מסכת בבא מציעא דף מ״ט עמוד ב׳

אמרי ליה והא אמרו ליה רבנן לרבא רבינא אמר להא מילתא אמרתי לו לההוא מרבנן היכי אמרת דלאו חזרת מקח וממכר הוא והא אמרו ליה לרבנן לרבא איבעי ליה לקבל מי שפרע:

אימתי יש חזרה בדבר:

בזמן שהכסף ביד המוכר דיכול מוכר לחזור בו דאוקמינהו רבנן ברשותיה לחזרה כי היכי דליטרח ולציל:

מפני שכספו בידו משמע שהלוקח קיבל כבר כספו:

פשיטא הרי משיכה יש ואפילו רבנן מודו:

מושכרת ביד מוכר והיו הפירות מונחין ביד הלוקח ולא שתקנה לו חצירו בנתינת המעות דכיון דקיבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצירו של מוכר הוא אלא ר' שמעון אית ליה מעות קונות דבר תורה כדאמרינן (לעיל בבא מציעא דף מז:) ומשיכה תקנתא דרבנן היא והכא לא איצטריך תקנתא דטעמא מאי תקון רבנן כו':

א"נ שמא תפול כו' לא גרס ליה אלא לישנא אחרינא הוא והיא היא:

פרזק שם השר:

כל הא ביתא קמך לא מבעיא כו' והא דאמר בפרק הפרה (ב"ק דף מז: ושם) הכניס ברשות בעל החצר חייב ר' אומר עד שיקבל עליו בעל החצר שמירה י"ל דשמעתין אתיא כרבי דשמואל התם פסיק הלכתא כרבי ואע"ג דרב התם פסיק הלכתא כתנא קמא קיימא לן כשמואל בדיני לגבי רב ועוד דאפילו לרבנן דמחייבי היינו לפי שאמר ליה כנוס שורך דמשמע ואשמרנו אבל הא ביתא קמך סלק עצמו משמירה לגמרי:

בכדי שיראה לתגר או לקרובו וא"ת א"כ נתת דבריך לשיעורים דפעמים שהם רחוקים ממנו ופעמים שהם קרובים וי"ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר:

שתות מעות נמי שנינו אפילו למאן דאמר שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח שהאונאה והטעות תלויה במקח אבל מעות אין אונאה וטעות תלויה בהם שאין צריכין שומא:

שוי חמשא בשיתא בטול מקח הוי וא"ת מנא לן הא דלמא הא הוי נמי שתות מקח דהוי שתות מלבר ויש לומר דמסתמא אית לן למיזל בתר שתות שוה המקח שהאונאה והטעות תלויה בו ועוד דכשנתאנה מוכר לא תמצא שתות מלבר דשוי שיתא בחמשא היינו שתות מלגיו:

תנן הורה רבי טרפון בלוד תימה מה הוסיף להקשות מסיפא ממה שהקשה כבר ברישא:

ש"מ שתות מעות נמי שנינו וא"ת אם כן מאי שתות למקח דקתני מתניתין וי"ל דמפרש היינו אונאה שתות שנהיה במקח ותימה דלשתוק משתות למקח:

בכדי שיראה לתגר או לקרובו וא"ת א"כ נתת דבריך לשיעורים דפעמים שהם רחוקים ממנו ופעמים שהם קרובים וי"ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר:

תנן הורה רבי טרפון בלוד תימה מה הוסיף להקשות מסיפא ממה שהקשה כבר ברישא:

תניא ר' שמעון אומר אימתי בזמן שהכסף ופירות ביד מוכר אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח. לא בידו ממש אלא ברשותו כגון שהית' עליית לוקח מושכרת למוכר ואמר לו מכרתי לך הפירות שיש לי בעליתך וקיבל המעות כיון שהפירות ברשות הלוקח קנה ואין המוכר יכול לחזור בו וכו'. ההוא דיהי' זוזי אחמרא שמע דקא בעי למינסביה דבי פרזק רופילא פי' עוב' כוכבים אנס.

אמר להו אהדרו לי זוזי לא בעינא חמרא אמר ליה רב חסדא ללוקח אי תהדר בו קביל עלך מי שפרע דהא לא משכת דכדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות. כשם שהמוכר חוזר כך לוקח חוזר: מתני' האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח.

איתמר רב כהנא אמר שתות מקח שנינו ולא שתות מעות ושמואל אמר שתות מקח והוא הדין לשתות מעות שבין זה ובין זה אונאה היא. כולי עלמא שוה ו' בה' ושוה ו' בז' כיון דבתר מקח אזלינן אונאה היא. כי פליגי שוה ה' בו' שוה ז' בו' לרב שוה ה' בו' ביטול מקח הוא דהא חומשא דמקח הוא ושוה ז' בו' כיון דפחו' משתות [הוא] מחילה היא.

ושמואל אמר לא הוי ביטול מקח אלא אם מכר שוה ד' בה' דבין לגבי המעות ובין לגבי המקח יתר משתות הוא וזהו פירוש משני צדדין. וכן שוה ז' בח' הוא פחו' [משתו'] משני צדדין לפיכך הויא מחילה. ומקשינן ממתני' תנן האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח מאי לאו דזבין שוה כ' בכ"ד שהן ה' בו' וש"מ שתות מעות נמי שנינו. ופריק רב כהנא לא כגון דזבין שוה כ"ד (בכ"ה) [בכ"ח] שהן ו' בז' והוא שתות למקח. ואקשי' עליה תוב כי האי גוונא מדברי ר' טרפון ופריק לטעמיה.

וקי"ל כשמואל דתניא כוותיה דתניא מי שהוטל עליו ידו על העליונה כיצד מכר לו שוה חמשא בששה מי נתאנה לוקח ידו על העליונה רצה אמר לו תן לי מעותי.

או תן לי מה שאוניתני וכן אם מכר לו שוה ששה בחמשה מי נתאנה מוכר ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מקחי או תן לי מה שאוניתני:

הכא במאי עסקינן כגון שהיה עלייה של לוקח מושכר ביד מוכר פירש רש"י ולא שתקנה לו חצרו בנתינת המעות, דכיון דקבל השכר, נקנה המקום לשוכר כל ימי השכירות, וחצרו של מוכר היא, אלא ר' שמעון אית לי מעות קונות דבר תורה כדאמרינן, ומשיכה תקנתא דרבנן היא, והכא לא איצטריך תקנתא, דטעמא מאי תקון רבנן וכו', עכ"ל רש"י ז"ל. ומכלל פירושו דהוא הדין כשהיתה ביתו של מוכר מושכר ללוקח. ודמי כספו ביד לוקח דקאמר, כאלו בידו קאמר, כלומר דאיהו קאי תמן, והרי הוא בידו להצלה.

מי שבא להפקיד אצל חברו ולא קבל את הפקדון אלא שאמר הרי רשותי לפניך לא חל עליו חיוב שמירה כלל להיותו אפילו שומר חנם:

מה שביארנו בנותן מעות על הפירות ששניהם יכולין לחזור אם היתה עלייה שהפירות בתוכה של לוקח אע"פ שמושכרת ביד מוכר והלוקח עומד תחתיה אין הלוקח יכול לחזור והוא הדין למוכר שהרי כל עצמה של משיכה זו לא הותקנה אלא שמא יאמר לו נשרפו חטיך להצלת ביתו ואם נפלה דלקה הרי אף הוא טורח ומציל ונמצא שהזר בעלייה ובזו הלוקח יודע בכך וכן שיש לו רשות וטענה ליכנס בשלו הענין לדין תורה שלא להיות אחד מהם חוזר ואע"פ שדברים אלו לר' שמעון נאמרו מדר' שמעון נשמע לרבנן:

כבר ביארנו למעלה שכל שחזר מחמת אונס אין בו מי שפרע והוא הענין שלא הוזכר מי שפרע במעשה של פרזק רופילא כמו שכתבנו למעלה ויראה שאף חסרון דברים אין בו ומ"מ יראה שלא נאמר כן אלא באונס הנכר:

היתומים וכן נכסי הקדש יש בהם צדדין שקונים בכסף ויש בהם צדדים שאין קונים אלא במשיכה והכל לתועלתם וכבר הוזכר ענין זה במסכת גיטין פרק הניזקין ושם יתבאר בארכה בע"ה:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בה בביאור עניני האונאה ובפרט בענין שעורה הן שיעור הכמות הן שיעור הזמן והוא שאמר האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח עד מתי מותר להחזיר בכדי שיראה לתגר או לקרובו הורה ר' טרפון בלוד האונאה שמנה כסף מעשרים וארבעה לסלע שליש למקח שמחו תגרי לוד אמר להם כל היום מותר לחזור אמרו יניח לנו ר' טרפון במקומנו וחזרו לדברי חכמים אמר הר"ם כשיקח מה ששוה ששה בחמשה או מה ששוה ששה בשבעה או מה ששוה שבעה בששה כל אלה שתות הוא נקרא ואונאה היא אין הפרש בין שתות הדמים או שתות הסחורה והלוקח והמוכר יחזור כל אחד משניהם באונאה אלא שהלוקח חוזר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו והמוכר יחזור באונאה ואפילו אחר ימים רבים וזהו מה שאמרו מוכר חוזר לעולם כי לפי שאין הסחורה אצלו אינו יודע דמיה עד שיזדמן לו שיראה כמותה לידע דמיה ואין הלכה כר' טרפון:

אמר המאירי האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע פי' צריך שתדע ששלשה שיעורין יש באונאה האחד הוא שעד כאן הוא חייב להחזיר ומ"מ המקח קיים ואין המאונה יכול לומר למתאונה או התרצה במקמך או החזיר לי את שלי ואחזיר לך את שלך אלא שזה אומר לו יהא המקח קיים והחזר אונאתי וכן אם רצה המתאונה לבטל את המקח אין הרשות בידו אלא מחזיר לו אונאתו ודיו והאחר שהוא נמחל ואין למתאונה על המאונה שום תביעה והאחר הוא שהמקח בטל וביד המתאונה לחזור מכל וכל ואפילו היה המאונה מחזיר אונאתו אינו מקבלה אם אינו רוצה אלא שחוזר מכל וכל וכן שאם המתאונה היה אומר רוצה אני בקיומו של מקח אלא שתחזיר אונאתי המאונה יכול לומר לו או קבל בדרך זה או יתבטל המקח ונמצאו שלש מדרגות בדין אונאה שהאחד קרוי מחילה והאחד קרוי בטול מקח והשלישי ביניהם להיות המקח קיים אלא שהאונאה חוזרת והוא הדין הנקרא במשנה זו אונאה ולא הוצרך לדבר במשנה זו על האחרות שכל זמן שנדע מה היא אונאה הדבר ידוע בעצמו שהפחות ממנו מחילה והיתר עליו בטול מקח ומתוך כך הוא מתחיל באונאה ואומר עליה ששיעורה ארבעה כסף ר"ל ארבעה מעין לסחורה הנמכרת בסלע ובמעין שידוע בהם שיש מהם עשרים וארבעה לסלע והוא מעין סתם שכבר התבאר במסכת קדושין שש מעה כסף דינר והסלע ארבעה דינרין ונמצאו ארבעה מעין שתות לסלע וזו היא אונאה שהמקח קיים ואונאה חוזרת ופחות מיכן הוא בדין מחילה ויתר מכן הוא בדין בטול מקח:

ועד מתי מותר לחזור בו כלומר עד מתי דינו לחזור ומה שתפש לשון מותר הוא לומר שעד שיעור זה אין בחזרתו שום חסרון אמנה עד כדי שיראה לתגר או לקרובו וימלך עמהם במה שקנה הא אם שהה כשיעור זה ולא בא אינו חייב אח"כ להחזיר לו האונאה מן הסתם ידע ומחל ולא נתברר עכשו במשנה זו במחילה ובטול מקח אם שיעורם בכדי שיראה הנזכר בכאן או אם המחילה לאלתר ובטול המקח לכל היום או לעולם ומ"מ כדי לישב את המשנה עכשו בלא טרח אנו מפרשים עכשו ששיעור שלשתם בכדי שיראה שאם נפרש שהמחילה לאלתר נצטרך לטרוח למה חזרו לדברי חכמים הואיל ואף ר' טרפון היה מודה גם כן במחילה שהיא לאלתר כמו שיתבאר בסוגית הגמרא אלא שעכשו אנו מפרשים שלשתם בכדי שיראה ומה שיש לדעת זה בין פחות משתות לשתות יתבאר לך בסוגית הגמרא:

ואמר אח"כ הורה ר' טרפון בלוד שהאונאה שמנה כסף ר"ל שמנה מעין מעשרים וארבעה לסלע והוא שליש המקח ושמחו תגרי לוד שהיו בקיאים במקח וממכר ולא היו חוששים בעצמם שיתאונו במכירתם ובמקחם ומתוך בקיאותם היה הנושא ונותן עמהם מתאונה ברוב משאם ומתנם וכששמעו הוראתו של ר' טרפון להיות כל אונאה שבפחות משליש נמחלת והיו סבורים בו ששיעורו בכל פחות משליש כפחות משתות לרבנן לבכדי שיראה שמחו ואע"פ שאנו סבורים עכשו שכלם שיעורם בכדי שיראה ואם כן הרי אחר שיעור זה אף לדעת חכמים הכל מחול ובתוך שיעור זה אף לר' טרפון הכל חוזר ומ"מ שמחו שכל שמשתוה עד שליש לר' טרפון מחילה ואף בתוך שיעור זה אין כאן ביטול מקח אלא חזרת אונאה ולרבנן היה ביטול מקח והתגרים שמחים בכל שהמקח מתקיים אף בחזרת אונאה יותר משיתבטל המקח וכשאמר להם ששיעור חזרתם כל היום והבינו מדבריו שאף לדין מחילה והוא פחות משליש יש חזרה לכל היום כשליש האמור דנו בעצמם שאי אפשר למתאונה שלא ירגיש בכל היום וחזרו לדברי חכמים שתהא אונאה בשתות ומחילה בפחות משתות ושלא יהא שיעור המתאונה אלא בכדי שיראה לתגר או לקרובו:

בד"ה שתות מעות נמי שנינו אפילו למ"ד שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח כו' עכ"ל ר"ל דהיכא דליכא לא שתות מעות ולא שתות מקח אלא לגבי חד הוי ביטול מקח ולגבי אידך הוי מחילה לעולם אזלינן בתר מקח בין לענין ביטול בין לענין מחילה דטעו אינשי במקח ולא במעות עכ"ל המרדכי בשם רמ"ך וכן הוא מוכח בתוס' לקמן בד"ה משני פונדיונות כו' ומה שיש לדקדק בזה ע"ש:

בד"ה שוי חמשה כו' דשוי שיתא בחמש היינו שתות מלגיו עכ"ל ר"ל מלגיו של המקח ואית לן למיזל בתר שתות מלגיו של מקח גבי מוכר דשתות מלבר של המקח לא משכחת בי' במוכר דשוה שבעה בשיתא לאו היינו שתות מלבר ולא שתות מלגיו של המקח אבל שתות מלגיו של המקח משכחת גם גבי לוקח דהיינו שוה שיתא בשבעה וק"ל:

רש"י ד"ה א"נ שמא וכו' דלא לישנא אחרינא הוא כצ"ל:

תוס' ד"ה שוי חמשה בשיתא וכו' עד ועוד דכשנתאנה המוכר לא תמצא שתות מלבר. פי' דכשנתאנה המוכר לא שייך לומר שתות מלבר והואיל ואינו נמצא במוכר ה"ה דאינו בלוקח:

כל הא ביתא קמך לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי וכו' ואם תאמר מאי הוה סלקא דעתיה דהוי שומר שכר איזה שכר היה לו ממה שהניחם בביתו. ויש לומר דהכי קאמר לא מיבעיא שומר שכר לא הוי אפילו אם שכר לו מקום ביתו. תלמיד הר"ף. עיין בתוספות פרק הפרה דיבור המתחיל: ואפילו נשברו. כספו בידו כספו ביד מוכר הוא האמת מקשה אבל לא משום דהוה ניחא ליה אם כן היה ללוקח כספו בידו דאטו בשביל שלא נתן מעות יש לו למקח להתקיים יותר. משאנץ.

כגון שהיתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר פירוש והפירות בעלייה ההיא והלוקח שהוא המשכיר דר שם בחצר והיינו דנקט עלייתו של לוקח לומר שהלוקח דר בבית ופירות של מוכר בעלייה של בעל הבית. והיינו דאמרינן דכי נפלה דליקה טרח ומציל הלוקח ואף על גב דהא אליבא דרבי שמעון איתאמרא הלכה היא דהא אתיא שפיר כטעמא דרבי יוחנן דהלכתא כוותיה. הריטב"א.

איתמר רב כהנא אמר שתות מקח שנינו פירוש שתות מקח דוקא כדקתני במתניתין מעשרים וארבעה לסלע שתות למקח וקרא נמי הכי כתיב וכי תמכרו ממכר אל תונו האונאה תלויה במקח. וקשיא לי דסוגיא דשמעתין שתות מלגאו לרב כהנא והא גבי חומש פשיטא דחומש מלבר ובבבא בתרא בענין מוסיפין על המדות אמרינן שתות מלבר. הראב"ד. שוו שיתא בחמשא וכולי עלמא לא פליגי דבתר מקח אזלינן דהכי משמע במתניתין דקני שתות למקח וגם סברא הוא דבדבר שהאונאה תלוי בה יש לנו לתלות השתות והאונאה תלויה במקח שטועין בני אדם בשויו אבל במעות אין טעות. הרא"ש ז"ל. הכי גרסינן וביטול מקח היכא דאיכא יותר משתות משני צדדין והיכי דמי כגון דזבין שוה ד' בה' או שוה ה' בד' אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד אונאה היא ורש"י גורס אבל היכא דאיכא שתות משני צדדין ופירש הוא דאיכא שתות באחד משני צדדין והכל דין אחד. והזהר בפירושו דאלו אידך דאמרינן הלכא דאיכא יתר משתות משני צדדין דוקא וכדמפרש ואזיל שוה ד' בה' וכו' ופשוט הוא וטועין בו רבים. הריטב"א.

כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות משני צדדין וכו' ומיבעיא ליה להשר מקוצי אי איכא יתר משתות מקח ופחות משתות מעות כגון שמכר לו שוה הן דינר בה' דינרים וי"א פשוטים למאי חשבינן ליה. ואמר רבינו יהודה דחשבינן ליה אונאה דכיון דלא הוי מחילה ולא ביטול מקח אם כן חשבינן ליה אונאה והכי פירושו כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות משני צדדים. פירוש או אידי ואידי הוי פחות משתות או אידי ואידי הוי יותר משתות. עד כאן תוספות חיצוניות. ועיין בתוספות דיבור המתחיל שתות מעות. ובמרדכי חולק עיין שם.

והריטב"א כתב וזה לשונו ורבי יהודה אומר דחשבינן וכו'. ואין זה מחוור דהיכי עבדינן אונאה וליכא שתות משום צד והיאך אנו מטילין פשרה בין שני הצדדין. והנכון יותר דאזלינן בתר מקח דהא בין לרב בין לשמואל אונאת מקח הוא עיקר ובאונאת מעות הוא דאפליגו. ועדיין הדבר צריך עיון. עד כאן.

לא דזבין שוי כ"ד בכ' מי נתאנה וכו' משמע אבל לשמואל דאמר שתות מעות ניחא שפיר ואמאי לשמואל נמי קשה דהא שמואל שתות מעות קאמר וכל שכן שתות מקח כגון דזבין שוה כ"ד בכ'. ואם כן קשה מי נתאנה מוכר וכו' ויש לומר דלשמואל לא קשיא מידי דאף על גב דמתניתין מיירי משתות מקח ומשתות מעות מכל מקום יכול להיות דסיפא דקאמר עד מתי מותר לחזור בו לא קאמר רק משתות מעות כגון דזבין שוה כ' בכ"ד ומי נתאנה לוקח אבל לרב דקאמר דמתניתין לא מיירי רק משתות מקח קשה שפיר. תלמיד הר"פ.

תניא כוותיה דשמואל וכו' ואף על גב דלית הלכתא כי האי מתניתא דמשויא ידו של מתאנה על העליונה וכרבי נתן קיימא לן דאמר קנה ומחזיר אונאה. מכל מקום שמע מינה דבין שתות מעות ובין שתות מקח הוי אונאה. הריטב"א.

שמעתא דתגרי לוד ראיתי להקדים לסוגיא זו קצת הקדמות הקדמה ראשונה כי בעיא זו לא נפשטה אבל קיימא לן דלאלתר הוי מחילה. ב' דלגבי מוכר נמי איכא למיבעי כי האי גוונא. ג' דלרבי טרפון נמי איכא למיבעי בין למאי דסברוה בין לפי הדחיה. ד' דמחילה לאלתר ניחא להו לתגרי לוד אף על גב דאיכא כנגדה תרתי. ה' דקנה ומחזיר אונאה עדיפא להו מביטול מקח ו' דזמן הקצר ניחא להו. ז' דשתות עצמה ובטול מקח שקולים הם דכל חדא איה בה חדא לטיבותא וחדא לריעותא שתות עצמה שכיח אלא דהוי שיעורו מצומצם בטול מקח לא הוי מצומצם ולא שכיח לפעמים הא עדיף ולפעמים הא עדיף טפי כפי הסברות. ח' כי לדעת רש"י מאן דבעי הא בעי הא ובעי לה בין אי בטל מקח לעולם חוזר או עד שיראה וכו' ולדעת התוספות מאן דבעי בתרייתא לא בעי קמייתא דפשיטא ליה דעד שיראה לתגר ולקרובו לא הוי מחילה. ט' דבין חזרה לעולם או כל היום הנאה פורתא איכא ואם יהיה כנגדה הנאה אחרת לא חיישינן לה. י' שאין שמחה שלא יהיה בה קצת עצב ולא חזרה שלא יהיה בה קצת תועלת כדרבי טרפון. ואחר כל זה אבאר הסוגיא בעזר השם.

בגמרא תניא אר"ש אימתי בזמן שהכסף כו' ע' מ"ש בעל תוי"ט בזה באריכות במשנה דריש פירקין:

במשנה עד מתי מותר לחזור כו' ופירש רש"י דנקט מותר לאשמעינן דאפי' מי שפרע ליכא מיהו שמעינן להדיא נמי מלישנא דמתני' דמי שנתאנה מותר לו להחזיר המקח והיינו כר"י הנשיא דמי שנתאנה ידו על העליונה ולא כר"נ דס"ל קנה ומחזיר אונאה וה"נ סתם לן תנא דמתני' בסיפא להדיא דמי שנתאנה ידו על העליונה:

בתוספות בד"ה שתות מעות נמי שנינו אפי' למ"ד שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח כו' עכ"ל. ופי' מהרש"א דכוונתם שאם לפי שווי המעות יש יותר משתות ולפי שווי המקח הוא פחות משתות או להיפך כשנתאנה המוכר לעולם אזלינן בתר שווי המקח כיון דליכא שתות מצומצם בשום ענין וכ"כ המרדכי בשם רמ"ך ז"ל וכ"כ רמ"א בש"ע ח"מ סי' רכ"ז וכן היה נראה לפרש ג"כ דברי התוס' בהשקפה ראשונה אבל באמת סתימת ל' התוס' לא משמע כן דכל כי האי מילתא שהוא חידוש גדול בדין לא ה"ל לפרש דרך רמז אלא בהדיא היה לו לפרש כן. ועוד דא"כ מה זה שכתבו התוס' נראה יותר לילך אחר שתות מקח שתות זה מה טיבה לכאן כיון דלא איירי הכא בשתות מקח מצומצם אלא בפחות משתות או יותר משתות המקח ואי כדברי מהרש"א הכי ה"ל למימר שנראה לילך אחר שווי המקח. ועוד שגוף דין זה תמיה לי טובא דאטו שתות מי כתיב באורייתא כדי שנאמר דגזירת המלך היא כהלכתא בלא טעמא דבעינן דוקא שתות מצומצם בין שתות מקח בין שתות מעות והלא מקרא מלא דיבר הכתוב לא תונו אלא שהדבר מסור לחכמים והם אמרו דעד שתות א"א לכוון המקח ומש"ה הוי מחילה טפי לא ואם כן היאך נאמר דכשמכר לו והטעהו שתות מעות בצמצום כגון שמכר כ"ג ושליש בכ' לא הוי מחילה אלא אונאה וכשהטעהו יותר כגון שמכר לו שוה כ"ד פחות משוה פרוטה בכ' נאמר דהוי מחילה משום שאין עליו שם שתות לא במעות ולא במקח וזה דבר שאין הדעת סובלו. ובאמת נתקשיתי מאד בזה ואחר העיון ראיתי שגם המ"מ (בפ"ו) נתקשה בזה ומחמת כן הגיה לשון הרמב"ם והעלה גם כן היפך מדין הנ"ל דלעולם מן שתות מעות ועד שתות מקח הוי הכל בכלל אונאה ולא הוי ביטול מקח אלא כשהוא יותר משתות בשני הצדדים ולעולם לא הוי מחילה אלא כשהוא פחות משתות משני צדדים וכן נ"ל מסוגית הש"ס כמו שאבאר וכ"כ הב"י בש"ע לשון הרמב"ם עפ"י הגהות המ"מ ועיין שם בסמ"ע ובב"ח באריכות ואין כאן מקומו להאריך ונחזור לענינינו דלדעתי לא כיוונו התוספ' לפי' מהרש"א ומה שהביא מהרש"א ראיה מלשון התוספות לקמן בד"ה שני פונדיונות וכ"כ הב"ח. ולענ"ד משם נראה אדרבא להיפך כמו שיבואר. לכך נראה לענ"ד שהתוספות כאן לא נתכוונו אלא ליישב לשון שתות מעות נמי שנינו ומשמע דכ"ש שתות מקח וכתבו התוספות ליפות הטעם דודאי יש לנו לילך יותר אחר שתות מקח וכיון דל' המשנה משמע לשמואל דקאי אשתות מעות כדדייק הש"ס בסמוך ממילא יליף שמואל מסברא דכ"ש שתות מקח כן נראה לענ"ד בכוונת התוס' ודו"ק:

בגמרא תנן האונאה ד' כסף כו' מאי לאו דזבין שוה כ' בכ"ד כו'. אפשר דלישנא דמתני' הכי משמע ליה דקתני האונאה ד' כסף מכ"ד ואי אשתות מקח קאי דהיינו שוה כ"ד בכ"ח ה"ל למימר ד' כסף לכ"ד אע"כ דאשתות מעות קאי וכה"ג יש לפרש בההיא דר"ט בסמוך. ועוד אפשר לומר דע"פ השיטה שכתבתי בסמוך דלמ"ד שתות מעות נמי שנינו היינו דמן שתות מקח עד שתות מעות הכל בכלל שתות יחשב אפי' אינו שתות מצומצם ומש"ה ס"ד דאיירי בהכי דלמ"ד שתות מקח איירי מתני' דוקא בשיעור מצומצם דוקא דהן בשיעור מרובה מאד או בהמועט יותר לעולם כשהוא ש"פ יותר משתות נשתנה דין האונאה לביטול המקח וכן בפחות פרוטה משתות אף אם עולה לסך עצום ורב אפ"ה נשתנה הדין לדין מחילה ומש"ה נ"ל דוחק לפרש כך שישתנו שלשה דינים בשלשה שיעורים מצומצמים וכה"ג פי' התוספות בכמה דוכתי אבל למ"ד שתות מעות נמי שנינו אין השיעור מצומצם דמכר לו שוה כ' הוי שיעור אונאה מן כ"ג ושליש עד כ"ד. אבל לפ"ז קשה דאם כן מאי ס"ד דאיירי מתני' בהכי דא"כ אמאי קתני במתני' דהוי אונאה כשמכר לו בכ"ד ותיפוק ליה כיון דשוה כ' הוי שיעור אונאה בכ"ג ושליש וכן למעלה עד כ"ד אבל לשיטת הרמ"א ז"ל כיון דמכ"ג ושליש למעלה לא שייך אונאה כיון שאין השיעור שתות מצומצם ניחא ליה למיתני כ"ד דפסיקא ליה מילתא אבל לשיטת החולקים קשיא. ולולי דברי התוס' בסמוך היה אפשר לפרש דהיינו דמסיק במתני' שתות מעות עד שתות למקח וכוונתו לזה הענין דמן כ"ד דהיינו שתות מעות עד שתות למקח הוי שיעור אונאה אלא דהתו' הניחו בקושיא דלישתוק משתות למקח וא"כ משמע דלא נחתו לזו הסברא ודו"ק:

בתוספות בד"ה תנן הורה ר"ט בלוד תימה מה הוסיף להקשות מסיפא כו' עכ"ל. ולולי תמיהתם היה אפשר לפרש ע"פ הדרך שכתבתי בסמוך משום דמסיפא קשיא ליה טובא למ"ד שתות מקח שנינו למאי דס"ד דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן דהכי משמע פשטא דמתני' וקס"ד נמי דפחות משתות לרבנן ופחות משליש לר"ט לאלתר הוי מחילה כדמסקי' לקמן וא"כ קשה טובא אמאי חזרו לדברי חכמים יזהרו מאונאת שליש מצומצם ויהא מחילה לאלתר דהא למ"ד שליש מקח הוי השיעור מצומצם דאף דמקח שוה הון רב כשעולה אונאה שוה פרוטה פחות משליש הוי מחילה לאלתר אבל למ"ד שליש מעות נמי שנינו אתי שפיר לפמ"ש בסמוך דשיעור שליש היינו כשהמקח שוה שיתסר ומכרו בכ"א ושליש דהיינו שליש מקח וכן מכ"א ושליש עד כ"ד כל זה בכלל שליש מעות הוא וא"כ כיון דתגרי לוד היו בקיאים להונות בכה"ג ואף ע"ג דלרבנן הוי ביטול מקח מ"מ לאחר שיראה לתגר או לקרובו הוי מחילה וכיון שהורה להם ר' טרפון כל היום מותר לחזור שפיר חזרו שהיו מפסידים כל אותן האונאות מן כ"ג ושליש עד כ"ד וכן למאי דקס"ד לקמן דביטול מקח לעולם חוזר ואם כן צ"ל דחזרו משום שתות עצמו וכן למאי דמסיק דביטול מקח כדי שיראה ומעיקרא שמחו משום שתות עצמו עי' לקמן בכל זה נראה לי דוחק לפרש דשתות מקח דוקא שנינו דאם כן הוי שיעור מצומצם ולא שייך לא שמחה ולא חזרה כיון דפחות פרוטה אזל ליה שיעור שתות אבל למ"ד שתות מעות א"ש דא"כ לא הוי שיעור מצומצם כדכתיבנא דמשתות מקח עד שתות מעות הכל בכלל שתות הוא ודו"ק:

תוס' ד"ה ש"מ וכו' ותימה דלשתוק משתות למקח עיין בתשו' מהר"י לבית לוי סי' ו':

גמרא אימא סיפא עד מתי מותר להחזיר כו' קשה לי דלמא מיירי מתני' דעדיין לא משך הלוקח. והמוכר רוצה לחזור בזה אמרי' דעד שיראה לתגר מותר לחזור וא"צ לקבל מי שפרע. אבל בשהה יותר מזה צריך לקבל מי שפרע כדנראה מדברי רש"י ז"ל במתני' דאף בקנין מעות לחוד אם בא לחזור אחר כדי שיראה צריך לקבל מי שפרע וכמו שהחליט הש"כ (סימן רד) ובזה גם במוכר תלי בשיעור כדי שיראה לתגר דהא מקחו בידו. ומדוקדק יותר לישנא דמתני' עד מתי מותר להחזיר דלא מיירי לענין הדין דיכול לחזור. אלא לענין אם מותר ואין עליו איסור מי שפרע, ובלא"ה לא קשה דלמא איירי מתני' שהמוכר הקנה ללוקח חפצו בק"ס ומקחו בידו די"ל דסתמא מיירי בקנין מעות דהוא סתם קנין. אבל הנ"ל קשה דלמא מיירי בנותן מעות ולא משך ולענין מי שפרע: והי' נ"ל מזה לדון דינא דאם הלוקח משך החפץ ולא נתן מעות אף בשהה כדי שיראה יכול לחזור דליכא ראיה מדלא הראה לתגר דכיון דעדיין מוחזק במעותיו לא רמיא עליו להראות לתגר. וכמ"ש כעין זה המ"ל (פט"ו ה"ב) לענין מום במקח. ולענ"ד מבואר כן בדברי תוס' כתובות (דף כח) ד"ה הנהו קלא וכו' בשם רבינו אלי' ע"ש. וה"נ י"ל לענין דכל דמוחזק במעותיו ליכא ראיה דמחל מדלא הראה ובש"כ (סי' רכ"ז סק"ד) הביא בשם הגהת אשרי דמסתפק בלא נתן מעות אם נאמן דלא מחל במגו דהחזיר ע"ש, ולפי סברתו בלא"ה הדין דכיון דמוחזק במעותיו לא רמי' עליו להראות לתגר וליכא ראיה דמחל [ומ"מ מודינא דאם בשעה שלקח לא נתן המעות ושהה עד כדי שיראה ואח"כ נתן המעות ובא אח"כ לחזור אף דמשעה שנתן המעות ואילך לא שהה שיעור כדי שיראה מ"מ אמרי' מדהיה לו זמן להראות לתגר ונותן מעות ולא הראה מתחלה לתגר ע"כ דמחל]. וא"כ ניחא דליכא לאוקמי מתני' בנתן מעות ולא משך דבכה"ג המוכר מוחזק יכול לחזור אף אחר ששהה כדי שיראה: ואולם מ"מ נראה לענ"ד דאין ראיה מזה די"ל דבמוכר מוחזק כיון דעדיין ליכא קנין גמור רק לענין מי שפרע בזה ליכא ראיה דמחל מדשהה כדי שיראה די"ל דסמך עצמו על מה שבידו לחזור ע"י קבלת מי שפרע. אבל בלוקח מוחזק שמשך ולא נתן מעות כיון דאין בכחו לחזור ואין לו על מה לסמוך מוכח דמחל, ובזה אפשר להסביר ספיקא דהגהת אשרי דאם נאמן דלא מחל במגו דפרעתי דלכאורה בפשיטא דמלתא הוי כמו אנן סהדי דהרי אלולי המגו היו מוציאין מהלוקח בטענה דמחל, אף דהוא טען דלא מחל והוי מוחזק טוען ברי והמוציא שמא, ואולי י"ל דמסתפק דלמא הוי כמו חזקה דמוציאין בשמא וברי לדעת הש"כ (סי' ע"ח) לענין א"א פורע ת"ז, ומ"מ מגו מהני מספק איבעיא דמגו במקום חזקה, אבל באמת דברי הש"כ אינם מוכרחים כמו שכתבתי במקום אחר, ולפי הנ"ל ניחא די"ל דאופן הספק כיון דמכח קושיית' הנ"ל מוכח הדין דבנותן מעות ולא משך אף דחפצו ביד המוכר ויכול להראות לתגר מ"מ יכול לחזור אף בלא מ"ש דסמך ע"ז דיכול לחזור ולא רמי' עליו להראות לתגר, וה"נ י"ל בלוקח מוחזק במשך ולא נתן כיון דיכול לטעון פרעתי לא רמי' עליו כ"כ למידק להראות לתגר כיון דא"י לתבוע ממנו דבר דיטעון פרעתי, כעין מ"ש הרשב"ם בב"ב גבי החזרתי במגו דנאנסו דל"ש שטרך בידי מאי בעי די"ל דסמך ע"ז דיטעון נאנסו או דנימא מ"מ הוי אנן סהדי דהיה לו להראות לתגר ולא לסמוך ע"ז דיטעון בשקר פרעתי ושאני מוכר מוחזק בנתן מעות ולא משך כיון דעדיין אין המקח נגמר בשלימות ובידו לחזור ע"י מי שפרע אינו מחויב להראות לתגר, כנלענ"ד נכון בעזה"י: