מסכת בבא מציעא דף ד׳ עמוד ב׳

סלעים דינרין שטר שכתוב בו פלוני לוה מפלוני סלעין ולא פירש כמה וכן שטר שכתוב בו דינרין סתם:

אינו אלא כמשיב אבידה מדהוה ליה למימר שתים והשטר מסייעו דכיון דלא פירש ניכרים הדברים ששנים היו לכך לא הוצרך לפרש דמיעוט סלעים ב' וכיון דאמר ג' משיב אבידה הוא וחכמים פטרו את משיב אבידה מן השבועה דתנן המוצא את המציאה לא ישבע וכו' (גיטין דף מח:):

טעמא דאמר שלש קס"ד השתא דמייתי תיובתא מדנקט פלוגתייהו בשלש וחמש ולא נקט ולוה אמר שתים ש"מ בשתים לא מחייב ליה רשב"א וכדמפרש ואזיל דכיון דכל הודאתו בשטר כתובה דשטר נמי שתים משמע וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך אבל כי אמר שלש סלעים שלישי מלוה ע"פ הוא דלאו בשטר כתובה ואין הקרקעות משועבדים ולאו הילך הוא:

ה"ג ושטרא דקמודה הילך הוא ול"ג כיון דקמודה ביה דבלאו הודאתו נמי כל שטרי הילך הוא וה"פ ומאי דקמודה ביה דכתוב בשטר הילך הוא:

לאפוקי מדר"ע כו' דאי תנא שתים לא הוה פליג ר"ע:

א"ה דבשתים נמי חייב אמאי תנא הואיל והודה מקצת הטענה ישבע רשב"א אומר אף זה ישבע מבעיא ליה ושמעינן דלא משיב אבידה חשיב ליה ומדנקט הואיל משמע דחיובא משום דגרם לעצמו שהודה במקצת דהשתא הוא דהויא הודאה משום דסלע שלישי לאו הילך הוא אבל שתים לא הוי הודאה משום הילך:

אלא לעולם כו' אלא אי אית לך לתרוצי תריץ הכי לעולם כדקאמרת הא שתים פטור וטעמא לאו משום הילך דהילך בעלמא חייב:

ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא העדים החתומים על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים ולכך לא פירשו מניינן הלכך א"צ שבועה:

וש"מ דהילך פטור וא"ת יהא נאמן בשלש דמיגו דבעי אמר שתים וי"ל כיון דהילך פטור אם יאמר שתים הו"ל כופר הכל ואין אדם מעיז ולר"ע לא הוי עזות דמסייע ליה שטרא:

לעולם שתים חייב ואע"ג דשתים חייב חשיב ליה רבי עקיבא משיב אבידה דכשאמר שתים נראה יותר נאמן לפי שהשטר מסייעו:

לעולם שתים פטור והילך חייב וא"ת כיון דהילך חייב כי אמר נמי שתים אינו כופר הכל וכי אמר שלש יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר שתים ומאי טעמא דרשב"א וי"ל דס"ל דמה שהשטר מסייעו אינו טוען ברצון לפי שנראה שמחמת השטר מודה ואם לא היה השטר היה כופר הכל:

אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וא"ת למ"ד בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעה:) שעבודא דאורייתא מודה מקצת הטענה למה נשבע הא כופר שעבוד קרקעות וי"ל שמחל לו השעבוד או שאין לו כלל קרקעות אפי' משעבדי אבל לרבי יוחנן דאמר בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף לז: ושם ד"ה ואין) כופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן שיש עליו שטר פטור משום דכופר שעבוד קרקעות דבעדים לא חשיב כופר שעבוד קרקעות אע"ג דסבר ר' יוחנן שעבודא דאורייתא היינו משום כיון שהפקיעו חכמים השעבוד במלוה ע"פ משום פסידא דלקוחות חשיב כאילו מחל לו השעבוד ומיירי דאית ליה משעבדי ולית ליה בני חרי דאי אית ליה בני חרי אפי' יש עליו עדים פטור ואי לית ליה אפי' משועבדים אפילו יש עליו שטר חייב:

אין נשבעין על כפירת כו' לספרים דגרסי בברייתא ר"ע אין להקשות הא ר"ע דריש ריבויי ומיעוטי פ"ק דשבועות (דף ד: ושם ד"ה רבי) ובפרק ג' מינים (נזיר לה. ושם) ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי אינו ממעט קרקעות כ"א שטרות כדמוכח בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיז:) והיכי קאמר הכא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וי"ל שיש לו שום מיעוט למעט קרקעות וכן צ"ל לקמן בפ' השואל (בבא מציעא דף ק: ושם ד"ה ר"מ) אליבא דר"מ דאית ליה נשבעין אעבדים ולא אקרקעות ואע"ג דעבדים הוקשו לקרקעות לכ"ע דמהאי טעמא עבד נקנה בכסף בפ"ק דקדושין (דף כב:) אלא דר"מ דריש ריבויי ומיעוטי להוציא שטרות ויש לו שום מיעוט למעט קרקעות ובאותו מיעוט אין למעט עבדים אע"ג דהוקשו לקרקעות כדמוכח במרובה (ב"ק סג. ושם ד"ה וחד) דמאן דדריש בריבה ומיעט וריבה צריך שני מיעוטי לקרקעות ועבדים ואע"ג דרשב"א היה תלמידו של ר"ע אין לחוש מה שחולק עמו והוזכר קודם דכעין זה מצינו לקמן (בבא מציעא דף ז.) גבי שנים אדוקים בשטר דפליג רבי עם רשב"ג אביו ויש ספרים דגרסי הכא ר' יעקב:

הא כלים וכלים חייב הוה מצי לשנויי בחפר בה בורות שיחין ומערות כדבסמוך:

[הודה במקצת כלים חייב וא"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי כפר בכלים והיה מודה במקצת קרקעות וי"ל שמא חפץ בקרקעות יותר] ס"א :

מיתיבי סלעין דינרים וכו' פי' שטר שכתוב בו סתם פלוני חייב לפלוני סלעים או דינרין. מלוה אמר ה' סלעים חייב לי ולוה אמר ג' ר' שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע. ודייקי' טעמא דהודה בג' הא הודה בב' פטור מאי טעמא דשטר כיון דמודה במלוה בשטר כי הילך דמי דקיימא לן מלוה בשטר תורתו כקרקע והמודה בקרקע הילך הוא ודייקי' דבשתים פטור קשיא לר' חייא. ופריק לא ואפילו הודה בשתים חייב והאי דקתני ג' לאפוקי מדר' עקיבא דאמר הודאתו בשלישית משיב אבידה הוי מיגו דאי בעי אמר תרתי כדכתיב בשטר סלעים ואמר ג' משיב אבידה הוא ופטור משבועה.

ואקשי' אי הכי דר' שמעון אפילו בשתים מחייב והוא הדין לג' אף זה חייב לישבע היה לו לומר.

ופרקי' לעולם שתים פטור ושאני הכא משום דמסייע ליה דכתיב בה סלעין וסתם סלעין שתים הן.

אי נמי משום דהוי שטר שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. פי' נמצא המלוה טוענו ה' סלעין ועדי השטר מעידין שחייב לו סלעים לא פחות משתים לדברי ר' חייא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים אותן נ' אותן נ' נותן לו ונשבע על השאר וכל שכן בשמודה לו במקצת היה מן הדין לחייבו שבועה גם בשמודה בשתים ואמר לך ר' חייא כי קאמינא במלוה על פה אבל במלוה בשטר דשעבודיה על הקרקע כאילו קרקע בה' סלעין הוא דטעין ומודה לו במקצת מן הקרקע ובשאר כופר בו. ותנן אין נשבעין על הקרקעות וכשם שאם יטען עליו שדה זו בידך שלי הוא והלה כופר בו אין חייב שבועה עליה כך הטוען על חבירו בשעבוד קרקעות והלה כופר בו אין חייב שבועה על כפירתו. ור' שמעון סבר הא דטעין עליה בה' סלעין תרתי מינהון בשטרא ותלת מינהון על פה כפר בתלת פטור כדתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור. הודה אחת מן השלש חייב. ומותבינן תוב מדברי ר' עקיבא דפטר בג' וכל שכן בב' והנה דפריש להו שטרא הילך הוא וקתני פטור קשיא לרבי חייא. ופריק שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא. אי נמי משום דהוי ליה שטר שעבוד קרקעות כו'. כדפרשינן לזה לעילא. ש"מ דדברי הכל הודה בשתים פטור כי פליגי בשמודה בג'.

ר' עקיבא סבר מיגו דאי בעי אמר שתים ואמר ג' משיב אבידה הוי ופטור דכי אמרה תורה כי הוא זה דשמעינן מיניה מודה מקצת הטענה חייב הא פריש רבה טעמא דקרא דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה בעי דליכפריה וכו' והאי כיון דאית ליה עליה שטרא לא יכול לכפור בכל לית עליה הדין דינא הלכך פטור הוא. ור' שמעון סבר לא שנא אלא הרי הוא ככל טענתא דעלמא הכופר בכל פטור והמודה במקצת חייב. תוב אקשינן מהא טענו כלים וקרקעות וכו'. ופשוטה היא.

פי' הכא עיקר התם אגב גררא נסבה הכא בשבועות דקתני הודה במקצת כלים מיגו דנתחייב שבועה בכלים נשבע גם על הקרקע בזקיקה זה מקום עיקרו. והתם בקידושין פ"א דקתני זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם [אגב] גררא נסבה.

ר' עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור ואם תאמר הא כל מודה מקצת הכי הוא. ויש לומר, דטעמיה דר' עקיבא משום דמסייע ליה שטרא, וכדאמרינן בעלמא (כתובות כב, ב) היכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה ואף על גב דבמסקנא אוקימנא טעמיה דר' עקיבא, משום דמסייע ליה שטרא, לאו למימר דמעיקרא לא הוה סלקא דעתיה הכין, אלא מעיקרא הוה סלקא דעתיה דסיועי בעלמא הוא דמסייע ליה, אבל סהדותא מעלייתא לא הויא, אבל השתא אמרינן, דסהדותא מעלייתא היא למפטר שתים משבועה. וכן פירש רש"י ז"ל. וקשה לי אשמעתין, דהא שטרא שעבוד קרקעות הוא, והיכי מותיב מינה, ואף על גב דפרקינן אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות, הא ודאי משמע דלאו לדחויי טעמא קמא קא אתי, אלא [לארווחי] בטעמי, ואיתא להאי ואיתא להאי. ויש לי לומר, דדילמא (ר' שמעון) [רשב"א] דריש רבויי ומיעוטי, ולמאן דדריש ליה לקרא ברבויי ומיעוטי לא ממעטין אלא שטרות בלבד, דלאו גופן ממון כדאיתא בשבועות (לז, ב). אלא דאכתי קשיא, דהא בכלהו נוסחאי ר' עקיבא גרסינן, ור' עקיבא הא דריש כל התורה כולה ברבויי ומיעוטי (שבועות כו, א), ואפילו הכי מודה בהא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כדאיתא הכא, וטעמא משום דגבי מודה מקצת, דהיינו אשר יאמר כי הוא זה, כתוב על שור על חמור על שה על שלמה, ודרשינן בשמעתתא קמייתא דפרק מרובה (ב"ק סב, ב) גבי תשלומי כפל, חד למעוטי קרקעות, וחד למעוטי עבדים, וחד למעוטי שטרות, והילכך אף אנן נאמר, דאף משבועת מודה מקצת ממעטינן להו, אפילו למאן דדריש רבויי ומיעוטי, אלמא לכולי עלמא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. ושמא נאמר, דמעיקרא דמקשינן מינה הוה סלקא דעתיה דמקשה, דדוקא לגבי תשלומי כפל דרשינן להו לשור וחמור ושה ושלמה למעוטי כל חד וחד דיליה, אבל לענין שבועת מודה מקצת לא, כיון דקיימא לן (ב"ק קז, א) דערוב פרשיות כתוב כאן, ולפירוקא דפרקינן אי נמי משום שעבוד קרקעות הדרינן מההוא סברא, ואמרינן דאפילו למאן דדריש רבויי ומעוטי בעינן שבועת מודה מקצת מודה דאין נשבעין על הקרקעות, משום דמיעטינהו קרא משור וחמור ושה ושלמה. ואיכא נמי מאן דגריס הכא ר' יעקב, ולא גרסינן ר' עקיבא, משום דקשיא להו דר' עקיבא הא דריש רבויי ומיעוטי, ולדידיה לא אמעיט קרקעות, ואין צריך למחוק גרסא ישנה, דאיכא לפרוקה כדאמרנו. עוד יש לומר, דהא דאמרינן שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא, אי נמי משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות, הני תרי פרוקי לאו אליבא דר' שמעון בן אלעזר [בלחוד] פריק להו, אלא חד לר' עקיבא וחד לר' שמעון, ומשום דבעי פרוקא למר ולמר, והכי קאמר, שאני הכא בין לר' עקיבא בין לר' שמעון פטור, מטעמים אחרים, דלר' עקיבא פטור, משום דקא מסייע ליה שטרא, ולר' שמעון פטור, משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות, והכי נמי מפרשינן לאידך לישנא דמותיב מסיפא. ואף על גב דהכא מותיב מדר' שמעון, והוה ליה למנקט ברישא טעמא דר' שמעון, ולומר משום [דהוי] שעבוד קרקעות, כלומר לר' שמעון, אי נמי משום דמסייע ליה שטרא לר' עקיבא, כיון דאצטריך לפרוקי אליבא דתרוייהו, לא דייקינן בין מוקדם למאוחר. ועוד דכיון דלאידך לישנא נסיב להו הכין, להאי לישנא נמי [נסיב הכי] כן נראה לי.

אלא שמע מינה שתים נמי פטור כלומר משום דעדים החתומים על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים, ולפיכך לא פירשו מנינם. ויש אומרים שהוא פטור לגמרי, ואפילו היסת אינו נשבע, דודאי משוי ליה כאלו העדים מעידים ממש כן. ויש מי שאומר דלעולם נשבע היסת, דלאו עדות גמורה יש לנו בדבר לפוטרו אפילו מן ההיסת, ויש להם ראיה בפרק המקבל, דאיתא התם (לקמן בבא מציעא קי, א) ההוא שטרא דהוה כתוב ביה שנין סתמא, מלוה אומר שלש, ולוה אומר ב', וקדם מלוה ואכלינהו לפירי, מי נאמן, ואסקה רב כהנא דפירות בחזקת אוכליהן, ואי איתא דשטרא מסייע ליה ללוה לגמרי, הוה לן לאפוקי מיניה דמלוה פירי דאכל. ומיהו לאו ראיה היא, דהא טעמא התם משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא, ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן, ולא מפקינן פירי אלא היכא דקיימי לוקמי, אבל הכא כיון דשבועה זו מן התקנה היא, ושטרא מסייעא, אמאי משבעינן ליה. וכתב הרמב"ן ז"ל: דשמעינן משמעתין, דהיכא דטעין איניש מנה לי בידך, חמשים אית לי עלייהו חתם ידך וכתוב בו נאמנות, וחמשים על פה, והלה מודה בחתם ידו, וכופר בחמשים דעל פה, דמחוייב שבועה דאורייתא. ואף על גב דלא מצי כפר לחמשים שבשטר משום דחתם ידו, לאו שעבוד קרקעות היא, ולא מסייע ליה שטרא, ואין צריך לומר כשאין בו נאמנות, מפני שיכול לומר פרעתי כדעת הגאונים ז"ל (עי' חו"מ סי' סט ס"ד). אבל הרמב"ם ז"ל כתב (בהלכות טוען ונטען פ"ד ה"ד): אין מודה מקצת חייב עד שיודה בדבר (שא"א) שאפשר לכפור בו עכ"ל. ונראה שהזקיקו להרב לפרש כן, מדאמרינן והא הכא כיון דנקיט שטרא שתים דקא מודה הילך הוא, ויפרש הוא ז"ל, כיון שאינו יכול לכפור בשתים, הרי הוא כהילך, והא דדחינן הכא, שאני התם דקא מסייע ליה שטרא, אי נמי דהוה ליה שעבוד קרקעות, דחויי בעלמא הוא דדחי ר' חייא, דלא קיימא לן כותיה, אבל לר' ששת דהלכתא כותיה, לא מהני טעמא הוא, ודלמא לא סבירא ליה הכין, ונפקא מינה למה שאמרנו.

אין דין מודה מקצת נאמר אלא כל שמודה במה שבידו לכפור הא אמר לו מנה אתה חייב לי מקצתו בשטר ומקצתו על פה והלה מודה באותו שבשטר אפילו היה בשטר כתוב בפירוש שאין בו שעבוד קרקעות הואיל ומ"מ אין בידו לכפור אין זה קרוי הודאה וכן פרשוה גאוני ספרד בתבע מנה מקצתו בעדים ומקצתו שלא בעדים והודה על שבעדים ואיני מודה בזו שהרי בידו לכפור בטענת פרעון מעתה שטר שכתוב בו סלעים ולא הוזכר שם שום מנין והרי לפחות אנו דנין בשנים מלוה אומר חמש ולוה אומר שנים אין כאן הודאה כלל כמו שכתבנו הודה לוה בשלש אע"פ שיש כאן הודאה פטור מפני שזה משיב אבדה הוא ואע"פ שאין אדם מעיז פניו וכו' הואיל ושטר מסייעו מעיז ומעיז:

מקצת גאונים כתבו שאם טען מנה לי בידך בקנין ובעדים אלא שלא הספיקו לכתוב והלה מודה חמשים בקנין נשבע ואין הודאה שבקנין נידונה כשטר שאין שעבוד קרקע אלא בשטר ויש חולקין בזו הואיל ולכתיבה עומד:

בד"ה לעולם שתים חייב ואע"ג דשתים חייב חשיב ליה רבי עקיבא כו' עכ"ל דבהילך ודאי לא פליגי וכן צ"ל למאי דמותיב מסיפא ורע"ק ס"ל הילך חייב אבל למאי דמסיק הנ"מ דאס"ד ב' חייב בג' היכי פטר כו' אדחי הך סברא שכתבו הכא וק"ל:

תוס' ד"ה לעולם שתים וכו' חשיב ליה ר' עקיבא משיב אבדה וכו' יש לדקדק למה להו לתוס' לדוחקא זה דפירשו דמשום הכי הוה משיב אבדה לרבי עקיבא משום דכשאומר שתים נראה יותר נאמן נימא דמשום הכי חשיב משיב אבדה דאם ירצה לשקר היה אומר שתים והיה נפטר בשבועה והיה מרויח סלע והשתא כשאומר ג' הוא מפסיד סלע בהוראתו ונמצא שבסלע הג' הוא משיב אבדה וצ"ל דהואיל דכשהיה טוען שתים היה חייב שבועה השתא נמי כשטוען ג' נמי ראוי שיחויב שבועה כמו שהיה חייב אם היה טוען שתים ואין סברא לומר דבשביל שהיה מרויח ממון יותר בטענתו אם לא היה טוען כמו שטוען עתה יפטור עתה משבועה דאין אומרים מגו מממון לשבועה לכך לא רצו התוס' לפרש כן וצ"ע:

ד"ה אין נשבעין וכו' אבל לר' יוחנן וכו' כיון שהפקיעו חכמים השעבוד במלוה ע"פ. פי' היינו במלוה בעדים שאינו גובה ממשועבדים ולכך לא חשיב שעבוד קרקעות מאחר שאין כאן כי אם משועבדים אבל במלוה בשטר שגובה ממשועברים חשיב (מלוה בשטר) [שעבור קרקעות] אבל אין לתרץ כגון שמחל השעבוד דא"כ אפילו ביש עליו שטר נמי:

בא"ד ואי לית ליה אפילו משועבדים אפי' יש עליו שטר חייב משמע דה"ה דהיכא דהיה לו משועבדים ומחל כל השעבודים אפי' דמשעברי נמי חייב אפילו יש עליו שטר ואין חילוק בזה בין שיש עליו עדים בין שיש עליו שטר וצ"ע בפ' שבועת הפקדון שם בתוס' שהקשו שם אמימרא דר' יוחנן דאמר כופר בממון שיש עליו עדים חייב וכו' והא סבר ר' יוחנן שעבודא דאורייתא ותירצו דאיירי כגון שמחל השעבוד דמשמע דאפילו דהיכי דמחל כל השעבוד נמי יש חילוק בין עדים לשטר דבעדים חייב ובשטר פטור אם לא שנפרש דהתם נמי ר"ל שמחל השעבוד של בני חורין ולא של משועברים ולכך בעדים חייב ובשטר פטור ע"ש וצ"ע:

סלעין דינרין קשיא לי מה לי סלעין מה לי דינרין ותרתי למה לי. ויש לומר דקתני סלעין לרבותא דרבי שמעון דאפילו שהודה בסלע שהוא דבר גדול לא מיקרי משיב אבידה. וקתני דינרין להודיעך כחו דרבי עקיבא דאפילו משום דינר אחד חשיב ליה משיב אבידה. מורנו הרב נר"ו.

הכי גרסינן בכולהו נוסחי וכך היא גירסת הגאונים ז"ל רבי עקיבא אומר אינו אלא וכו'. ולא אשכחן ר' יעקב בעיקר נוסחי וטעמיה דרבי עקיבא משום דמסייע ליה שטרא דכיון דשטרא מסייע ליה יכול היה להעיז בו פניו ואינו דומהלשאר מודה מקצת דחייב רחמנא דהתם לא מצל להעיז פניו בפני בעל חובו וכדאמיו לעיל אבל זה כיון דמסייע ליה שטרא מעיז ומעיז וכדאמרינן בעלמא כיון דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה ובתר הכי אוקים בגמרא בהדיא דמשים הכי פטר ליה רבי עקיבא משום דקא מסייע ליה שטרא אי אמר שתים ולאו למימרא דמעיקרא לא תיסוק אדעתין דטעמיה משום דשטרא מסייע ליה דאי הכי תיקשי לך היינו מודה מקצת דעלמא איא מעיקרא קא סלקא דעתין דסיועי בעלמא מסילע ליה והשתא אמרינן דסהדותא מעליא היא למפטר אומר שתים. ורש"י כך פירש בתתלה אמר שהוא משיב אבידה דהוי ליה לימר שתים והשטר מסייעו. דכיון שלא פירש ניכרים הדברים ששתים היו ולבסו" כתב שהעדים החהומים בשטר מעידים כדבריו שלא היו אלא שתים ולפיכך לא פירש מניינא ורבי שמעון בן אלעז " סבר אף על גב דמסמיע ליה שטרא אינו יכול להעיז פניו בפני בעל חובו וכי מודה מקצת ליכא להימוניה משום משיב אבידה הרמב"ן. וז"ל הריטב"א לקמן: אלא קשיא לרבי מייא שאני התם דקא מסייע ללה שטרא. קשיא לי מה הידש לנו התלמוד בזה בין לדברי רבי עקיבא בין לדברי רבי שמעון בן אלעזר והלא מעיקרא נמי הכי סבירא לן דהוי טעמא דרבי עקיבא ולהכי הוא הדין לכולי עלמא דהא מיעוט סלעין שנים ורש"י נשמר מזה דלעיל פירש לדברי רבי עקיבא דלהכי הוי משיב אבידה לפי שהיה יכול לומר שתים והשטר מסייעו וכיון דלא פירש ניכוילם הדברים ששתים היו וכו' ובכאן פירש שאני התם דקא מסייע ליה שטר כי העדים מעידמם כדבריו שלא היו אלא שתים ולכך לא פיישו מניינא כלום דכעדות גמורה חשיבי ובתוספות פירש דמטליע ליה ששויא למלוה וכיון דכן אין עיקר תביעתו אלא השלש ואין כאן מודה במקצת. עד כאן. וכתב מורנו הרב נר"ו וז"ל: ונראה לי דמשום הכי הוצרך לתרץ תירוץ אחר דקאמר לקמן אי נמי משום דהוי ליה שטר שעבוד קרקעות וכו' דהא האי טעמא דקא מסייע ליה שטרא מעיקרא נמי הוה ידעינן ליה ואפילו הכי הוה מותבינן. עד כאן. וכתב עוד הרמב"ן וז"ל: ויש אומרים אינו אלא שתים והלה טוען שלש או חמש שאפלו היסת אינו נשבע דשטר מסייע ליה סיועא מעליא ואף על גב דאמרינן עלה אי נמי לאו לדחויי טעמא קמא אלא אעיקר טעמא סמיך ולאו מילתא היא דלעולם נשבע היסת ואף על גב דמסייע ליה שטרא והכי נמי משמע בפרק המקבל בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומי שלש ולוה אומר שנים ואסקינן דאם קדים מלוה ואכל פירות של שנה שלישית אין מוציאין מידו דפירות בחזקת אוכליהן הן עומדים ולא אמרינן שטרא מטייע ללוה סיוע מעליא. עד כאן. ואפשר לדחות דשאני התם דכיון שהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישיה איתרע ליה סהדותא דשטרא, הר"ן. אמר הכותב זה אינו כלום דמי לא עסקינן בשאכל שלא בפניו ולא היה יכול למהות. ה"ר שמואל וידש.

רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבידה כדתנן בגיטין המוצא מציאה לא ישבע וכו'. ולא דמי לההיא אלא הכא פטור מטעם מיגו שהיה יכול לומר שתים כדמפרש לקמיה. תלמיד הר"פ. קתני מיהת רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו'. ואם תאמר אדמותבת ליה מרבי שמעין תסייען מדרבי עקיבא ואי בעית למימר דהוי פלוגתא דתנאי הוה ליה למימר לימא כתנאי דהכי הוי אורחא דתלמודא. ויש לומר דלא פליג רבי עקיבא אלא דחשיב ליה משיב אבידה ומרבי עקיבא נמי מותיב טעמא דהוי משיב אבידה הא לאו הכי חייב וטעמא דאמר שלש הא אמר שתים פטור ושמע מינה הילך פטור ומשום דלא הוי מפורש הכי בדברי רבי עקיבא אמר קתני מיהת רבי שמעון אומר וכו' דאיכא למימר דלרבי עקיבא הא שתים חייב כדדייקינן לאיכא דמותיב מסיפא ומאן דמותיב מסיפא נמי מתרווייהו מותיב ודוק. מורנו הרב נר"ו.

טעמא דאמר שלש הא שתים פטור ולמאי דקא סלקא דעתין השתא לרבי עקיבא נמי שתים פטור משום הילך ומשום הכי בשלש נמי פטור משום משיב אבידה דהא איכא מיגו ואף על גב דכיון דהילך פטור אי אמר שתים הוה ליה נופר בכל ואין אדם מעיז פניו ואם כן אין כאן מיגו כי אמר שלש כדאמר רבה במודה במקצת שאני הכא דמסייע ליה שטרא ויכול להעיז הוא ואף על גב דהשתא לא ידעינן טעמא דמסייע ליה שטרא היינו דלא חשבינן ההוא טעמא עדות גמור למפטריה משבועה אבל מכל מקום ידעינן דסגי דיכול להעיז כמו שכתבו זה המפרשים וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וכי דחי לעולם אימא לך שתים נמי חייב סבירא ליה דלרבי עקיבא נמי שתים חייב דלא הוי סלקא דעתיה דהילך תנאי היא ואפילו הכי בשלש הוי משיב אבידה אף על גב דליכא מיגו כיון דאי אמר שתים הויא טענה יפה משום דמסייע ליה שטרא וכן נמי אית לן למימר כאידך לישנא דמותיב מרבי עקיבא טעמא דאמר שלש הא שתים חייב דאף על גב דבשתים חייב סבירא ליה דבשלש הוי משיב אבידה משום דבשתים מטייע ליה שטרא עד דמוכהינן במסקנא דליכא למיפטר משום משיב אבידה אלא היכא דאיכא מיגו לפיטורא אבל היכא דבטענה האחרת היה חייב אין לפטרו בטענה שאומר עתה בשום פנים שאם נפטור אותו אתי לאיערומי ונמצא שהפטור גורם לו לטעון כן ונסתלק טעם השבת אבידה. וגם מלשון רש"י ז"ל יראה כן דמקמי דאית לן טעמא דאיערומי הוה סלקא דעתין דהשבת אבידה הואי משום סיוע השטר אף על פי שהיה חייב בשתים ואין כאן מיגו של פיטור שכך כתב בריש סוגיין אינו אלא כמשיב אבידה מדהוה ליה למימר שתים והשטר מסייעו וכו' ולא הוכיר בלשונו כלל שהיה יכול לפטור עצמו בטענת שתים. כן נראה לי. הריצב"ש ז"ל.

הא שתים פטור פירש הקונטרס מדנקט פלוגתייהו בשלש ותימה דאדרבה איכא למידק איפכא הא שתים דלאו משיב אבידה הוי חייב אפילו לרבי יעקב. ונראה דממילתיה דרבי יעקב דייק מדחשיב ליה משיב אבידה ואי בשתים חייב מאי משיב אבידה איכא הכא דאיערומי קא מערים. וקצת קשה מהא דמסיק איכוו דמותיב מסיפא משמע דלישנא קמא דייק סייעתא מרישא. ויש לומר משום דאיכא מאן דמותיב איפכא ודוחק הוא. יונראה דהשתא דייק מדברי רבי שמעון בן אלעזר מדקאמר הואיל ומודה משמע דבשתים לא חשיב כמודה דעל כרחך צריך לומר שתים הוי פטור אי נמי דייק מדלא קאמר אף זה ישבע כדמסיק לקמן ולמאי דקאמר דשתים פטור טעמא דרבי שמעון בן אלעזר דלא חשיב ליה משיב אבידה דהיינו משום דהילך פטור מטעם כופר הכל והויא העזה אם היה אומר שתים ורבי יעקב סבירא ליה שהיה יכול להעיז ולומר שתים הואיל והשטר מסייעו כדפירש הקונטרס ואף על גב דאכתי לא ידעינן דיחויא דלקמן דנהי דלא מהני האי דקאמר מסייע ליה שטרא לפטרו מהני מיהא לענין העזה. מהר"י כ"ץ. וז"ל הר"פ: הא שתים פטור. ואם תאמר אמאי אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר שתים. יש לומר משום דהוי מיגו דהעזה דהשטר משמע שתים ואין כאן הודאה אלא כופר הכל הוא אי אמר הכי. עד כאן.

והאי שטר דקא מודה הילך הוא ואם תאמר אפילו לפי גירסת רש"י הכי הוה ליה למימר והא שטרא הילך הוא דהא אפילו בלא הודאתו כל שטרא הילך הוא. ויש לומר הני מילי בשטר מקויים או שיש עדים מצויין לקיימו אבל היכא דליכא חד מהני לאו הילך הוא אלא אם כן הודה וכיון שהודה אין צריך לקיימו והשתים דמפורשים בשטר הילך הוא. מורנו הרב נר"ו. וז"ל הריטב"א: הכי גרסינן והא שטרא דקא מודה ביה הילך הוא ולא גרסינן כיון דקא מודה ביה דבלאו הודאתו נמי הוי הילך וכמו שכתב רש"י ועוד פירש לעיל וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדות על כך ולמדנו מדבריו דדוקא משום שעבודא הוא דהוי הילך ומיפטר הא לאו הכי אף על גב דלא מצי כפר ביה מודה במקצת גמור הוא ומתייב ואם כן שמעינן מינה שהטוען לחברו מנה חמשים בכתב ידו וחמשים בעל פה והודה בתמשים של כתב ידו וכפר באידך חייב ואפילו מיה בחתימת ידו נאמנות כיון דלאו שעבוד קרקעות הוא. וכן פירש אדונינו הרמב"ן עד כאן. וז"ל תלמיד ה"ר פרץ: ושטר דקא מודה הילך הוא. פירש רש"י משום דהשטר הוי שעבוד קרקעות וקרקעות לא מיחסרי גוביינא ואם כן הילך הוא ואי נמי משום הכי חשיב ן לך מן השתים משום דהשתא משמע תרי. כך פירש הקונטרס ולא גרסינן כיון דקא מודה דאם כן משמע דוקא משום דהוה מודה מן השתים הוא דחשיב להו הילך וזה אינו דבלא הודאתו נמי הילך הוא כדפרישית. עד כאן. לעולם אימא לך אפילו שתים נמי חייב. תימה אם כן מאי טעמא דרבי יעקב דחשיב ליה משיב אבידה והא אערומי קא מערים ואי השתא סבירא לן דלא חייש רבי יעקב לאערומי אם כן לדידיה הטוען את חברו במנה והודה לו בחמשים יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מודה ביה בפחות ויש לומר דניחא ליה למיפרך ממילתיה דרבי שמעון בן אלעזר דקיימינן עלה. מהר"י כ"ץ.

וז"ל הגליון לעולם אימא לך שתים חייב וכו'. הכא הוי מצי למיפרך אי שתים חייב בשלשה היכי פוטרו רבי עקיבא אם כן אערומי מערים אלא ביהא ליה לגמור שיטתו מדרבי סמעון בן אלעזר כמו שהתחיל וכן לקמן כי קאמר הכי נמי מסתברא הוה מצי למימר דאי שתים חייב לימא רבי שמעון בן אלעזר אף זה ישבע מיבעי ליה ולא לימא הואיל כדקאמר הכא אלא משום דהתחיל בדרבי עקיבא אסיק ביה עד כאן.

אי הכי וכו' כתב רש"י אי הכי דבשתים נמי לא שמעינן דלא מכולי תירוצי הדרינן דהא דקתני שלש לאפוקי מדרבי עקיבא קושטא הוא ולא הדרינן אלא ממאי דמתרצינן דשתים נמי חייב מורנו הרב נר"ו. אף זה ישבע מיבעי ליה פירוש דלשון הואיל ממעט ולשון אף מרבה ובשלמא לדידי שפיר נקט הואיל דדוקא משום דהודה בשלישי ישבע הא אלו אומר שתים פטור אלא לדידך דאפילו בשתים נמי חייב מאי הואיל אדרבה הוי ליה למימר אף זה ישבע כלומר כשם שמודה בשתים בלבד נשבע כך מודה בשלש נמי ישבע. הריטב"א.

בפירש"י בד"ה אינו אלא כמשיב אבידה מדהו"ל למימר שתים והשטר מסייעו עכ"ל לכאורה מ"ש רש"י והשטר מסייעו שפת יתר הוא והיה נ"ל ליישב דלישנא דמשיב אבידה קשי׳ לי׳ דמ״ש דהוי משיב אבידה טפי מכל מ״מ דעלמא דאע״ג דאמרינן לעיל דהייני משום שאין אדם מעיז לכפור לגמרי מ״מ אמאי לא אמרינן בתבעו במאה והוד' לו בנ' דלהוי כמשיב אבידה מדלא הוד' במ' או בל' כדאמרי׳ הכא בסלעין דינרן אע״כ הוצרך רש״י לפ' דמאי דקרי לי׳ משיב. אבידה היינו משום שהשטר מסייעו אלא דאכתי יש לדקדק דבלא״ה לא דמי דבשלמ' בשאר מב״מ כיון דע״כ בהוד' בפרוט' ודאי חייב ש״ד ולא הוי כמשיב אבידה משום דלא הי׳ יכול לכפור בכולו משום דאין אדם מעיז א״כ מה״ט גופא חייב ש״ד אפילו בהוד' במקצת סך מרובה ולא חשבינן לי׳ משיב אבידה משום דאמרינן איערומי קא מערים כדמסקינן לקמן משא״כ הכא דבשתים פטור לגמרי משבועה אי משום הילך ואי מאינך טעמא דמסיק בסמוך וא״כ שפיר קרי לי׳ משיב אבידה וי"ל דרש״י בא לפ' מלתא דר״ע אפילו למאי דלא סליק אדעתי׳ עדיין מסבר' איערומי קא מערים או למאי דר״ל בסמוך דבשתים גופא חייב ש״ד לכך פרש״י הטעם דשטר מסייעו דבזה א״ש אליבא דכ״ע ודוק:

בד״ה טעמא דאמר שלש כו' וכל משמעו׳ השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך עכ״ל. לכאורה לשון רש״י תמוה מאוד דהא אכתי לא אסיק אדעת' הך סברא דשטר ה״ל כפירת שיעבוד קרקעות והתרצן הוא דמשני ליה הכי. אמנם לענ״ד דברי רש״י נכונים וברורים בטעמם היינו משום דרש״י לשיטתו לפי מה שמפרש דעיקר פלוגתא דר״ח ורב ששת לענין הילך היינו כשאומר לא הוצאתים והן שלך בכ״מ שהם וכמו שכתבתי בכוונת טעמו ונימוקו בסמוך דבענין אחר לא שייך פלוגתייהו דר״ח ור״ש. ולפ״ז לא הוה מקשה הכא מידי דמעיקרא מאי קסבר דהשטר הוי לי׳ הילך ומהיכי תיתי שהרי הוא אינו טוען לא הוצאתים ולפ״ז לא שייך לומר הרי הם שלך בכ״מ שהם ואמאי קרי לי׳ הילך לכך הוצרך רש״י לפרש דהמקשה נמי אסיק אדעתי׳ דהשטר הוי שיעבוד קרקעות אלא דלא אסיק אדעתי׳ דפטורא דשיעבוד קרקעות הוי מגזירת הכתוב אלא דס"ד דעיקר הפטור בשיעבוד קרקעות משבועה הוא מהאי טעמי׳ גופא דמה שמודה לו בשיעבוד קרקעות מיקרי הילך שהרי הם ברשות המלוה בכ״מ שהם וא״כ מקשה שפיר וע״ז משני התרצן דלאו מטעמא דהילך פטרינן לי׳ אלא משום כפירת שיעבד קרקעות כנ״ל:

בתוס' בד״ה לעולם שתים חייב וכו׳ דכשאומר שתים נראה יותר נאמן עכ״ל והקשה מהר״ם ות״ל דכשהיא טוען שתי׳ הי׳ מרוויח הדינר וכ׳ ליישב ומסיק שצ״ע ולא ידענא מאי קשיא לי׳ דא״כ בכל מודה במקצת נימא הכי בתבעו במנה והודה בחמישים דלהוי כמשיב אבידה מדלא הודה במ' או בל' ואי משום דאמרינן איערומי קאמערים א״כ בסלעין דינרן גופא אמאי קרי לי׳ ר״ע משיב אבידה ולא אמרינן דקא מערים אע״כ כפי׳ תוספ׳ וק״ל:

בד"ה אין נשבעין וכו׳ וא״ת למ״ד בפ׳ ג״פ שיעבוד' דאורייתא מ״מ הטענה למה נשבע עכ״ל. כוונת' מבוארת דמאן דס״ל שיעבוד' דאורייתא היינו דדבר תורה אפילו מע״פ גוב' ממשעבדי אלא דחכמים תקנו דמע״פ א"ג משום פסיד' דלקוחות וא״כ קשי׳ להו דמודה במקצת שאמרה תורה ישבע היכ׳ משכח' לי׳ כיון דמדין תורה הוא שיעבוד קרקעות אפילו במע״פ. ולולי דבריה' הי׳ נ״ל דהא דאמרינן בכל דוכתי דאין נשבעין על כפירת שעבו' קרקעות היינו דוקא היכא שהקרקעות משועבדי' בע״כ דלוה כגון שהוא בענין שאינו יכול לכפור בו והיינו בשטר דתרתי בעינן שיעב' קרקעות ושאינו יכול לכפור והטעם נראה בזה דכפירתו אינו מועיל כלום כיון שאינו יכול לכפור וגם אינו יכול להבריח החוב כיון שכל נכסיו משועבדי' למלוה א״כ כל היכ׳ דאיתנהו ברשותי׳ דמלוה קיימי משא״כ במידי דמצי למכפר כגון במע"פ אע״ג דלמ"ד שעבוד' דאוריית׳ גוב׳ ממשעבדי היינו אם מוד' אבל כיון שכפר לא שייך לקרותו שיעבוד קרקעות שהרי אינו יכול לגבות מהם מחמת כפירתו וכן להיפך אי לא מצי למכפר אם הוא בענין שא״ג ממשעבדי כגון בכ״י בנאמנות אפ״ה שייך ש״ד דנהי דלא מצי למכפר בי׳ מ״מ מועיל כפירתו שהרי יכול להבריח החוב ממנו ולמכור הקרקעו׳ שלו לאחרים וא״כ הוי שפיר כפיר' מעלי׳ אבל בשטר מעלי׳ דאיתנהו לתרווייהו שאינו יכול לכפור וממילא קיימי כל הקרקעות בחזקת מלוה כיון דגוב' ממשעבדי מש״ה קרי לי׳ שפי׳ כפיר' שיעבוד קרקעו' וזה נ״ל דעת הפוסקי׳ שכ' סתם במודה במקצת חייב ש״ד ולא חילקו דאיירי דוקא שמחל השיעבוד כמו שחילקו התוספת. ועפ״ז יש ליישב הרבה לשונו' מהפוסקים הובאו בב״י ח״מ סי׳ פ״ח ואין כאן מקומו להאריך: ועיין מה שכתבתי בפ׳ הגוזל עצים להקשות על פרש״י על ההי׳ דאין נשבעין וכו' מההי' דשבועת ה׳ תהי׳ בין שניהם ולא בין היורשי׳ ע״ש ולפי׳ התוספת דהכא קשה יותר דלפי תירוצ׳ כאן לא משכחת כלל ההיא דשבועת ה׳ תהי׳ בין שניהם ולא בין היורשים למ״ד שיעבודא דאורייתא אפילו במלוה ע״פ וא״כ אפילו באביו לא שייך שבועה אלא כשמחל לו השיעבד או שאין לו קרקע וא״כ אין לו שום תביעה כלל על היורש דמטלטלי דאבוה לא משתעבדי וכ״ש דקשה טפי למ״ד שיעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר אבל למאי דפרישת א״ש דשפיר משכחת ש״ד אפילו ביש לו קרקע ולא מחל לו השיעבוד אפ״ה לא מיקרי כפירת שיעבוד קרקעות כיון שיכול לכפור בו וכמו שהסכימו רוב הפוסקים והמפרשים דלמ״ד שיעבודא לאו דאורייתא נמי משכחת לי׳ שפיר כשפירש אחריות בפירוש וכמו שהעליתי בחידושי במסכת קידושין דף י״ד דבכה״ג כ״ע מודו דמדאורייתא גובה מן היורשים ודוק היטב. ועמ״ש בפ׳ הגוזל דף ק״ה ובריש פ׳ הנזקין וצ״ע:

בגמרא ואיכא דמותיב מסיפא ר״ע טעמא דאמר שלש הא שתים חייב כו׳ נראה דקס״ד למימר הכי משום דקסבר דאי ס״ד דבשתים כ״ע מודו דפטור א״כ בשלש אמאי מחייב ליה רשב"א דהא ודאי משיב אבידה כדמקשינן בעלמא בפשיטות דליכא מאן דלית ליה משיב אבידה לא יפטור משבועה ואותן הסברות שכתבו התוספות לעיל לא נראה למאן דמותיב מסיפא ומש"ה מדייק דע"כ נקט שלש משום דבשתים ר"ע מודה דחייב וכמ"ש תוס' בד"ה לעולם וק"ל:

תוספות בד"ה הא כלים וכלים ה"מ לשנויי בחפר בה בורות כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה אפשר לומר דלא מצי לשנויי הכי משום דאי ס"ד דבחפר בה בורות איירי א"כ דמי מעליא בעיא שלומי כיון שקלקל הקרקע וא"כ כי כפר בקרקע והודה בכלים אמאי פטור דהא ממונא כפר ליה והוי כשאר כפירת ממון דחייב שבועה. אבל לקמן בשמעתין דפריך אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה משני שפיר דאיירי שחפר בורות באותו קרקע שהודה דלאו הילך הוא אבל אותו קרקע שכופר קאי בעינא ואיצטריך לאשמועינן דפטור מגזירת הכתוב משום דכפירת קרקע אין מביאה לידי שבועה ודו"ק. אח"ז עיינתי בח"מ סימן פ"ח וראיתי שהוא מחלוקת בפוסקים בתבעו דמי קלקול הקרקע אבל הש"ך האריך והעלה שאין בזה מחלוקת דבכה"ג לא מקרי כפירת קרקעות ומכאן ודאי ראיה ברורה לדבריו והנאני מאד:

תוס' ד"ה אין וכו' והוזכר קודם עי' תוי"ט פ"ג משנה י דבכורים:

גמרא הא שתים פטור וכו', וש"מ הילך פטור, ע' בנ"י שהקשה להרמב"ם דאם מודה בדבר שא"י לכפור דלא הוי הודאה, ולפי דבריו כו', וק"ל למ"ש תוס' לעיל ד"ה ובכלי בעי דלודי כו' דבלאו אשתמוטי הי' נאמן מטעם מגו דכ"ה כיון דעדיין מעיז הוא, וע' במהרש"א שם דבלא מגו אין לפטור מחמת החזקה דא"א מעיז, דלשיטת התוס' דכ"ה פטור אף במקום שיכול להעיז ומגזה"כ ולא מצינו דפטור מ' החזקה, אבל ז"א מוחלט דמלשון תוס' בגיטין (נ"א ד"ה ובכולי) משמע דמפרשי' באמת בלא אשתמוטי היה מודה במקצת פטור מחזקה דא"א מעיז, וביותר מבואר כן בנ"י והמפרשי' בהא דאמרי' לעיל אבל העדאת עדי' דל"ל הכי, היינו דסד"א לפטרו משום חזקה דא"א מעיז, בזה קמ"ל דבחזקת מעיז היה ע"ש, מבואר דאם לא היה בחזקת מעיז הי' פטור מטעם חזקה דאא"מ אף שחולקים על רש"י וס"ל דכ"ה פטור מגזה"כ, מ"מ ס"ל דמודה במקצת פטור היכא דשייך אא"מ, וע' בתוס' (ב"ק ד' ק"ז) שהקשו לרש"י דכ"ה פטור מ' אא"מ מסוגיא דהכא דאמרי' הא שתים פטור משום הילך, וע' במהרש"א שם שכ' לא ידענו מה קושי' דהא סוגי' במלוה ושייך ג"כ אא"מ, ע"ש. ונוראות נפלאתי על מאור עינינו מהרש"א ז"ל הלא קושית תוספות מבואר היטב בגיטין (שם ד"ה מפני) דלר' יעקב נאמן בג' במגו דאמר שתים ולא הוי מגו דהעזה כמו בכל מודה במקצת, וע"כ משום דמסייע לי' שטרא יכול להעיז, וא"כ שפיר קשה לרש"י כיון דיכול להעיז, גם בב' לחייב אף דהוי הילך והוי כ"ה, הא יכול להעיז, ומעתה נ"ל דבודאי גם הרמב"ם מודה אף היכא דא"י לכפור הוי הודאה במקצת, רק דפטור מ' אא"מ דהוי העזה כמו בכ"ה כיון שלא הודה לו רק מה שצריך להודות וכשיטת רש"י, וא"כ שפיר קאמר הש"ס דמוכח דהילך פטור דל"ל הטעם מטעם דא"י לכפור דהא מודה במקצת הוי הודאה וחזקה דאא"מ ג"כ ל"ש הכא דהא מסייע לי' שטרא וכקושי' תוס' על רש"י, אע"כ דמטעם הילך הוא והוי כ"ה ופטור הוא מגזה"כ, וק"ל.

גמרא וש"מ הילך פטור, ע' בשיטה מקובצת הא פשיטא דידע גם המקשן די"ל דא"נ על כפירת ש"ק, רק דקשה ליה לרע"ק דדריש ריבוי ומיעוט ולא נתמעט קרקעות משבועה וכקושי' תוס', ולזה משני דמסייע ליה שטרא, ושנוי' בתרא מטעם א"נ על כש"ק הוא לרשב"א ולא לרע"ק, ועדיין צריך ביאור כיון דלרע"ק צריך לשינוי' קמא דמסייע ליה שטרא והוא מספיק גם לרשב"א, מה בעי הש"ס באידך טעמא דאינו מספיק רק לרשב"א, וזה נרא' דשינויא קמא ל"ש רק לרע"ק אבל לרשב"א ל"ש, רק דהוי קשה קושי' תוס' דא"כ לפטורי בג' במגו דאמר שתים, ומה שמתרצים דיהי' נראה בעיני העולם שאינו מודה רק מה שצריך להודות, עדיין קשה הא בידו לומר מה שאתה תובע סלעי' היינו חמשה שהי' כן ליתא רק דסלעי' הוי ב' ודינר א' לויתי ממך בע"פ והי' מודה מה שא"צ להודות ואעפ"כ הי' פטור דהא זה אינו תובעו רק מ' השטר ובזה מסייע לי' השטר דהוא רק ב', אע"כ דרשב"א לא ס"ל מסייע לי' שטרא והוצרך הש"ס לומר טעם אחר מטעם כש"ק, ובזה שפיר שייך תירוץ תוס' דאף אם היה טוען שמגיע לו דינר בע"פ הי' חייב שבועה דהא באותו דינר ליכא ש"ק והוצרך הש"ס לב' טעמים, וק"ל: