מסכת בבא מציעא דף מ״ו עמוד א׳

וחוזר ואומר הרי פירות של מעשר שני שלך יהיו מחוללין על מעות שיש לי בבית ויקנה המעשר הזה את המעות ויצא לחולין:

טעמא דאין בידו מעות דמדקתני ואין בידו מעות ש"מ דאם היה בידו מעות שם בגורן לא היה אומר לו התנא לעשות כן אלא המעות הללו היה מוסר לחבירו ומקנה אותם לו במשיכה:

ופריק וחבירו זה פודה את המעשר:

דהכי עדיף שאינה נראית ערמה כל כך להיפטר מן החומש:

דהוה ליה חבירו נוכראה לגבי מעשר וקרינן ביה ממעשרו פרט של אחרים:

נקנינהו נהליה אגב קרקע יתן לו זה בעל מעשר קרקע בחזקה ועמהן המעות ומשיחזיק זה בקרקע יהיו המעות קנויות לו בכל מקום שהן דתנן (קדושין דף כו.) נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה וחבירו זה יאמר הרי פירות הללו מחוללין על מעות שיש לי בביתך דהכי עדיף דהוה ליה נוכראה והך קושיא לרב פפא לא מקשינן אלא אתמוהי קא מתמה אמתני':

איכפל תנא כו' נתעסק התנא וטרח להורות לנו הלכה בדבר שאינו מצוי שיהיה אדם עומד בגורן ערום אלא לאו ש"מ בגורן שאינו שלו אבל סודר יש לו ואפילו הכי הפירות צריך ליתן לו במתנה שאין המעות נקנין בחליפין:

ואף רב פפא הדר ביה ממאי דאמר מטבע נקנית בחליפין:

ונקנינהו נהליה אגב קרקע אברייתא פריך כדפיר' רש"י וי"ל דאדרב פפא פריך אי אמרת בשלמא דאין מטבע נקנה בחליפין מיירי שיש לו סודר ואין לו קרקע דהשתא לא הוי ערטילאי אלא אי מטבע נקנה בחליפין ומיירי שאין לו סודר וגם צ"ל דמיירי בגורן שאינו שלו אכפל תנא כולי האי והדאמר והא עומד בגורן קתני לאו פרכא היא אלא מסיק למילתיה דמיירי דלית ליה קרקע וקשה דלקני ליה המעות בהודאה כמו שקנה רב מרי מרבא על ידי הודאתו של איסור בפרק מי שמת (ב"ב דף קמט.) אע"פ שהיינו יודעין שלא היו שלו תחלה וה"ה בבריא מדקננהו רב מרי אע"ג דלא הוי בר ירושה:

אלא ש"מ דאין מטבע נקנה בחליפין ומ"ד נעשה חליפין נמי איתותב דמדאינו נקנה כ"ש שלא נעשה ונטר עד הכא כדי להקשות לתרוייהו ולכך המתין נמי עד הכא לומר וכן אמר עולא וכן אמר ר' אמי אמר רבי יוחנן משום דהך ברייתא מסייע להו:

אידי ואידי בפרוטטות פירוש שולחני נתן לו פרוטטות ובעל הבית משלם לו פרוטטות דליכא עלייהו צורתא ולכך נעשה ונקנה בחליפין וא"ת ולימא שהשולחני נתן לו מעות ולא פרוטטות וכן נראה שהרי צריך ליתן לפועלים ובעל הבית הקנה לו בקנין סודר הפרוטטות שבביתו וי"ל דתן לי מעות משמע דבנתינה זאת אתחייב לך דינר וטריסית:

ולא תני דינר יפה דמשמע דינר טוב וא"ת והיכי ס"ד דינר טוב והא ממעות שיש לי בביתי קתני וי"ל דמעות לאו היינו שמו של המטבע אלא כלומר ממטבעות שיש לי בבית ואית ספרים דלא גרסי בברייתא ממעות שיש לי בביתי:

נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח וא"ת נהי דשרי סאה בסאה בעד שיבא בני כו' סאה בסאתים כי הכא שנותן לו טריסית יותר אסור והוי רבית גמור וי"ל דהכא אינו נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר דדמי למקח וממכר וה"ק כמו שמותר סאה בסאה דרך הלואה באומר עד שיבא בני משום דסאה בסאה רבית דרבנן ה"נ דרך מקח וממכר אפילו סאה בסאתים מותר באומר עד שיבא בני:

כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין לרב דאמר בכליו של קונה ה"פ כיון שזכה זה בעל החפץ במטבע נתחייב זה הלוקח באונסי חליפין דכל היכא דאיתיה דיליה הוא ואי ל"ג זה שני הכי פירושו כיון שזכה זה המוכר במטבע נתחייב איהו לשלם ללוקח החפץ שהוא חליפי המטבע וללוי דאמר בכליו של מקנה הוי פירושו אפכא דאי גרסינן זה שני הכי קאמר כיון שזכה זה הלוקח במטבע נתחייב המוכר ליתן לו חליפין ואי לא גרסינן זה שני הכי קאמר כיון שזכה הלוקח במטבע נתחייב הוא באונסי החפץ אי נמי ללוי הוי פי' זה כמו לרב וכיון שזכה זה פי' המוכר בהנאה שקבל ממנו הלוקח מטבע והדתנן (לקמן בבא מציעא דף ק.) המחליף פרה ללוי הוי פירושו המחליף פרה בהנאת קבלת חמור וכן החליף שור בפרה דבסמוך:

שמע מינה מטבע נעשה חליפין ואע"ג דמעות אינם קונות ה"מ סתמא אבל אי מפרש בתורת חליפין קני א"נ אפי' בסתמא כיון דמחזיר לו המטבע כדרך להחזיר הסודר קנו החליפין וא"ת והלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה י"ל דלא שכיח מילתא שיקנה המעות דרך חליפין דלא שכיח שיתן המוכר חפצו בחליפין מעות שאינם שוות המקח דדרך חליפין שאינם שוים מעות המקח ולא גזור רבנן כדאמר בסמוך גבי החליף דמי שור בפרה ובקנין סודר דשכיחא ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דכיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות:

ואקשי' על רב פפא דאמר מטבע נקנה בחליפין מהא דתנן במעשר שני פ' המוליך פירות וכו' היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בבית ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין ליקננהו לחבריה המעות הללו אגב סודר וליפרוק הפירות של מעשר שני של זה דהכי עדיף דהוה ליה נכרי ואין חייב חומש לפי שהוא קונה מעשר שני של חבירו הוא ואינו פודה לפי שאינו שלו. ופרקינן דלית ליה סודר ולא קרקע. ומתמהינן וכי יגע התנא לקבוע משנה על אדם יחף מגולה ראש אלא לאו ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין ש"מ.

ואף רב פפא הדר ביה מהאי סברא דרב פפא הוו ליה י"ב אלפי זוזי בי חוזאי ואקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסקופה דביתיה כי אתא נפק רב פפא לאפיה עד תווך כי היכי דליקדו' וליקבלינהו לזוזי עד דלא ייתי ויחזיק בההיא אסקופא דאקני ליה דקיימ' לן אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מטלטלי כלומר כיון שגבה הקרקע זכה במטלטלין ואין יכול לחזור בו. פי' תווך שם מקום ומפורש במסכת נדה (ד' לג ע"ב) דאזל רב פפא לתווך ואמר ליכא צורבא מרבנן הכא דליקבלינהו לאפיה וכו'. מתיב ר' אבא לעולא דאמר אין מטבע נעשה חליפין מהא דתני בתוספתא הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בבית יש לו מעות בידו מותר אין לו אסור דינר זה זולתי טריסית הוא דתנינן בתוספתא אוכל פועל קישות ואפי' בדינר כותבות אפי' בטריסית ואי סלקא דעתך דאין מטבע נעשה חליפין הוה ליה הלואה ואסור ליטול ממנו טריסית ששוה יתר מדינר שנתן לו דהויא ליה רבית. ופרקי' בפרוטות שנינו כלומר תן לי בדינר מעו'. [מעות] הללו פרוטות הן כגון אסימון שאין לו מטבע שקונין כדתנן מעות הרעות קונות את היפות ואמרינן אין דייקא נמי מדלא קתני ואני פורע לך דינר יפה אלא קתני תן לי בדינר מעות ואני אעלה לך יפה דינר שמעינן מינה דהכי אמר ליה תן לי בדינר מעות ואני אעלה לך פרוטות יפה דינר טריסית.

רב אשי אמר לעולם כדקתני וכיון דאית ליה מעות שרי נעשה כאומר לו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דליתה אגר נטר לי' וכל כי האי גוונא יד ביד שרי אע"ג דטפי ליה דכי מקח וממכר דמי ושרי. ת"ש מהא דתנן בקידושין פ"א כל הנעשה דמים באחר וכו' פי' כל דבר שנעשה דמים לחפץ כגון דינר כסף שנעשה דמים לטלית כיון שקיבל בעל הטלית את הדינר וזכה בו נתחייב בעל הדינר בטלית שכבר קנאה ועמדה ברשותו בזכיית בעל הטלית בדינר ש"מ דינר זה שהוא מטבע נעשה חליפין וקנה בעל הדינר את הטלית בחליפין.

רב אשי אמר לעולם בדמים, וכיון שיש לו נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. כלומר, ודאי דבעל הבית פרוטות דליכא עלייהו טיבעא נינהו, וכדקתני יפה דינר וטריסית, אבל (דחנוני) [דשולחני] דינר טבוע הוא, ובדמים הוא ולא בחליפין, שאין מטבע נעשה חליפין, ואפילו הכי ליכא משום רבית, דכיון דהני דבעל הבית לא טביעי שרי, דהוה ליה כפוסק על הפירות ומוזיל גביה, וכיון דאית ליה שרי. אבל אלו היה של בעל הבית טבוע, אע"פ שיש לו, אסור ורבית קצוצה היא. ומדברי הראב"ד ז"ל נראה, דאפילו במטבע, כל שיש לו, בדרך מקח וממכר כי הא שרי, דהא דקאמרינן הכא הוה ליה הלואה, לאו הלואה ממש קאמר, אלא מכר כעין הלואה, אבל בהלואה ממש, ודאי אע"פ שיש לו אסור.

הפודה מעשר שני לעצמו מוסיף חומש ואם פדה מעשר של חברו אין מוסיף חומש ממעשרו אמר רחמנא ולא מעשר חברו ומותר להערים בכך כיצד היו לו מעות נותן מעות לאחרים או לבנו ולבתו הגדולים או לעבד עברי שלו ופודין ואם אין לו מעות עכשו מצויין בידו כגון שהיה בגרן ואין לו מעות לשם אומר לחברו או לאחד מאלו שהזכרנו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה והרי שנעשה הוא נכרי אצל הפירות אלו וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בתוך ביתי ומ"מ כל שיוכל להקנות לו המעות ושיפדה חברו יעשה שאין זו הערמה כל כך כחברתה והוא ששאלו בסוגיא זו ליקנינהו ניהליה אגב קרקע והעמידה בשאין לו ושמא תאמר היה לו לשאול גם כן ליקנינהו ניהליה באודיתא תרצו רבים שאין דין אודיתא נאמר אלא בדבר שאינו ברשותו וישנו ביד אחר ותכף שהודה זה שהם שלו זכה מי שהקניה בידו בשביל זה ומ"מ עיקר הדברים שבזו לא היה מועיל אלא אם כן היה כדבריו ואע"פ שלענין דין מועיל כמו שיתבאר לך מפרק הנושא בכתובות בסוגיית חייב אני לך מנה בשטר מ"מ לענין פדיון מעשר היאך יועיל אם אינו כן:

וכן אתה למד מסוגיא זו שמה שאנו סומכין בקניה אגב קרקע אע"פ שאין לו קרקע וסומכין על ארבע אמות שבארץ ישראל אינו כלום וכן למדו מכאן חכמי הצרפתים שהקנין אין צריך עדים אלא כל ששניהם מודים קנה שאם לא כן היה לו לתרץ שאין שם עדים וכן כתבוה גדולי המחברים שלא הצריכה תורה עדים בדיני ממונות אלא לכופר אבל המוכר או הנותן או המשכיר או המשאיל או כיוצא באלו אין צורך לעדים אלא כיון שקנה באחד מדרכי הקניה הגבהה או מסירה או משיכה בין בקנין בין בכסף בין בשטר בין בחזקה קנה אע"פ שאין שם עדים וגדולי המפרשים חולקין מיהא בקנין ממה שאמרו הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו וכו' ומאחר שצירפה עם הודאה אלמא כשם שהודאה אינו כלום אלא בפני שנים כך בקנין וחכמי הדורות משיבין שאף בהודאה לא נאמר כן אלא מטענת משטה אני בך מה שאין כן בקנין ומ"מ אני תמה שהרי אמרו בפירוש קנין בפני שנים ובמסכת בבא בתרא פרק חזקת הבתים יתבאר זה יותר:

זה שאמרו בסוגיא זו ברב פפא שהקנה לרב שמואל תריסר אלפי זוזי אגב אסיפא דביתיה סבת הדבר כדי שיפטר הנפקד באחריותו בשמסרה לו ומתוך שידע כן יהא מוסרם לו יותר ברצון ומ"מ יש לתמוה יעשה שליח בעדים ויכתוב בשטר ויהא פטור מאחריותם תכף שיגיעו לידו ומ"מ אין זו שאלה ומעשה שהיה כך היה:

מי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו ואמר לשלחני תן לי דינר מעות ואני מעלה לך יפה דינר וטריסות אם יש לו מותר ויש אומרים כן בכל הלואה שכל שיש לו מעות בתוך ביתו מותר ללות ברבית וטעות הוא בידם שענין הלוני עד שיבא בני לא נאמר אלא לסאה בסאה וזו שבכאן לא הותרה אלא שהוא דרך מקח ויראה לי ראיה לדבר שהרי מחליף מטבע שאומר לו תן לי בדינר מעות שהשלחני אפילו היה הדינר ביד בעל הבית היה מרויח בהחלפתו והרי זה יתחייב לו דינר וכשאומר אני אעלה לך יפה דינר וטריסות נעשה כמי שפרע הדינר ורוצה עכשו להחליפו אבל כל שאינו דרך מקח לא הותר כלל כמו שבארנו למעלה:

ויראה לי מסוגיא זו גם כן שאם הקנהו בחליפין דינר וטריסות בדינר ויש לו אין זה רבית שהרי דינר וטריסות מכר לו בדינר ויש מפרשים גם כן שטריסות זו אינה שוה פרוטה והואיל ואף בהלואה אינה יוצאה בדיינין בכיוצא בזו התירו לכתחלה:

בד"ה אידי ואידי בפרוטטות כו' וא"ת ולימא כו' הקנה לו בק"ס הפרוטטות כו' עכ"ל וק"ק דתקשי להו אף לדברי המקשה דאידי ואידי במעות ונתן לו המעות והקנה לו בק"ס המעות שבביתו ועולא לא קאמר ליה אלא דאין נעשה חליפין אבל מצינן למימר דנקנית בחליפין ויש ליישב דמ"מ תקשי למאי דמסיק לעיל דאף אין נקנין בחליפין וק"ל:

בד"ה כל הנעשה כו' והדתנן המחליף פרה ללוי כו' עכ"ל מתניתין היא בפרק השואל ע"ש:

בד"ה ש"מ מטבע כו' וא"ת והלא יאמר נשרפו חטיך כו' עכ"ל סמכו דבריהם אלו הכא אבל למ"ד לעיל מטבע נעשה חליפין לא ק"מ דאימא דסבר כמ"ד משיכה מפורשת מן התורה והך ברייתא דלעיל תן לי בדינר מעות כו' ואני אעלה לך יפה דינר כו' דבעי למימר דמטבע נעשה חליפין נמי לא תיקשי להו כיון דאידי ואידי מעות לא שייך למימר לאוקמי ברשותיה באם יתייקרו כדי שיהיה טורח ומציל ודו"ק:

גמ' דלית ליה סודר וכו' על כרחך צריך לפרש דגם לחבירו אין לו סודר דאל"כ יקנה לו חבירו סודר שלו במשיכה ואח"כ יקנה לו המעות על ידי סודר ועוד לרב דאית ליה קונין בכליו של קונה מאי איכא למימר דאי אית ליה לחבירו סודר יקנה לו המעות ע"י סודר. ומיהו זה נוכל ליישב דלוי איירי שאין לבעל המעות סודר ולרב איירי שאין להזוכה סודר אבל מ"מ משום קושיא הראשונה שהקשינו צריך לומר שאין לשניהם סודר:

תוס' ד"ה ונקנינהו נהליה אגב קרקע וכו' וה"ה בבריא מדקנינהו רב מרי וכו'. ר"ל דליכא למימד דדוקא במתנות שכ"מ אמרינן דנקנין בהודאה אבל בבריא לא זה אינו משום דהתם קאמר מתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתא בירושה איתא במתנה וכל היכא דליתא בירושה ליתא במתנה וכו' ורב מרי לא הוי בר ירושה דהורתו לא הוה בקדושה וא"כ אם איתא דהודאה לא קניא בבריא לא הוה קנינהו רב מדי אפילו בשכיב מדע אלא ודאי דגם בבריא קניא הודאה:

ד"ה נעשה כאומר לו וכו' וי"ל דהכא אינו נותן לו אותה מטבע וכו'. עיין באשר"י דדבריו מבוארים בפירוש התוס' וגריס בגמרא רב אשי אמר לעולם בדמים ופרוטות פירוש שהשולחני נותן לו מעות והוא נותן לו פרוטות ולגירסא זו יתיישב יותר פירוש התוס':

ד"ה כל הנעשה דמים וכו' עד נתחייב המוכר ליתן לו חליפין ואי ל"ג זה שני הכי קאמר כצ"ל:

בא"ד פי' המוכר בהנאה שקבל ממנו הלוקח מטבע כצ"ל:

ד"ה שמע מינה מטבע נעשה חליפין וכו' וי"ל דלא שכיחא מלתא שיקנה המעות דרך חליפין וכו' דדרך חליפין שאינן שוות מעות המקח וכו'. לשון התוס' אינו מתיישב שפיר וגם יש לדקדק דהיה להם לפרש בקצרה דבחליפי מעות לא שייך למגזר שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה שהרי אינו נותן לו כל דמי המקח וכיון דלא קיבל המוכר כל המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו מותר המעות דוגמת שפירשו לאחר זה בסמוך בקנין חליפין שע"י סודר ונראה שהצעת דברי התוס' כך הם דסבירא להו דלשון המשנה דקתני כל הנעשה דמים באחר וכו' לפי מה דסבירא ליה להמקשה השתא דמאי ניהו מטבע משמע שנתן הלוקח למוכר כל המעות ששוה המקח דרך חליפין ולכך מקשי התוס' שפיר ואם תאמר והלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה ומתרץ י"ל דלא שכיח וכו' ר"ל דלא שכיחא מלתא שיתן הלוקח להמוכר כל המעות דהיינו כל דמי שווי המקח ויקנה אותן לו דרך חליפין משום דדרך סתם חליפין שאינן שוות מעות המקח ולא שכיח שיתן המוכר חפצו בחליפי מעות שאינן שוות המקח ולכך גם זה שיתן הלוקח כל מעות המקח דרך חליפין ג"כ אינו שכיח ומלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ולכך אם יזדמן לפעמים שנותן הלוקח כל מעות המקח להמוכר ומפרש שנותנן לו בתורת חליפין קנה ולא גזרו שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלייה כן נראה לי המשך דברי התוס' ועכ"פ האי וא"ת שמקשין התוס' לא קאי אלא על התירוץ הראשון של התוס' שפירשו הני מילי סתמא אבל אי מפרש בתורת חליפין קני דהא לפי האי נמי דפירש וכו':

דלית ליה סודר פירש ר"מ דלית להו סודר לא להאי ולא להאי דאי אית ליה סודר לאידך ליקני ליה ביה למאן דאמר בכליו של קונה ולמאן דאמר בכליו של מקנה ליתביה ליה להאי במתנה כיון דהיה אהובו ורצה לסייעו להפקיע מעשרו מחומש. הרא"ש. וזה לשון הריטב"א: וקשיא לי לפום סוגיין משמע משום דליכא סודר לבעל הפירות הוא הוו אית ליה סודר מיקני בחליפין והא קיימא לן דבעינן כליו של קונה. ויש לומר שהקונה לא היה רוצה לתת כלי שלו בהערמה זו אלא שיתן לו בעל הפירות סודר שיחזור ויקנה לו. כן תירץ לי מורינו. עד כאן.

ועוד הקשה הר"מ למאן דאמר פירי עבדי חליפין ניתיב ליה במתנה חד פירא וליקני ליה המעות בההוא פירא. ולמאן דאמר בכליו של מקנה יקנה לו המעות בפירות ותירץ דמצי לאוקמי כמאן דאמר בפרק שני דקידושין מעשר שני ממון גבוה הוא ולא מצי קני ביה כי היכי דאמרינן התם המקדש בו אינה מקודשת. הרא"ש. ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: הא דלא קאמי ונקנינהו אגב פירות משום דרב פפא סבר פירי לא עבדי חליפין. ולרב ששת אין הכי נמי דמצי להקנות אגב פירות אלא דלרב נחמן נימא דאין מטבע נקנה בחליפין. ועוד נראה ליה דרוצה לעשות תקנה לכל הפירות בבת אחת. אבל דוחק הוא קצת דהא הדרי למרייהו אחר קנין כדין קנין סודר. עד כאן.

וכתב תלמיד הר"פ וזה לשונו דלית ליה סודר. אינו רוצה לומר שאין לו סודר כלל אלא הכי פירושו דלית ליה סודר אלא שאול מכאן משמע דאין קונין בסודר שאול והיינו טעמא כדאמרינן לעיל האי דתפיס ביה כמאן דפסיק דמי וכיון שהוא שאול לא מהני כלום דאין בעליו רוצה שיפסקו סודרו ואם כן צריך ליזהר שלא לעשות קנין בסודר הכלה דשמא לפעמים שאול הוא אלא יעשו קנין בסודר העדים. עד כאן.

אבל הריטב"א כתב וזה לשונו דליכא סודר. פירוש סודר כלל ואפילו מושאל דהיינו דאמרינן איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי ושמעית מינה שאלו הוה ליה סודר מושאל קונין בו וכשם שקונין אגב קרקע מושאל כדאיתא במסכת גיטין וטעמא דמילתא דכיון דסודר ואגב קני על מנה להקנות הוא בכל דהו סגי ואין קפידא למשאל בדבר זה. עד כאן.

וליקנינהו ניהליה אגב ארעא פירש רש"י דלאו לרב פפא פרכינן אלא לגופה דמתניתין וכן נראין פשוטן של דברים. ומיהו קצת קשה דהא בתר הכי הדרי לאקשויי לרב פפא איכפל תנא וכו'. לכך פירשו בתוספות דהשתא נמי לרב פפא פרכינן וכו' כמו שכתוב בתוספות. ומאי דפרכינן והא עומד בגורן קתני פירכא דתלמודא הוא דלדידך נמי הכי הוה סביר לן דכגורן שאינו שלו הוא דלית ליה ארעא. מכאן דקדקו שאין ד' אמות של קבורה וארץ ישראל מועילות כלום וכו' והדין אמת כדאיתא בפרק חזקת וכדמוכח התם להדיא. אבל מכאן נראה לי שאינה ראיה שאפילו היו לו לזה כמה קרקעות בעלמא אין מועילות בזה כיון שאינן בכאן דבמאי מקנה ליה לקרקע למקני מטלטלין אגביה דהא סודר ומעות אין כאן וכל שכן דלא אפשר בשטר חזקה. ואנן הכי פרכינן דליקנינהו ניהליה אגב קרקע שיש לו בכאן שיקנהו בחזקה וכן פירש רש"י יתן לו קרקע זה בחזקה ועמהם המעות. ומהדרינן דליכא קרקע כאן במקום שעומדים. כן נראה לי. ומסייע ליה מאי דגרסינן בעיקר נוסחי דליכא ארעא דליכא סודר. ולא גרסינן דלית ליה ודוק. הריטב"א.

דלית ליה קרקע יש מפרשים דהא דכתבינן בשטרי מתנה ונתתי לך ד' אמות בחצרי ואגבן הקניתי וכו' אף על פי שאין לאותו אדם קרקע משום דאין לך אדם שאין לו ד' אמות קרקע לקברו או בארץ ישראל. ואי אפשר לומר כן מדמשני הכא דלית ליה קרקע.

אלא שמע מינה דאין מטבע נקנה בחליפין שמע מינה תימה דפירות אמרינן לעיל דאפילו למאן דאמר לא עבדי חליפין אקנויי מיקנו בחליפין אם כן מטבע דאין נקנה בחליפין כל שכן דלא עביר חליפין ואמאי לא פריך מינה למאן דאמר נעשה חליפין. ויש לומר דלא דמי דפירות ממעטינן מדכתיב נעלו אבל אקנויי מיקנו בחליפין דמהיכא תיתי לן למעוטי ומטבע היינו טעמא דלא מקנה משום דדעת הקונה לקנותו בשביל צורתם וצורה הוא דבר שאין בה ממש דחשיבות הצורה אינו אלא על פי דבר המלך ואין קנין סודר נתפס בו כדפרישנא בריש בבא בתרא וכי קנו מאי הוי ליהדרו בהו ומשני בשקנו ברוחות אבל אם קנו לחלוק אין הקנין מועיל בדבר שאין בו ממש אבל מכל מקום נעשה חליפין דשפיר הוא דומיא דנעל דחשוב כלי כדפרישנא לעיל מתוך שראוי לנוקבן וכו'. הרא"ש. ובתוספות שאנץ מסיים וזה לשונו: ומאן דממעט לה הכא משום דכיון דצורתא עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הוה ליה כדבר שאינו מסויים ושלם ממעטים דבר שאינו מסויים מדכתיב נעל. נפק לאפיה עד תווך כי היכי ולא לגמרוה טענתא במתא לאחזוקי בהו לנפשיה וכתב רבינו חננאל כי היכי דלא ליחזיק בסיפא דביתיה הוא דנפק לאפיה דאמר רבא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבה מקרקעי גבי מטלטלי. עד כאן. הרמ"ך. וקשה לפי זה אף על גב שלא החזיק אסיפא קנה על ידי שטר דקרקע נקנית בשטר ועל כרחך קודם שהלך לבי חוזאי קנה האסיפא דאי לאו הכי מאי עבד אם כן לא קנה מעות ולא עבד ולא כלום. ועוד למה יצא לקראתו בשביל כך יאמר בפני עדים שהוא חוזר בו עד שלא החזיק ועוד מה היה חושש אם יחזיק באסיפא הא פסקינן במרובה גבי אדרכתא והלכתא שליח שויא. תוספות שאנץ.

רב פפא הוה ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי לפי הספרים דגרסינן בבבא קמא הוה מסיק יש לתמוה היכי אקנינהו ניהליה ואנן נמי היכי כתבינן הרשאה אמלוה הא אמרינן בפרק מי שמת מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ארכבה אתרי ריכשי הרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפלוני מכלל דבריא לא מצי אמר ואפילו בקנין דבקנין מיירי. ועוד אמרינן התם לעיל למימר דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע והאמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני אף על גב דליתא בבריא. וכי תימא דהתם מיירי בהלוהו מטבע שאין נקנה בחליפין אבל בהלואת שאר דברים דמיקנו בחליפין מהניא הרשאה אגב קרקע והתם בקנין דוקא מיירי ואין מטבע נקנה בחליפין. אם כן אמאי איצטריך לשנויי דהואיל ויורש יורשה אי נמי במעמד שלשתן הוה ליה למימר איתא בבריא אגב קרקע. ועוד אי טעמא התם משום דאין מטבע נקנה בחליפין בחנם נקט הלואתו לפלוני דהוה ליה למימר מטבעותיו לפלוני. ואומר רבינו תם דכך תקנת חכמים שיוכל לעשות שליח לענין הרשאת מלוה אף על פי שאין יכול להקנות וסמך לדבר מהא דאמרי נהרדעי במרובה לא כתבינן אדרכתא למטלטלי דכפריה ומיירי במטלטלי דגזלי דהא מחתי עלה ההיא דרבי יוחנן דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו וטעמא דכפריה דמחזי כשיקרא הא לא כפריה כתבי והכי הלכתא כדמוכח בבכורות בפרק יש בכור ובשבועות פרק שבועת העדות אלמא דיכול להרשות אף על פי דאינו יכול להקנות כמו שאינו יכול להקדיש כדאמר רבי יוחנן אף על פי כן יש לחלק דאף על פי שאינו יכול להקדיש יכול להקנות כי ההיא דפרישית בפרק המוכר את הספינה גבי קני לך איהו וכל שעבודיה.

בתוספות בד"ה ונקנינהו ניהליה אגב קרקע כו' וקשה דליקני ליה המעות בהודאה כו' עכ"ל. בפרק הגוזל הקשו התוספות אהא דשנינן הכא דאיירי דלית ליה קרקע ומה בכך כיון שיודה שיש לו קרקע יכול להקנות לו אגב קרקע ותירצו דמ"מ כיון דבאמת אין לו קרקע נמצא שאין המעות שלו מדאורייתא ואין יכול לחלל עליו אף ע"ג שיכול להוציא ממנו בדיינים ע"ש באריכות. אבל כאן לענין שיודה על המעות לא שייך לתרץ כן דאף לפי האמת המעות הוא שלו משום דקי"ל שאדם יכול לחייב עצמו דרך הודאה אף במה שאינו חייב ואף במה שאינו יכול לקנות מצד הקנין והיינו שחכמים תקנו שלשון הודאה יועיל בכל ענין. ולפ"ז א"ש דמקשו שיודה דרך חיוב להעמיד לו גוף המנה בעין ועיקר הקנין הוא דרך חיוב להבא שרוצה להקנות לו המנה להבא אלא כדי שיועיל הוא אומר בלשון הודאה ובלא"ה צ"ל כן דאי דרך חיוב גרידא אכתי ה"ל מלוה גבי דהיאך ואין יכול לחלל על מלוה שיש לו ביד אחרים אע"כ דמקנה לו ע"י הודאה גוף המנה בעין. ובזה יש ליישב המשך קושיית התוספות לדבריהם הקודמים דבלא"ה היה אפשר לומר דאף ע"י אודייתא אינו מועיל לענין חילול כיון דיכול לחזור בו ולומר משטה אני בך לא סמכא דעתיה דהיאך ולא הוי כשלו אם לא שנא' שיעשה ההודאה גופא בקנין דתו לא מצי למימר משטה אני בך כדאיתא סימן פ"ח וע"ז היינו יכולין לומר דאיירי דלית ליה סודר אבל לדבריהם הקודמים דע"כ איירי דאית ליה סודר א"כ מקשו שפיר ודו"ק:

בד"ה אלא ש"מ דאין מטבע כו' ונטר עד הכא כדי להקשות לתרווייהו כו' עכ"ל. ולכאורה היה אפשר לומר דבלא"ה לא הוי מצי להקשות לעיל והיינו לפירוש התוספות דעיקר הקושיא היינו משום דלא משמע ליה לאוקמי בגברא ערטילאי דלית ליה לא קרקע ולא סודר אבל מחדא לחוד לא איכפת ליה ואם כן כיון דפלוגתא דנעשה חליפין רב ולוי פליגי בה ולא מסיימי וא"כ לא מצי להקשות בפשיטות למ"ד נעשה חליפין דדלמא לוי הוא דס"ל הכי ולדידיה לא קשה מידי דהא שמעינן ללוי דס"ל קונין בכלי של מקנה דוקא וא"כ איירי שהמקנה אין לו סודר ויש לו גורן והקונה יש לו סודר ואין לו גורן אבל לרב פפא מקשה שפיר כיון דאמר דכ"ע מודו דמטבע נקנה בחליפין וא"כ קשה מיהא למ"ד בכליו של קונה וליכא למימר דלית ליה סודר דא"כ הוי ערטילאי וק"ל. ולפמ"ש לעיל בלא"ה לא קשה מידי משום דפלוגתא דרב ולוי היה מקום לדחות ולומר דלא איירי כלל לענין קנין סודר אלא בחליפין דשוה בשוה מש"ה נטר עד הכא ודו"ק:

בגמרא ואי ס"ד אין מטבע נעשה חליפין הויא ליה הלואה ואסור ופרש"י כיון דאפילו יש לו נמי אין קנויין לו במקום שהם שם כו'. ולכאורה יש לדקדק דלמא איירי הכא שנותן לו בתורת דמים ואף ע"ג דקי"ל דמעות אינן קונות מ"מ צריך לקבל מיהא מי שפרע ולקמן בפרק איזהו נשך משמע דכיון שאם בא לחזור קאי עליה במי שפרע שפיר קיימי ברשותיה דהיאך ולא הוי כריבית ויש ליישב וצ"ע או שזה כעין מאי דמשני רב אשי בסמוך וכפי' התוספות שם:

בפרש"י בד"ה רב אשי אמר לעולם בפרוטטות כו' ומיהו טעמא לאו משום דנקנה בחליפין כו' עכ"ל. מסתימת לשון רש"י נראה דלרב אשי נמי מיירי אידי ואידי בפרוטטות וא"כ אמאי הוצרך לטעמא אחרינא דנהי דקושט' דמילתא הכי הוא לרב אסי דאפילו בתורת דמים מותר מ"מ מתניתין בלא"ה מיתוקמא שפיר מטעמא דחליפין ויש ליישב משום דרש"י לשיטתו דמטבע לא מיקרי כלי כלל ואם כן הא דקאמר בפרוטטות אידי ואידי פירי הוי והיינו פירות ממש וכמ"ד פירי עבדי חליפין ואם כן למאי דקי"ל כמ"ד פירי לא עבדי חליפין לא מיתרצא בהאי שינויא אפילו בפרוטטות ומש"ה הוצרך רב אשי לטעמא אחרינא. מיהו לפמ"ש לעיל דבחליפין דשוה בשוה כ"ע מודו דמהני בפירות אם כן א"ש הא דקאמר אידי ואידי פירי הוי אליבא דכ"ע דהא בשוה בשוה עסקינן ולפ"ז צ"ל הא דהוצרך רב אשי לטעמא אחרינא היינו משום דלא משמע ליה לאוקמי אידי ואידי בפרוטטות אלא הפרעון לחוד הוא בפרוטטות אבל המעות שנותן השלחני מעות ממש כפירוש התוספות וכבר כתבתי שיטת המפרשים דהא דקאמר אידי ואידי פירי הוי היינו עדיפי מפירי כדין כלי ולא נהירא כמו שכתבתי:

בתוספות בד"ה כל הנעשה כו' א"נ ללוי הוי פי' זה כמו לרב כו' והדתנן המחליף פרה ללוי הוי פי' כו' בהנאת קבלת חמור וכן החליף שור בפרה דבסמוך עכ"ל. וזה נראה דוחק גדול לפרש כן ובעל המאור כתב דהמחליף פרה בחמור היינו בדמי חמור כדמוקי לקמן ומיישב בזה לפי שיטתו דבעלי חיים פירי נינהו דלא תיקשי מכל הנך וממילא דא"ש נמי אליבא דלוי אבל גם זה דוחק וכבר האריך הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות להקשות ע"ז מסוגיא דכתובות ע"ש. אמנם לענ"ד מיתוקמא בפשיטות לפמ"ש דחליפין דשוה בשוה אינן מדין קנין סודר כלל דליבעי כליו של מקנה אלא קונה בקנין גמור מטעם שוה כסף כמו שהארכתי בריש הסוגיא ומה"ט נמי א"ש ההיא דמחליף פרה בחמור וכל הני מתניתין דאיירי בכה"ג דשוה בשוה ומהני אפילו למ"ד דבעלי חיים פירי נינהו ודו"ק:

בד"ה ש"מ מטבע נעשה חליפין כו' וא"ת והלא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה כו' עכ"ל. כאן הבן שואל מאי ענין קושיא זו לכאן דלעיל בריש הסוגיא ה"ל להקשות כן. ויש ליישב משום דלעיל בריש הסוגיא וכן בההיא דשלחני איירי הכל במחליף מטבע במטבע ואם כן לא שייך לומר נשרפו חיטיך בעליה כמ"ש התוספות לעיל בפרק המפקיד דף מ"ג משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ע"ש אבל הכא דכללא כייל כל הנעשה דמים באחר ולמאי דס"ד דהיינו מטבע היינו דבמטבע קונה כל המטלטלין בתורת חליפין אם כן מקשו שפיר וק"ל:

בא"ד ובקנין סודר דשכיחא ליכא למיחש כו' דכיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל כו' עכ"ל. יש להקשות דלשיטת התו' דחליפין דשוה בשוה נמי בכלל חליפין אם כן התם מאי איכא למימר שהרי יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה כיון שכבר קיבל כנגד מעותיו. אבל באמת לא קשה מידי שהרי לעיל בפרק המפקיד הקשו התוספות מה הועילו חכמים בתקנתם דמעות אינן קונות שלא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה דא"כ עכשיו נמי יאמר נשרפו מעותיך בעלייה ותירצו שני תירוצים אי משום דמעות אין לו שמירה אלא בקרקע או משום דהמעות נמי קאי באחריותו אף אם יתבטל המקח והיינו משום דמותר להשתמש בדמים כמ"ש שם באריכות. נמצא דלפ"ז בחליפין דשוה בשוה מחליף פרה בחמור לא שייך לתקן כלל שלא יקנה כדי שלא יאמר לאחר שמשך הפרה נשרף החמור בעלייה דא"כ עכשיו נמי אי אמרינן דאינו קונה יאמר לו נשרפה פרתך וכדומה לזה דהתם לא שייכי שני תירוצי התוספ' דלעיל דהיתר תשמיש המחייב באחריות היינו דווקא במעות וזה מבואר וכ"ש דלא שייך כלל תירוץ הראשון וא"כ מעיקרא לא קשיא להו לתו' אלא מקנין סודר ממש דהדר הסודר לרשותו מיד אחר הקנין ואף אם אינו מחזירו אינו אלא דבר מועט ואם כן מקשו שפיר דבכה"ג היה להם לתקן שלא יקנה כדי שלא יאמר כו' אבל עכשיו דאינו קונה ליכא למיחש שיאמר נשרף הסודר כדכתיבנא ודו"ק:

תד"ה ונקנינהו נהלי' אג"ק וכו' קשה דלקני לי' המעות בהודאה וכו' ולענ"ד היה נראה דאף דקנין דעלמא אף בלא עדים מהני וכדהוכיחו תוס' ב"ב (דף מ ע"א) ד"ה קנין מסוגיין דהכא מדלא משני דלא היה בגורן עדים וכו', מ"מ י"ל דקנין אודיתא לא הוי קנין אלא המודה בפני עדים דכיון דיכול לתבעו בב"ד ע"פ הודאתו וא"י להכחישו מקרי הודאה גמורה לקנות בו, אבל כשמודה שלא בעדים אין שייך הודאה לקנות בו כיון דאינו נתפס בהודאתו לגבות ממנו, א"כ י"ל דמיירי דלא היו עדים בגורן וליכא קנין אודיתא.

תד"ה אלא ש"מ וכו' ונטר עד הכא וכו' ונלענ"ד ליישב לשיטת ר"ת דאף לר"נ דפירי לא עבדי חליפי' וכן לר"ש בדבר שאינו מסויים מ"מ שור בשור עבדי חליפים, דילפי' לה מתמורה, והנה בסוגיין קשה לי במה דאמר ר"פ אפילו למ"ד מטבע אין נ"ח נקני בחליפים מידי דהוי אפירי לר"נ, הא י"ל דדוקא לר"נ דאייתר לקיים כל דבר לרבות דיקנה, אבל לר"ש דלקיים כל דבר קאי אנעשה לאורויי דנעשה חליפים א"כ ל"ל רבוי דנקנה עדיף מנעשה, וי"ל דמה דממעטים מנעל דהיינו דבר שאינו מסויים אינו נקנה ג"כ וכיון דרב ולוי סברי כמ"ד פירי חליפים לשיטת רש"י מנ"נ דנקנה. אח"כ מצאתי בעז"ה שכוונתי בזה לפ"י, ונ"ל דהכי פירושו דר"פ ה"ק דודאי לא מצינו שיחמור רב ששת יותר מר"נ לענין חליפין וכל מה דמהני חליפין לר"נ ה"נ לרב ששת, ולזה בא דע"כ לר"נ מטבע נקנה בחליפין דלדידיה כי היכי דפירי נקנה מכח לקיים כל דבר ה"נ מטבע ודבר שאינו מסויים לדידיה נקנה וכיון דקיי"ל בהחלט דלר"נ נקנה ממילא בודאי גם לר"ש נקנה דל"מ בזה פלוגתא חדשה לומר דלר"נ דבר שאינו מסויים ומטבע נקנה ובזה ר"ש לחומרא דאינו נקנה, א"ו דגם לר"ש נקנה, ומוכח באמת דר"ש ס"ל מסברא דיקנה וא"צ קרא לזה, ולפ"ז י"ל דבל"ז לא היה יכול להקשות למ"ד נעשה דהוי אפשר לומר דלכ"ע דעתו אצורתא אלא דלמ"ד נעשה דמכח עבידי דבטלי הוי כדבר שאינו מסויים ונעשה כחליפין אם הוא שוה בשוה, ומ"ד אינו נעשה וס"ל דהוי דבר שא"ב ממש כמו אותיות ולא מהני שוה בשוה כמו שהוא לפי האמת לדידן, וכיון שכן ליכא קושי' מהברייתא דגורן די"ל דמ"ד נעשה ס"ל כר"ש דפירי עבדי חליפין ולא אייתר קרא דלקיים כל דבר, וממילא קיימא דמה דמעטינן מנעל ממעטינן ג"כ דאינו נקנה, ומש"ה מטבע דהוי דבר שאינו מסויים אינו נקנה, וההוא דנעל היינו דוקא שוה בשוה, ומקרא דתמורה, אבל מ"מ אינו נקנה כמו דחזינן לר"נ דאף דתמורה מרבי דפירי נעשה שוה בשוה, מ"מ לא הוי ידעי' דנקנה רק מקרא דכל דבר, וא"כ י"ל ה"נ לר"ש אף דדבר שאינו מסויים נ"ח שוה בשוה מ"מ עכ"פ דאינו שוה בשוה גם אינו נקנה ולזה פריך רק לר"פ דאמר להדיא דנקנה, כנלענ"ד נכון בעזה"י.

תד"ה ש"מ, וא"ת והלא יאמר וכו' ע' במהרש"א, נראה ביאור הדברים הא דלא תירץ הברייתא דחנוני ליכא קושיא די"ל במטבע ל"ש נשרפו דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, דמ"מ קשה ממ"ש דכסף אינו קונה את הזהב דמעות א"ק מחשש דנשרף ומ"ש דמטבע נקנה בחליפין, ולזה תירץ המהרש"א די"ל דל"ש לאוקמי ברשות באם יתייקרו שיטריח ויציל, ובזה שפיר יש לחלק דבמתני' בכסף אינה קונה הזהב דגם הזהב שייך לאוקמי ברשות לענין יוקרא דכיון דזהב הוי פירי יוקרא וזולא תלייה ביה, משא"כ בחנוני דהבעה"ב מקנה לו כסף דינר וטריסת ל"ש לאוקמי ברשותי' לענין יוקרא וזולא דהא אין היוקרא וזולא בכסף שהוא מטבע כדאיתא לעיל לענין רבית. והנה לפי דברי המהרש"א צ"ל דלא אזלי תוס' הכא לשיטת ר"ת דלקמן דלכ"ע בנאנסה הלוקח יכול לחזור, דא"כ מה בכך דל"ש יוקרא הא מ"מ יציל מחשש דיחזור הלוקח, אע"כ דאזלי' בשיטת רש"י דבסמוך, ואף דמ"מ משמע מדבריהם דלקמן דלרבנן דר"ש גם בנאנסה יכול לחזור, או דעכ"פ כשחוזר בשעה שהדליקה בא דטרח ומציל מחשש שאם יראה הלוקח הדליקה יאמר חזרני בי, צ"ל דמ"מ י"ל דברייתא דחנוני אתי' כר"ש דלדידיה אין הלוקח חוזר וטרח רק מטעם ריוח יוקרא. אולם לכאורה עדיין קשה אחרי דע"כ אזלי בשיטת רש"י דבסמוך וגם ניחא להו לומר די"ל דהברייתא דחנוני אתי' כר"ש. א"כ לכאורה עדיין לא הקשו כלום ממתני' דכל הנעשה לפי הגירסא דנתחייב זה בחליפים דהיינו דהלוקח מחויב באונסי חליפין, וא"כ י"ל דאתי' כר"ש ובאמת תקנו חכמים דמטבע אינו עושה חליפין, מחשש דנשרפו, אלא כיון דמדינא קנה תקנו דהכסף בידו ידו על העליונה ובאמת בעל השור יכול לחזור, אבל בעל המטבע א"י לחזור ומחויב באונסי חליפים דאין בידו לחזור והא מתני' לא קתני דינרי דחזי' רק דנתחייב לוקח באונסי חליפים וזה גם בקנין לר"ש. ונראה דלק"מ (דתני') דהוכיחו דלא ניחא להו להש"ס לאוקמי סתמא דמתני' דכל הנעשה לר"ש שלא אליבא דהלכתא דאל"כ מאי פריך ולר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה הא י"ל דר"ל מוקי מתני' כר"ש דלדידיה ודאי מעות קונות מן התורה ודמי' שהן כחליפין קונה, אע"כ דלא ניחא לאוקמי' כר"ש, א"כ שפיר הקשה תוס' דגם לר"י מיהו ניחא כיון דלא מוקי כר"ש א"כ לא יתחייב באונסי חליפין כמו בקנין מעות דתקנו דלא קנו: אמנם נראה דזה אינו מספיק דשפיר י"ל דלמאי דס"ד דכל הנעשה ליכא לאקשוי' דנשרפו חטיך די"ל דאתי' כר"ש דגם בקנין מעות באחריות הלוקח, והא דפריך לר"ל היינו דלפי אוקימתא דיש דמי' דמלישנא דמתני' משמע דלפעמים מעות קונה כמו חליפין, והיינו ביש דמי', ואם איתא דאתי' כר"ש הא בלא"ה בכל קנין דמי' נתחייב הלוקח באונסי חליפין, אע"כ דלא אתי' כר"ש ושפיר פריך הש"ס, (ולהפוסקים ומכללי המאור דלדינא גם לרבנן דר"ש בנאנס א"י הלוקח לחזור כיון דאינו בעין, צ"ל לפי האוקימתא דיש דמים הא גם בדמי' בעלמא כשנאנס נאנס ללוקח דא"י לחזור, היינו עכ"פ כשרואה הדליקה יכול לומר חזרני בי, אבל ביש דמים מתחייב באונסין היינו דאף בשעת הדליקה א"י לחזור או דמיירי באונס דמקרי בעין כגון מת דיכול לחזור כמ"ש במאור) וההכרח לדחוק להמהרש"א דקושית תוס' לגירסא דנתחייב בחליפים דקאי הכל על המוכר דא"י לחזור שפיר הקשה דיתקנו דלא ליקני מחשש דנשרפו והמוכר י"ל אף לר"ש, בעיקר קושית המהרש"א לענ"ד בפשוטו י"ל דודאי במטבע על מטבע ל"ש נשרפו דכספים אין להם שמירה וכו' והא דכסף אינה קונה את הזהב משום לא פלוג, והיינו דתקנו באם משך מה שהוא פירי קונה, אבל מה שנקרא מטבע לגבי שכנגדו אינו קונה, וא"כ ה"ה לענין חליפים אם יתקנו חכמים דמטבע אינו נעשה חליפים, ה"נ במטבע אף אם יתקנו בלא פלוג, מ"מ היינו דוקא באם נותן מה שהוא מטבע לגבי דבר הנקנה, אבל בנותן מה שהוא פירי לגבי הנקנה ל"ש לא פלוג דהא בכה"ג גם בנותן מטלטלין לקנות מטבע בחליפין ל"ש החשש כמ"ש לעיל בארוכה א"כ בברייתא דחנות דהחנוני נותן בחליפין נחושת לקנות כסף הוי כנותן פירי לקנות מטבע דבזה לא תקנו ול"ש לא פלוג כנלענ"ד פשוט וברור. גם י"ל בישוב קושית מהרש"א דהא מבואר לקמן פ' איזהו נשך דלענין רבית תולים בקנין דאורייתא, דכל דמדאורייתא קני אף דמדרבנן לא קני לא הוי רבית, א"כ בברייתא דחנוני י"ל דכיון דמדינא מטבע נ"ח אף דתקנו חכז"ל דאין נ"ח מ"מ כיון דמדאורייתא קנה החנוני הדינר וטריסת ליכא שם הלוואה ומותר, ולזה פריך הש"ס רק למ"ד אין מטבע נ"ח ומטעם דעתיה אצורתא וליכא קנין כלל דהוי הלוואה, וגם מדין מעות קונות ד"ת ליכא למיתב עלה דהא ליכא כלל קנין מעות כיון דנחושת הוי פירי הוי רק קנין משיכה ואינו נקנה הכסף רק דנחושת מחייב כסף ואין כאן קנין על הכסף לא דאורייתא ולא דרבנן, ונכון: