מסכת בבא מציעא דף נ״ה עמוד א׳

באמצע הקדש ליתא נהי דבסוף הקדש לא משכחת לה משום דלאו למזבח חזיא ולא לשקעה בבנין מיהו בהקדש שני משכחת לה שמתפיסה תחת אחר וחוזר ופודה אותה:

לפי שאינה בסוף הקדש ומשום הכי אימעיט אמצע הקדש מינה כדמפרש ואזיל:

(סוף הקדש אמצע הקדש) מדמינן לסוף הקדש:

מה סוף הקדש נפקא לן מינה דממעט מחומש:

אף אמצע הקדש כו' וסוף הקדש ודאי בלא מיעוטא דקרא נמי לא שייך ביה חומש דהא לא פריק ליה מיהו אהני מיעוטא דקרא לדמויי ליה אמצע הקדש דבלאו מיעוטא לא מצית למיגמר אמצע הקדש מסוף הקדש דהתם משום דלא שייכא ביה חומש הוא:

כדאמר רבא כו' כלומר בהדיא אימעיט אמצע הקדש מינה כדאמר רבא בסדר יומא (דף לד.):

העולה דכתיב גבי סדר המערכה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה ה' יתירה דריש שתהא היא ראשונה שלא יהא הקטר קודם לתמיד של שחר:

הקדשו פדוי אע"פ שלא שם דמים קצובין דקיימא לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאיתהנויי מיניה ומיהו יד הקדש על העליונה שאם דמים הללו יתירים על דמי ההקדש קנה הקדש ואם הקדש יתר עליהם ישלים על כרחו:

נדמייה לתחילת הקדש וא"ת אם כן קרא למה לי אי למעוטי סוף הקדש הא אין חומש שייך בו כיון שאין נפדה עוד וי"ל כגון שלקח אבנים כדי לשקען בבנין ונמלך עליהם לפדותם ומקרי אפ"ה סוף הקדש כיון שמתחילה היה דעתו לשקען אי נמי כגון שנפל הבנין ורוצה לפדות האבנים אי נמי הכי פריך מנ"ל למעוטי אמצע הקדש דלמא קרא לא אתא אלא למעוטי אין כולה לשמים:

העולה עולה ראשונה הכתובה ראשונה בקרבנות בפרשת פינחס והיינו תמיד של שחר וכן פי' רש"י פרק תמיד נשחט (פסחים דף נח: ושם) אי נמי ראשונה שהקריבו ישראל במדבר [למאן] דאמר דעולת תמיד הואי אי נמי ראשונה לחינוך המזבח כדאמר בהתכלת (מנחות דף מט. ושם) אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד השחר:

פרה זו תחת פרה של הקדש הקדשו פדוי וא"ת והכתיב (ויקרא כ״ז:י׳) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש י"ל דהכא מיירי בקדשי בדק הבית ואפילו בתמימים דאמר בריש תמורה (ד' ה:) המתפיס תמימים לבדק הבית אע"פ שעובר בלא תעשה מה שעשה עשוי והא דאמרי' התם כל הראוי לגבי המזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם היינו דכשפודין אותו מוכרין אותו לצרכי עולות אי נמי מיירי אפילו בקדשי מזבח וכגון שקדם המום להקדש דאינו עושה תמורה אבל אין לפרש דמיירי אפילו קדם הקדשו למומו וכגון דידו אקודש דלא עביד תמורה אלא היכא דאנח ידו אחולין דפרה זו תחת פרה של הקדש משמע דידו אחולין:

טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי הכא לא גרסינן יד הקדש על העליונה דכיון שנתכוון לחלל הקדש אפילו שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדקאמר שמואל לקמן אבל ברישא שלא הזכיר שום שוה לא היה בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכך ישלים ואם הותיר יד הקדש על העליונה ולכך לא עירב לשנות הבבות יחד:

ותנא דידן מאי טעמא לא תני ישיבת הדיינין תימה לישני דאית ליה דרב קטינא דנזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה דבסמוך אמר דלוי דתני ישיבת הדיינין לא איצטריך אלא לאפוקי דרב קטינא וי"ל דמסקינן דבתחילת דין מודה רב קטינא דבעינן שוה פרוטה להכי פריך ותנא דידן ליתני ישיבת הדיינין דמשמע תחילת ישיבה וכי משני אלוי לאפוקי דרב קטינא (סבר דרב קטינא אית ליה דנזקקין אפילו להתחיל ולישב):

[לעיל] כמאן דאמר אין בחומשו ולמ"ד אין בו קשה וכן נמי איתותב לעיל:

זה שאנו אומרים בבהמה טמאה שהיא תחלת הקדש סוף הענין הוא מפני שאינה סוף הקדש לעולם שהרי אין גופה ראוי לבדק הבית ואדם צריך להתפיס בסוף קדושתה לדברים הראויים לתקון הבית כגון אבן או קורה וכיוצא באלו ואע"פ שאפשר להיותה אמצע הקדש כגון שהקדיש תחלה דבר אחר לבדק הבית והתפיס קדושתה לבהמה זו שהיה לנו לומר בזו כשיחללנה על דבר הראוי לבית שיוסיף חומש אינו כן אלא כל הנתפס הבא לחללו אין מוסיף חומש ואמצע הקדש כסוף הקדש שאין בו חומש שהרי אין בו פדיון ולעולם אין חומש אלא לחלול הקדש ראשון והוא שאמרו הטמאה טמאה ראשונה אף לענין סדר עבודה אמרו במסכת יומא שאין דבר קודם לתמיד של שחר והוא שאמרו העולה עולה ראשונה כמו שיתבאר במקומו:

קדשי בדק הבית אינן בדין תמורה ליתפס שניהם בקדושה ואם אמר הרי זו תמורת זו או חליפין של זו שהוא לשון תמורה לא אמר כלום אבל כל שאמר דרך הוצאת הראשונה לחולין כגון הרי זו תחת זו או הרי זו מחוללת על זו יצאה ראשונה לחולין ונתפסה שניה בקדושה וקדשי מזבח יש בהם תמורה ואינן בתורת חלול שאין תמימים נפדים ואם נפל בהם מום ישנן בדין תמורה לתפוס תמורתן וללקות עליה ומ"מ עיקר ענינה בחלול וכשמחללין בין קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום לכתחלה אין פודין אלא בשוויין ובדיעבד אפילו שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול ויצא לחולין ומותר ליהנות בו ומ"מ תקנו חכמים שיהא פדיונן בשומת דמים ואם לא היה הנתפס כדרך הראשון ישלים את דמיה ואם היתה שוה יותר נתפסה כלה:

אמר פרה זו תחת פרה זו של הקדש טלית זו תחת טלית זו של הקדש ולא הזכיר שומת דמים הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה היתה שניה שוה יותר נתפסה לקדושה היתה פחותה הימנה משלים הדמים בשווי הראשונה ומוסיף חומש ויש גורסין בה אין הקדשו פדוי שלשומת כסף אנו צריכים ואינו יכול ליהנות עד שיודה הגזבר בחלול זה ויתחלל מידו בכסף ומ"מ גזבר יכול לחלל אם ראה בו תועלת להקדש והוא שאמר יד הקדש על העליונה ולא יראה כן:

הזכיר בה שומת דמים ואמר פרה זו בחמש סלעים תחת פרה זו של הקדש אפילו לא היתה הראשונה שוה ארבע נתפשה זו השניה ומוסיף חומש על הסך שהזכיר והוא חמש סלעים היתה שוה הראשונה יותר משלים בסך הראשונה ומשערין בה את החומש:

המשנה החמישית ואינה מכלל כונת הפרק אלא שעל ידי גלגול שיעור האונאה נתגלגל לשיעור הטענה ועל ידי שיעור הטענה נתגלגל בשיעור הודאה ועל ידי שיעור ההודאה שהיא פרוטה נתגלגל להודעת דברים ששיעורם בפרוטה ואמר על זה האונאה ארבעה כסף לסלע והטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה חמש פרוטות הן ההודאה שוה פרוטה והאשה מתקדשת בשוה פרוטה והנהנה מן ההקדש שוה פרוטה מעל המוצא שוה פרוטה חייב להכריז והגוזל מחברו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי אמר הר"ם ארבעה כסף השקל ארבעה וששים שעורות וכשיהיה שעור ההונאה ארבעה כסף לסלע שהוא השתות חוזר ההונאה ואם הוא פחות אינה אונאה כמו שקדם ואמנם החזיר זה הדין כדי לחבר מה שאמר ארבעה כסף עם מה שאמר שתי כסף בטענה וכן ביאר התלמוד בזה ופרוטה חצי שעורה מכסף וענין הטענה וההודאה יתבאר במקומו במסכת שבועות:

אמר המאירי האונאה ארבעה כסף פי' למקח הסלע על הדרך שהתבאר הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה והוא לענין מודה מקצת שחייב שבועה ונאמר בתורה כסף או כלים ופרשו בו כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים הא אם טען פחות משתי מעין או אפילו שתי מעין מצומצמות עד שכשיודה פרוטה לא תהא הכפירה בשתי מעין אע"פ שהודה בפרוטה אינו נשבע וכן אם טענו מאה והודה לו בפחות מפרוטה אינו נשבע שאין זה הודאת מקצת שפחות מפרוטה ולא כלום:

האשה מתקדשת בשוה פרוטה דכל פחות מפרוטה לא מקניא נפשה הנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה מעל וכמו שביארנו המוצא שוה פרוטה חייב להכריז הא פחות מפרוטה אינו כלום וכמו שאמרו פרט לאבדה שאין בו שוה פרוטה הגוזל את חברו שוה פרוטה וכפר ונשבע ואח"כ הודה חייב להחזירה למקום שהנגזל לשם אפילו למדי הואיל ונשבע בכפירתה מתיאש הלה ואינו בא לתבעה ומתוך כך אין לו תשובה עד שיגיענה לידו או ליד בית דין כמו שביארנו במקומה בפרק הגוזל:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

בד"ה פרה זו תחת כו' אין לפרש דמיירי אפילו קדם הקדשו למומו וכגון דידו כו' עכ"ל אין זה מדוקדק ורבותא טפי הל"ל אפילו תמימים בלא מום כלל כגון דידו אקודש כו' ודו"ק:

בד"ה ותנא דידן כו' דמשמע תחלת ישיבה וכי משני אלוי לאפוקי כו' עכ"ל פירוש דאי לא הוה משמע ישיבת הדיינין דוקא תחלת הישיבה לא הוה פריך לתנא דידן ליתני ישיבת הדיינין בפרוטה כיון דבסוף דין לא בעינן פרוטה כרב קטינא וא"כ ע"כ לוי דתני ישיבת הדיינין נמי בתחלת דין דוקא קאיירי והא דמשני לאפוקי מרב קטינא היינו למאי דס"ד דרב קטינא אפילו להתחיל ולישב קאמר אבל למאי דמסיק דרב קטינא מודה בתחלת ישיבה לוי נמי כרב קטינא ס"ל וק"ל:

בפרש"י בד"ה אע"ג דזל בין מציאה להכרזה עכ"ל דקדק לפרש כן אבל זל בין אבידה למציאה כיון דלא היה ש"פ בשעת מציאה אינו חייב להכריז כדאמרינן בהדיא בפרק אלו מציאות מדכתיב ומצאתה וק"ל:

רש"י ד"ה לפי שאינה בסוף הקדש וכו' עד כדמפרש ואזיל מדמינן לסוף הקדש כצ"ל:

תוס' ד"ה נדמייה לתחלת הקדש וכו' עד אי נמי אברייתא פריך וכו' דלמא קרא לא אתא אלא למעוטי אין כולה לשמים. ויש לדקדק והא כתבו התוס' בדבור שלפני זה דבמסקנא דתורת כהנים מרבה קדשים קלים מאם כל בהמה טמאה וי"ל דהכי פריך מה ראית דרבויא דכל בהמה אתי לאמצע הקדש ומיעוטא דבהמה טמאה אתי לאין כולה לשמים דלמא נימא איפכא אי נמי הכי פריך דלמא רבויא דכל בהמה לא אתי אלא לקדשי קדשים לבד דהא לעיל כתבו דמרבינן מכל בהמה תרי מילי קדשי קדשים וקדשים קלים:

ד"ה ותנא דידן וכו' עד וכי משני אלוי לאפוקי מדרב קטינא וכו' דברי התוס' תמוהים הם דהא פירשו דהשתא ידע המסקנא דלקמן דרב קטינא מודה דבתחלת הדין בעינן שוה פרוטה דהא פירשו דהא דפריך המקשה ותנא דידן מ"ט לא תני ישיבת הדיינים ידע שפיר המסקנא כדלעיל וצריך לישב דה"ק בגמרא לאפוקי מדרב קטינא ר"ל דאצטריך לוי למיתני ישיבת הדיינים דלא תטעה לומר דאפילו בתחלת דין נמי נזקקין לפחות משוה פרוטה כמו שאמר רב קטינא בגמר דין וק"ל ועיין באשר"י דלא נמשך אחר דברי התוס' אע"ג שדרכו תמיד בכל דבריו למשוך אחרי סברת בעלי התוס' ובביאורי על טור ח"מ סימן ז' תמצא מבואר באריכות:

מה סוף הקדש אין מוסיף חומש פירש רש"י דלסוף הקדש לא איצטריך קרא דכיון דלית ביה פדיון היכי שייך ביה חומש אלא קרא לאמצע הקדש אתא שאם אינו ענין לסוף הקדש וכו'. ואינו מחוור דאם כן מאי פרכינן מאי חזית דמדמית ליה לסוף הקדש נדמייה לתחלת הקדש דהא על כרחך קרא לאמצע הקדש אתא ואם אינו ענין וכדכתיבנא. אלא עיקרן של דברים כמו שפירשו בתוספות דקרא ודאי למעוטי סוף הקדש מפדיון אתא ואשכחינן סוף הקדש שהוא בר פדיון כגון עצים ואבנים המיוחדין לבדק הבית שאם מצא נאין מהן פודן ואינו מוסיף חומש בפדיונן ואנן הוא דגמרינן אמצע הקדש מסוף הקדש ומשום הכי פריך מאי חזית. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א פירשו בתוספות דאשכחן סוף הקדש דשייך ביה פדיון כגון שהקדיש קורות ואבנים הראוים לבנין בדק הבית וכו'. והשתא אתיא כולה סוגיין שפיר דמוקמי קרא בסוף הקדש ודאי לפי שאי אפשר לומר דבאמצע אין חומש ולבסוף יש חומש וכי מספקא לן היינו אי מוקמינן קרא בסוף הקדש בלחוד או גם באמצע הקדש. כן נראה לי. עד כאן. והרמב"ן פירש דמשמע דליכא הכא קרא מיותר כלל דהשתא לא סלקא דעתין דרריש אלא מילתא בעלמא קאמר שאין מועלין אלא בדדמי לבהמה טמאה שהיא כולה לשמים ותחלת הקדש כלומר שיש הקדש אחריו שאין לנו אלא מה שתפסה תורה ואין למדין קל מחמור להחמיר עליו. עד כאן לשונו. וזה לשון הרא"ש: ויש לומר דהכי פריך מנא לך דהך בהמה טמאה איירי שהיא תחלת הקדש דילמא באמצע הקדש איירי ואף על גב דבסוף דמרבה בסיפא דברייתא אפילו שלמים לא משכחת מידי דתיתי בהמה טמאה למעוטי אם לא אמצע הקדש לפירוש הקונטרס וגם לפירוש רבינו תם לפי שלא מצא רבינו שמשון ומועלין בה למעוטי מאי מכל מקום מתחלת הברייתא דילמא כל כמה דלא מייתר לן קרא דאיכא לאוקמי למעוטי אין כולה לשמים לא הוה ליה למנקט תחלת הקדש. ועוד הוה לן לאוקמי ריבויי דקרא ואם כל בהמה טמאה לרבות אמצע הקדש דלא אימעוט ממשמעות דבהמה טמאה מלרבות קדשי קדשים וקדשים קלים. הרא"ש.

שכן נתפס בדבר קדוש מנתפס בדבר קדוש פירוש שכל סוף הקדש הוא עצמו דבר קדוש וראוי לעמוד בקדושתו וכן אמצע הקדש על הרוב שאין מחללין תחלת הקדש מסתמא אלא בהקדש שני שראוי להיות קדוש מה שאין כן בדבר הנקרא תחלת הקדש כגון בית ושדה וכיוצא בו דהוו דבר שאינו קדוש לעולם וסופו להתחלל דאי במידי דחזי לקדושת עולם סוף הקדש נקרא ויש פירושים אחרים וזה נכון. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד בשמועה זו הקשינו אטו בהמה בתחלת הקדש איתא באמצע הקדש ליתא ולמה קרא אותה תחלת הקדש. והשיב לא קרא אותה תחלה אלא לפי שאינה בסוף הקדש שאין סוף הקדש אלא כלי הצריך לבדק הבית או קורה יכול הוא לפדות אם ירצה אבל אינו מצוה לפדותו ויכול להיות סוף הקדש מה שאין כן בבהמה טמאה שאינה יכולה להיות סוף הקדש לעולם וצריך לפדותה וכלי והדומה לו כשיבא לפדותם אם הקדש שניהם אינו מוסיף חומש לפי שאין דומים לבהמה טמאה שהיא אינה יכולה להיות סוף הקדש. ואם תאמר מעתה אפילו היה הכלי תחלת הקדש נמי לא יהיה לו חומש. יש לומר ההוא תחלת הקדש מיהא הוי בבהמה טמאה. חזר והקשה לו מאחר שבבהמה טמאה יכולה להיות באמצע הקדש נאמר שיוסיף עליו חומש שאם הקדיש תחלה חמור והכניס תחתיו פרה בדמים קצובים אם יפדה הפרה ויוציא תחתיו סוס בדמים קצובין או כלי הצריך לבדק הבית מוסיף עליו חומש אף על פי שהוא הקדש שני והשיב לא כן אלא נשוה אותו לסוף הקדש שנכנס תחתיו והוא הכלי ולא אמרתי בדוקא שנכנס כלי תחתיו אלא להבין השמועה אלא בין שנכנס בין שלא נכנס אחד הן ונשוה אמצע הקדש שהוא הפרה לכלי שהוא יכול להיות סוף הקדש ואינו משלם חומש כמותו מפני שדומה לו במקצת שהרי אינו תחלת הקדש. ומה ראית להשוותו לכלי שאחריו השווהו לחמור שלפניו הואיל ואינו יכול להיות סוף הקדש כמותו מסתברא לכלי של אחריו היה לנו לדמותו שכן נתפס מנתפס. אדרבה לחמור שלפניו היה לנו לדמותו הוא דבר שיש אחריו קדושה וכו' כלומר שצריך לפדותו מה שאין כן בכלי שהוא נשאר בהקדש. חזר ואמר שהברייתא העידה בפירוש שלא נשוה אותו אלא לבהמה הראשונה בלבד וממנה נלמוד לכל הקדש. ודוגמת זו הברייתא יש בתורת כהנים ואין אותו המדרש על זה הפסוק רק על הפסוק האחר שבתחלת הפרשה ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וגו' ולא על חומש אלא פדיון שאם הוממו שיהא להם פדיון. והרבה פנים יש לחיצוניות. עד כאן.

פרה זו תחת פרה של הקדש אין הקדשו פדוי כך היא גירסת הראב"ד ופירש דאף על פי שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף ופרה זו נתפסת בקדושה הקדישו אינו פדוי שאין פדיון אלא בדבר הנישום ונערך כדכתיב ופדה בערכך. הר"ן.

עוד כתב הראב"ד וזה לשונו יד הקדש על העליונה. אף על פי שאין הקדש פדוי שאם ישוה הנתפס יותר יתפיס אותו הגזבר ויחלל הקדש עליו בהערכת הכסף. עד כאן. וזה לשון הריטב"א: גירסת רש"י פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדישו פדוי ויד הקדש על העליונה. ופירש הוא לדהקדישו פדוי מדשמואל ומיהו יד הקדש על העליונה שאם שוה הקדש יותר שישלם לו. ויש מקשים דכיון דמחולל מדשמואל למה ישלם. ויש לומר דהא תשלומין מדרבנן משום פסידא דהקדש. ואיכא דלא גרסי ברישא יד הקדש על העליונה אלא הכי גרסי הקדישו אינו פדוי דליתא לדשמואל אלא בשחילל על דמים קצובין ובסיפא גרסי בפרה של בדק הבית שהיא בעלת מום דאי בקדשי מזבח אפילו בעלי מום הרי הוא ותמורתו קודש וכן בקדשי בדק הבית שהם תמימים דכל שראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח אלא ודאי הכא בהקדש בדק הבית שקדם מומן להקדישן וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

טלית זו בחמש סלעים וכו' הקדשו פדוי. פירוש בקונטרס והוא ישלים. וקשה דלא קתני בהו ויד הקדש על העליונה כמו ברישא. ועוד לערבינהו וליתנינהו. ונראה לי דברישא דוקא יד הקדש על העליונה כמו שפירשו בתוספות אבל סיפא שאמר בחמש סלעים וכו' והוה ליה הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אף על פי שעדיין לא הוסיף דמים. ומיהו קשה למאן דלית ליה הך סברא לקמן. ור"מ תירץ דלא מצי למיתני בסיפא יד הקדש על העליונה דנהי דאם שוה פחות מן ההקדש צריך להוסיף מכל מקום אם שוה יותר מחמש סלעים לא הוי מצי למפסק ולמיתני הקדשו פדוי דמצי למהדר ביה דהוי כהקדש טעות וקיימא לן כבית הלל דאמרינן בנזיר פרק בית שמאי דהקדש טעות אינו הקדש ואף על גב דמשמע התם דלענין תמורה מודו כולי עלמא דהקדש טעות הקדש דגמרינן לה מיהיה לרבות שוגג כמזיד הני מילי היכא דבשעת הקדש לא אמר מידי אלא כדאמר התם שור שיצא מביתי יהא הקדש ואמר כסבור הייתי שיצא שחור ויצא לבן אבל הכא שפירש בהדיא בחמש סלעים הוה ליה כאלו פירש אם שוה חמש סלעים יהא פדוי ואם יותר לא יהא פדוי אבל ברישא שלא פירש כלום אפילו אם שוה יותר יד הקדש על העליונה ולא מצי למהדר והקדשו פדוי בעל כרחו ואפילו הוי הקדש טעות הא קיימא לן דהקדש טעות הקדש גבי תמורה והתפסה. הרא"ש.

האונאה ארבעה כסף תמהני מאי שיעורא והלא פחות מכאן ויתר על כן נמי אונאה הויא אטו מפני שהיא אונאה לסלע איכפל תנא למיתני שיעורא דאונאת סלע יותר מכל שאר אונאות ואין שיעור זה דומה לשיעור הטענה שתי כסף שאינה בפחות מכאן ולא לשאר שיעורין השנויין כאן ויש לפרש שלא בא תנא זה אלא למנות שיעורים שנתנו חכמים במעין של כסף ואינו מחוור. הרמב"ן. וכתב הריטב"א וזה לשונו: הא דתנן האונאה ארבעה כסף לסלע דהיינו שתות בדין הוא דליתני האונאה שתות דהוי כללא דוקא לכל מילי אלא דבאשגרת לישן נקט לישנא דקתני לעיל. עד כאן.

בא"ד וכי פריך לעיל בשלמא כו' לא מסיק אדעתיה מסוף הבריית' כו' עכ"ל. עי' במהרש"א שהאריך בזה ודבריו אינן מבוררים והתמיה קיימת מי הכריחו לזה שהרי דברי התו' מבוארין כפשוטן דאי ס"ד דהמקש' ידע מסוף הברייתא מאי ס"ד דברייתא איירי לענין מעילה שהרי קדשים קלים קושטא דמילתא לית בהו מעילה כמ"ש לעיל דאע"ג דמצינו מעילה באמוריהם בכה"ג לא שייך למעטן כלל מכולה לגבוה דאמורים גופייהו לגבוה סלקי ועוד דקרא איירי מחיים דכתיב ופדה בערכך והיינו מחיים דוקא דבעינן העמדה והערכה וא"כ מדמרבי בברייתא קדשים קלים ע"כ היה לו להוכיח דלאו לענין מעילה איירי אלא ודאי דלא ידע מסקנת הברייתא וזה ברור בכוונת התוס' וכן הוא במהר"ם ודברי מהרש"א והקקיון דיונה צ"ע:

בגמרא וליתני נמי האונאה פרוטה וקשה אמאי קשיא ליה טפי אונאה מריבית ושאר דיני ממונות דבכולהו בעינן פרוטה אע"כ דכולהו בכלל גזל נינהו ואם כן ה"ה לאונאה ויש ליישב משום דסד"א כיון דאונאה לא תליא בחזרת הממון דהא ביתר מכדי אונאה נתבטל המקח לגמרי אף אם רוצה להחזיר האונאה ואם כן עיקר הדין על החפץ ובאמת יש כמה פוסקים בטוח"מ סימן פ"ח דבכלים אין לחלק בין ש"פ לפחות מש"פ והו"א דה"ה לאונאה ואם כן ה"ל למיתניה דלא אמרינן הכי וליכא למימר דהא דלא תני לה היינו מה"ט גופא דאפי' בפחות מש"פ שייך דין אונאה בזה יש לומר דקים ליה לתלמודא דליתא אלא כיון דעיקר הדין אונאה היינו משום דהוי כעין מקח טעות כיון שנתאנה בממון ואם כן כיון דפחות מש"פ הוא מסתמא מחיל ליה ותו לא הוי מקח טעות אלא דאפ"ה כיון שיש איזה סברא לחלק קשה ליה דה"ל למיתני' בהדיא וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים דבכלי גופא נמי בעינן ש"פ ומקשה דה"ל למיתני בהדיא:

בפרש"י בד"ה אין אונאה עי' מ"ש הרא"ש ז"ל בזה ועי' בב"ח ח"מ סימן רכ"ז שהאריך ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

תוד"ה פרה זו וכו' והא דאמרינן התם דף לג ע"ב: