריותו, והרי זה כמלוה את שלו. ישראל שנעשה לו לנכרי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, ונכרי שנעשה אפטרופוס לישראל או סנטר אסור ללוות הימנו ברבית, ע"כ בתוספתא. ובתוספות פירשו, תולה מעותיו בנכרי, כשאמר לו ישראל חברו לוה מעות מנכרי בשמי, והלך והביא לו משל עצמו ואמר לו משל נכרי הם שלויתי הימנו בשמך, וגם זה נכון.

עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש כלומר, בנו. פירוש, אבל מכאן ואילך. [כ]לומר, ברבית דרבנן, יכין רשע וילבש אפילו רשע, שהוא בעצמו אינו חייב להחזיר לכולי עלמא, וכן פי' הראב"ד ז"ל.

ר' יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים יש מי שמפרש, דלאו דוקא בדיינים, אלא אפילו בא לצאת ידי שמים אינו בהשבון דאסורא דעבד עבד, ודיינים דנקט, משום דר' אליעזר דאמר דאפילו בדיינים יוצאה, ומסייעי להאי סברא מדאמרינן מאי טעמיה דר' יוחנן מות יומת דמיו בו יהיה, למיתה ניתן לא להשבון, אלמא אינו בהשבון כלל, ורבא נמי דאמר דהוקש לשופכי דמים, אלמא מלוה ברבית לא ניתן להשבון כשופכי דמים. ועוד, דאם איתא דבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר, כי אקשינן לקמן לר' יוחנן, מדתניא, הניח להן אביהן מעות של רבית ואמרינן, אינהו הוא דאינן חייבין להחזיר הא אביהן חייב, מאי קושיא, לימא ליה הכא כשעשה תשובה ובא לצאת ידי שמים, ואפילו הכי בנים פטורים בדבר שאינו מסויים, דהא ברייתא בשעשה האב תשובה היא, דקתני סיפא הניח להן אביהן פרה או טלית וכל דבר המסויים חייבים להחזיר, ואוקימנא כשעשה תשובה ומשום כבוד אביהם, אלא אפילו בשעשה תשובה אינו חייב להחזיר. והא דאמרינן בסמוך אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה להדרינהו, משום לזות שפתים קאמר. ועוד, כי מקשינן ליה נמי מהגזלנים ומלוי ברבית אע"ג שגבו מחזירין, לימא ליה כשעשה תשובה. אלא שיש לומר דמהני ליכא ראיה, דעל כרחין לאו כשעשה תשובה, דאם כן אם החזירו אין מקבלין מהן, דאמרינן (ב"ק צד, ב) הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים [מהן], והמקבל מהן אין דעת חכמים נוחה הימנו. ויש אומרים, דדוקא נקט אינה יוצאה בדיינין הא בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר, והיינו דקאמר למורא ניתן לא להשבון, כלומר, מיראת שמים מחזיר אבל לא נתן להשבון בבית דין. ובתוספתא (פ"ה ה"ט) שנו, המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר, וההיא כר' יוחנן מתניא מדקתני ועשה תשובה, דאלמא הא לא עשה תשובה לא, ואפילו הכי קתני כשעשה תשובה חייב להחזיר. ומיהו לענין פסק הלכה לא נפקא לן מידי, דכר' אלעזר קיימא לן ביוצאה בדיינים, וכדאמר רב ספרא בסמוך (סב, ב), כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירים ללוה רבית קצוצה וכר' אלעזר.

ור' אלעזר אמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין מסתברא לי, דלא יוצאה בדיינין לרדת לנכסיו קאמר, אלא שהוא מצוה להחזיר, מדכתיב וחי אחיך עמך, ובמצות עשה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו וכדאמרינן בכתובות פרק הכותב (כתובות פו, א) אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה דרב יהושע לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי, אמר ליה, תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל מצות עשה, כגון עשה סוכה איני עושה, טול לולב איני נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו. ותדע לך דאי לא, בנים נמי ליחייב לאהדורי בהניח להן אביהן אחריות כדרך שאמרו (ב"ק קיא, ב) מאי שנא מפני כבוד אביהם, מדינא נמי חייבין, כדרך שהן חייבין בגזלן בגזלה קיימת (ב"ק שם), אלא כדאמרן דליכא אלא מצות עשה דוחי אחיך עמך וכפיית (הגזל) [המצוה] איכא, לרדת לנכסיו ליכא, כך נראה לי.

אף גנבת ממון בכלל היתה ולא הוצרך לומר לא תגנובו האמור בגנבת ממון אלא שאע"פ שלא היתה כונתו לעיקר גנבה ולעכב על מנת לצערו או אפי' שכונתו לטובה שיודע בחברו שאינו מקבל מתנה הימנו וגונב לו כדי שישלם לו כפל או ארבעה וחמשה הכל אסור:

אף לאו של משקלות והוא לא תעשו עול וכו' בכלל אלו היתה ולא הוצרך אלא לחייב הטומן משקלותיו במלח כדי לחסרן ולמכור בהם וחיובו משעת הטמנתו אע"פ שלא מכר בהם עדין ויש מפרשים בענין הטמנת משקלותיו במלח שהיו עושין כן כדי ללחלחן ולהכבידן בשעה שהיו רוצין ליקח בהם וראשון נראה יותר:

זה שנכללו בלאו זה מדה ומשקל ומשורה מדה זו מדת קרקעות שאם באו לו שני אחים או שני שתפין לחלוק להם קרקע לא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים באותו חבל עצמו שהחבל לח בימות הגשמים ומתפשט כל צרכו כך פרשוה חכמי הצרפתים ויש שבאין בה מצד הקרקע ואף בקנה לא יעשה כן שהקרקע מתבקע בימות החמה ומתפשט אילך ואילך ונמצא שהנוטל חלקו בימות הגשמים נוטל יתר מדאי ולא יראה כי במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח על הדרך שביארנו והוא נאמר על מדת היבש במשורה זו מדת הלח והזהירו שלא ירתיח ר"ל שלא ימהר למלא כליו של לוקח עד שיעלה היין רתיחה ויראה כמלא ואינו מלא וכן כל כיוצא בדברים אלו ואם משורה שהיה מקובל אצלם שלא היתה אלא אחד משלשים ושלשה בלוג הזהירה תורה קל וחומר הין וחצי הין ושאר המשקלות ויש מפרשים במה שאמר אחד משלשים ושלשה בלוג שעל גירומי הרתיחה הוא אומר כן ופירשו במשורה המדה הקטנה מאותם שהוזכרו בתורה וזו היא רביעית ההין שהן שלשה לוגין שההין בעצמו י"ב לוגין והגירומין הם אחד ממאה כמו שיתבאר בבבא בתרא וחלק אחד ממאה לרביעית ההין הוא אחד משלשים ושלשה בלוג ושלש פעמים שלש ושלשה הן מאה בקרוב ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כפירוש ראשון:

דברים אלו ר"ל רבית ומשקלות מתוך שאפשר לעשותם שלא ירגישו בהם בני אדם הוזכרה בכלם יציאת מצרים לומר אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו ביד גוי ומלוה אותם לישראל ברבית ר"ל שמפקיד מעותיו לגוי להלוותם לישראל ברבית ויש מפרשים שהוא מלוה אותם לישראל ברבית ואומר של גוי הם אע"פ שמעמידו אצל הגוי וגוי נוטל ביד וכן אני עתיד ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח וכיוצא בה מן הדברים שאין הלוקח מרגיש בהם וכן בציצית הוזכרה בו יציאת מצרים ליפרע ממי שתולה קלא אילין והוא צבע דומה לתכלת שאין דמיו יקרים ותולה אותם בבגדו ואומר תכלת היא אף בפרשת איסור שרצים הוזכרה בו יציאת מצרים ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאים עם קרבי דגים טהורים ומוכרן והלוקח סומך על סימני קצתם או על עדות המוכרן:

מה שכתבנו באונאה שלא היה המתאונה יודע בה עד שנאמר שמחל שמשמען של דברים שהגזל והרבית ניתנין לימחל מקצת גאונים חולקין מיהא ברבית והוא שהם כתבו שהלוה שמחל למלוה רבית שכבר גבה או שעתיד לגבותו או שנתנו לו במתנה אפילו קנו מידו אין זה כלום שכל עצמו של רבית מחילה היא ומחילה זו היא שאסרתה תורה ואף ברבית של דבריהם כן ומ"מ גדולי המחברים כתבו שמאחר שהלוה יודע שיש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שהנגזל יכול למחול ויראה לי מ"מ שאין המחילה מועלת אלא לענין הדין שאין יוצאה בדיינין אבל לענין איסור לא נפקע במחילה ומ"מ מדברי גדולי המחברים נראה שאף לענין איסור המחילה מועלת ונראים דבריהם שאם לא כן היאך אמרו על מלוי ברבית שהחזירו שאין מקבלין מהם מ"מ לדעת האומרים שאין המחילה מועלת בה אתה צריך לשאול מה שאמר בכאן אונאה לא ידע דניחול שיראה מזו שהרבית יש לו מחילה כמו שביארנו אפשר לפרש לדעתם שאלמלא לא נכתב איסור הרבית והגזל לא היינו אוסרין אותו מטעם אונאה שהאונאה אפשר שאינה נודעת לעולם ואין שם מחילה ועון אונאה במקומו ובאלו הייתי אומר שנמחלין הא מ"מ מכיון שנכתבו אומר אני מיהא ברבית שאין בן מחילה הואיל וכל עצמו מחילה היא ואעפ"כ נאסר:

כל אלו הלאוין שהזכרנו אין בהם מלקות שהרי נתנים הם להשבון והרי הן לאו הניתק לעשה:

בד"ה שתולה קלא אילן בבגדו כו' אע"ג דעובר על מצות ציצית מ"מ כו' עכ"ל בכל אינך ניחא להו שהוא מכשיל או גוזל את חבירו כגון בשרצים שהוא מערב בהם טמאים ומכשיל את חבירו וכן ברבית שחבירו סבור לתת לעובד כוכבים רבית ולא לישראל וכן במשקולת שהוא גוזל את חבירו בלי ידיעתו כתב רחמנא יציאת מצרים לומר לך שאף שחבירך אינו מבחין בזה אני הוא שהבחנתי כו' אבל בציצית שתולה קלא אילן בבגדו דמשמע בבגד שלו לא שייך לומר על עבירה זו שעובר על מצות ציצית בינו לבין עצמו אני הוא שהבחנתי כו' דא"כ בכל מצות עשה ול"ת שאדם עובר בינו לבין עצמו לכתוב יציאת מצרים ולכך הוצרכו לומר לעבור עליו משעת תלייה שיהיה לו עונש על המחשבה שחשב לעבור בזה על מצות ציצית ומיהו הרא"ש כתב גם בציצית דמיירי נמי בכה"ג שתולה קלא אילן ומוכרו לאחרים דהשתא הוה שפיר אני הוא שהבחנתי כו' ככל אינך אבל התוס' לא משמע להו לפרש הכי דא"כ הל"ל שתולה קלא אילן בבגדים ומוכרן לישראל כדאמר בשרצים אבל בבגדו משמע בבגד של עצמו ומהרש"ל כתב בזה דרך אחרת ואין להאריך בדחוקים ודו"ק:

בד"ה רבא אמר כו' לא בא אלא ליישב הברייתא דהתם למ"ד לאו כרשות לוקח כו' עכ"ל יש לדקדק דהא לרבי יוחנן ניחא הך ברייתא בפשיטות למ"ד נמי לאו כרשות לוקח ואע"ג דליכא שינוי רשות אין חייבין להחזיר דאבוהון נמי אינו חייב להחזיר דלא ניתן להשבון והא דנקט בדידהו הא משני לה תלמודא בשמעתין איידי דקא בעי למיתני סיפא הניח להן אביהן כו' תנא נמי רישא בדידהו ודוחק לומר באבוהון למיתה ולמורא ניתן ולא להשבון אבל הבנים חייבין להשיב דלא ניתנו למיתה ולמורא ונראה לומר לרמי בר חמא התם דקאמר אהך ברייתא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי וס"ל ע"כ כר"א דיוצא בדיינים דלר"י א"נ דלאו כרשות לוקח אין חייבים להחזיר דאבוהון נמי אינו חייב להחזיר ולפי סברתו קאמר רבא דאפי' לר"א איכא ליישב הברייתא כמ"ד לאו כרשות לוקח דלדידיה קא מזהר רחמנא כו' ודו"ק:

גמ' היינו גזל מעליא לעבור עליו בב' לאוין וליכא לאקשויי למה ליה לאוקמי לטומן משקלותיו במלח לוקמי' דעושה משקל גדול ממש וכי תימא היינו גזל מעליא לוקמיה לעבור עליו בשני לאוין משום דזה כתוב בהדיא לא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה וכו' והא דפריך לאו דכתיב במשקולת למה לי לא פריך אלא אלאו דכתיב בפרשת קדושים לא תעשו עול וגו' במדה במשקל דמשמע דלא ישקול ממש בידיו בפחות ויתר כדי לגזול את חבירו למה לי הא בכלל גזל הוא ולכך צריך לאוקמי לטומן משקלותיו במלח:

רש"י ד"ה שהבחנתי במצרים הרי שבאו עשרה רווקים וכו' כתב זה משום דהוקשה לרש"י מה הבחנה שייך הכא הא מסתמא הגדול והבכור שבבנים הוא הבכור והקטן ממנו אינו בכור לכך פי' שלפעמים היו חמשה או עשרה בכורים לאשה א' וק"ל:

תוס' ד"ה שתולה קלא אילן בבגדו וכו' ואע"ג דעובר על מצות ציצית וכו'. דברי התוס' הללו צריכין עיון דמאי איכפת בזה דעובר על מצות ציצית הא לעיל גמי גבי תולה מעותיו בעובד כוכבים עובר ג"כ על איסור רבית ואפי' הכי אצטריך קרא לאשמועינן דהשם יתברך הוא מבחין ויודע הנסתרות והערמומיות של בני אדם ומענישן עליהן ואם כן הכא נמי גבי מצות ציצית וכן נמי לקמן גבי מערב קרבי דגים טמאים בקרבי דגים טהורים וכבר נדברו בו דברים ופירושים שונים והמחוור שבכלם נראה לפרש כוונת התוס' בזה הוא שהתוס' סבירא להו דהא דקאמר שתולה קלא אילן בבגדו הוי פירושו בבגדו של עצמו שהוא לובש ומתכסה ותלה בו קלא אילן במקום תכלת ולכך הוקשה להו להתוס' והלא הוא עובר על מצות ציצית ומה ערמה שייך בזה ולמי מרמה דלעצמו לא שייך רמאות וכי הוא מדמה את עצמו ואם הוא מואס במצות ציצית ורצונו לעבור עליה למה לי למתלי קלא אילן בבגדו יתלבש בבגדו בלא שום ציצית כלל דבשלמא נבי תולה מעותיו בעובד כוכבים הוא עושה כן לרמות את חבירו כדי ליקח ממנו רבית דאם היה יודע חבירו שהן מעותיו של עצמו לא היה לוה אותן ברבית דאיסור רבית אוסר רחמנא ללוה כמו למלוה וכן גבי מערב קרבי דגים טמאים בטהורים הוא עושה כן כדי לרמות בני אדם למכור להם טמאים בטהורים להרויח דמסתמא הטהורים דמיהן יקרים יותר מן הטמאים אבל גבי ציצית שתולה קלא אילן בבגדו מה רמאות שייך בזה ולמה יעלה על דעתו לעשות כן דאצטריך קרא להזהיר על זה ולהודיע שהוא מבחין בזה לכך פירשו מכל מקום אצטריך לקרא לאשמועינן וללמוד מיניה דעובר עליה משעת עשייה אע"ג דעדיין לא לבשו וכלל הענין דלא אצטריך קרא לאשמועינן דהקב"ה מבחין רמאתו אלא עיקר קרא אתא למילף מיניה היכא דתלה קלא אילן בבגדו עובר משעת עשיה זהו תמצית פירוש זה בדבור זה אלא שגם על הפירוש הזה יש להקשות דכיון דהסברא היא שאין אדם תולה קלא אילן בבגד של עצמו דלא שייך לרמות את עצמו א"כ הדרא קושיא לדוכתא למאי כתב לן קרא לאשמועינן לעבור עליו משעת עשיה ואיך ימצא שיתלה אדם קלא אילן בבגד של עצמו כיון דאין רמאות כלל בשל עצמו למה יתלה קלא אילן בבגדו כלל ועוד יש לדקדק דכיון דכתבינן דבבגד של אחרים הוי אתי שפיר דלרמות אחרים הוא עושה א"כ תקשה לך מנא לה להגמרא דקרא איירי דתולה קלא אילן בבגד של עצמו ומכח זה מוכרחים אנו לומר דאצטריך קרא לעבור עליו משעת עשיה דלמא אתי קרא בתולה קלא אילן בבגד ומוכרו לאחרים בשל תכלת ומרמה את הבריות דאצטריך שפיר כמו גבי רבית ושרצים דבסמוך וכמו שכתב הרא"ש דבתולה קלא אילן ומוכרו לאחרים בשל תכלת איירי ויש לפרש כוונת התוס' בענין אחר דלעולם התוס' ס"ל כפירוש הרא"ש דאיירי בתולה קלא אילן בבגד ומוכרו לאחרים דומיא דכל הני דשמעתין כמו גבי רבית ושרצים בסמוך והשתא עושה שתי דעות אחת שמרמה את הבריות וגוזל את הרבים שמוכר להם קלא אילן שהוא בזול שדמיו מועטים בשל תכלת שדמיו יקרים בתכלית היוקר ועוד שנית שהוא מבטל רבים ממצות ציצית וגורם שהלובשם עובד על מצות ציצית ואם כן קשה למה לי קרא דיציאת מצרים גבי מצות ציצית דהא כיון דכתיב יציאת מצרים גבי רבית דהקב"ה מבחין ומעניש את הרמאי דאין שם כי אם איסור רבית לחוד כל שכן בציצית דעושה ב' דעות כמו שכתבנו ולכך תירצו התוס' דמכל מקום אצטריך קרא גבי ציצית לעבור עליו תכף משעת עשיה והשתא עולה הכל כהוגן אלא שיקשה עלינו דלפי זה הא גבי שרצים נמי תקשה לך למה לי דכתב יציאת מצרים ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאים בשל טהורים הא אתי נמי במכל שכן מרבית דהא גבי קרבי דגים נמי עושה שתי רעות דגוזל את הבריות וגם מכשילן במאכל אכילת איסור שרצים דהא על כרחך קרבי דגים טמאים הם בזול ואיגם כ"כ ביוקר כמו קרבי דגים טהורים דאם לא כן למה מערב אותן וצריך לומר דלפי זה גבי קרבי דגים נמי אצטריך קרא לעבור עליהם משעת עשיה ואין להקשות תרתי למה לי דאין האיסורים דומין זה לזה דהא בלאו הכי כתב קרא גבי טומן משקלותיו במלח לעבור עליו משעת עשיה וכתב גם כן גבי ציצית יציאת מצרים לתולה קלא אילן בבגדו לעבוד עליו משעת עשיה אבל מכל מקום אי הוה גבי ציצית תרי איסורין כגון איסור גזלה וגם איסור דעובר על מצות ציצית כדלעיל על כל פנים הוה ילפינן מיציאת מצרים דכתיב גבי רבית במכל שכן כדלעיל ולכך הוכרחו התוס' לתרץ דאצטריך קרא לעבור עליה משעת עשיה ודברי ספר חכמת שלמה מה שכתב בפירוש דבור זה רחוקים הם בעיני כי אין לשון התוס' סובלתן וק"ל וע"ש:

לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי כתב רש"י דמרבית ואונאה מצי למילף. וקשה לי למה כתב כן דהא מאונאה לחוד שמעינן ליה דהא ליכא למפרך מה לאונאה שכן לא ידע דניחול דגנבה נמי הכי הוא ואפשר שכתב כן למאן דאמר ליסטים מזויין גנב הוא משום דמטמר מאינשי ובההוא איכא למפרך מה לאונאה שכן לא ידע דניחול אבל מרבית ואונאה שמעינן לה שפיר. הריצב"ש ז"ל.

לא תגנובו למה לי וכו' דהא אתיא. והוה ליה למימר כדי לעבור עליו בשם גנבה אלא דאשכח ביה אצרכתא בגופה. וכן לאו דמשקלות נמי לטומן משקלותיו במלח. הראב"ד ז"ל.

על מנת למקט יש מפרשים דמיירי שהוא אינו רוצה לעכב הגנבה בידו אלא הוא גונב כדי לצערו. ולא נראה דהא מעשים בכל יום שעושים כך. לכך יש מפרשים דודאי בדעתו לעכב הגנבה בידו אבל אינו גונב בשביל שום הנאה אלא כדי לצערו.

שלא יטמין משקלותיו במלח פירש הקונטרס כדי להכבידם. וכתב רבינו תם דבמוכר מיירי דומיא דמשורה דשלא ירתיח. ואומר רבינו תם לפי שהמלך מיקל המשקולת וכו' ככתוב בהגהת מימונית פרק ח' מהלכות גנבה. ומשורה שלא ירתיח קל וחומר ומה משורה וכו'. ואם תאמר היכי דמי אי דליכא שוה פרוטה מאי איסורא איכא ואי איכא שוה פרוטה וכו' כדכתבו בתוספות פרק הספינה (בבא בתרא דף פט:). שלא ימדוד לזה בימות החמה וכו'. פירש רש"י ז"ל לפי שחבל המדה וכו' ולדבריו דוקא במודד בחבל ואם כן הוה ליה למימר שלא ימדוד בחבל לזה בימות החמה וכו'. ושמא מפני שדרך הראשונים היה למדוד בחבל. ורבינו תם ז"ל פירש שהקרקע מתבקע וכו' כמו שכתב רשב"ם שם ודבר של תימה הוא. שלא ירתיח פירש רש"י ז"ל שהמרותחת עולה וכו'. ורבינו חננאל פירש שמכח מהירות שפיכתו נעשית המדה גדושה ונתאנה מוכר לוקח. והראשון נראה עיקר. דפשטיה דקרא אזהרה למוכר הוא. הרשב"א ז"ל. ומצאתי בשטה בשם רבינו תם שלא ירתיח פירוש שלא יחמם וימכור בלח אלא ימכרנו צונן לפי שכשהוא חם הוא מוסיף במדה. עד כאן.

ומה משורה שהיא אחת מל"ח בלוג וכו' כתב הרב אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל בספר די העובדים שחבר בלשון ערב"י וזה לשונו מועתק. שיעור המשורה היא רובע שמינית ושמינית חצי רביעית והיא מדה תכיל שלשה דראה"ם ורביע מהדראה"ם של מצרים בקירוב. עד כאן.

שתולה מעותיו בעכו"ם וכו' הקשו בתוספות והלא אפילו יהא אמת וכו'. ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וזה לשונו: הא דמשמע הכא דאם היה אומר אמת דשל נכרי הוא היה מותר להלוותן לישראל היינו דוקא היכא שהם פקדון בידו מן הנכרי ואין לו רשות להוציאם אלא להלואה בשביל גוי ברבית והימניה הגוי לישראל וכל האחריות על הגוי ואין הגוי חושש להכיר הלוה שסומך שיאמר לו הישראל ובכהאי גוונא מותר. והכי אמרינן בירושלמי ישראל שמינהו גוי סנטר או אפטרופוס אסור ללות ממנו ברבית זה הכלל כל שהוא ברשות ישראל אסור ברשות גוי מותר. עד כאן.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו אסור לישראל להפקיד מעותיו לגוי כדי שילוה אותם לישראל ברבית. נראה לומר שאין איסור זה אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול כיון שלא העמידו הגוי הנפקד אצל ישראל המפקיד וצריך עיון כיון דאינהו לא מיפקדי דהא כתיב לנכרי תשיך משום ולפני עור נמי ליכא דהא שרי ליה לאוזופיה לישראל ברביתא ומשום שליחות נמי ליכא איסורא דהא אין שליחות לגוי דכתיב גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וצריך עיון ודבר זה נמצא בהגהה בהלכות ישנות מספרד מוגהות מדברי גאונים והר"מ נראה שהלך בדעת זה וכתב אסור לאדם לתלות מעותיו ביד גוי כדי להלוותם לישראל ברבית. נראה לומר שהיה דעתו לפרש ההיא מימרא דהתולה מעותיו בגוי ביד גוי שילוה אותם לישראל ברבית וכן נראה שפירוש זה עיקר דאי סלקא דעתך דבישראל שאומר שהוא מלוה של גוי והם של עצמו קמיירי מאי איריא תולה מעותיו בגוי והם של עצמו ואומר של גוי הם שהוא אסור אפילו מעותיו של גוי נמי שהפקידם אצל ישראל להלוותם ברבית אסור לו להלוותם דהא אין הגוי עושה שליח ואינו נעשה שליח ואף על גב דלא קרינן ביה כספך המיוחד לך כיון שאין הגוי באמצע בשעת ההלואה אסור הוא משום אל תקח מאתו נשך ומשום לא תשימון עליו נשך ומשום ולפני עור וכמאן דמוזיף מדיליה דמי והא משנה שלמה היא מלוה מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל ובודאי צריך שיהא אחריותן על הגוי ויעמוד שם בשעת ההלואה והישראל כמו סרסור הוא עומד ביניהם ובכהאי גוונא שרי ואי לא אסיר דהכי קמפרש לה לקמן בגמרא כיצד ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו וכו' וכן מפורש בירושלמי מעות גוי שביד ישראל אסור להלוותן ברבית כל שהוא באחריות ישראל אסור ואם הוא באחריות הגוי מותר. עד כאן.

שתולה קלא אילן בבגדו וכו' ומחזיק עצמו כחסיד וגם מאנה ומרמה אחרים שמוכר להם קלא אילן שרואין שגם הוא עושה ממנו ציצית. ה"ר יהונתן.

בתוספות בד"ה שתולה קלא אילן בבגדו ואף על גב דעובר על מצות ציצית מ"מ איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה עכ"ל. כל מפרשי תוספות האריכו בזה הדיבור וביותר תמצא בחידושי מהר"ם ז"ל אמנם לענ"ד דברי התוס' מבוארין כפשטן דקשיא להו בשלמא בריבית ומשקלות שעיקר עונש הלאוין שלהם מסור לבית דין להוציא הגזילה ממנו בדיינים ואף למ"ד דריבית אין יוצאה בדיינים הרי עונשו מסור לב"ד להלקותו דתו לא מיקרי לאו הניתק לעשה וכל זה במי שחטאו ידוע אבל בתולה מעותיו בעכו"ם או טומן משקלותיו שאין עונשו מסור לב"ד הוצרך הכתוב לומר דאפ"ה ב"ד של מעלה אין מנקין אותו ועונשו מסור לשמים שהוא המבחין במצרים כו' משא"כ הכא בציצית שהיא מצות עשה אם כן מקשו התוספ' שפיר ל"ל קרא דיציאת מצרים דמילתא דפשיטא היא שכך עונש יש במי שלובש קלא אילן כמו העונש של מי שאינו לובש ציצית כל עיקר וע"ז כתבו דאיצטריך לעבור עליו משעת תלייה כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודו"ק:

מיהו הרא"ש ז"ל כתב דהאי שתולה קלא אילן בבגדו היינו שמוכרו לאחרים בחזקת תכלת ופירושו נ"ל מוכרח שהוא אליבא דהלכתא דהא קי"ל תכלת אינו מעכב את הלבן ובדיעבד יוצא בלבן לחוד ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצוה מן המובחר ואם כן לפ"ז קשה ל"ל קרא דיציאת מצרים בציצית דהא קלא אילן לא גרע מיהא מלבן כדאיתא להדיא בפ' התכלת אי לאו משום גזירה ע"ש ואם כן מדאורייתא שרי לכתחלה לעשות קלא אילן אלא שאינו מצוה מן המובחר כמו תכלת ואם כן לא שייך שום רמאות בזה אע"כ דמיירי במי שמוכרו לאחרים וק"ל:

בפרש"י בד"ה עד כאן יכין רשע כו' שאם מת והניח לבניו כו' והכי תני לה בתוספתא עכ"ל. ובסמוך פירש"י יכין האב שהוא רשע וימות ולא יהנה והבן כו' עכ"ל וצ"ע למה לא פירש כמו כן כאן שלא יהנה האב ובסמוך לא היה לו לפרש כלום. ויש ליישב דכאן לא שייך לפרש כן דאם כן מאי מקשה ע"כ ותו לא דוודאי הכי הוא דע"כ יכין רשע שלא יהנה אבל מכאן ואילן לא שייך יכין רשע דבאבק ריבית נהנה הרשע עצמו ומש"ה נזהר רש"י לפרש כן והיינו משום דבאמת עיקרא דמילתא אילבש צדיק קאי וזה שכתב רש"י והכי תני לה בתוספתא פי' דשם מוכח דאבן קאי דלענין שיהא האב חייב להחזיר ויכין רשע שלא יהנה לא משמע מידי בתוספתא דאדרבא משמע להיפך דקתני התם מלוה בריבית שעשה תשובה חייב להחזיר מת והניח לבניו אין חייב להחזיר ועל זה נאמר יכין רשע וילבש צדיק ואם היה דבר מסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם עכ"ל התוספתא ואם כן משמע לכאורה דדוקא משום תשובה חייב להחזיר ולא מדינא ואף על גב שיש ליישב אליבא דמ"ד יוצאה בדיינים דהא דקתני ועשה תשובה משום סיפא נקטיה דבכה"ג שייך לחלק בין דבר מסויים לשאר דברים דאף ע"ג דעשה תשובה אפ"ה אין חייבים להחזיר משום כבוד אביהם אלא דווקא בדבר מסויים אבל כשלא עשה תשובה דלא שייך כבוד אביהם פשיטא שאינן חייבים להחזיר שום דבר אלא דמ"מ לענין הוא עצמו לא מוכח מידי אע"כ דעיקרא דמילתא אילבש צדיק קאי ומש"ה מקשה שפיר ע"כ ותו לא אבל למאי דמשני אלא אפי' עד כאן פרש"י שפיר דריהטא דלישנא הכי הוא אפי' עד כאן דחמור דאמרינן ביה יכין רשע שלא יהנה וחייב להחזיר אפ"ה ילבש צדיק ומה שהכריח לרש"י לפרש כמ"ד יוצאה בדיינים יבואר בסמוך ודו"ק:

בגמרא אלא אפי' עד כאן יכין כו' ויש לתמוה דאם כן מאי ענין זה לכאן על מה שרוצה לתרץ דוקיא דלישנא דמתני' ונראה בעיני דמשום דעיקר החילוק בין ריבית דאורייתא לריבית דרבנן רוצה לומר עכשיו דריבית קצוצה יוצאה בדיינים משא"כ באבק ריבית כדפרש"י להדיא בד"ה ע"כ ריבית קצוצה והוכרח לפרש כן דאל"כ לאיזה ענין קאמר ע"כ ריבית קצוצה אי משום דזה דאורייתא וזה דרבנן הא כבר קאמר הכי לעיל ע"כ של תורה כו' אע"כ דעכשיו בא לחדש ולומר מה בין של תורה לשל דבריהם שזה יוצא בדיינים וזה אינו יוצא כן נ"ל ביישוב לשון רש"י ומשום דלכאורה נראה שאם היה הטעם בחזרת הריבית משום דה"ל גזל גמור כדמשמע קצת לעיל בסוגיין גבי ל"ל דכתיב לאו בריבית וכמ"ש התוספ' בפרק הגוזל בתרא דף קי"ב דה"ל נתינה בטעות אם כן לפ"ז לא היה מקום לחלק בין ריבית קצוצה לאבק ריבית דכיון שאסרו חכמים אבק ריבית ה"ל נמי נתינה בטעות דהפקר ב"ד הפקר אלא דבאמת חזינן דטעם חזרת הריבית לאו משום השבת הגזילה הוא דאל"כ אמאי ילבש צדיק דבגזל גמור הבנים נמי חייבים להחזיר וקרא קאמר וחי אחיך עמך משמע דלבריה לא אזהר רחמנא וע"כ דלאו גזל הוא אלא שהתורה חייבתו להחזיר ומש"ה באבק ריבית פטור לגמרי כן נ"ל המשך הענין ודו"ק:

שם בגמרא אמר ר' יצחק מ"ט דר' יוחנן כו' לכאורה יש לתמוה אמאי לא קאמר דטעמא דר"י דאזיל לשיטתו דס"ל בפרק אלו נערות דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם והכא כיון דאיכא כמה לאוין בריבית ס"ל לר"י דאיכא מלקות ומש"ה לא משלם דקי"ל אין לוקה ומשלם. ונראה בעיני דהא דקאמר רבי יוחנן בעלמא מילקא לקי ממונא לא משלם היינו דווקא היכא שהלאו אינו מחמת הפקעת ממון חבירו כגון מוציא שם רע ועדים זוממין ואונס ומפתה משא"כ היכא שהלאו בא מחמת ממון לא שייך מלקות כלל דה"ל כגזל דגלי קרא בהדיא והשיב את הגזילה וכן הוא מן הסברא דאטו משום מלקות של זה נפקיע ממונו של זה שכנגדו כיון דממון גמור אית ליה גביה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות סנהדרין דכל לאו שניתן לתשלומי ממון אין לוקין עליו וע"כ אין הטעם משום לאו הניתק לעשה דהא קתני התם כללא בפני עצמו וכן כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו ומה שלא כתב באמת הטעם בגזילה משום לאו הניתק לעשה מבואר אצלי ואין כאן מקומו יעדתי לפרשה בעזה"י בפ' אלו הן הלוקין דף ט"ז כי שם מקומו ע"ש בתוספות ואם כן המקשה דהכא דמקשה מאי טעמא דר"י דע"כ ס"ל דמסברא חיצונה ודאי משמע דאיסור ריבית הוא משום גזל כדקאמר רבא לעיל ואם כן ממילא יש לומר דניתן לתשלומין ולא למלקות אי לאו דמייתי מקראי ובזה נתיישב ג"כ דבלא"ה קשה מאי קאמר מ"ט דר"י ותיפוק ליה כיון דדריש וחי אחיך עמך לכדר"ע אם כן לא מצי סבר כר"א דהא ר"א מצריך ליה קרא להכי ולפמ"ש א"ש דמסברא חיצונה וודאי משמע דניתן להשבון משום גזל ואליבא דר"א יבואר בסמוך ועוד יש ליישב קושיא ראשונה דאי ס"ד דמשום מלקות פטר ליה מתשלומין אמאי פסיקא ליה מילתא הא זימנין דליכא מלקות כגון דלא אתרו ביה אלא שהראשון נ"ל עיקר ודו"ק:

בתוספות בד"ה רבא אמר כו' אף ע"ג דרבא משני כו' לאו משום דס"ל כר"א דהא הכא דריש כר"י אלא לא בא אלא ליישב כו' עכ"ל. והא דלא ניחא להו לפרש להיפך אפילו תימא רבא כר"א ס"ל והכא טעמיה דר"י מפרש אפשר דלישנא דרבא הכי דייק להו מדקאמר מגופא דקרא שמיע ליה משמע דדרשא פשוטה היא בעיניו ואם כן מסתמא לא פליג א"נ דעיקר דיוק התוספות מהא דמסקו דלא קבע התלמוד דרשא דוחי אחיך עמך בסמוך משמיה דרבא. ולולי דבריהם היה נ"ל דגם בזה אין ראיה דלעולם אימא לך רבא כר"א ס"ל דריבית ניתן להשבון ולאו מטעמיה מוחי אחיך אלא מסברא דהא אסיק רבא לעיל דמדאסרה תורה ריבית ואונאה ילפינן בהצד השוה דטעם שניהם שוה שכן גוזלו ועיקר גזל מינייהו ילפינן וקרא דלא תגזול מוקי לה לכובש ש"ש ואם כן דריבית ואונאה גזל גמור נינהו ממילא ניתנו להשבון דקרא דוהשיב את הגזילה עלייהו נמי קאי והיינו טעמא דלא מצריך הש"ס קרא לענין חזרת אונאה אלא משום דמהאי סברא היה נראה דאף אם מת והניח הריבית לבניו מחוייבים להחזיר כמו בגזל וכן באונאה אליבא דמ"ד מלוה ע"פ גובה מן היורשים מש"ה מצריך רבא קרא דוחי אחיך עמך לענין שהבנים פטורים והיינו מגזירת הכתוב משא"כ בסמוך קאמר רב נחמן בר יצחק דעיקר הטעם דר"א בהשבון הריבית לאו משום גזל הוא אלא מקרא דוחי אחיך והטעם יבואר בסמוך ומשום הכי לא קבע הש"ס הטעם בשם רבא כן נ"ל. לולי דברי התו' שלא פירשו כן ודו"ק:

בגמרא אמר רב נחמן ב"י מ"ט דר' אלעזר כו' ולפי מ"ש בסמוך דמסברא חיצונה משמע דריבית ניתן להשבון דה"ל כגזל אי לאו דרבי יוחנן יליף מקרא דאינה יוצאה אם כן יש להקשות מאי מקשה מ"ט דר' אלעזר דלמא מסברא יליף לה כיון דלא דריש קראי דרבי יוחנן וליכא למימר דהיא גופא קשיא ליה לתלמודא קראי דר"י מאי עביד להו הא ליתא דאם כן אף למאי דמסיק דיליף לה מוחי אחיך עמך אכתי ה"ל לאקשויי והני קראי דר"י מאי עביד להו אע"כ שזה אין נראה להש"ס קושיא משום דכיון דפליגי תלתא אמוראי בטעמיה דר"י ואם כן ע"כ צ"ל שכל אחד מהנך אמוראי דריש לאינך קראי למילתא אחריתא ואם כן פשיטא יש לנו לומר דר"א ס"ל ככולהו לענין זה דמוקי לכולהו הנך דרשי למילתא אחריתא ואם כן הדרא קושיא קמייתא לדוכתא. ויש ליישב עפ"י מה שדקדקו הפוסקים הביאם הנימוקי יוסף בשמעתין דהא דקאמר ר' אלעזר לשון יוצאין בדיינים היינו שהדיינים כופין אותו לקיים מצות עשה דוחי אחיך אבל מ"מ אין הב"ד יורדין לנכסיו כמו בשאר גזל מדלא קאמר חייב להחזיר ע"ש וכן הוא בש"ע י"ד סי' קס"א ואם כן מקשה שפיר מ"ט דר"א דהא ליכא למימר משום דחשיב ליה גזל דאם כן אמאי נקיט לשון יוצאה בדיינים הל"ל חייב להחזיר דהוי משמע שיורדין לנכסיו וכן אם מת חייבין הבנים לשלם אע"כ דבאמת לא חשיב ליה גזל ואפ"ה קאמר דיוצאה בדיינים ומש"ה צ"ל דהכי יליף לה מקרא דוחי אחיך עמך כו' כי היכי דניחי וממילא משמע שאין זה אלא מצות עשה ומש"ה אין יורדין לנכסיו וכן אם מת שאין חייבים להחזיר ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דאי ס"ד דריבית ה"ל גזל גמור משום זכיה בטעות אם כן אבק ריבית נמי דלאחר שאסרו חכמים ה"ל זכייה בטעות והדר ה"ל גזל ומדמחלק ר"א בין ריבית קצוצה לאבק ריבית ע"כ דלאו גזל מיקרי ודו"ק:

גמרא מה טעמא דר"י מ"ט דר"א. לכאורה קשה אי דסברא החיצונה דרבית קצוצה יוצאה לא בעי טעמא. ואם מסברא החיצונה אינו יוצאה לא בעי מ"ט דר"י. והיה נראה כפי המבואר בפ"ב דתמורה דלרבא דאמר כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני. מהראוי דר"ק יוצאה. ולמאן דס"ל א"ע מהני מהראוי דא"י אלא דמסיק התם דאיכא סברא לכאן ולכאן מקראי וכדהכא. וא"כ י"ל הא דבעי מ"ט דר"י היינו דלמה דקיי"ל כרבא היה הדין דיוצאה. ומה דבעי מ"ט דר"א היינו דבעי לאסוקי דדברי ר"א לכ"ע אף לאביי באופן דבעי לאסוקי דפלוגתא דר"י ור"א בין לאביי בין לרבא מש"ה בעי הטעם דתרווייהו דמסברא י"ל דתלי' באביי ורבא. וביותר י"ל דהא דפריך מ"ט דר"א ולא ניחא ליה בטעמא דרבא דא"ע לא מהני דלהך טעמא גם אבק רבית יהא הדין דיוצאה. דגם מלתא דרבנן בכלל דא"ע לא מהני כמ"ש האחרונים גבי קונה בשבת. אע"כ דלאו מה"ט אתינן עלה. ולזה משני דילפי' מקרא דוחי אחיך עמך. והא דבאמת דגם לרבא דא"ע לא מהני אבק רבית א"י היינו מהא דדרשי' לברי' לא אזהר. מזה מוכח דהכא ברבית הוא דא"ע לא מהני דמיד שקבל קנאה. ואפי' בע"ח לא הוי רק דמוטל עליו עשה להחזיר הרבית מש"ה אבק רבית דליכא עשה אינו יוצאה: גם י"ל דמאי דפרכי' מ"ט דר"א היינו דמסתמא קאמר אף דאתרו ביה דיוצאה בדיינים ויקשה הא קיי"ל בכל מקום דמלקא לקי ממונא לא משלם. וה"נ נימא הכא ואף דלס"ד כל כמה דלא ידעי' קרא דוחי אחיך עמך דמיניה ילפי' דלברי' לא אזהר הדין דלא זכה כלל ברבית כי יש גזילה בידו. כמ"ש תוס' ב"ק (דף קיב ע"א) וא"כ ל"ש בי' אינו לוקה ומשלם כיון דהוי בעינא כמו דקיי"ל במחתרת. מ"מ הא סתמא קאמר אף בנאבד הרבית מידו דצריך לשלם מכיסו. ובזה יקשה הא אינו לוקה ומשלם. והא דפרכי' מ"ט דר"י היינו דר"י סתם קאמר אף בלא אתרו, א"כ דסתמא קאמר אף אם הרבית קיים דברשות הבעלים קאי. וק"ל:

תד"ה רבא אמר לא בא אלא ליישב וכו'. ע' במהרש"א. לפענ"ד בפשוטו ניחא דלמסקנא דקיימי' תנאי היא לא מדייקי' לומר דאיידי דתנא סיפא בדידהו אלא קיימי' בפשוטו דדיוקא הא אביהם חייב להחזיר. דהאי תנא סבר באמת דיוצאה בדיינים. א"כ אף דרבא לעצמו סבר דא"י. מ"מ ס"ל דהך ברייתא ס"ל דיוצאה. וא"כ ממה דיורשים אינן מחוייבים להחזיר נפשוט דרשות יורש כרשות לוקח והיה מהראוי לפסוק עכ"פ לענין זה כהברייתא. ולזה דחו דלברי' לא אזהר ופשוט. (ודע דלישנא דתוס' ב"ק (דף קיב ע"א) במ"ש ולכך אינם חייבים להחזיר דמע"פ אינו גובה מהיורשים. לשון זה תמוה דהא קיי"ל מע"פ גובה מהיורשים והיה להו לומר עדים דהמעות אלו הם מטלטלין ואינם משתעבדים) ובעיקר מלתא מבואר בסוגיא דב"ק הנ"ל במה דבעי רמב"ח להוכיח דרשות יורש כרשות לוקח דמי. והי' ס"ל דהמלוה לא זכה הרבית וכגזילה אצלו. לכאורה קשה למה דאיתא בח"מ (סי' צו סי"ג) בשם ת' גאון דאשה שלוותה אם תודה שממון ההלואה מצוי בידה משתלם המלוה ממנה. וע' בב"י שם דה"ה אם ההלואה בעצמו אינו בעין אלא מה דאתי מחמתייהו הוא בעין. ולמד מזה דיש לזה קדימה לשאר בע"ח כיון דשלו עדיין הוא בעין דאף דאין נקנה להלוקח ורק דמים הוא חייב ע"ש. ולמד כן מדברי הרי"ף פרק המקבל דמדמי לה לעסקא א"כ כי היכי דבלוותה גובה מבעלה אף דהוי כיורש ולוקח מ"מ כל שהמעות הלואה עדיין בעין גובה מלוה. א"כ ה"נ מהראוי בלוה שמת והלואה עדיין בעין דגובה מהיורשין אף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ה"מ כי היכי דגובה מהבעל ה"נ גובה מיורשים. א"כ מה בכך דרשות יורש כרשות לוקח דמי הא אביהם כשאר בע"ח והמעות שנקנה לאביהם עדיין בעין. בזה י"ל דזו גרע דבעלמא דמה שזוכה רק מכחה כגון בעל ויורשים בזה בבעין צריכים לשלם. אבל הכא דאביהם לא זכה בזה כלל והיורשים המה הקונים מדין שינוי רשות והוי כיתומים שקנו מטלטלין. אמנם לפ"ז יהא מוכרח דתוס' לא ס"ל כתשו' גאון (ומה דנקטו בקושייתם דאף אם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי'. הא אביהם זכה כשקיבל. והיורשים ירשוהו ואמאי גובה מהם הא מע"פ אינו גובה מהיורשים. או כמש"ל מטלטלי דיתמי לא משעבדי. ועדיפא היה להו להקשות דמה בכך דרשות יורש כרשות לוקח דמי הא באמת זכה אביהם במעות כשקיבל מהלוה, וא"כ המה באו מכחו וכיון דהמעות עדיין בעין לשתלם מהם ואולי דלא פסיקא להו להקשות בכח מדין זה. ולזה קושי' רק בדרך ממנ"פ) דמה הפרש יש בין אי רשות יורש כרשות לוקח או לא. הא בין כך וב"כ אביהם זכה במעות ונעשה רק בע"ח. ולפי תירוצם ניחא דלא זכה אביהם דהוי כגזל בידו. ושפיר י"ל כנ"ל כיון דהם זוכין מחמת עצמם מכח שינוי רשות הוי כיתומים שקנו מטלטלים. ויעויין בתשו' צמח צדק סי' קט"ז שהשיג על הב"ח דמדאמרי' להכי קרא לי' עסקא דמשמע דוקא בעסקא כיון דאין רשאי לאבדו. אבל בעלמא אע"ג דהוא בעין דהוי מטלטלין דיתמי מחלק שם בין זה לההוא דתשובת גאון הנ"ל דבעל אין לו זכות בממון אלא דאחרים הוא כיון שהוא בעין וממילא יטול הבע"ח ע"ש. והיינו דעכ"פ יש חילוק דיורשים דזוכים מעצמם משל אביהם זוכין גם בהלואה אף דהמעות בעין. אבל גבי בעל לא תקנו לו לזכות בשל אחרים במה שהוא בעין. ועדיין ל"ע לדינא. ובעיקר דברי תוס' שכתבו דרבא לעצמו ס"ל דרבית קצוצה א"י. הוא תמוה דהא מסוגיא דלקמן (דף סה ע"א) רבא אמר הלכתא מפקי' מיניה מבואר דס"ל לרבא דיוצא בדיינים. ויותר היה נ"ל לתרץ דרבא דאמר הכא מיתורא דקרא שמיע לי' ואליבא דר"י קאמר וליה לא שמיע ליה, וצע"ג:

"לֹא תִגְנֹבוּ", עַל מְנָת לְמֵיקַט (ויקרא יט, יא) הקשה הרב עיון יעקב ז"ל למה ליה למימר הא דכל שכן הוא אם אפילו לשלם תשלומי כפל שעושה לטובתו להנותו אסור ומכל שכן על מנת למיקט? ותירץ על מנת למיקט נמי לטובתו קאמר שיתכפר הצער על חטאיו עיין שם. והגאון חיד"א ז"ל תירץ שעושה לטובתו שיזהר בשמירת חפציו עיין שם. וקשיא לי בדבריו דלימוד זה ישנו גם בגונב על מנת לשלם תשלומי כפל דאז יתלמד לשמור ממונו דלאו כל שעתא מתרחיש ניסא שימצא הגניבה וירויח תשלומי כפל? ונראה לי בס"ד דהוה אמינא עושה על מנת לשלם תשלומי כפל גריע טפי שראוי שלא יעשה כן דמחזיק עצמו לרשע לפני בעל הגניבה ולפני אחרים והתורה צותה וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵהֳ' וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר לב, א) אבל על מנת למיקט שגונב בצנעה ומחזיר אחר כך בצנעה שאין שום אדם מכיר בו הוה אמינא דמותר.

אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר. מקשים הוה ליה למימר בין בכור לאינו בכור ולמה נקיט טיפה? ונראה לי בס"ד כי המצריות היו מזנות הרבה ואפילו עם הבנים שלהם ויזדמן שהאשה שוכב בעלה מצד אחד ובנה רווק מצד אחד והיה במחשך מעשיהם שבא עליה בעלה והטיל בה שכבת זרעו וגוברת בה טומאת תאותה ופונה אל בנה השוכב בצידה השני ומזנה עמו ונמצא הוטל בכריסה זרע בעלה וזרע בנה בבת אחת ומי יוכל לידע איזה טיפה נקלטה במעיה שנתעברה ממנה? ורק הקדוש ברוך הוא ידע זאת שהטיפה של בנה נקלטה במעיה והעובר נוצר ממנה והוא בכור לאביו שהוא בנה הרווק והרגו הקדוש ברוך הוא במכת בכורות. ולזה אמר אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה לְטִפָּה שההבחנה וההיכר הוא בטיפות שהיו במעיים שיש בהם טיפות של בעל וטיפות של בן הרווק שנכנסו בכריסה של אשה בזה את זה תכופין.

וּמִמִּי שֶׁתּוֹלֶה קְלָא־אִילָן בְּבִגְדוֹ, וְאוֹמֵר תְּכֵלֶת הוּא. מקשים מאי רבותא דהאי רמאות במצוה זו של ציצית משאר רמאות שעושין במצוות אחרים כגון אינו רוצה להפסיד שכר כתיבת פרשיות של תפילין אלא מניח חתיכת נייר בבתים ואומר מזוזה היא ומביא חוטין לבן מן השוק ומניח בבגדו ואומר ציצית הוא וכן כיוצא בזה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י) דהסטרא אחרא יש לה אחיזה יותר בגוון שהוא כמראה תכלת אבל התכלת עצמו שהוא מדם חלזון שאנחנו מניחין בציצית הוא קדושה גדולה ולכן לא היה נוהג אלא בזמן בית המקדש כי הלבן והתכלת הם רומזים לבחינה עליונה עיין שם. ולכן הגוון שדומה למראה התכלת נקרא קלא אילן כי קלא [131] גימטריא ס"מ [סמא־ל=131]. והנה ידוע שהסטרא אחרא מתאוה להתדמות לקדושה כדרך הקוף שטבעו להתדמות לאדם וכן הוא מנהג הסטרא אחרא על כן כיון שזה עושה מרמה במצוה זו להביא קלא אילן שהוא חלק הסטרא אחרא דפלוני במקום תכלת שהוא קדושה גורם שתכנס הסטרא אחרא במקום הקודש ויתקיים מה שנאמר וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ (משלי ל, כג) כי זה נותן כח לסטרא אחרא להתלבש במלבושי כבוד ח"ו ולכן עונו גדול יותר משאר מרמות שעושים בשאר מצות מפני שזה הרמאות בקלא אילן שהוא חלק פלוני ששם נאחז כי לכן קלא הוא מספר ס"מ ולכן נפרע ממנו על זאת יותר משאר רמאות דשאר מצות. ובזה מדויק המאמר באומרו שֶׁתּוֹלֶה קְלָא־אִילָן בְּבִגְדוֹ וְאוֹמֵר 'תְּכֵלֶת הוּא' הכונה בשביל שאמר תכלת הוא נמצא קרא שם תכלת שהוא בקדושה על קלא אילן שהוא סטרא אחרא והרי זה כקורא את הכלב בשם המלך.

אִלְמָלֵא הֶעֱלִיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר זֶה, שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בִּשְׁרָצִים, דַּיִּי. קשא מאי רבותא דשרצים משאר טומאות ואיסורים שנצטוו בהם ישראל בתורה בצאתם ממצרים? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בחומת אנך על פסוק אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר (ישעיה סו, יז) דאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור י"ח) אליהו זכור לטוב שאל את רבי נהוראי מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא שקצים אמר לו לצורך נבראו שבשעה שהבריות חוטאים הוא מביט בהן ואומר מה אלו שאין בהם צורך אני מקיימם אלו שיש בהן צורך על אחת כמה וכמה עיין שם. וכל זה הקל וחומר שיש בו סנגורייא לישראל הוא רק אם ישראל יהיו נבדלין משקצים ורמשים דאז נמצא אין בהם צורך אבל אם אין נבדלין מהם הרי יש בהם צורך דאוכלים אותם ובטל אותו קל וחומר, נמצא איכא רבותא טפי לישראל ותועלת גדולה בהבדלתם משקצים ורמשים כי בזה יהיה להם קל וחומר להצילם מן הפרענות. ועוד נראה לי בס"ד כי מצרים נקראת עֶרְוַת הָאָרֶץ (בראשית מב, ט) כי היתה מצד טומאתה פסולת וזוהמא של חלק הארץ ודומה בזה לשרצים שהם פסולת וזוהמא של חלק בעלי חיים לכך תלה הפרשתם של ישראל והבדלתם משקצים להבדלתם ועלייתם ממצרים. ולפי זה מה שאמר הכתוב אֲשֶׁר הֶעֱלִיתִי רצונו לומר שנעשה עילוי ומעלה גדולה לישראל במצוה זו של הבדלתם והפרשתם מאכילת שקצים ורמשים ועל זה יבוא לנכון המשל דאמרו רבותינו ז"ל במדרש לרופא שנכנס אצל חולה אחד אמר לו לא תאכל דבר זה ולא תאכל דבר זה ונכנס אצל חולה אחר אמר לו אכול מה שתרצה ומדברי הרופא הבינו שחולה הראשון לחיים וחולה השני למיתה בר מינן לכך הקפיד על הראשון ולא הקפיד על השני וכן על ישראל הקפיד וצוה שלא לאכול שקצים ורמשים ודבר טמא ועל העכו"ם לא הקפיד.