מסכת בבא מציעא דף ל״ט עמוד א׳

ה"ג נטושים על כרחן דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה היינו על כרחו:

אפקעתא דמלכא מצות המלך:

רטושים מדעתן דכתיב אם על בנים רוטשה היינו מדעתו ולא שביה דכתיב רישיה דקרא וקם שאון בעמך היו יראים שלא יבאו אויבים עליהם וכל מבצריך יושד יגלו בגולה מאיליהן וישארו העיירות שדודין מאין איש כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה כשודדין הבאין למלחמה על ידי מארב על עם היושב בשלום שלא נזהרו בהם לברוח מפניהם ושודדים את הכל וכמוהו (ירמיהו י״ג:י״ט) הגלת יהודה כולה הגלת שלומים מתוך ישיבת שלום באין מחריד הגלם נבוכדנצר. בית ארבאל תרגם יהונתן בית מארב אל"ף למ"ד יתרים בו כמו (הושע ב׳:כ״ד) יענו את יזרעאל שהוא לשון זריעה ולא לשון עיר ומדקא אמר יושד כשוד שלמן בית ארבאל מכלל דההוא יומא לאו בית ארבאל ביום מלחמה הוה אלא מורך בא בלבם והמה עוזבים אם על בנים והולכים להם מדאגת האויב שמא יבא עליהם:

רוטשה נעזבה:

וכולן מפ' לקמיה אהייא קאי וכללא לאתויי מאי:

שמין להם כאריס אם יבאו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקעות ופירות כמנהג אריסי המקום:

השתא זריז ונשכר הוי ויטול הכל:

דאילו התם זריז ונשכר דכיון ששמעו בו שמת כי נחת לה אדעתא דכולהו פירי נחת אבל הכא דלא שמעו שמת לאו אדעתא דכולה נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר פירות יהא מונחין:

וכולם שמין להם כאריס אנטושים דרשב"ג קאי כדמסיק פי' רש"י דבשבוי ששמע שמתו אוכל כל הפירות ואם יבואו הבעלים קודם שיאכל הפירות יטול כשאר אריסין ויחזיר השאר ובנטושים דלא שמע שמת לא יאכל כל הפירות אלא שמין הפירות שיאכל כשאר אריסין למחצה לשליש ולרביע ולא יאכל כלום בחנם וקשה דאמאי משני לעיל לירד ולמכור תנן לישני לירד ולאכול תנן דהא אפילו לאכול בחנם אינו יורד ועוד מאי פריך בתר הכי אף בניהם כלל לא הא ודאי אין לו כלל אפילו למ"ד מורידין כיון שאין לו אלא כאריס נכרי ועוד מאי פריך מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו דהתם יורד לאכול כל הפירות אבל הכא אינו יורד כי אם בתורת אריסות ותו דאמר שמואל לקמן שבוי שהניח קמה לקצור מעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו ומעיקרא אמאי אין מורידין קרוב כיון שלא יאכל הפירות בחנם לכך נראה דודאי שכל הפירות אוכל בחנם ואם זבל וחרש וזרע ובעלים באו קודם שקצר יטול כאריס שכר טרחו ועמלו ולרב וכן לת"ק אית להו שאין שמין כאריס ולכך אין מורידין דלמא מפסיד להו לפי שירא שיבואו הבעלים קודם שיקצור ויאכל ולא יטול כלום ולא ישביח הקרקע אלא כל מה שימצא יאכל בחנם כדין קרוב היורד לנכסי שבוי והשתא פריך שפיר כיון שאוכל כל הפירות כשיבואו הבעלים קודם שילקט אמאי נוטל כאריס טפי מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' והא דקאמר ואילו התם זריז ונשכר פי' כששמע הבעלים ממשמשים ובאין מניחין אותו לקדם ולתלוש אע"פ שהפירות ישוו הרבה מעמלו כיון שאם לא יקדם אין משלמין טרחו אבל הכא בנטושים אם באו בעלים אין מניחין אותו לתלוש כיון דלא מפסיד מידי דשיימי' להו כאריס:

אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין וא"ת והאמרה שמואל חדא זימנא וי"ל דה"ק אף על גב דבשבוי מורידין יצא לדעת אין מורידין:

היינו לדעת דמסתמא לא פליג אשמואל מדלא קאמר אף בורח או אף יוצא לדעת:

ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל פרש"י מדאמר רב הונא אין מורידין קרוב הא נכרי מורידין וקשה דבלא רב הונא כמה משניות יש שמעמידין אפוטרופוס לנכסי יתומים פרק הניזקין (גיטין דף נב.) מנהו ב"ד לא ישבע וע"ק היכי מוכח מדרב הונא דאין מחזיקין דלמא אי טוען שני חזקה מועיל והא דמורידין נכרי משום דליכא למיחש למידי דע"כ כיון דמורידין א"כ יש לו דעת לומר הבא עדים שלקחת מאבי והכי נמי יש לו לדעת ולמחות בסוף כל שלשה וכי תימא הא פשיטא ליה דאינו יודע למחות בסוף ג' אף ע"פ שהוא נזכר לשאול עידי מכירה דרגילות הוא טפי לשכוח מחאה בסוף כל ג' א"כ בלא רב הונא פשיטא דאין מחזיקין וי"ל דאי לאו רב הונא ממה שמעמידין אפוטרופוס לנכסי יתומין אין להוכיח דאין מחזיקין דאפילו מחזיקין לא חיישינן שמא יחזיק דב"ד לא יבררו כי אם נאמן או משום דידע למחות בסוף כל ג' כדפרישית אבל מדאמר רב הונא אין מורידין קרוב א"כ חושש לרמאות וגם אית ליה דלא ידע למחות בקרוב ולומר שדה זו של אבי ולא הגיע לחלקך אם כן בנכרי נמי לא ידע למחות ולכך אין מחזיקין וא"ת כמו שיש לו לדעת ולומר לנכרי לשאול עידי מכירה כמו כן יהיה לו דעת לומר לקרובו אייתי ראיה שזה הגיע לחלקך וי"ל דגבי קרוב סבור שאומר אמת שהרי של אביהם היה השדה ולא אסיק אדעתיה לומר אייתי ראייה אבל לנכרי מסיק אדעתיה למימר אייתי ראייה עידי מכירה:

תנא וכולן שמין להן כאריס אוקימנא כרשב"ג דאמר שמעתי שהנטושין כשבויין. וסבר האי תנא כשבויין ולא שבויין כשבויין שאם תפשו דאין מוציאין מידם ולא שבויין דאלו גבי שבויין אם קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו גבי נטושין שמין להן כאריס.

ואקשינן מאי שנא מהא דתנן המוציא הוצאות בנכסי אשתו הוציא הרבה ואוכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וכו' אסיק' תיקנו להן רבנן לשום להן כאריס כי היכי דלא ניפסדינהו לנכסי.

ודייקי' וכולן לאתויי שבוי שנשבה שמורידין קרוב לנכסיו.

יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו מאי טעמא דאמרי' מכדי לדעת יצא היה לו להוריד קרוביו לנכסיו כיון שלא הוריד הוא גם אנו אין מורידין אבל הבורח מחמת מרדין כלומר הבורח מחמת נפשות מורידין קרוב לנכסיו דאמרי' מחמת טירדא הוא דלא הורידם וקיימא לן כשמואל דהא רב נחמן קאי כותיה הלכך במקרקעי מורידין קרוב לנכסי נטושין וכששמעו בהן שמתו מורידין אפילו לנכסי נטושין. ומטלטלי אם תפשו אין מוציאין מידם ואם לא תפשו מפקידין אותן ביד נאמנין. ואם נראין הדברים שמתו אע"פ שאין עדות ברורה במיתתן נותנין אותן ליורשין.

פי' אפוטרופא לדיקנני כלומר לאדם גדול בעל זקן אין מעמידין לו אפוטרופוס וקיימא לן כשמואל דאמר מורידין קרוב לנכסי שבוי דהא רב הונא דתלמיד רב הוא אמר אין מורידין (קרוב) [קטן] לנכסי שבוי דלמא מפסיד להו ולא קרוב לנכסי קטן הא גדול ואפי' קרוב בנכסי שבוי מורידין אמר רבא ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל זו השמועה של רב הונא בתחלת פ' האשה שנתאלמנה.

השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מבעיא ואיכא למידק מאי קושיא. והא המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר, ואפילו הכי לא יהבינן ליה מאי דאשבח, אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. י"ל דהתם מדין מחילה נגעו ביה, דכיון שאינו מוציא אלא לרצונו ואין הנכסים יוצאים מתחת ידו אלא מרצונו, אף הוא אינו יורד בהן לדעת שיטול כאריס. ותדע לך דמשום מחילה הוא, מדמפלגינן (כתובות פ, א) בין אכל ללא אכל ובין אכל דרך כבוד ללא אכל דרך כבוד, אבל הכא דמיחש חייש דילמא לא מית, לדעת ליטול כאריס נחת ואע"ג דשמע ביה דמית.

ואסיקנא אנטושין, ושמין להם כאריס וכשיבואו הבעלים מחשבין עמהם ונשבעין כמה הוציאו וכמה אכלו, ונוטל ככל אריס בין בשבח בין בפירות, אבל מכל מקום בית דין מחשבין עמהן עד שיבואו הבעלים, (דעתים) בתורת ירושה נחית להו, ונוטל הכל כיורש עד שיבואו הבעלים ויחשבו עמהם, כן דעת הרמב"ם ז"ל (הל' נחלות פ"ז ה"ה) ודעת הרמב"ן ז"ל (ד"ה הא דאמרינן השתא) ומדברי רש"י (ד"ה דאילו) נראה, דבכל שנה מחשבין עמו ונוטל כאריס ומניח את השאר. ואינו מחוור בעיני, דהא מחלוקתן של רב ושמואל בנטושין היא, וכדאמרינן, בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי בשלא שמעו בו שמת דהיינו נטושין, ומפרשינן טעמא, רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו, ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שמין להן כאריס לא מפסיד, ואם איתא דשמואל נמי אפילו קודם שבאו בעלים לא אמר אלא ליטול כאריס, מאי קאמר כיון דאמר מר, לא הוה ליה למימר אלא כיון דנוטל כאריס, דהא בהכין הוה מיירי עד השתא. ומיהו י"ל, דהא דאמר ושמין להן כאריס, היינו לאחר שבאו בעלים, והכי קאמר שמואל, מהשתא מורידין ונוטל כאריס, ולא חיישינן דילמא מפסיד, דהא אמר מר דכשיבואו בעלים שמין להם כאריס. ול"נ דכל מה שאכל קודם ששמען שהבעלים ממשמשין ובאין, הרי אלו שלו, דכיורש נחת ואכל. ותדע לך, שהרי אין בין שבויין לנטושין אלא שזה זריז ונשכר, כלומר, אע"פ ששמעו בהם שממשמשין ובאין וקדם ותלש את הכל הרי זה נשכר, שכל מה שאכל אכל, והיורד בנכסי נטושין אינו נשכר בהקדמתו וזריזותו, אלא בא עם הבעלים לבית החשבון מכל מה שקדם ותלש ואכל מששמעו שממשמשין ובאין, הא בשאר דינין הרי הוא כיורד לנכסי שבויין, אלא שאין דעתי מכרעת.

ומה שאמרו זריז ונשכר פרש"י ז"ל, מפני שזה על דעת ירושה ירד להן. ואינו מפסיק כל הצורך, וכי מפני שהיה בדעתו ליטול את הכל זכה בשל אחרים, אלא נראה לי שתקנת חכמים היא, לפי שחששו שמא יפסידם דלא סמכא דעתיה, אע"פ ששמעו בו שמת, וחששו כאן יותר מבנטושין, לפי שאינו בוש כל כך מלהפסיד כיון ששמעו בהן שמתו, אבל בנטושין הוא בוש יותר מלהפסיד, כיון שלא שמעו בהן שמתו.

הא דאמר דאין מורידין קרוב לנכסי קטן פי', גזרה שמא יטעון לחלק ירושתי באו, דכיון דקטן הוא לא ידע למחויי ביה, לאו למימרא שאלו ידע קטן שנכסים אלו של מורישו היו, שהיתה טענת הקרוב טענה מחמת חזקתו שלחלקו באו, שאף הקרוב כרחוק, שאין חזקה עולה לו בנכסי קטן עד שיביא ראיה, ואדרבה אין לקרוב חזקה, הואיל ונעשה שותף בהן, ואין לשותפין חזקה זה על זה (ב"ב מב, א). אלא הכי קאמר שמא הרואין אותו אוכל קרקע זה ובא, מימר אמרי שמא מחלק ירושתו הוא לו, ואינן מודיעין את הקטן לאחר שיגדיל, ואף הוא אינו יודע שיערער עליו לאחר שיגדיל, אבל אחר מורידין, דלאחר שיגדיל מודיעין אותו שנכסים אלו של מורישו היו, וכן כשמורידין קרוב לנכסי שבוי גדול, הוא הדין והוא הטעם.

היה בנכסים אלו פירות המבושלים קמה לקצור וענבים לבצור והדומה להם בית דין מעמידין אפטרופוס לקצור ולבצור ולמכור ומפקידין אותם עם שאר המטלטלין ומ"מ אם קדם הוא וקצר ותפש הרי זה זריז ונשכר ויהא בכלל חשבון שאר עבודות שבקרקע הא אם לא קדם בית דין ממנין עליהם אחר ומפקידין דמיהם עם שאר המטלטלין ואח"כ מורידין הקרוב וכתבו גדולי המחברים שכן הדין בכל שאין בו טורח עבודה כגון שכר בתים וחניות ודברים שאין צורך בהם לאריסות שאין מורידין בהם קרוב אלא מעמידין בהם גבאי שיתבע השכר ויביאהו לבית דין ויפקידוהו אצל שאר המטלטלין:

לא נשמע בשבוי זה שמת אף זה מורידין קרוב לנכסיו לכתחלה והמטלטלין מפקידין אותם על הדרך שהזכרנו למעלה אלא שבקמה לקצור נדונת בו כמטלטל ואם קדם ותפש מוציאין מידו ויש חולקין בזו:

ברח מעצמו ולא מחמת השבי אם מחמת סכנת נפשות ברח דינו כשבוי לכל מה שכתבנו אבל ברח מחמת ממון אין דינו כשבוי אלא כיוצא לדעת והוא שנזכיר עכשו את דינו:

היוצא לדעת והוא שיצא מחמת ממון או שלא מחמת סבה ואין ידוע להיכן הלך עד שנוכל לחזר אחריו לידע רצונו אם לא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב לנכסיו שהקרוב הראוי לירש קל הוא בעיניו להחזיק בו כשלו וכשירצו בית דין לדקדק עליו מצד מה שנשמע להם בהפסדו אף הוא מתקנא ומרבה בהפסד וסלוקו קשה אחר שהוא ראוי לירש וכן אין מורידין אחר בתורת אריסות שאין בית דין משתדלין בנכסיו הואיל ולדעת יצא והיה הוא יכול למנות על נכסיו מי שירצה ומכיון שלא עשה הרי זו אבדה מדעת שאין אדם מצווה בהחזרתה ואם קפץ הקרוב וירד מסלקין אותו אף בקרקעות ואם נטע והשביח ולא הספיקו בית דין לסלקו אינו נוטל לא בשבח ולא בפירות ומ"מ יראה לי ששמין לו כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות אלא שגדולי המפרשים חולקין בזו לשום להם כאריס:

ואין מעמידין בנכסיו אפטרופוס או גבאי כלל הואיל ולדעתו יצא אבדה מדעת היא אלא יעמדו המטלטלין ביד מי שהן תחת ידו עד שיבא ויתבע או שימות ויתבעו יורשיו והקרקעות אם הם בתים וחנויות יעמוד השכר ביד הדר בהם ושדות וכרמים עומדים להם בורים:

שמעו בו שמת אלא שלא נתברר בית דין תופשין כל המטלטלין ומפקידין למי שהוא אמיד אצלם ומורידין קרוב בנכסיו לכתחלה על התנאים האמורים למעלה ומ"מ קמה לקצור נדונת בה כמטלטל ואפילו קדם וקצר מוציאין מידו ומפקידין עם שאר המיטלטל עד שתתברר מיתתו או שיבא ויש חולקין בזו:

זהו כלל הנראה לנו בדין זה אלא שיש עליו חולקין בקצת מקומות בענין קמה לקצור והדומים לה וכן יש מי שמחדש בדין זה שהשבוי ששמעו בו שמת וקדם קרוב וירד לתוך הנחלה שאין מוציאין מידו מתורת נחלה לתורת פקדון אלא שיחזיק בהם כשלו אפילו לירד ולמכור ואין הדברים נראין כלל:

המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו הן שהוציא הרבה ואכל קימעא הן הוציא קימעא ואכל הרבה אין לו בשבח כלום אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומ"מ יש לאכילת קימעא זו שיעור עד שאם לא אכל כאותו שיעור וכל שכן אם לא אכל כלום נוטל בשבח בדרך זה שאם ההוצאה יתרה נוטל הוצאה כשיעור שבח ואם השבח יתר נוטל ההוצאה ונשבע בנקיטת חפץ על הוצאתו ודבר זה יתבאר במסכת כתובות בע"ה ואם היא קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומאנה בו רואין כמה הוציא וכמה אכל וכמה השביח ושמין לו כאריס:

תוס' ד"ה וכולם שמין להם כאריס וכו' נ"ל שכל הפירות אוכל בחנם וכו' ולרב וכן לת"ק אית להו דאין שמין וכו' הוצרכו התוס' לכתוב זה משום דקשה להו אם כן לפי זה יקשה מאי טעמא דת"ק ודרב דאית להו דאין מורידין מטעם דלמא מפסדי להו ולמה להן להפסיד כיון שאוכלין כל הפירות וכל הפירות שלהן לכך כתבו התוס' דמשום זה ס"ל לרב טעם דלמא מפסדו לפי שירא שיבואו הבעלים וכו'. והא דקאמר ואלו התם זריז ונשכר פי' וכו' ר"ל לפי מה שפירשנו שנם בנטושים אוכל כל הפירות מה שקצר קודם שיבואו הבעלים א"כ בנטושים נ"כ זריז ונשכר הוא ומאי שנא משבויים לכך פי' דר"ל מניחין אותן לקדם ולתלוש:

ד"ה ש"מ מדרב הונא וכו' דע"כ כיון דמורידין א"כ יש לו דעת לומר הבא עדים וכו'. ר"ל דאל"כ אפילו אית לן דאין מחזיקין בנכסי קטן דהיינו דאין טענת חזקת ג' שנים מועלת בקטן שלא יצטרך להביא עדים ושטר מכירה שקנאה מאביו אעפ"כ היה לן למימר דאין מורידין לנכסיו אפילו נכרי משום שהקטן לא יהיה לו דעת אפילו לומר הבא עדים שלקחת מאבי ויאמין לדבריו שהיא שלו ושלקחה בלא שום ראיה אלא ודאי יש לו דעת לומר הבא עדים וכו':

וכולן שמין להם כאריס פירש הקונטרס מן הפירות שבכל השנים קודם ביאת השבוי אינו נוטל אלא כאריס והשאר לבעלים. השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. פירוש פשיטא דנוטל כאריס. ולא נראה ומשמע דלא קשיא ליה אלא ממאי דקאמר מיבעיא ואדרבה היה לו להקשות פירכא דעדיפא מינה דלעיל אמרינן דקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר אלמא דתני אוכל כל הפירות קודם ביאת השבוי והכא אמרינן דאפילו קודם ביאת השבוי אינו נוטל אלא כאריס ואם כן קשיא אהדדי. ויש לומר דודאי קודם ביאת השבוי הוין כל הפירות שלו. והכי פירושו שמין להם כאריס לאחר שבא השבוי אם מצא פירות בעין כגון פירות שמחוברים בקרקע או שהשביח הקרקע מזה השבח הוא נוטל כאריס. ופריך השתא זריז ונשכר הוי בשקדם ותלש קודם ביאת השבוי אף על גב דשמע שהיו ממשמשין ובאין מאי דאשבח פירוש לאחר ביאת השבוי כשמוצא שבח בעין מיבעיא פשיטא דלכל הפחות נוטל כאריס. והשתא אין להקשות קושיין ממש אהדדי מאי שנא הכא דהוא אוכל ונוטל והכא אינו נוטל אלא כאריס שנא ושנא דלעיל מיירי שלא בא אלא שמע שבאין אבל הכא מיירי שכבר בא השבוי. ואם תאמר מאי פריך השתא זריז ונשכר הוי וכו' והלא לא דמו אהדדי כדפירשתי. ויש לומר דהכי קאמר משום מאי סלקא דעתך לומר דלא שקיל ליה כאריס משום דחשבת ליה כיורד בתוך שדה חבירו שלא ברשות. וזה אינו דהשתא זריז ונשכר הוי קודם ביאת השבוי כי נמי שמע שהן ממשמשין ובאין אלמא דחשבת ליה כיורד ברשות דאי שלא ברשות חשבת אם כן לא הוה אמרינן דהשתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. ולהכי פריך השתא זריז וכו' פירוש לאחר שבא השבוי ומצא שבה בעין לא כל שכן דחשבינן ליה כיורד ברשות לגבי האי דשקיל כאריס. תלמיד הר"ף.

וזה לשון הריטב"א תנא וכלן שמין להן כאריס. פירש רש"י כי כשיבאו הבעלים וכו' אבל בתוספות פירשו דלא מיירי אלא לענין שבח שהשביחו בנכסים שהוא קיים שנוטלין בו כאריס כשיבאו הבעלים אבל בשכר עבודה שבכל שנה לא מיירי. והביאו ראיה לדבריהם מהא דפרכינן בסמוך אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר וכו' ומשמע מהאי לישנא דלא סתרן אהדדי דהא במאי דאמרינן זריז ונשכר כל הפירות שהיו בכל השנים שעברו קודם שיבאו הבעלים הרי הן שלו ולא עוד אלא שאפילו שמע שממשמשין ובאין ושמט ואכל אין מוציאין מידו ואלו באידך קאמר ששמין לו כאריס ולא יטול אלא למחצה לשליש ולרביע. אלא ודאי דלא איירי תנא אלא לענין שבח שהשביחו והוא עומד קיים בקרקע כשבאו הבעלים כגון שנטעו כרמים וכיוצא בו. ואם תאמר ולפירוש התוספות נמי כיון דעניינים חלוקין הן דהא איירי בפירות והא איירי בשבח היכי אמרינן דלא מיבעיא לומר הא. ויש לומר דודאי מאן דבעי לומר שאין שמין להן כאריס היינו משום דלא דיינינן להו כיורד ברשות והיינו דאמרינן דפשיטא שנוטל כאריס וכיורד ברשות דכיון דלענין פירות זריז ונשכר פשיטא דכיורד ברשות דמי ועדיף מיניה. וכי תימא היא גופה נצרכא שיטול בשבח כאריס בלחוד ולא נאמר שיהיה נשכר יותר ממחצה ויש לומר דכל שכן דפשיטא ליה דהא לא קתני שיהא נשכר אלא במה שהיה זריז ששמט ואכל ולא במה שהשביח בקרקע שהוא בקרקע ולא אכלו ודי לו שיטול בשבח בגופה של קרקע כאחד מאריסי העיר ושיהא ידו על העליונה ולישנא נמי דאיק הכי דאי לא הוה ליה למיתני אין שמין להן אלא כאריס. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש שמין להן כאריס. פירש הקונטרס שיטול בפירות ובשבח כמנהג אריסי העיר. ואם תאמר לעיל אמאי משני לירד ולמכור לשני וכו' כמו שהקשו בתוספות. ויש לומר. דמכל מקום לאלתר נוטל הכל עד שיבאו הבעלים ויחזור ואם כן יורד ואוכל הוא עתה.

ומיהו מדמדמה לה לההוא דהמוציא וכו' מכלל דהכא נמי מה שאכל אכל דאם לא כן מאי פריך דין הוא דהכא שיטול בשבח כאריס מאחר שאין הפירות שלו. הילכך נראה לפרש וכו' עד כאן. וזה לשון תוספות שאנץ: שמין להם כאריס. פירש הקונטרס אם יבאו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקע ופירות וכו'. ואם תאמר לעיל דפריך לשמואל דאמר מורידין מברייתא דקתני ובניהם מבקשין לירד לנכסי אביהם ואין מניחין אותם אמאי דחק רבא לתרץ לירד ולמכור הא אפילו לירד ולאכול אין לו דאין נוטל כלל אלא בעדים וכך היה נוטל בשל אחרים. לאו פירכא דמכל מקום לאלתר נוטל לגמרי עד שיבאו הבעלים ויחזיר וברייתא משמע דאין מניחין אותו לירד עכשו. ומיהו מדמדמי לה לההיא דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל נראה שהפירות אוכל בחנם ואין משלם כלום לשבוי כשבא ובמה שהשביח בקרקע נוטל כאריס. ועוד מדאמר שמואל לקמן שבוי שנשבה בית דין מעמידין אפוטרופוס לנכסיו וקוצר ובוצר ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו ואם איתא שאינו נוטל אף בפירות אלא כאריס לוקמיה לקרוב מרישא. והשתא לפי מה שפירשנו אין הורדה לנכסי שבוי שוה להורדה לנכסי קטן דלנכסי שבוי היינו לאכול הכל ולנכסי קטן הוי אפוטרופוס. ועוד חלוקים בזה דהורדת קרוב לנכסי שבוי דכולה שמעתא בראוי ליורשו ואף בנכסים שהיה הקרוב ראוי לירש עמו שנפלו ממורישיהם ובהני נכסים אמרינן להוריד קרוב לנכסי קטן כיון דאותו קרוב היורד היה ראוי לירש עמו באותן נכסים או אחים מן האם של קרוב היה ראוי לירש באותן נכסים עם הקטן והא דאמרינן לקמן לוקמינהו בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דמשמע דאי מורידין הוה מוקמינן כולהו בידא דאחתא כאלו הוה ידעינן בודאי דלא שכיבא. לא נוכל לומר כן אלא הכי קאמר לוקמינהו כולהו בידא דאחתא לאכול הפירות לגמרי כשאר הורדת קרוב לנכסי שבוי דילמא שכיבא סבתא ואין להוריד קרוב לנכסי קטן אפילו לאפוטרופוס.

וכתוב בגליון וזה לשונו כתוב בתוספות וקשה דאמאי לעיל משני לירד ולמכור וכו'. ומיהו נוכל לומר דעת רש"י הוא שנוטל הכל ואם יבאו הבעלים יחזיר להם הכל וישאירו לו כדין אריס. אבל אין נראה לתוספות דכיון שלא שמעו בו שמת למה יניחוהו ליקח חלק בנכסי בעלים ודילמא כשיבאו לא ימצאו ליפרע ממנו. וגם לשון רש"י לא משמע כן שפירש ואם יבאו בעלים יטלו כמנהג אריסין.

עוד כתוב בתוספות מאי פריך מהמוציא הוצאות וכו' אין להקשות דנימא דפריך אשבויין ששמעו בו שמת דקאמר שמין לו כאריס אף על גב דאדעתא דארעא נחית ואפילו הכי משני דכיון דלא סמכה דעתיה שירא שהקול שיצא אינו אמת לכך תקנו לו כאריס. דיש לומר אם כן היכי קאמר לעיל אילימא אשבויין השתא וכו' הא צריך לאשמועינן שלא נאמר כמו במוציא הוצאות על נכסי אשתו כדפריך בתר הכי מאי שנא.

עוד כתבו בתוספות דילמא מפסיד להו וכו' ואיו להקשות לרב ולתנא קמא יתקנו שיתנו לו כאריס אם יבאו ולא יפסיד ויורידו ושמא יש לומר כיון שנוטל הכל אם לא יבאו לא היו יכולין לתקן אם יבאו שיתנו לו כאריס. כיון דאדעתא דארעא נחית כמו בהוציא הוצאות על נכסי אשתו. ועוד כשיבאו הבעלים מן הדין הוא שלהן מה שימצאו ולא יטול זה כלום ולא ראו להפקיע דינו. אבל אין לפרש דאפילו אם יטול כאריס עדיין יקלקל כך סברי רב ותנא קמא כי יקדים עצמו ליטול הכל וגם אחרי שלא יוכלו ליורשו (נוסחא אחרינא לגרשו) לא יטיח לעבדו בטוב אם כן בחנם פירשו תוספות לפי שירא שיבאו בעלים ולא יטול כלום.

השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא לפירוש רש"י הוא פשוט השתא אם לקח הכל הוי זריז ונשכר כל שכן אם מניחו ואינו תולש שיטול מן השבח כאריס וזה טוב לבעלים כדי שלא יקדים לתלוש הכל כשישמע שיבאו הבעלים. ולפירוש התוספות אך קשה דאדרבה אין נותנין לו כאריס יש לומר דהכי פירושו מיבעיא פירוש מה צריך ליתן לו כלום במאי דאשבח כיון שהדין כך שהוא זריז ונשכר לוקח הכל אם ירצה אם כן למה יתקנו לו ליטול כאריס אם לא קדם ותלש כדפירשו תוספות וטעמא משום דאדעתא דכולה ארעא נחית תחלה ולא חיישינן שמא יחטוף ויאכל כיון ששמע בו שמת ולכך לא תקנו לו שיטול כאריס אבל אם קדם ותלש הוי זריז ונשכר. עד כאן גליון.

בתוספות בד"ה וכולם שמין להם כאריס כו' פרש"י דבשבוי ששמעו כו' ואם יבואו הבעלים כו' יטול כשאר אריסין כו' עכ"ל. אף על גב דרש"י לא כתב מזה כלום מ"מ משמע להו הכי בפשיטות לפרש"י מדקאמר הש"ס השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא משמע להדיא דכל כמה דלא קדם ותלש שקיל מיהא כאריס ואם כן לפי' רש"י סברא זו נשארה ג"כ לפי המסקנא דהא לא מצינו דדחי לה הש"ס ולפירושו עיקר החילוק בין שבויים לנטושים לרשב"ג דבשבויים אוכל כל הפירות ולא מנכינן ליה כלום אף אם בא לבסוף ואדרבא אפי' הפירות שהם בעין אם קדם ותלשן זכה ואם לא קדם ותלשן שקיל בהו כאריס משא"כ בנטושי' לעולם לא שקיל אלא כאריס אם בא לבסוף אבל לפי' התוספות למסקנת הש"ס ע"כ לעולם לא שייך בשבויים ליטול כאריס אפי' אם לא קדם ותלש דהא לשיטתם הא בהא תליא דמשום דלא שקיל כאריס מש"ה אמרינן דאם קדם ותלש זכה משא"כ בנטושין ולשיטתם צ"ל דאע"ג דלסברת המקשה דקאמר מאי דאשבח מיבעיא בשבויים נמי שקיל מיהא כאריס אם לא קדם ותלש למסקנא דמדמינן לה לנכסי אשתו הדר ביה כמ"ש הרא"ש לשיטתם ע"ש כנ"ל:

בא"ד וקשה דאמאי משני לעיל כו' ועוד כו' כיון שאין לו אלא כאריס עכומ"ז כו' עד סוף הקושיא על פרש"י. ונלע"ד שכל קושייתם לפרש"י היינו למה שהבינו שפירושו דבנטושין אפילו לא שמע שבא אינו נוטל בגוף הפירות אלא כאריס ומותר הפירות יניח ביד שליש או אפוטרופוס כדמשמע קצת כן מפי' שכ' בד"ה דאילו התם כו' ושאר פירות יהא מונחין עכ"ל. אבל אם נפרש כוונת רש"י דמ"ש שנוטל כאריס היינו לענין אם בא לבסוף עושין עמו חשבון למפרע וכל מה שאכל יותר משאר אריסין מנכינן לו ומוציאין מידו אבל כל כמה שלא שמע שבא אוכל מיהא כל הפירות ומי ימחה בידו דהא הב"ד אין נזקקין להם לעי' בנכסיו אלא במה שמורידין הקרוב לנכסיו כמ"ש הפוסקים וא"כ אין מקום לשום קושי' מקושיית התוספות דהא לא דמי כלל לאריס עכומ"ז דכל זמן שלא שמע אוכל כל הפירות משא"כ באריס עכומ"ז וכ"נ להדיא מלשון רש"י בד"ה שמין לו כאריס וכ"כ הרא"ש להדיא לשיטת רש"י וכ"כ הרמב"ם ז"ל כסברא זו וא"כ נתיישבו קושי' התוס' אבל הטוח"מ סי' רפ"ה כתב בשם רש"י כמ"ש התוס' לשיטתו אבל הב"ח שם הרגיש בזה וכתב כמו שכתבתי ע"ש: