מסכת בבא מציעא דף מ׳ עמוד א׳

וכן אמר רבה השביחו לאמצע לא גרסינן שאין זה לשון גמרא להביא דברי האמוראים סיוע למשנה ועוד רבה תלמידיה דרב חסדא הוה והיכי אמר רב חסדא שמעתא משמיה ואי גרס ליה וכן אמר רב גרסינן שהיה רבו של רב חסדא משום דאיכא למ"ד בבבא בתרא (דף קמג:) לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו מחמת עצמן של אחים השביחו לעצמן אמרה רב חסדא להא דרב הכא למימר דלית לן ההיא שמעתא אלא אפילו השביחו מחמת טורחן של משביחין כי הכא דשתל פרדס השביחו לאמצע:

ידעו אלו שיטלו חלקם:

מי ידע שיש לו אחים:

גדולה מזו קרוב היורד לנכסי שבוי שאם יבאו הבעלים יטלו שלהם:

אמרו שמין להם כאריס הכא דידיה לא יהבינן ליה בתמיה זה שעשה והשביחן לדעת עצמו לא יהבי' ליה כאריס בחלק השני:

ברשות ב"ד נחתי דמורידין קרוב לנכסי שבוי:

הכא לא ברשות נחית כשירד זה לתוכו לא נמלך בב"ד:

ועוד אם בא לימלך לא היו מורידין אותו דהא אחיו קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן:

וכן אמר רבה גרס רש"י גרס וכן אמר רב ופליג אמ"ד בפ' מי שמת (ב"ב דף קמג: ושם ד"ה לא) נכסים ששבחו מחמת עצמן של אחין השבח לעצמן וקאמר דאפי' שבחו מחמת טרחם של משביחין כי הכא דשתל פרדיסא השביחו לאמצע וזהו תימה שחולק רבא על רב דהתם רבא קאמר ולא מייתי התם מילתיה דרב ונראה דגרס רבה וכן בספר ר"ת ולא מדברי רב חסדא הוא שהגמ' מביא שמעשה כיוצא בזה בא לפני רבה ופסק דהשביחו לאמצע כמו רב חסדא והביאו הגמרא משום קושית אביי דא"ל אביי לרבה מי דמי כו' ולא חשש רבה מקושיותיו ודן דהשביחו לאמצע:

אגלגל מלתא פסק של רב חסדא ומטא לקמיה דרבי אמי:

וכי מה אכפת להו לעכברים וטעמייהו דרבנן מפרש בירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון והא דאמרינן בגמרא אמרו לו הרבה אובדות מהם הרבה מתפזרות מהם י"ל דלדבריו דרבי יוחנן קאמר אפילו לית לך טעמא דמפרש בירושלמי מ"מ הרבה אובדות מהם:

אלא לכור בלבד וא"ת אם כן בפחות מכור נמי יוציא כמו לכור וי"ל דאין להם ריוח להטמן בתוכה ומ"מ לפי חשבון הראוי להתחסר יוציא דאי אפשר שלא יתחסרו:

ולאורז שאינו קלוף ג' סאין לכור וא"ת ואמאי לא חשיב במתניתין אורז שאינו קלוף עם זרע פשתן כיון דאית להו חד שיעורא וי"ל דפשוט לו דבאורז תתחסר כל כך וברישא גבי אורז קלוף לא חשיב זרע פשתן קלוף דשמא דינם חלוק:

מדה מרובה י' כורין וא"ת אפי' ב' כורין או ג' מתנפחין לפי חשבון החסרונות העולה להם וי"ל דבי' כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון דחסרון של כור אחד לא יוציא ולהכי נקט י' כורים לאפוקי פחות:

מתני' המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות לחטים ולאורז ט' חצאי קבין לכור.

ואוקימנא באורז קלוף תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה וקיימא לן כתנא קמא דמתני' והוא שעירבן בין פירותיו ומסתפק מהן ואינו יודע כמה הוציא לברר החסרון אבל יחד לו קרן זוית אומר לו הרי שלך לפניך:

פיס' ר' יהודה אומר אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שמותירות ותני עלה בד"א שמדד לו בימי הגרנות שהפירות יבשין מאד שהחום מייבשן ומחזירן לו בימות הגרנות זהו שמוציא לו חסרונות אבל אם מחזירן לו בימות הגשמים אין מוציא לו חסרונות מפני שאויר הגשמים מלחלחן ומתנפחות ונמצאו מותירות. הוה עובדא שמילאו כדא בימות הגרנות חטים וכשהגיעו ימות הגשמים נתנפחו בכדא והיה פי הכדא סתום ונתבקעה הכדא איבעית אימא משום איצצא: מתני' יוציא לו שתות ליין ר' יהודה אומר חומש. ולא פליגי במקומו של ת"ק היו מכסין פי הדנא בשעוה ולא היה מוצין לפיכך מוציא לו שתות בחסרון. פי' גרגישתא שם העפר שעושין ממנו כלי חרס כגון הדנא וכיוצא בה. יש עפר מוצין ויש עפר שאינו מוצין. באתריה דרב יהודה רמו [מ' ותמני] כוזי בדנא וכו' פי' במקומו של רב יהודה היו נותנין טפיחין של יין בחבית והיו קונין החבית והיין שבתוכו ו' זוזים וכאשר היה היין מתיישן ושוקעין שמריו בתחתיתו היה מצוה רב יהודה לקונים למכור ו' טפיחין לזוז ל"ו טפיחים בו' זוזין והן דמי כל החבית נשארו י' טפיחין יצאו ח' שהן שתות לכל החבית בחסרונות כדתנן יוציא לו שתות ליין נשארו ד' טפיחין ריוח.

הא דאמר רב חסדא התם ברשות קא נחית הכא לא נחית ברשות פירש רש"י ז"ל, ברשות בית דין ושלא ברשות בית דין. ואינו מחוור כל הצורך, דהא יורד לנכסי שבויין אי נמי לנכסי נטושין, שלא ברשות בית דין קא נחתי, וכדתניא (לעיל בבא מציעא לח, ב) היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידו, אלמא אע"פ שלא נמלך תחלה בבית דין לא הפסיד, ואע"ג דקאמר ועוד קטן הוא, כלומר, ואפילו תימא דאע"ג דלא נמלך בבית דין לא הפסיד מכל מקום קטן הוה, אכתי לא ניחא, דרב חסדא היכי הוה סלקא דעתיה מדעיקרא לאפלוגי בין נמלך ללא נמלך. ויש מי שפירש (הרמב"ן ז"ל), ברשות קא נחית, כלומר ברשות של אחרים נחית, ומשום הכי נחית כאריס דעל דעת כן נחת, אבל הכא שלא ברשות אחרים הוה סבור למיחת אלא לרשותא דנפשיה, ומאן דנחית לרשותא דנפשיה לאו אדעתא דאריסותא נחית. וגם זה אינו מחוור, דקשה לי דאדרבה מהאי טעמא הוא דקא מזכה ליה אביי למרי בר איסק משום דלא ידע ליה, ומי איכא למימר דטעמא דקא מזכה ליה לדעת אביי היא הנותנת לחייבו לדעת רב חסדא ורבה, אם כן הוה ליה לרבה לאהדורי ליה לאביי אדרבה היא הנותנת. ועוד, דלשון ברשות קא נחית ושלא ברשות נחית, לא משמע ברשות אחרים ושלא ברשות אחרים. ומצאתי להרב בעל ההלכות דלא גרס ועוד קטן הוה, אלא הכי גרס הכא לאו ברשות נחית דקטן הוה, וחדא בלחוד קאמר, והוא הנכון. ולענין פסק הלכה, קטן בין ידע ליה בין לא ידע ליה השביח לאמצע, דאי לא ידע ליה לא שקיל, דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואי ידע ליה ומתפרנסים יחד, אפילו הכי לא שקיל עד שיאמר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני אוכל ועושה, כדתנן בפרק מי שמת (ב"ב קמג, ב). גדול ולא ידע ליה השביח לעצמו כאתקפתיה דאביי, ור' אמי נמי סבירא ליה הכין, ורב חסדא קבלה אלא משום דקטן הוה הוא דחייביה, הא גדול לא, אבל גדול וידע ליה השביח לאמצע, דהא אביי ור' נמי הוה סליק אדעתייהו דגדול הוה, ומשום דלא ידע ליה הוא דפליגי עלייהו דרב חסדא, דר' אמי נמי כקושיא דאביי סבירא ליה (לעיל בבא מציעא לח, ב). זו היא שטתו של הרי"ף ז"ל. ולדבריו מתניתין דקתני והניח בנים גדולים וקטנים לאו דוקא, אלא הוא הדין והוא הטעם לגדולים, אלא דאורחא דמילתא נקט. ואי קשיא לך הא דאמר בפרק חזקת הבתים (ב"ב מב, ב) שותף כיורד ברשות דמי, לומר שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ובשבח המגיע לכתפים כדאיתא התם, אלמא אע"ג דידע ליה נוטל כאריס. י"ל, התם הוא משום דאשתתפו נפשייהו, וכיון שכן הוא, שותפא דליתיה. ניחא ליה. אבל הני דלא אשתתפו מעולם מדעת עצמן, אע"פ שהן אחים ולא חלקו, אין תורת שותפין עליהן, וההוא דבמדינת הים לא (נחית) [ניחא] ליה, והוה ליה להאי לאתנויי בבית דין, וכיון דלא אתני מחל דלאו יורד ברשות הוא. ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בפרק מי שמת, נראה דמתניתין דוקא נקט גדולים וקטנים, וטעמא דהשביחו לאמצע משום דקטנים נינהו ומצוה קא עבדי, הא בגדולים לעולם השביחו לעצמן, ואינן צריכין להתנות בפני בית דין, והיינו טעמא דשותף שהוא יורד ברשות. אע"ג דמשמע הכא לכאורה דאביי ור' אמי בחדא שיטתא קיימי, ור' אמי הא קאמר לא סיימוה קמאי דקטן הוה, ומסתמא אביי נמי לא סיימוה קמיה, ואפילו הכי קאמר אביי התם ידעי וקא מחלי, אלמא אפילו בגדולים היא מתניתין. לא היא, דאביי סיימוה קמיה דקטן הוה, ומשום הכי קאמר דאי ידע מחל אבל השתא דלא ידע ליה לא מחל. ואי משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן, קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפין היו, ברשות הוא יורד מפני חלקו, ולית הלכתא כוותיה, כן כתב הרב ז"ל. ואין טעמו בהא דאביי מחוור בעיני, דהא אביי גופיה הוא דקאמר במעשה דסבתא (לעיל בבא מציעא לט, ב) לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, אלמא אע"ג דלא חלקו אין מורידין. ולי נראה, דטעמא דאביי משום דמרי לא הוה ידע דאית ליה אחא כלל, והילכך כיון שהיה לו שיתוף בנכסים ולא ידע ליה לאחוה כאלו נחת ברשות הוא, ואע"ג דקטן הוה, ור' אמי מוסיף על דברי אביי הוא, והיינו דקאמר גדולה מזו אמרו, והכי קאמר, לא יהא אלא שלא היה לרב מרי חלק בנכסים כלל, מכל מקום הרי אחיו זה כשבוי שנשבה, שהרי לא יצא לדעת שיצוה על נכסיו, או שלא היה כאן או שלא היה יודע בנכסי אביו, וכיון שכן אף מרי ברשות נחת כיורד בנכסי שבויין, ושמין לו כאריס, ובהא הוא דקא מהדר רב חסדא הכא לאו ברשות נחת דקטן הוה, והדר ביה ר' אמי ואמר לא סיימוה קמאי, ומיהו טעמיה דאביי כדקאי קאי אפילו בקטן, כיון דלא ידע אי אית ליה שותפותא בנכסים וירד להן ברשות מחמת חלקו, אע"ג דאתגלי דאית ליה אחא [זעירא], יהבי' ליה כאריס וכשותף דעלמא, כן נראה לי. ואחד היורד לנכסי רטושין, ואחד קרוב לנכסי קטן, אע"פ שמוציאין מידן, אם לא הספיקו בית דין להוציא מידן, שמין להן במה שהשביחו משלהן כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות, ושמין להם וידן על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה אין להם אלא שבח כנגד ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל הוצאה שעור שבח (לקמן בבא מציעא קא, א ורש"י שם).

מתני' רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות. פירש רש"י ז"ל, שבימות הגורן כשמפקידן החטים יבשות, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ולפי פירושו, הא דתני תנא קמיה דרב נחמן במה דברים אמורים כשמדד לו מתוך גרנו והחזיר לו מתוך ביתו, דברי ר' יהודה הם שאמר לחכמים, וכן מצאתיה שנויה בתוספתא (פ"ג ה"ד) אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונו, מפני שהן מותירות, אמרו לו מפני שהם מתפזרות מפני שהם אובדות, ע"כ בתוספתא. וכן נראה באמת מפני שהביאוה בגמרא לאחר דברי ר' יהודה, ולא הביאוה בפסקא דרבנן, ואם הדברים כן ההיא דתני תנא ליתא, דהא פליגי רבנן עליה דר' יהודה, לומר, דאע"פ שהחזיר לו מתוך ביתו יוציא לו חסרונות מפני שהרבה אובדות והרבה מתפזרות. ואין נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל, שהוא כתב ההיא דמדד לו מתוך גרנו בהלכותיו בפסק הלכה. ועוד קשה לי קצת, אם טעמו של ר' יהודה משום דמותירות בימות הגשמים, מאי שנא מדה מרובה ומאי שנא מדה מועטת. וי"ל, שהנפח של מדה מרובה משלים לחסרונות, וכן פירש רש"י ז"ל, ודברי התוספתא מכריעין. והראב"ד ז"ל פירש, דטעמיה דר' יהודה במדה מרובה, שכשאדם מודד כל כך אינו מדקדק במדה, פעמים מוחק פעמים אינו מוחק כל כך, מפני שהמלאכה מרובה, ולדבריו ההיא דתני תנא דרבנן היא והלכתא היא, וזה היה נכון אלו היה התוספתא מודה לו, אבל מה נעשה לדברי התוספתא, ולגמרא שהביאו אותה בפיסקא דר' יהודה, ועוד צריכה לי עיון.

מתני' ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים. כתב הראב"ד ז"ל, דלאו באומר לו מפורש שמן מזוקק אני מוכר לך, דהתם ודאי מודה ר' יהודה דלא מקבל מיניה אלא כדאתני, אלא דוקא באומר לו שמן סתם, והוא נתן לו מזוקק, ונשארו בידו השמרים שהערה אותן מכלי אל כלי, ולפיכך אומר לו [אלו] בעאי לערובי לך מי לא ערבי. וכן מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ה) כדבריו, דגרסינן התם, אמר ר' הושעיא כשלא אמר להם שמן מזוקק אני מעמיד לך כל ימות השנה, אבל אם אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך חייב להעמיד לו שמן מזוקק. ע"כ גרסת הירושלמי.

אע"פ שהמוציא מחברו כלל גדול בדין שעליו להביא ראיה אם בא התובע לבית דין וקובל לפניהם שיש לו עדים אלא שמתיראין מלבא ולהעיד מתוך אלמותו ותקפו של זה הנתבע הרי בית דין כופין את הנתבע להביא אותן העדים בבית דין ויעידו ואין חוששין עליהם שמאחר שהיו נמנעים מלבא מחמת אלמותו אף הם מעידין שקר בשבילו שהדבר מצוי בהרבה בני אדם שנמנעים מלהעיד אף במה שיודעין ואין הדבר מצוי בהם שיעידו שקר:

מכל מה שכתבנו בסוגיא זו אתה למד על מה שאמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן שלא סוף דבר בשחלק הקטן מבורר אלא אף לא חלקו עדין אין מורידין אותו בחלק הקטן אלא אם כן נתמנה על כך מצד אביו ודוקא כשהקטן מתפרנס בפני עצמו אבל אם היו מתפרנסין כאחד רשאין הגדולים לירד ולהשביח והשבח לאמצע וכן כתבנוה בפרק מי שמת ואע"פ שבמעשה הזקנה ובנותיה יראה שכלם מתפרנסים כאחד אפשר שמתוך שהממון לא היה בידם עדין אין לבית דין להוריד גדול בחלק קטן:

כתבו מקצת גאונים שמעות של קטן בית דין מפקידין אותו אפילו לקרוב הנראה להם כאמיד ומשופע ואע"פ שמשמועה זו לא נראה כן מ"מ בדברים אלו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

המשנה החמישית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה המפקיד פירות אצל חברו הרי זה יוציא לו חסרונן לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור לשעורים ולדוחן תשעה קבין לכור לכוסמין ולזרע פשתן שלשת סאין לכור הכל לפי המדה והכל לפי הזמן אמר ר' יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להן לעכברי אוכלין בין מהרבה בין מקמעא ואינו מוציא לו חסרונו אלא לכור בלבד ר' יהודה אומר אם היתה לו מדה מרובה לא יוציא לו חסרונו מפני שהן מותירות יוציא לו שתות ליין ר' יהודה אומר חומש יוציא לו שלשת לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע אם היה שמן מזוקק לא יוציא לו שמרים אם היו קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה אמר הר"ם כבר ביארנו במה שקדם מפרושנו כי הכור שלשים סאה והסאה ששת קבין ופי' איכפת שאינו משים דעתו לרוב המדה או למעוטה כשאכלו העכברים לא יוציאו ברוב המדה ופי' קמעא מעט ולזאת המשנה תנאים מהם שיערב הנפקד אלו הפירות עם פירותיו ואכל מן הכל ולא נודע שיעור מה שאכל אבל אם יחד אותם הפירות אומר לו הרי שלך לפניך וכמו כן אם ידע שיעור מה שאכל יחשב לו מהחסרון שיעור מה שראוי לו ואמרו הכל לפי המדה והכל לפי הזמן שיחשב לכל כור מה שזכר מן החסרון בכל שנה וזרע הפשתן הנאמר כאן הוא בגבעולין ואורז הוא שיהיה מקולף וצריך שיחזיר לו בזמן שמדד לו בשעה שהפקיד אצלו לפי שבימות הגשמים יוסיף הדבר המדוד לרטיבות האויר ובימות החמה יחסר ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' יוחנן בן נורי לפי שיתפזר ויאבד מוסף על מה שאוכלים העכברים שזכר וזה הדין לא תקיש עליו לפי שהוא בארץ ידועה ר"ל ארץ ישראל ואמנם ידונו בזה הענין כפי הזרעים של אותה מדינה ואויר הידוע אצל הדרים בה מעניני חסרון הזרעים אצלם ודע זה יוציא לו וכו' זה שאמ' ר' יהודה חומש לפי שהיין שבעירו היה חסר חומש וכבר אמרתי לך שהדין בזה הענין הוא נדון כפי הנהוג באותה מדינה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המפקיד פירות אצל חברו יוציא לו חסרונן וכו' פי' משנה זו בשעבר הנפקד ועירבן עם פירותיו אע"פ שלא היה לו לעשות כן או שעירבן ברשות בעלים ואלו היה יודע שיעור הפירות שנתערבו אלו של פקדון עמהם כמה הוא אף הוא היה רואה כמה חסרון בכלן ומנכה מן הפקדון כפי חשבון אחר שישבע בכך אלא שזה היה מסתפק מפירותיו ואלו ידע כמה נסתפק רואה חסרונו ומנכה לפי חשבון ובשבועה אלא שלא ידע כמה נסתפק עד שידע כמה ישער בפירות שלו על אלו לפי חשבון ובזו הוא אומר שכשהוא מחזיר פירות למפקיד רשאי הוא לנכות לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור בשנה וכן בכל שנה ושנה הוא שיעור הנכוי מן הסתם מצד העכברים ופרשוה בגמרא באורז קלוף הא בשאינו קלוף מתחסר הרבה ומנכה לו שלשה סאין לכור לשעורים ולדוחן תשעה קבין לכור לכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור ופרשוה בגמרא פשתן בגבעוליו שלא נמרח עדין והגבעולין מתיבשין ונופלין והרוח מנשבתן אבל זרע פשתן שנמרח אינו חסר כל כך ויראה שדינו כשעורים:

הכל לפי המדה ר"ל שכן הדין לכל כור וכור ולפי השיעור לחצי כור ולשליש כור הכל לפי הזמן שזה השיעור מוציא לכל שנה ושנה וכן לפי שיעור זה לחצי שנה או לשליש ור' יוחנן בן נורי חלק על שיעור המדה לומר שאפי' היו כמה כורים אינו מנכה אלא לכור אחד וכן לפחות מכור מנכה כשיעור כור שאין העכברים מצויים להבחין לאכול הרבה מהרבה וקמעא מקמעא אלא שלדעת תנא קמא לא משום עכברים לבד אנו מנכים השיעור אלא מכמה סבות הרבה אובדות הרבה מתפזרות וברבות הטובה רבו הסבות המפזרות והמפסידות אותה ואף העכברים מתקבצים הרבה כשרואים תבואה הרבה דרך צחות אמרו בתלמוד המערב הילין עכבריא רשיעיא כד חמין פירי סגי קרו לחבריהון ואכלין עמהון:

ר' יהודה אומר אם היתה שם מדה מרבה ופירשו בגמרא עשרת כורין אינו מנכה לו כלום מפני שהן מותירות ר"ל שאין דרך לפקדון מרבה כל כך לצמצם במדתו ואדרבא מוותר במדתו כדי שימצאם מיהא בצמצום וזה שמחזיר מחזיר בצמצום ומתפרנס בחסרון בשיעור שבין מדידת הויתור למדידת הצמצום ומ"מ [אין הלכה] לא כר' יוחנן בן נורי ולא כר' יהודה אלא כתנא קמא ומ"מ אף לתנא קמא פירשו בגמרא דוקא בשמדד לו בימות הגרן והחזיר לו בימות הגרן אבל אם מדד לו בימות הגרן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מנכה לו כלום שהתבואה מקבלת נפח מצד לחות זמן הגשמים והחסרונות מתפרנסין בשיעור זה:

ויוציא לו שתות ליין ר"ל שאם הפקיד לו יין ועירבו עם שלו על הדרך שהזכרנו בפירות מנכה לו השתות לבליעת הקנקנים ולא הזכירו בכאן לשמרים כמה יוציא ושמא עם שיעור זה הן נבלעות:

בפרש"י בד"ה אם היתה מדה כו' דכולי האי לא אכלי כו' המגיע לשנים או שלשה כורין כו' עכ"ל דקדק לפרש כן דאי הוי אכלי העכברים אפי' מעשרה כור וחסרון מכל כור וכור ט' קבין ונפיחתן משלמת כל החסרונות תקשי לך אפי' שנים או שלשה כורין נמי ואמאי נקט מדה מרובה כמו שהקשו התוס' ולא ניחא ליה לפרש כדברי התוספות דהנפוח מעשרה כורין משלים חסרון של כור אחד דמשמע ליה דמשלים כל החסרונות של עשרה כורין ולא ניחא ליה נמי למימר דס"ל לרבי יהודה דלעשרה כורין לא הוה חסרון אלא כמו לכור אחד וכר' יוחנן בן נורי והנפוח מהן משלימו דמשמע דר"י לא ס"ל כר' יוחנן בן נורי דא"כ הוי פליג ר"י נמי בהך דלעיל כדפליג ר"י בן נורי ומזה דחקו התוס' לפרש דעולה הנפוח חסרון של כור אחד ולא בעו למימר דסבר כר"י בן נורי ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא לכור כו' וי"ל דאין להם ריוח להטמין בתוכה ומ"מ לפי חשבון כו' עכ"ל כ"ה לשון התוספות ברוב נוסחות בגמרות שלנו ור"ל דבפחות מכור אין להעכברים מקום להטמין עצמם בתוך הפירות ואינם אוכלים ממנו כמו מכור וק"ק מי הכריח אותם לומר בפחות מכור דיוציא מיהת לפי חשבון הראוי להתחסר כו' דאימא דקושטא הוא בפחות מכור כיון דאין להם מקום להטמין עצמם אינם אוכלים ממנו כלל ולא יוציא ממנו כלום דהא ר"י בן נורי לא איירי אלא בכור וביתר ובדפוס חדש הגיהו בתוספות דאין להם ריוח להטמין בתיבה ומ"מ כו' ורצונם דבכור אין לפירו' ריוח בתיבה שיטמין אותם הנפקד שם אבל פחות מכור היה לו לנפקד להטמין הפירות בתיבה ולא יאכלו ממנו העכברים ולכך לא יוציא ממנו כלום משום דאף בכור היה ראוי למקצת ממנו להטמין בתיבה ולכך קאמרי ומכל מקום לפי חשבון כו' דא"א שלא יתחסרו שהרי א"א להטמין כולם ודברים דחוקים הם ודו"ק:

ד"ה אלא לכור בלבד וא"ת א"כ בפחות מכור נמי יוציא כמו לכור ר"ל כיון דאמרת דלא איכפת להון לעכברין ואוכלות בין מהרבה בין מקמעה בשוה ואפילו מהרבה כורין אינו מוציא לו כי אם חסרון מכור אחד וא"כ כשהוא בפחות מכור נמי יוציא כמו לכור וק"ל:

ד"ה מדה מרובה וכו' וי"ל דבעשרה כורים עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד וכו'. וא"ת הדרא קושיא לדוכתא מכל מקום בהפקיר לו שנים או ג' כורים למה יוציא לו כל החסרונות המגיעים על שנים או על ג' ולמה לא יגבה לו עכ"פ הניפוח המגיע לג' כורים. וי"ל דלרבי יהודה אה"נ דמנכה לו הניפוח אלא דנקיט רבי יהודה י' כורים שאז מנכה לו חסרון של כור שלם דאז לרבי יוחנן בן נורי אין צריך להוציא שום חסרונות ולתנא קמא לא יוציא חסרון של כור אחד ומה שכתבו התוס' ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון וכו' לא כתבו זה אלא לסברת ת"ק וק"ל:

התם ברשות נחית פירש רש"י ז"ל ברשות בית דין ושלא ברשות בית דין. ואינו מחוור כל הצורך דהא היורד לנכסי שבוים אי נמי לנכסי נטושים שלא ברשות בית דין קנחתי ובדתניא היורד לנכסי שבוים אין מוציאין אותן מידו אלמא אף על פי שלא נמלך תחלה בבית דין לא הפסיד. ואף על גב דקאמר ועוד קטן הוה כלומר ואפילו תימא דאף על גב דלא נמלך בבית דין לא הפסיד מכל מקום קטן הוה אכתי לא ניחא דרב חסדא היכי הוה סלקא דעתיה מעיקרא לאפלוגי בין נמלך ללא נמלך. ויש מי שפירש ברשות קא נחית כלומר ברשות של אחרים קא נחית ומשום הכי שקיל כאריס דעל דעת כן נחית אבל הכא לא ברשות אחרים הוה סביר למיחת אלא לרשותא דנפשיה ומאן דנחית לרשותא דנפשיה לאו אדעתא דאריסותא נחית. וגם זה אינו מחוור דקשיא לי דאדרבה מהאי טעמא הוא דקא מזכי ליה אביי למרי בר איסק משום דלא הוה ידע ליה ואי איכא למימר דטעמא דקמזכי ליה לדעת אביי היא הנותנת לחייבו לדעת רב תסדא ורבה אם כן הוה ליה לרבה לאהדורי לאביי אדרבה היא הנותנת ועוד דלשון ברשות קא נחית וברשות לא נחית לא משמע ברשות אחרים ושלא ברשות אחרים. ומצאתי לרב בעל ההלכות דלא גריס ועוד קטן הוה אלא הכי גריס הכא ברשות לא נחית דקטן הוה וחדא בלחוד קאמר והוא הנכון. הרשב"א.

והריטב"א כתב וזה לשונו התם ברשות נחית וכו'. ועוד קטן הוה וכו'. כך הגירסא בכל הספרים וכן גריס רש"י ופירש התם ירד ברשות בית דין הכא שלא ברשות בית דין. ולא נהירא דאפילו שלא ירד ברשות בית דין לא הפסיד וכדקתני לעיל היורד לנכסי נטושין אין מוציאין מידו ועלה קתני וכולן שמין להן כאריס. לכך גרסינן הכא לאו ברשות נחית דקטן הוא ואין מורידין וכו' ואין צורך למחוק גירסת הספרים דדילמא כי קתני וכולן שמין להן כאריס לאו אנטושין דברייתא אלא אנטושין דעלמא דהורידוהו בית דין ואף על גב דסוגיין דלעיל פרישנא אפילו אברייתא סוגיא דתלמודא בעלמא הוא ואינה קושיא לרב חסדא ואף רב חסדא לא אמרה כאן בדוקא אלא בדרך חדא ועוד שיש בתלמיד שהועוד הוא עיקר ואינך סניפין והיינו דאמר שלא סיימוה קמי דרבי אמי דקטן הוה ולאידך טעמי לא חש רבי אמי וכן עיקר. מעתה לא היה רב מרי ראוי ליטול כאריס כיון דלאו ברשות בית דין נחת דאחוה קטן הוה וליכא למימר דידו ומחיל לגמרי וכדפריך אביי אלא נוטל בחלק אחיו כדין היורד לשדה חברו שלא ברשות וכן פסקו גדולי הפוסקים. עד כאן. ותלמיד הר"ף תירץ דהכי קאמר התם ברשות קא נחית דלא עבד שלא כדין כלל דהא כשירד הקרוב לנכסי שבוי לא ירד בהן בתורת שיהו שלו אלא כדי לשמרן אבל הכא מרי בר איסק לא ברשות קנחית דעבד שלא כדין דירד בנכסים בתורת שהן שלו ועוד אפילו פירש בהדיא דמרי בר איסק דירד לחלק אחיו בתורת אריס מכל מקום שלא כדין עבד דקטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. וזה לשון הראב"ד: מי דמי התם ברשות בית דין נחית שהרי מורידין קרוב לנכסי שבוי אבל הכא כנכסי רטושין הוה שהרי מדעת עצמו יצא ולא ירד ברשות ואין שמין לו. ועוד קטן הוה פירוש ואפילו תימא דקטן כשבוי דמי והאי כיון דקטן יצא מאי הוה ליה למעבד ואין לו דעת למנות לו אפוטרופוס אי הכי קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. הואיל ואינו מתפרנס עמה דכמי שחלקו דמי כדפרישנא וכן עיקר שהודה לו רבי אמי אבל משום דשלא ברשות נחית הוא לא אודי ליה דכל היכא דבית דין לא מורידין כי נחית איהו לא מפסיד. ומתחזי לי דרטושין עצמן אף על פי שמוציאין אותם מידו אם לא הספיקו בית דין להוציא מידו עד שהשביח שמין לו כאריס והאי מילתא לא מיחוורא שפיר אבל בנכסי קטן כלל וכלל לא אלא השבח לאמצע עד כאן. ולענין פסק הלכה קטן בין ידע ליה בין לא ידע ליה השביח לאמצע דאי לא ידע ליה לא שקיל דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ואי ידע ליה ומתפרנסים יחד אפילו הכי לא שקיל עד שיאמר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני עושה ואוכל כדתנן בפרק מי שמת. גדול ולא ידע ליה השביח לעצמו כאתקפתיה דאביי ורבי אמי נמי דסבירא ליה הכי ורב חסדא נמי קבלה אלא משום דקטן הוה הוא דחייבוה הא גדול לא אבל גדול וידע ליה השביח לאמצע דהא אביי ורבי אמי הוה סליק אדעתייהו דגדול הוה משום דיא ידע ליה הוא דפליגו עליה דרב חסדא דרבי אמי נמי כקושיא דאביי סבירא ליה. זו היא שיטתו של הרי"ף ז"ל. ולדבריו מתניתין דקתני והניח בנים גדולים וקטנים לאו דוקא אלא דאורחא דמילתא נקט. ומדברי הראב"ד שכתב בפרק מי שמת נראה דמתניתין דוקא נקט גדולים וקטנים וטעמא דהשביחו לאמצע משום דקטנים נינהו ומצוה קא עבדי הא בגדולים לעולם השביחו לעצמן ואינם צריכין להתנות בפני בית דין והיינו טעמא דשותף שהוא כיורד ברשות. ואף על גב דמשמע הכא לכאורה דאביי ורבי אמי בחדא שיטתא קיימי רבי אמי הא קאמר לא סיימוה קמאי דקטן הוה ומסתמא אביי נמי לא סיימוה קמיה דקטן הוה ומשום הכי קאמר דאי ידע מחל אבל השתא דלא ידע ליה לא מחל ואי משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפים היו ברשות הוא יורד מפני חלקן ולית הילכתא כוותיה. כן כתב הרב ז"ל. ואין טעמו בהא דאביי מחוור בעיני דהא אביי גופיה הוא דקאמר במעשה דסבתא לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אלמא אף על גב דלא חלקו אין מורידין. ולי נראה דטעמא דאביי משום דמרי לא הוה ידו דאית ליה אמא כלל והילכך כיון שהיה לו שותף בנכסים ולא ידע ליה לאחוה כאלו נחת ברשות הוא ואף על גב דקטן הוה ורבי אמי מוסיף על דברי אביי הוה והיינו דקאמר גדולה מזו אמרו והכא קאמר לא יהא אלא שלא היה לרב מרי חלק בנכסים כלל מכל מקום הרי אחיו זה כשבוי שנשבה שהרי לא יצא לדעת שיצוה על נכסיו או שלא היה כאן או שלא היה יודע בנכסי אביו וכיון שכן אף רב מרי נחת כיורד לנכסי שבוים ושמין לו כאריס. ובהא הוא דקמהדר רב חסדא הכא לאו ברשות נחת דקטן הוה. והדר ביה ר' אמי ואמר לא סיימוה קמאי. ומיהו טעמיה דאביי כדקאי קאי דאפילו בקטן כיון דלא ידע אי אית ליה שותפות בנכסים וירד להם ברשות מחמת חלקו מיהא אף על גב דאיתגלאי דאית ליה אחא זעירא יהבינן ליה כאריס וכשותף דעלמא כן נראה לי. ואתד היורד לנכסי רטושים ואחד קרוב לנכסי קטן אף על פי שמוציאין מידן אם לא הספיקו בית דין להוציא מידן שמין להם במה שהשביחו משלהן כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות ששמין להם וידן על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה וכו' הרשב"א. וזה לשון הר"ן: וכל היכא דאמרינן השביח לאמצע דוקא בשלא הוציא בה או שלא טרח בה הא אלו הוציא בה או שטרח בה נוטל הוצאה ושכר טרחו בין דידע בין דלא ידע שאין לך יורד לנכסי חברו שלא יטול הוצאה שיעור שבח ואפילו יורד שלא כדין כגון קרוב לנכסי קטן ויורד לנכסי רטושין וכיוצא בה עד כאן לשונו. כתוב בספר המאור וזה לשונו: כתב הריא"ף אבל גדול ולא ידע דאיתיה גביה וכו' עד אבל קרוב לנכסי גדול שאינו שבוי אי ידע ליה השביח לאמצע. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אין לסמוך על זה הפסק דאי אחין שותפין נינהו והאחד השביח שלא בפני חברו לא השביח לאמצע ואפילו השביח מן האמצע דלא גרע משותף דאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ומתניתין דקתני השביחו לאמצע טעמא אחרינא הוא משום דקטנים נינהו ואי לא מתזני בהדדי בחזקת אחין ושותפין כי אמרו בבית דין הרי אנו עושין ואוכלין לא שמעי להו בית דין דלא שבקי להו וכל שכן כשהשביחו מחמת עצמן שאנו אומרין השביחו לעצמן אין שומעין להן. ואי קרוב שאינו שותף הוא היינו נכסי נטושין ומוציאין אותן מידו ובכי הא לא אמר הרב. אבל אני אומר קרוב והוא שותף אפילו ידע דאיתיה שמין לו כאריס והיינו דשמואל שותף כיורד ברשות דמי וכדפרישנא. ושמואל לא קא מפליג בין דידע ליה בין דלא ידע ליה. וכן עיקר. עוד כתוב בספר המאור וקרוב לנכסי קטן דאין מורידין קנסוהו רבנן אף על גב דלא ידע דניחול כמאן דידע דמי והשבח לאמצע. וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם אם אין מורידין מאי קנסא איכא ומה חטא שנקנוס אותו. עד כאן.

מתניתין אמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להם לעכברים קסבר החסרין שנותנין לפירות בין הרקבון והעכברים הוא מחצה לזה ומחצה לזה וקסבר דמחצה של עכברים לא לכל כור וכור וכו'. הראב"ד ז"ל.

רבי יהודה אומר וכו' פירש רש"י ז"ל שבימות הגורן כשמפקידין התטים יבשות ובימות הגשמים כשמחזירין נופחות. ולפי פירושו הא דהני תנא קמי דרב נחמן במה דברים אמורים וכו' דברי רבי יהודה הם שאמר לחכמים וכן מצאתיה שנויה בתוספתא אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות. אמרו לו מפני שהן מתפזרות מפני שהן אובדות עד כאן בתוספתא. וכן נראה באמת מפני שהביאוה בגמרא לאחר דברי רבי יהודה ולא הביאוה בפיסקא דרבנן. ואם הדברים כן ההיא דתני תנא ליתא דהא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה לומר דאף על פי שהחזיר לו מתוך ביתו יוציא לו חסרונות מפני שהרבה אובדות והרבה מתפזרות ואין נראה כן מדברי הריא"ף ז"ל שהוא כתב ההיא דמדד לו מתוך גרנו בהלכותיו בפסק הלכה. ועוד קשה לי קצת אם טעמו של רבי יהודה משום דמותירות בימות הגשמים מאי שנא מדה מרובה מאי שנא מדה מועטת. ויש לומר שהנפח של מדה מרובה משלים לחסרונות וכן פירש רש"י ז"ל ודברי התוספות מכריעין. והראב"ד ז"ל פירש דטעמיה דרבי יהודה במדה מרובה מפני שכשאדם מודד אינו מדקדק במדה כל כך פעמים מוחק פעמים אינו מוחק כל כך מפני שהמלאכה מרובה. ולדבריו ההיא דתני תנא רבנן היא והילכתא היא. וזה היה נכון אלו היתה התוספתא מודה לו אבל מה נעשה לדברי התוספתא ולגמרא שהביאו אותה בפיסקא דרבי יהודה ועוד צריך לעיין. הרשב"א.

אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות אבל לכור אחד יוציא לו חסרונות שהרי אינו מותיר אלא כפי כור אחד ולעולם הוא מחסר חסרון דכור אחד דהיינו תשעה חצאי קבין. ופירש הקונטרס דרבי יהודה כרבי יוחנן סבירא ליה דחסרון שני כורין ועשרה כורין שוין ~אז ניחא דיתרון עשרה כורין ממלא שפיר החסרון אבל יתרון שני כורין לא ממלא החסרון. דאי רבי יהודה לאו כרבי יוחנן בן נורי סבירא ליה אם כן מאי איריא מדה מרובה אפילו כור אחד נמי הוה מצי למנקט דלא יוציא לו חסרונו דהא מותיר לפי חסרונו אלא שמע מינה דסבירא ליה כרבי יוחנן בן נורי דלעולם ליכא חסרון כי אם תשעה חצאי קבין והשתא קאמר רבי יהודה דאם היתה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שהם מותירות אבל לכור אחד ודאי יוציא לו חסרונות כדפרישית. תלמיד הר"ף.

וזה לשון הרא"ש לא בעי למימר דבעשרה כורין איכא נפחא ובציר מהכי ליכא נפחא כלל דמה סברא היא זו. אלא בעשרה כורין עולה הנפח לפי חשבון החסרונות ואם פחות לפי החשבון ור"מ פירש דאדרבי יוחנן בן נורי קאי וקאמר דבעשרה כורין עולה החסרון לכור אחד. עד כאן.

גמרא תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה. ונראה לי לחצי שנה נותנים חצי השיעור ולשליש השנה שליש השיעור וכן לפי מה שהוא.

במסתפק מהן וכו' אבל ידע כמה אסתפק נותנין לו מן החסרון חלק למה שנסתפק ולפי הזמן שעמד שם וכן למה שנשאר שם לשניהם לפי מה שיש לכל אחד ואחד בין שהחסרון מרובה בין שהוא מועט ואין הולכין אחר שיעור המשנה אלא לפי מה שימצא שם חסרון. הראב"ד.

בתוספות בד"ה וכן אמר רבה כו' שמעשה כיוצא בזה בא לפני רבה כו' עכ"ל. וקשה מי הכריחם לפ' כן שמעשה אחר היה ולמה לא כתבו בפשיטות שאותו מעשה גופא שבא לפני ר"ח בא אח"כ לפני רבה ופסק ג"כ שהשביחו לאמצע ובזה היו מיושבים כל הקושיות שהקשה בת"ח על פי' התוס' ע"ש וצ"ע אח"ז עיינתי בנ"י ונ"ל מתוך פירושו שכוונתו למה שכתבתי ע"ש:

במשנה ר' יהודה אומר כו' מפני שמותירות לכאורה נראה דר"י אכל מיני תבואות דקחשיב במתני' קאי וא"כ יש לתמוה דהיאך אפשר ששיעור היתרון בכל מין ממיני התבואה יעלה לחשבון מכוון כפי שיעור הפחת של אותו מין דהיינו כמו ששיעור הפחת בשעורים ודוחן הוא כפל מפחת החיטים ואורז א"כ יהיה שיעור היתרון מחמת מידת הגורן ג"כ בשעורים ודוחן כפל מיתרון החיטים ואורז וכה"ג בכוסמין ופשתן ע"ז הדרך וזה אינו מתקבל על הדעת ועוד דהא גבי פשתן בגבעולין כ' רש"י ז"ל הטעם לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלין חסירים כ"כ יותר הרבה משא"כ בזרע פשתן נקי ואם כן זה הטעם שייך דוקא לענין הפחת אבל לענין יתרון מחמת מידת הגורן לא שייך זה הטעם לענין שנאמר דבפשתן בגבעולין מותירות שלשה סאין לכור וכן באורז שאינו קלוף ואילו באורז קלוף וזרע פשתן נקי לא יעלה היתרון אלא תשעה חצאי קבין ונ"ל ליישב דבאמת האי מפני שמותירות דקאמר לאו חשבון מכוון הוא כפי ערך הפחת של אותו המין אלא זימנין דחסר וזימנין דיתיר הלכך צריך להחזיר לו הפקדון כמו שהפקיד אצלו ואין יכול לנכות לו שיעורי הפחת השנויים במשנה דכיון שהן מותירות בודאי ולא ידעינן כמה אינו יכול לנכות לו דשמא הותירו כשיעור הפחת או יותר מזה וא"כ ה"ל כאומר הפקדת אצלי כך וכך ואיני יודע אם החזרתי לך כלום אבל לחייבו מיהא ביותר ממה שהפקיד מחמת היתרון א"א דה"ל כאיני יודע אם נתחייבתי לך כנ"ל נכון אבל לשיטת התוס' בד"ה מידה מרובה צ"ע ויש ליישב ג"כ על זה הדרך ודו"ק: