מסכת בבא מציעא דף נ״ט עמוד ב׳

עכנאי נחש דרכו לעשות בעגולה להכניס זנבו אצל פיו:

כל טהרות שטיהר ר"א על ידי מעשה שאירע נשאלה הלכה זו בבית המדרש שנפלה טומאה לאויר תנור זה וחזרו ועשאו על גביו טהרות וטיהרם ר"א והביאום ושרפום לפניו:

לבש שחורים ענין צער ואבל:

אף הוא קרע בגדיו שהמנודה חייב בקריעה:

וחלץ מנעליו שהמנודה אסור בנעילת הסנדל במו"ק (דף טו:):

ונשמט מן הכסא:

טפח נתקלקל:

אך גדול מכה גדולה:

זה תנור של עכנאי יש דגרס חכנאי וכן בירושלמי וחכן זה נחש ושמא בעל התנור שהיה עושה שמו כן:

לא בשמים היא והא דאמר בפ"ק דיבמות (ד' יד. ושם ד"ה רבי) דהלכה כב"ה משום דיצאה בת קול שאני הכא שבא לחלוק על דברי תורה דכתיב אחרי רבים להטות אבל התם אדרבה ב"ה רובא אי לאו דהוה מספקא לן אי אזלינן בתר רובא משום דב"ש הוו חריפי טובא ועוד דכאן לא יצאה בת קול אלא משום כבודו דר"א שאמר מן השמים יוכיחו והא דאמר התם רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול ולא שמעינן ליה לר' יהושע אלא על ב"ק דהאי מעשה דר"א דהכא התם דייק מדקאמר לא בשמים היא כבר ניתנה לנו תורה מסיני משמע דבשום מקום אין משגיחין:

קחייך ואמר נצחוני בני והא דאמר בריש ע"ז (ד' ג:) מיום שחרב בהמ"ק אין שחוק לפני הקב"ה היינו קבוע והכא מילתא דבדיחותא בעלמא הוא דאמר:

וקרע בגדיו וחלץ מנעליו אין להוכיח מכאן הא דמבעיא ליה במועד קטן (ד' טו: ושם ד"ה לא) אם מנודה צריך קריעת בגדים וחלוץ מנעל דדלמא הכא לצערא בעלמא הוא דעבד הכי:

מבית אבי אבא פי' בקונטרס מבית דוד אבי משפחה שבת נשיאים היתה והם מבית דוד:

חוץ משערי אונאה לפי שצער הלב היא וקרוב להוריד דמעות משמע משום דנפקא לעיל מקרא דתהלים דשערי דמעה לא ננעלו ובחנם דחק כן דהא דריש לעיל רב חסדא בהדיא מדכתיב הנה ה' נצב על חומת אנך ושמא מבית רבן גמליאל היתה מקובלת שהיה אבי המשפחה ולאו אדוד קאמר כדאשכחן נמי (ר"ה ד' כה.) דאמר רבן גמליאל מקובלני מבית אבי אבא שפעמים בא בארוכה כו':

ואמרי לה במ"ו יש מפרש משום דחשיב כי גרים הייתם וכיוצא בה:

וברכוהו יש מפרשים נידוהו. ואע"ג דחלץ מנעליו וקרע בגדיו, ומנודה בעיא ולא איפשיטא במועד קטן (טו, ב), [ואמאי לא] פשטוה מהא, אפשר משום דדלמא הכא להחמיר על עצמו עשה, אי נמי לצער בעלמא הוא דעביד. ויש מפרשים, החרימוהו, והוא הנכון, דברכה הפך הקללה שהוא החרם, ועל כן חלץ וקרע, דמוחרם חייב בקריעה וחליצה. והיינו שלא היו תלמידיו רוצים לבא לפניו כל אותו הזמן, כדאיתא בסנהדרין בשלהי ארבע מיתות (סנהדרין סח, א), ומשום דמוחרם לא שונה ולא שונין לו, ואלו מנודה שונה ושונין לו (מו"ק שם, א). וא"ת מפני מה החרימוהו, והלא מנדין על כבוד הרב אמרו (ברכות יט, א), אבל מחרימין לא אמרו. י"ל לפי שהיה נראה להם כאפקרותא, שהיה מתחזק כל כך עמהם במחלוקת ונראה להם כזקן ממרא, ולפיכך החמירו עליו וברכוהו.

המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי באונאה הנעשית בידים והוא שאמר אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים ואין צריך לומר חדשים בישנים באמת ביין התירו לערב קשה ברך שהוא משביחו ואין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו לחנוני אלא אם כן מודיעו ולא לתגר אע"פ שמודיעו אינו אלא לרמות בו מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו התגר נוטל מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת מחמש גתות ונותן לתוך פיטוס אחד ובלבד שלא יתכוין לערב ר' יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שמרגילן לבא אצלו וחכמים מתירין לא יפחות את השער וחכמים אומרים זכור לטוב שאינו אלא כגונב את העין לא יבור את הגריסין דברי אבא שאול וחכמים מתירין ושוין שלא יבור על פי המגורה שאינו אלא כגונב את העין אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים ואין משרבטין את הבהמה ואין נופחין בקורקבנין ואין שורין את הבשר במים אמר הר"ם אמרו מה שנהגו להטיל מים יטילו העמיד זה בבית הגתות בלבד פיטס הגיגית הגדולה ועוד יתבאר זה במסכת כלים והיה להם בקליפת הפול סימן שהיו יודעים בו אם יתבשל מיד או לא יתבשל אלא בטורח גדול כמו שהוא ידוע מענין הפול אבא שאול אוסר לבור את הגריסין כלומר להסיר קליפתו כדי להתלמד ממנו עליו וחכמים מתירין לפי שהוא לא הכניס בתוכה דבר אבל אסור הוא לנקות מה שנראה מן הכרי ויניח בתוכו הקליפה לפי שהוא גונב את העין ופרכוס התקון והיפוי ואין הלכה לא כר' יהודה ולא כאבא שאול:

אמר המאירי אין מערבין פירות בפירות כלומר יפים עם שאין יפים כדי ליפותם לקפוץ עליהם מוכרים ואין צריך לומר אם אמר לו פירות של דקל פלוני אני מוכר והדבר ידוע בהם שהם מושבחים שלא יערב לו פירות דקל אחר אפילו חדשים בחדשים ואין צריך לומר חדשים בישנים או ישנים בחדשים לפי ענין אונאתן שיש דברים שהחדשים חשובים מן הישנים ויש שהישנים חשובים יותר ומ"מ ישנים בחדשים יתבאר בגמ' שאפילו הישנים ביוקר לא יערבם עם החדשים שמא הוא לוקחם כדי לישנם ועל כל פנים לחדשים הוא צריך כדי שיוכל לשהותם יותר:

בד"ה זה תנורו כו' וחכן זה נחש ושמא בעל התנור כו' עכ"ל ומשום דה"ל לקרותו תנור חכן שהקיפו עליו דברים כחכן מזה דקדקו שבעל התנור שהיה עושה אותו בענין זה היה נקרא שמו חכנאי ור"ל וזהו תנור של חכנאי שזה תנור מלאכת איש ששמו חכנאי והיה נקרא שמו ע"ש שהקיפו דברים על תנורו כחכן וק"ל:

בד"ה לא בשמים היא כו' והדאמר פ"ק דיבמות דהלכה כב"ה כו' התם דייק מדקאמר לא בשמים היא כו' משמע דבשום מקום אין משגיחין עכ"ל דבריהם קשיא מרישא לסיפא דמתחלה כתבו ליישב הא דהלכה כב"ה משום דיצאה ב"ק דמצי אתיא כמ"ד הכא לא בשמים היא ושוב כתבו בסוף דבריהם דמדקאמר לא בשמים היא סותר הך דהלכה כב"ה משום דיצאה בת קול דבשום מקום אין משגיחין בב"ק ואפשר לומר דמעיקרא לא באו ליישב אלא לדידן דאית לן הלכה כב"ה משום דיצאה בת קול והכא לא ס"ל כר"א דשמותי הוא אבל לר"י דאמר לא בשמים היא ודאי דאין משגיחין כלל בב"ק כדקאמר התם ואפשר דס"ל דהלכה כב"ה משום דהוו רובא וק"ל:

בד"ה מבית אבי אבא פי' וכו' והן מבית דוד חוץ משערי אונאה לפי כו' כצ"ל הד"א:

גמ' אשכחיה ר' נתן לאליהו א"ל מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא א"ל קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני אמרו אותו היום הביאו וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לא בשמים היא והא דאמר פ"ק דיבמות וכו' לא לר' יהושע מקשין התוס' דאם כן לא משני מידי דהא לרבי יהושע אין משגיחין בבת קול בכל אופן כדמסיק בסוף הדבור אלא אדידן מקשי התוס' דאנן קי"ל כב"ה משום הבת קול והכא לא קי"ל כר' אליעזר אע"ג שיצאת בת קול בשבילו משום לא בשמים היא ומתרץ דשאני הכא וכו' והא דאמר התם ר' יהושע היא וכו' אההיא דב"ה קאי התם דא"כ מאן דאמר לאחר הב"ק עשו בית שמאי כדבריהם ולא השגיחו בבת קול ואמר שם ר' יהושע היא וכו' וק"ל:

כאן נחסר בתוס' דבור שלם והוא זה:

קא חייך ואמר נצהוני בני והא דאמר בריש ע"א מיום שחרב בית המקדש אין שחוק לפני הקב"ה היינו קבוע והכא מלתא דבדיחותא בעלמא הוא דאמר כצ"ל:

ד"ה מבית אבי אבא וד"ה חוץ משערי אונאה הכל דבור א' הוא ור"ל מבית דוד מספר תהלים נלמד שנאמר אל דמעתי אל תחרש וגו':

וזהו תנור של עכנאי ובירושלמי נמי יש חכנא ושמא בעל התנור היה שמו חכינאי כדתנן נמי וזהו תנורו של בן דינאי והוא שם אדם כדאשכחן בסוטה משבא בן דינאה בטלה עגלה ערופה. הרא"ש ז"ל.

אמר להם אם הלכה כמותי חרוב וכו' זה הענין המפורש בשמועה זו כגון אמת המים תוכיח וכיוצא בה שהם כמו אותות ומופתים. ויש מי שאומר כי הקדוש ברוך הוא מראה כגון אלו הדברים על ידי הצדיקים בדרך תפלה ובקשה ולפי שאינן נביאים. ואין זה רחוק מן הדעת ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדיש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי אמת המים תוכיח וכל הענין וכי רבי יהושע מתריס כנגדו וכי נתנה בת קול מן השמים ואמר רבי יהושע לא בשמים היא. ומפני מה לא פירש כי דברי חלומות הם מפני שהיו בידם החלומות קרובים לנבואה אבל יסמכו בזה הענין והחלומות שוא ידברו וקיימו אחרי רבים להטות. רבינו חננאל.

וזה לשון ה"ר ניסים גאון ז"ל שם ואירע שנעזר רבי אליעזר מנסים ומופתים ולא נתאמתו אצל חכמים שכבר קרה בכדומה לזה ועל זה אמרו אין מביאין ראיה מן החרוב וכו'. רצו לומר שאין בזה דבר יוצא ממנהג הטבע. ואמנם מה שאמרו יצתה בת קול וכו' ראיתי בו שתי תשובות. האחת שבת קול לא אמרה הלכה כמותו בדבר זה אמנם בא הקול סתום ואפשר שכוון בכל מקום זולת זה וכדומה לו שאין הלכה כמותו ויהיו דברי בת קול אמתיים בזה. והשנית שהכונה בזה לנסות את החכמים אם זה הקול יעתיקם ממה שמקובל בידם או לאו וכמו שאמר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וגו' והורה בזה אמיתות קבלתם ואמר רבי יהושע לא בשמים היא לפי שתורת השם תמימה וכבר נתנה לנו בסיני והודיענו שלא ישונה ממנה דבר ולא נשאר בתורתנו לא דבר סותר זה את זה ולא שום ספק כדי שנצטרך בו למופת מן השמים. וכל מקום שתמצא בתלמוד ורבי יהושע הוא דאמר אין משגיחין בבת קול זהו עיקרן. עד כאן.

נצחוני בני וכו' פירוש נצחוני כגון ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניה והוא מלשון למנצח מזמור לדוד. רבינו חננאל.

וברכוהו פירוש הוא כינוי לחרם וכו' כמו שכתוב בנמוקי יוסף. ולדברי רש"י ז"ל שהוא מפרש בכל מקום שאמרו רבי אליעזר שמותי הוא מלשון שמתא אף הוא חרם שמצינו לשון שמתא בחרם במסכת מועד קטן וברוב המקומות אלא שהפירוש הנכון שהוא מתלמידי שמאי וכן מפורש בירושלמי במסכת ביצה. הרמב"ן ז"ל.

עוד הוכיח הריצב"ש ז"ל שנדוי היה מדאמרינן בפרק מי שמתו גבי בעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין וכו'. ככתוב בתשובותיו סימן קע"ג. ועוד כתב וזה לשונו בליקוטיו: ועוד שאם כן רבי עקיבא לא היה לו לומר כמדומה לי שחבריך בדילין ממך דלא משמע מיניה אלא נדין והיה לו לפרש לו החרם להפרישו מדברים שהמוחרם אסור בהן יותר על המנודה אלא ודאי נדוי לבד היה. עד כאן לשון הריצב"ש. וראיה עוד לפירושו שאין מן הראוי להתחיל בגדול הדור בחרם אלא אם יקל בנדוים מחרימין אותו כפי ראות עיניהם ומזה נראה בודאי כי נדוי היה אבל מה שהוכיח ממה שלא פירש רבי עקיבא שהוא חרם אינה הוכחה דאפשר שמפני כבודו אחר שאמר לו חביריו בדילין ממנו הודיע לו הענין דרך כבוד. הר"ש די וידש.

בצק ביד אשה תפח לא החמיץ כדרכו אלא תפח כאלו בלא שאור נלוש כדגרסינן במצה בפסח תפח תלטוש בצונן. רבינו חננאל.

לא שבקת ליה למיפל על אנפיה תמיהא מילתא היאך אפשר שלא תזוז ממנו כל היום. ומכאן מביא ראיה רבינו שאסור להפסיק בשיחה ובדברים אחרים שאינם של תפלה בין תפלה לנפילת אפים. ההוא יומא ריש ירחא הוה. מכאן נלמוד שאין נופלין על פניהם בראש חודש ובשבת וביום טוב. והא דאמרינן שאין אדם רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע רבי אליעזר אדם חשוב הוה. ומיהו כבר פירשנוה במקומה. הריטב"א.

בתוספות בד"ה לא בשמים היא והא דאמר פ"ק דיבמות כו' והא דאמר התם ר"י היא כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל שדבריהם סותרים זה את זה ונדחק ליישב וכ"כ מהר"ם ז"ל. ולענ"ד דבריהם מבוארים בלי גמגום דהתם בפ"ק דיבמות פליגי אמוראי אי עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו ומסיק הש"ס לחד לישנא דפליגי לאחר בת קול וטעמא דמ"ד לא עשו דהא נפיק ב"ק ומ"ד עשו ר' יהושע היא דאמר אין משגיחין בב"ק ואם כן קשיא להו לתוספות הכא אמאן דאמר לא עשו דיהיב הש"ס טעמא משום דנפיק ב"ק ומאי נתינת טעם הוא זה דהא אשכחן לר"י דאמר בהדיא אין משגיחין ואם כן מנ"ל להאי אמורא למימר מסברא דנפשיה דלא עשו ב"ש כדברי עצמם משום ב"ק ודלמא ב"ש נמי כר"י סבירא להו ולעולם דעשו וע"ז כתבו תוספות שפיר דמ"ד לא עשו היינו משום דס"ל דבב"ק כי האי דמסייע לרובא כ"ע מודו דאזלינן בתריה ואם כן ע"כ לא עשו ועכשיו נחתי התוספות לפרש א"כ מאי מסיק הש"ס שם דטעמא דמ"ד עשו היינו משום דס"ל כר"י הא אין ענין כלל לדר"י ע"ז מסקו התוספות שפיר דמ"ד עשו דייק מדיהיב ר' יהושע טעמא דלא בשמים היא משמע דבשום מקום אין משגיחין נמצא דבזו הסברא גופא פליגי אמוראי דהתם וק"ל:

בד"ה מבית אבי אבא כו' ושמא מבית ר"ג היתה מקובלת כו' ולאו אדוד קאמר כדאשכחן נמי אמר ר"ג מקובלני כו' פעמים שבא בארוכה עכ"ל. ולענ"ד לשיטת רש"י ז"ל יש לפרש שם נמי מקובלני מבית אבי אבא על דוד ע"ה שאמר בספר תהלים עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו ודרשינן שמש ידע מבואו ירח לא ידע ע"ש:

גמ' הזהירה תורה בל"ו מקומות עיין קדושין דף ע ע"ב תוספות ד"ה קשים דנקטו בכ"ד מקומות:

שם מפני שסורו עיין ברש"י הוריות דף יג ע"א ד"ה אמר להו:

מַאי 'עַכְנַאי'? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁהִקִּיפוּ דְּבָרִים כְּעַכְנָא וְטִמְאוּהוּ. נראה דהשואל ידע כי עכנאי הוא שם של בעל התנור ששמו עכנאי אך שואל מאי קא משמע לן תנא דברייתא בשם בעל התנור דמה לנו לדעת את שמו ומי היה? ומשני דקא משמע לן שיש בשמו משמעות על הענין הזה שנפל בין החכמים בדין התנור ההיא שהקיפוהו דברים כעכנא וטמאוהו.

אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי, חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ יש להבין למה בחר להביא ולעשות אות ומופת מן החרוב ומאמת המים ומן כותלי בית המדרש גם יש להבין בתשובת החכמים שאמרו לו 'אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב' דמשמע אם היה האות באילן אחר היה נחשב לראיה אך מן החרוב אין ראיה. ונראה לי בס"ד כי הוא בתחלה רצה לעשות אות מן החרוב אף על גב דהיה שם מין אילן אחר מפני כי חרוב לשון חורבא וזה יורה על סברתם שרוצים לטמא התנור ולהחריבו ובא האות בעקירת החרוב להודיעם דהסברה שלהם שהיא מחרבת התנור תיעקר ויזוזו ממנה ויודו לסברתו המטהרת התנור ומקיימת אותו והם אמרו לו אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב כלומר מן משמעות החרוב ועקירתו אין ראיה לדבריך אלא אדרבה האות הזה ראיה לחזק סברה דידן שהודיעו מן השמים באות זה לעורר אותך על סברה שלך שאתה חולק בה על הרבים ואתה מחריב ההלכה של אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג, ב) הכתובה בתורה וחרבן הלכה זו היא חרבן עולם שעתה ירבו המחלוקות בישראל והודיעו לך בעקירת החרוב שתעקר סברה זו החולקת על הרבים ממקומה ואתה תחזור בך. אך באמת אף על פי שהם השיבו כך ודאי נראה דהאות של החרוב נעשה לכבודו לחזק את דבריו ולכן נעקר מאה אמה כמנין מוֹדִים [100] לרמוז שהם צריכים להיות מודים לדבריו ומאן דאמר נעקר ארבע מאות אמה הוא כמנין מַשְׂכִּיל [400] לרמוז שהוא משכיל בדבריו וסברתו. וכאשר ראה שלא הועיל זה האות כנגדם ואדרבה עשו משמעות האות לסייעתם אמר אַמַּת הַמַּיִם יוֹכִיחוּ כי דברי תורה נקראים בשם מים וגזר שהמים יחזרו לאחוריהם לרמוז להם שגם הם יחזרו מסברתם לאחור ולכן אמר יוֹכִיחוּ לשון רבים ולא אמר אַמַּת הַמַּיִם תּוֹכִיחַ שהוא לשון יחיד משום דמפרש המים הוכחה כנגדם שהם רבים והם השיבו אין מביאים ראיה לחזק סברתך מן אמת המים ולא אמרו מִן הַמַּיִם אלא מִן אַמַּת רצונו לומר דאזלינן בתר האמה שהיא יחידית וחזרה לאחור הנה זה האות לסייעתא דידן נעשה להודיע כי אתה היחיד תחזור לאחוריך ותודה לנו. אי נמי אמרו אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן אַמַּת הַמַּיִם כי אדרבה יש לנו לפרש דאות זה של המים שחזרו לאחור הוא סייעתא לנו כי המים דרכם לטהר הטמא ועתה חזרו לאחור להורות שאין כאן טהרה בדין זה דחזרה שחזרו לאחור הפך מנהגם וטבעם מורה לדחות הטהרה מדין זה של התנור. ואחר כך חזר ואמר כּוֹתְלֵי בֵּית־הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ והטו הכותלים ליפול וחשב כי אות זה ודאי הוא מורה לחזק סברתו ולסתור סברתם כי לא היה האות בכותל אחד אלא בכותלים הרבה והוא לרמוז שהם הרבים סברתם נופלת ואין לה קיום כנגד סברתי או הכונה שהם הרבים נופלים בסברתם והוא עומד בסברתו וגער בהם רבי יהושע שאם יפלו ממש יהיה פסידא רבא לבנותם ואלו הכותלים היו של חצר בית המדרש שהיה לפניהם ואין אלו כותלים של מקום ישיבתם וגם על האות הזה לא השגיחו כי אמרו יש לומר האות לסייעתא דידן הוא שבאו להודיע מן השמים שהלכה כדברנו שאמרנו התנור טמא שצריך אז להפיל את כותלים של התנור ולא כרבי אליעזר שהוא מטהר אותו ומקיים כותליו. ודע כי מה שגער רבי יהושע בכותלים ודבר עמהם לא גער ודבר עם הכותלים אלא עם המלאך השלוח מן השמים לעשות האות להפיל הכותלים ובשביל כבוד המלאך תפס דבריו בלשון זה כאלו הוא מדבר עם הכותלים.

אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי, מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ! יָצְאָתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם. אז עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו לכבוד בת קול כי דבריו אלו שאומר עתה הם כלפי דברים שאמרה בת קול וטען טענה נצחת שזה הוא כבודו יתברך שאין אנחנו משגיחין עתה בבת קול לסתור ההלכה המפורשת בתורה שאמרה אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג, ב) שאם נשגיח בבת קול לבטל דבר אחד מדברי תורה אם כן יהיו כל דברי תורה בטלין ח"ו מכאן ולהבא. אי נמי אומרם עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו כלומר טען טענה נצחת שיש בה עמידה על רגליו כי ידוע כל חכם אשר יאמר דבר בית המדרש וישיבו החכמים על דבריו ויסתרו אותם אומרים עליו 'לא מצא ידיו ורגליו בית המדרש' וכאן בא המאמר לתת שבח ויקר לדברי רבי יהושע בטענה זו שהשיב טענה נצחת ועמד על רגליו קרינן עליה בטענה זו. ודע כי בודאי הגמור כל האותות אשר עשו מן השמים לעזור את רבי אליעזר וגם יציאת בת קול לעזרתו הכל היה בהשגחה מאת השם יתברך לתיקון העולם מכאן ולהבא לעשות בזה יסוד חזק ואמיץ ונכון וקיים לדברי תורה שלא יבא שום חכם וזקן אפילו אם הוא גדול בחכמה ויחיד בדורו להורות מה שלבו גוזר הפך רבים ובזה תרבה המחלוקת ותהיה התורה כעשרה תורות, והיה גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהחכמים ההם תקיפים ואמתיים ואף על פי שיראו אות ומופת וגם ישמעו דברי בת קול מכרזת לסייע דברי היחיד הם לא ירצו לבטל מה שכתוב בתורה אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת לבלתי יסתרו דבר אחד מן התורה. ולכן גזר הקדוש ברוך הוא לעשות כל האותות הנסיים האלה וגם יציאת בת קול ובכל זה לא ישגיחו החכמים לבטל דבר אחר מן התורה דאז בזה נעשה יסוד גדול מיוסד לדורות הבאים שלא יוכל אחד לבטל אות אחת מן התורה כי בשמעם שכל האותות האלה וגם הכרזת בת קול לא הועילו מי יוכל לפתוח פיו לבטל אות אחת מן התורה ומי יוכל להראות אותות ומופתים כאלה לפני אנשי דורו כדי לקיים דבריו לבטל אות אחת מן התורה?! ובודאי פרסום גדול ונורא הנעשה בדבר זה יהיה זכרונו קיים עד סוף כל הדורות ועתה בִּין תָּבִין כי אף על פי שנעשה אחר כך צער גדול לרבי אליעזר בענין זה הנה זכות הוא לו מאחר דענין זה נעשה יסוד חזק ואמיץ לקיום דברי תורה ולבטל המחלוקות ועל רבי אליעזר נאמר בענין זה מגלגלין זכות על ידי זכאי. והנה אם תדקדק היטב בדברי הבת קול תמצא כי דקדקה שלא אמרה דברים חלוטים בלשון גזרה אלא דבריה היו בלשון שאלה מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ואם היה רצונו יתברך שיהיו מודים לדברי רבי אליעזר לפסוק הלכה כמותו בדין זה היתה בת קול אומרת הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וכאשר גזרה אומר במחלוקת בית שמאי ובית הלל שיצאה בת קול ואמרה 'אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל' (עירובין דף יג:) אך כאן אמרה לשון שאלה מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם ולשון 'מַה לָּכֶם' נראה ומורה שיש להם טענה נצחת כנגדו ושואלת מה היא ומה בפיכם לטעון בדבר זה הרי בדברים אלו מחוי להו במחוג אם יש לכם לדבר תשיבו ותאמרו מה בפיכם ואז נתגבר רבי יהושע כארי ועמד על רגליו ודבר דבריו.

נִצְּחוּנִי בָּנַי, נִצְּחוּנִי בָּנַי נראה לי בס"ד כפל הלשון חד על אשר לא השגיחו באותות של חרוב ואמת המים וכותלי בית המדרש וחד שלא השגיחו גם בבת קול. ודע כי אף על גב דכתבתי לעיל כי מעיקרא לא היה רוצה השם יתברך שיבטלו דבריהם כנגד דברי רבי אליעזר שהיה יחיד ועשה כל האותות וגם בת קול כדי שיהיה בזה יסוד אמיץ וחזק לדורות וכאמור עם כל זה אמר לשון זה של נִצְּחוּנִי בָּנַי באהבתו בחכמים ליקרם ולכבדם וחן וכבוד נתן להם השם יתברך בדברים אלו על אשר עשו רצונו ולא השגיחו שבזה נעשה יסוד חזק לקיום דברי תורה ולביטול המחלוקות.

כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁחֲבֵרֶיךָ בְּדֵלִין מִמְּךָ נראה לי בס"ד כוונתו באומרו מִמְּךָ לעשות התנצלות למעשיהם לומר מה שעשו ענין ההבדלה כל זה היה ממך שאתה גרמת במה שעמדת בדבריך נגד הרבים לחלוק עמהם ולהכריחם על ידי אותות ומופתים שיהיו מודים לדבריך ולכך חשו בעבור דורות הבאים שלא ירבו מחלוקות בישראל ולא יבא אדם לבטל דבר אחד מן התורה על ידי הראותו לאנשי דורו אות או מופת יהיה מה שיהיה.

זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת, לָקָה הָעוֹלָם שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים וּשְׁלִישׁ בְּחִטִּים וּשְׁלִישׁ בִּשְׂעוֹרִים. הא דהוה שְׁלִישׁ שְׁלִישׁ בכולה נראה לי בס"ד הטעם להורות ולהודיע על צדקתו של רבי אליעזר שהיתה גדושה ולא מחוקה וידוע מה שאמרו בגמרא בפרק קמא דעירובין מדה גדושה יתירה על מדה מחוקה שליש עיין שם נמצא דגודש הוא שליש לכן הראו מן השמים ענין זה בשליש להודיע שכל זה נעשה לכבודו של רבי אליעזר שהיה צדקתו גדושה ולא מחוקה והגודש הוא שליש. מיהו צריך להבין העולם מה חטאו שלקו, ממה נפשך אם החכמים עשו שלא כדין ח"ו שונאיהם ילקו ואם עשו כדין אין לו לרבי אליעזר תרעומת בדבר זה ולמה לקה העולם? ונראה לי בס"ד דהנה ודאי מה שעמד רבי אליעזר בדבריו וחלק על רבים שגה בזה שלא היה מן הראוי להחזיק כל כך במחלוקת זו ומה שהסכימו לברכו ועשו חרם הקשה מנדוי כל זה עשו למגדר מילתא בעבור תיקון העולם שלא ירבו מחלוקות בישראל מכאן ולהבא ולכן לקה העולם שבעבור עונות הדור נעשה צער זה לרבי אליעזר יען כי בודאי רבי אליעזר לרוב צדקותו וחסידותו וקדושתו לא היה שוגה בדבר זה להחזיק במחלוקת כל כך עד שהגיע הענין למדרגה זו, כי הוא תנא מובהק וחכם גדול ובקי בכל התורה כולה ויודע שהיחיד צריך להטות אחרי רבים ואיך יחלוק על רבים ויהיה נצב לקראתם להעמיד דבריו? אך ודאי עונות הדור גרמו שיהיה תקיף בדעתו בדבר זה להחזיק דבריו כל כך עד שהגיע הענין למדרגה זו, ולכן נענש הדור ההוא על כי עונותם גרמו זה הצער לרבי אליעזר וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (שבת יז.) על יום שנחלקו בו שמאי והלל והיה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה קשה לישראל אותו היום כיום שנעשה בו העגל וכמו שאמרו המפרשים על זה וכן הענין כאן. והא דלקו זֵתִים וְחִטִּים וּשְׂעוֹרִים, נראה לי בס"ד כי בעת שברכוהו גזרו והסכימו שלא להתיר לו כל ימי חייו ועשו כן למגדר מלתא לפרסם הענין בשביל דורות הבאים ולכן אף על פי שהוא קבל עליו את הדין וקרע וחלץ שהודה בחרם שעשו לא הלך אחר כך לבקש מהם התרה שכבר הסכימו שלא להתיר ורק בעת פטירתו אמרו הותר הנדר וכנזכר במדרש. ודבר זה רמזו אליו רבי עקיבה באומרו בְּדֵלִין מִמְּךָ והוא בכה ונצטער מכח גזרתם זו בשביל ההתרה כי ראה דמעתה לא יוכל ללמד לאחרים. והואיל ונחסר העולם מן שלשה מיני לימוד שהיה מלמד לאחרים שהם האחד לימוד הסוד וכנגד זה לקו הזתים שמהם יוצא האור והשמן נעלם בזית והשני לימוד פשט התורה הנגלה וכנגד זה לקו החיטים והשלישי לימוד דרך ארץ וכנגד זה לקו השעורים. או נראה לי בס"ד לקו שלשה מינים כנגד שלשה מיני צער שקבל ועשה על עצמו שהם קריעת בגדיו וחליצת מנעליו וישיבתו על הקרקע. או לקו השלשה הנזכר בעבורו לרמוז כי הוא שלם בשלשה מידות טובות שהם תורה ענוה ויראת חטא כמו שפירש רש"י ז"ל על מה שאמרו (תמורה טו:) אשכולות איש־שהכל־בו שהם תורה ענוה ויראת חטא עיין שם. או להורות שהיא שלם בקדושת המחשבה ובזה לקו הזתים שיוצא מהן השמן שהוא סוד חכמה שהוא סוד המחשבה ובקדושת הדיבור כנגד זה לקו החטים דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מ.) אין התינוק מדבר אבא ואימא עד שיטעם טעם דגן ולקו השעורים כנגד קדושת המעשה דהבהמה מאכלה שעורים ואין פועל בבהמה אלא מעשה.

וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה בָּא בִּסְפִינָה, עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל לְטַבְּעוֹ כי היה דבר זה בשביל ענין רבי אליעזר בתנורו של עכנאי שהקיפו אותו דברים כעכנא וטמאוהו ונרמז זה באותיות נַחְשׁוֹל שהוא אותיות נָחָשׁ לוֹ והיה זה בהשגחה מן השמים להודיע צדקותו של רבי אליעזר שהיה צדיק ולא עשו לו עונש זה אלא לתקון העולם למגדר מלתא וגם נודע לנו צדקת החכמים שעשו כל זה לשם שמים דטענת רבן גמליאל נתקבלה בשמים ועמד הים מזעפו. והא דלא שבקה דביתהו לרבי אליעזר למפל על אפיה לא היתה צריכה לשומרו כל היום דלא היתה חוששת פן יעשה נפילת אפים בפרטות בשביל להעניש את רבן גמליאל להדיה ורק היתה שומרתו בנפילת אפים דשחרית ודמנחה שלא יתכוין להעניש מי שציער אותו ואז ממילא ילכד רבן גמליאל כי הוא הראש אף על פי שלא היה מתכוין על רבן גמליאל בפירוש ולכן אמר לה מְנָא יָדַעְתְּ דנפילת אפים שלי תעשה רושם במי שעשה לי צער אף על פי שאין אני מתכוין עליו בפירוש? ואמרה לו כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי־אַבָּא וכו'. ומה שאמר הַהוּא יוֹמָא רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה לפי דעתה של אִימָא־שָׁלוֹם היה כך דְּאִיחְלַף לָהּ בֵּין מָלֵא לְחָסֵר וכו' ועיין מהרש"א ז"ל.

דְּזָקִיף לֵיהּ זְקִיפָא בִּדְיוּתְקֵיהּ, לָא נֵימָא לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, זָקִיף בִּינִיתָא. פירש רש"י כל שם תליה גנאי הוא לו. וקשא אם כן למה נקטי דג יאמרו סל וכיוצא בשאר כלי שדרכו לתלותו? ונראה לי שזה אינו מרגיש אלא אם כן אומר לשון תליה בבעלי חיים דדמי לאדם שהוא בעל חי אבל בכלים אינו מרגיש בגנאי ואינה קשה לו אמירה זו.