מסכת בבא מציעא דף כ״ד עמוד ב׳

ואיבעית אימא לעולם רבנן ובשאינה טמון ולא תפשוט מינה דמודו ליה ברוב כנענים:

מי קתני כו' אינו חייב להכריז קתני דכיון דרובא כנענים דלמא דכנענים הוא ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא:

מותרת משום מציאה דאינו חייב להכריז:

ואסורה בהנאה ולקמיה פריך א"כ מה היתר יש במציאתה:

בא ישראל ונתן סימן יצאת מספק יין כנענים ומותרת בשתיה למוצאה דכיון דרובא כנענים נתייאשו הבעלים:

ושדו בנהר בירן ומושלכין בנהר בירן:

דמתקיל יש בו מכשולים אבנים וסתימת גדר שעושין לדגים ולא מיאש סבר לא יוכל הנהר להוליכם חוץ למכשולים ורגילים היו לסוכרו ולנקותו ולכרותו שישטפו מימיו וסומך שימצאם כשיסכרו אותו וינקום:

סכרו ליה שקורין נשנ"ש בלע"ז כמו עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט):

סבר כוותיה בחדא ולא בעי למימר דסבר כרבנן דא"כ תפשוט דמודו רבנן ברוב כנענים ומכל מקום יש לפשוט דהלכה כמותו ברוב כנענים:

לבתר תריסר ירחי שתא כו' פי' הן עצמן החזיר אע"ג דלא היה צריך ליתן רק דמיהם כדתנן בפרקין (דף כח:) כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אבל רש"י פירש שמצאן אחר י"ב חדש שנאבדו קשה דמנלן. שיהא בשביל כך למוצא דהאובד אינו מתיאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז:

לפנים משורת הדין מאשר יעשון נפקא לן לקמן בפרקין (בבא מציעא דף ל:) תימה דלא מייתי קרא הכא כדמייתי לקמן בעובדא דר' ישמעאל ובהגוזל קמא (ב"ק דף ק. ושם ד"ה לפנים) בעובדא דרבי חייא במראה דינר לשולחני ונמצא רע ולקמן בסוף פרק האומנין (בבא מציעא דף פג.) מייתי קרא אחרינא למען תלך בדרך טובים שהוא מדברי קבלה ושביק קרא דאשר יעשון שהוא מדברי תורה וי"ל דלא מייתי קרא דאשר יעשון אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור כמו במראה דינר דאחרים דבעו למילף חייבים ור' חייא דלא בעי למילף פטור ולפנים משורת הדין שילם כמו אחרים וכן בעובדא דרבי ישמעאל דזקן ואינו לפי כבודו הוה ועשה לפנים משורת הדין כמו אחרים והכא בשמעתין דהדרינהו בתר תריסר ירחי שתא כ"ע פטורים לכך לא מייתי קרא הכא ומ"מ משום לפנים משורת הדין בעי ליה לאהדורי כיון שאינו מתחסר ממונא אבל בסוף האומנין (שם) בהנהו שקולאי ששברו לו החבית ועשו לו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד לכך מייתי קרא למען תלך בדרך טובים:

אתא לקמיה דרב גרסי' כדמשמע בירושלמי פרק אין מעמידין ואפילו לספרים דגרסי אביי פריך שפיר מבשר שנתעלם מן העין דאף ע"ג דלא קיימא לן כרב כדפרישית לעיל (בבא מציעא דף כג: ד"ה מחרוזות) מדפריך בפרק גיד הנשה (חולין דף צה: ושם) ורב היכי אכיל בשרא מ"מ פריך שפיר דכיון דחזי המוצא שהעוף השליכם שם אפילו מאן דפליג ארב מודה הכא דאסור דאימור נטלה מעיר שרובה כנענים ומשני בעומד ורואהו שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל ולרב מיירי בעומד ורואה שנטלה לפני טבחי ישראל:

הרי שאבדו כו' ה"ה נגנבו ואע"ג דעבר על לא תגנוב לא עבר על לאו דנבילה ובתוספתא (פ"ב דחולין) תניא בהדיא הרי שאבדו או נגנבו והכא נקט אבדו אורחא דמילתא:

שמצאן באשפה בפ"ק דחולין (ד' יב:) מפרש נראין דברי רבי יהודה לרבי חנניא כשמצאן באשפה שבשוק שאף רבי חנניא לא פליג עליה אלא באשפה שבבית ובעובדא דהכא שמצאן בדרך בלא אשפה הוי כאשפה שבבית:

אתא לקמיה דרבי אסי גרסי' אע"ג דבכל דוכתי חשיב רבי אמי ברישא כדאמר (גיטין דף נט:) רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל אף על גב שגדול ממנו אין תימה שבא לפניו לישאל לפי שחבירו היה אבל אי גרסינן רבי אבא קשה דרבי אבא היה תלמידו של רבי אמי כדמוכח גבי נסכא דרבי אבא (שבועות דף מז.) ואיך היה בא לפניו (לעולם):

מעשה דמר זוטרא חסידא פשוטה היא וכן הא דא"ר אסי מצא חבית של יין בעיר שרובה כנענים קנקנה מותר [משום] מציאה ויינה אסור אפי' בהנאה בא ישראל ונתן סימניה מותרת אפי' בשתיה למוצאה. ש"מ דברוב כנענים הרי הן שלו. ההוא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא בנהר בירין כו' ואסיקנא כיון דישראל כרו ליה וישראל סכרו ליה אימור מישראל נפול ולא מיאש.

רב יהודה הוה אזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי הן שלו. בא ישראל ונתן סימניה מהי אמר לו אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין מחזיר כדאבוה דשמואל אשכח חמרא במדברא ואהדרינהו בתר י"ב ירחי שתא והא דרבה דאמר ליה רב נחמן מצא ארנקי בשוקא דרבנן הרי הן שלו ואפי' הלה עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים כלומר כשם מי שטבעה ספינתו המציל ממנה הרי הן שלו ואע"פ שבעלה עומד וצווח כדאמרינן המציל מזוטו של ים התורה התירתו לו כן גם זה מותר למוצאו ש"מ אפי' ברוב ישראל. עוף הנקרא דיו שקיל בישרא ושדא בצינייתא דבי בר מריון. אסיקנא אם הוא עומד וראה את המקום שחוטף זה הבשר ממנה והוא מישראל מותר לו דכזוטו של ים [דמי] ואם לאו אסור באכילה כרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור באכילה. והא דרב חנינא דאשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו משום מציאה כר"ש בן אלעזר ומשום שחיטה כר' יוסי בר חנינא וכו' ופשוטה היא. פי' פרגיות צפרים טהורים.

רב אמי אשכח פרגיות בין טבריא לצפורי וא"ל ר' יוחנן שקול לנפשך וכן רב יצחק אשכח (פגעיות) [פקעיות] של מטוה דאמר ר' יצחק אשכח קיבורי דאיזלו בי אזלויי וא"ל ר' יוחנן זיל שקול לנפשך:

ובא ישראל ונתן סימן מותרת בשתיה למוצאה יש מי שפירש, דוקא בדאית בה חותם בתוך חותם. ואין דבריו נכונים כלל, דמפקיד או משלח ביד נכרי או ישראל חשוד, הוא דבעינן חותם [בתוך חותם] דמרתתי, וכשמחליפין או נוגעין חוזרין וחותמין. אבל במציאה, אם איתא דאשכחא ונגע ביין, למה טרח וסתם, והרי זו כבולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום דחביות פתוחות אסורות סתומות מותרות (ע"ז ע, ב), כך נראה לי.

ומאחר דאסירא בהנאה מאי מותרת משום מציאה ופריק רב אשי לקנקנה. קשה לי, ולימא מאי מותרת משום מציאה, לכשיבוא ישראל ויתן סימניה. וליתא, דכשהיא אסורה בהנאה, דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה, דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה.

מצא כאן ארנקי מהו, הרי הוא שלו בא ישראל ונתן סימניה מהו, חייב להחזיר, אמר ליה תרתי. קשיא לי, כיון דתרתי דסתרן אהדדי נינהו, כי אמר ליה הרי הוא שלו, מאי קא מהדר ובעא מיניה בא ישראל ונתן סימניה מהו, לפשוט לגרמיה דאינו חייב להחזיר. ואי לא גרסינן בא ישראל ונתן סימניה מהו ניחא, דדילמא כולה מדברי מר שמואל הראשונים הוא, דרב יהודה בעא מיניה מצא כאן ארנקי מהו, ומר שמואל אהדר ליה תרתי, הרי הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר, ולא גרסינן מהו, אלא שבכל הספרים מצאתי מהו, וצריך לי עיון.

והאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואף על גב דרובא דההוא אתרא ישראל נינהו, כיון דדיו אפשר דממרחק אייתי, אזלינן בתר רובא דעלמא, ולא דמיא לההיא דאמרינן (חולין צה, ב), שקול לנפשך, רוב אוכלי בשר דהאידנא ישראל נינהו, דמעלי יומא דכפורי רוב אוכלי בשר דכולי עלמא ישראל נינהו. ומיהו מדאקשינן הכא מדרב, שמעינן מינה לכאורה דהלכתא כותיה, וממנה הביא ראיה הרי"ף ז"ל דהלכתא כרב. ורבנו תם הוצרך למחוק ולתקן, וגריס אתא לקמיה דרב. וה"ר שמואל בר' חיים הצרפתי ז"ל כתב, דשפיר גרסינן אביי, ואף על גב דלית הלכתא כרב, הני מילי בבשר כשר שנתעלם מן העין, דלא חיישינן לדילמא אתא עורב והחליף, אבל כאן שהביא דיו ולא ידעינן מהיכא, לכולי עלמא אסיר, דאזלינן בתר רובא דעלמא, ומשום דרב אמר בהדיא אפילו כשנתעלם אסור, דחיישינן לחלופי ברובא דעלמא, תלי לה להא בדרב, ולא דהויא דרב ממש, אלא דאיכא למיחש לכולי עלמא בהא, במאי דחייש רב בבשר כשר שנתעלם מן העין, ויפה כיון. ולי נראה דהכא בדרך בשלמא למר אלא למר מאי איכא למימר איתמר, וכאלו אמר בשלמא למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין מותר, אלא לרב דאמר אסור מאי, ויש כיוצא בזה בגמרא הרבה, ששואל בהדיא על סברת מי שאין הלכה כמותו, ואחת מהן בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות טז, א), וליזיל בתר רובא, ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. וגדי שחוט ופרגיות יוכיחו שאין הלכה כרב, דאי כרב, ניחוש לדיו דמעלמא דרובא נכרים מייתי אמר רבא רוב נכרים ורוב טבחי ישראל. ולענין פסק הלכה, כתב הרי"ף ז"ל, דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים אבל לא ברוב ישראל, והכי משמע בכולה סוגיין. פירוש לדברי הרב ז"ל, דהא ר' אסי הכין אית לי בחבית שנמצאת בעיר שרובה נכרים, ורב ואביי ורבא הכין [אמרי]. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דממעשה דפרגיות דר' אמי איכא למשמע דהלכה כר' שמעון אפילו ברוב ישראל, מדהתירו לו משום שחיטה, שמע מינה ברוב ישראל, וליכא למימר ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל, שאין טבחים לעופות, שכל איש שוחט לעצמו ואוכל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה להו למידק מינה הכי בגמרא ולימא הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, כדדייקי בעובדא דגדי שחוט, אלא נראה לי דהתם נמי איכא למימר ברוב נכרים ורוב ציידי ישראל, דדרכן של ציידים לשחוט כדי שלא יברחו ממנו, ומשום הכי לא דקו עלה למימר הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, דמדייקי הכי בגדי שחוט, ודחינן ברוב טבחי ישראל, מידע ידע דבהא נמי אפשר לאוקומה בהכין. ואפשר נמי דלא שרו לר' אמי אלא משום מציאה, אבל לא משום שחיטה, ובעובדא דגדי הוא דדייקינן הכין, משום דאמר בה בהדיא התירו לו משום שחיטה כר' חנינא. והראשון נראה לי יותר, דמדאמרינן ליה זיל שקול לנפשך, אפילו באכילה משמע.

עיר שרובה גוים ומצא ברשות הרבים ובה חבית של יין אסור היין בהנאה מטעם יין נסך וקנקנה מותר מצד מציאה ואם בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה וזכה בה מוצאו מ"מ והיתר שתיה זו יש שפירשו בחותם בתוך חותם אלא ולא היה ניכר מתחלה להיותו של ישראל ויש מפרשים הואיל ואינה מופקדת ביד גוי שרי ליה בחותם אחד ועיקר דבר זה יתבאר במקומו במסכת ע"ז בע"ה:

כבר בארנו למעלה שאבדה ישנה סתמא שנתיאשו הבעלים וזכה המוצא יראה מכאן שכל שנודע שבשעת מציאה הגיעו שנים עשר חדש מזמן אבדתה זכה ומ"מ מתורת גמילות חסד חייב להחזיר והוא שאמר על אחד מן החכמים אשכח חמריה במדברא ואהדרינהו ויש מפרשים שתוך שנים עשר חדש מצאם אלא שלא מצא בעליה עד שנים עשר חדש ושמא תאמר ואיזה חסד יש בזו והלא כך הדין שכל שעושה ואוכל מיטפל בו כל שנים עשר חדש ואעפ"כ חייב להחזיר שהרי קודם יאוש בא לידו מ"מ יכול היה למכרו לאחר שנים עשר חדש ויש מפרשים שבמקום הפקר מצאו וסתמו שנתיאשו וראשון עיקר:

כל שאמרנו בזוטו של ים ובדומה לו שהוא שלו כבר ביארנו שהטעם הוא מפני שאינו מקום הצלה הא כל שהוא מקום הצלה אינו כן מעשה היה באחד שמצא מעות צרורים בנהר בירן והצריכוהו להכריז ואע"פ שקרקע נהר אדם מתיאש ממנו כזוטו של ים אותו נהר היה צריך תקון תמיד מסקול האבנים והשואות חפירתו ואע"פ שעיר שרבה גוים היתה הואיל ואותו נהר היה תקונו על ידי ישראל הרי הוא כעיר שרבה ישראל שאחר אותו מקום בעצמו אנו דנין ולא על העיר כמו שכתבנו למעלה:

עוף שחטף בשר והשליכו בחצר או בשדה או באיזה מקום בדרך שהבעלים מתיאשים בכך כל שאין עוף זה מן הבייתים הרי הוא לענין אבדה כזוטו של ים ואף בעיר שרבה ישראל זכה המוצא בהנאתה סבורים הם בשעת נטילה שיהא העוף מוליכו ברחוק מקום ומתיאש ולענין אכילה מיהא אסור מדין בשר שנתעלם אא"כ נודע למוצא חותמה או שראה אותה משעת נטילה עד שהניחה בחצר או שכל סביבות המחוז ישראלים ויש אוסרים אף בשסביבות המחוז ישראל מפני שהם פוסקין כרב שבשר שנתעלם מן העין אסור ומביאין ראיה על שהקשו ממנה בכאן ואלמלא שהלכה היא היאך היה מקשה ממנה ואין זו ראיה שכמה פעמים הורגלו בתלמוד להקשות ממה שאין הלכה כן כמו שאמרו בשני של כתובות וניזיל בתר רובא אע"פ שהלכה אין הולכין בממון אחר הרוב וכן בהרבה מקומות ועוד שמא לא הקשוה אלא לאביי שהיה מקובל מרבה והיה אומר עליו כל מילי דמר עביד כרב ומ"מ אין הלכה כרב ומעשה של גדי שחוט ופרגיות יוכיחו אלא שהם מפרשים בהם ששחיטת סימנין סימן וכבר כתבנוה במסכת חולין:

מצא גדי שחוט או עוף שחוט בדרך אם ברוב ישראל אסור משום מציאה ומותר משום שחיטה ואם ברוב גוים אסור משום שחיטה ומותר משום מציאה בהנאה רוב גוים ורוב טבחים ישראלים מותר בין משום מציאה בין משום שחיטה ואם משום נתעלם מן העין ולדעת האוסר פרשו בו ששחיטת הסימנין סימן ולמדת מכאן שסימן השחיטה אינו סימן למקום שרובו גוים שמא תאמר מה ענין רוב טבחי ישראל אצל עופות סתם מוכרי עופות לטבחים מוכרים אותם:

מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין התבאר במסכת חולין שאם מצאן בבית מותרים ובאשפה שבשוק אסורין ומטמאין משום נבלה ובשוק שלא באשפה הדבר תלוי ברוב ישראל או רוב גוים על הדרך שכתבנו בגדי שחוט ומגדולי המחברים אסרוה וכן באשפה שבבית יש אוסרין ויש מתירין כמו שכתבבו שם:

המשנה השניה והכונה בה להשלים עניני החלק הראשון ולבאר אלו הן מציאות שהוא חייב להכריז ואמר על זה ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא מעות בכיס או כיס כמות שהוא צבורי פירות וצבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זו כרכות ברשות היחיד וככרות של בעל הבית גיזי צמר הנלקחות מבית האומן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז אמר הר"ם כלי כמות שהוא וכיס מעות כמות שהוא הוא שמצא אותם לבדם מבלי שום דבר בהם לפי שיוכלו הבעלים לתת בהם סימן ושלשה מטבעות זה על גב זה או יותר מהם מורה שהונחו שם ביד ואפשר לבעליו שיתן בהם סימן ויאמר שהיו מונחים זה על זה:

אמר המאירי אלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי פי' ותבע אחד את הפירות ואת הכלי ונתן סימן בכלי או כלי כמות שהוא בלא פירות שכל שיש בו סימן אינו מתיאש וכן מעות בכיס או כיס כמות שהוא ציבורי מעות וציבורי פירות שמאחר שהם דרך ציבור ודאי דרך הנחה היו שם ונשכחו ויש בהם סימן מקום ומ"מ דוקא במקום שאין עשוי להתגלגל כגון שדה זרועה וכיוצא בה או שיש לו בה סימן מנין:

בפרש"י בד"ה אימא מישראל נפל כו' ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב כותים לרבנן עכ"ל לכאורה הוא מגומגם דהא לפום הסברא דהשתא דהלכה כרשב"א ברוב כותים קיימינן והל"ל מישראל נפל ולא אמרינן דהרי הוא שלו לתלות דמרוב כותים נפל כיון דישראל סכרו ליה ואפשר לומר משום דלא הוזכר בשמעתין רוב כותים לרשב"א לתלות בהו דמינייהו נפל אלא לרבנן קאמרינן הכי לעיל יניח ואין צריך להכריז ומיניה דה"ה לרשב"א דאזיל בתר רוב כותים לענין יאוש דאזלינן נמי בתר רוב כותים לנפילה ודו"ק:

תוס' בד"ה אתא לקמיה דרב גרס כו' דאסור דאימא נטלה מעיר שרובה כותים כו' עכ"ל והא דקאמר והא רובא דישראל נינהו כו' היינו לענין ממונא לחומרא ניזיל בתר רוב אותה העיר דהוה רובא ישראל וחייב להכריז אי לאו דכזוטו של ים דמי אבל לענין איסורא אדרבה ניזיל להחמיר דאימא שנטל מעיר אחרת דרובא כותים ולפי סברת המקשה דאיכא לספוקי בנטל מעיר אחרת ע"כ ל"ג בהאי עובדא בשוקא אלא דשקיל בשרא ושדייה בצנייתא כו' וכן הוא ברא"ש ובנ"י וק"ל:

ד"ה לבתר תריסר ירחי שתא פי' הן עצמן החזיר וכו' ר"ל שנטפל בהן י"ב חדש בביתו ואעפ"כ החזיר את עצמן אע"ג דמן הדין לא היה צריך להחזיר רק דמיהם וכו' ועיין באשר"י:

ד"ה אתא לקמיה וכו' נטלה מעיר שרובה כותים ומשני בעומד וכו' כצ"ל:

ד"ה אתא לקמיה דרבי אסי וכו' עד ואיך היה בא לפניו לעולם נראה לי שצריך להיות לישאל:

מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז וכו' פירוש דכיון דרובה גוים נינהו לא מחייב בהשבת אבידה דאזיל בתר רובא כשאר איסורין ומיהו שלו נמי לא הויא דכיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה יניח ולא מטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב דלא אמרינן הכי אלא היכא דאתחזק ממונא בידא דחד מינייהו דלא מפקינן ליה מחזקת מאריה משום רוב כההוא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן דפליגי בה רב ושמואל. וכההיא דאמרינן לימא רוב נשים בתולות נשאות לענין כתובה. אבל היכא דליכא חזקת ממון אזלינן בתר רובא. כדאמרינן בפרק לא יחפור גבי ניפול הנמצא. אלא הכא מדרבנן בעלמא הוא דתקון דלא ניזיל בהא מילתא בתר רובא כיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה. הר"ן.

מי קתני הרי הן שלו פירוש ואף על גב דאיכא למימר אגב חייב להכריז דרישא נקט אינו חייב בסיפא. ועוד דאי הולכין בממון אחר הרוב ליהוי שלו ואי אין הולכין אמאי אינו חייב להכריז מכל מקום יש לדקדק ולא תפשוט לא הא ולא הא. שיטה. ויניח פירוש דאינה שלו לגמרי דבעלים לא מייאשו אפילו ברוב גוים ואף אם אינו מכריז מכל מקום כיון שיודעים סימני אבידתן יודעים לחקור ולדרוש על המוצא אם הוא ישראל ואף על גב דלא התירוה לו להשתמש בה בעוד שלא בא ישראל אף על פי שיש רוב גוים דאין הולכין בממון אחר הרוב וכדפירשתי מכל מקום לא הטילו עליו להכריז כיון שהוא זוכה בה אם מגוי נפלה ומאי חזית דדמא דידיה סומק טפי וכל שכן שיש רוב. וווד דאפשר לפרש דמאי אינו חייב להכריז אינו רשאי כי שמא אם יכריז יפסידנה מבעליו בהכרזתו לגמרי שיבא הגוי בעקיפין ויטלנה בשום סימן או בחזקה בלא סימן ואף אם יתנו הבעלים סימן יותר ברור או שיבא הגוי קודם הבעלים ישראל כיון דאיכא רוב גוים וכשיבאו הבעלים לא יועיל להם סימנים דכבר היא ביד גוי אבל ברוב ישראל אין לחוש כל כך לכל זה הילכך חייב להכריז. שיטה.

ואיבעית אימא לעולם רבנן וכו' קשיא לי. הא כי מוקמינן לה כרבי שמעון וכשמצאו טמון כי קתני ברוב גוים אינו חייב להכריז לאו משום דמייאש הוא דהא טמון הוא וליכא ייאוש אלא משום דתלי לה דגוי הוא ואם כן אם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר דהא ליכא ייאוש ואם כן לעיל נמי הוה ליה למימר מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח. נראה לי דלעיל כיון דתלינן לה ברוב גוים ואזיל רבי שמעון בתר רובא הרי היא שלו לגמרי אלא שאם בא ישראל ונתן סימניהם חייב להחזיר אבל השתא שאינה שלו כלל דרבנן לא אזלי בהא מילתא בתר רובא דכי היכי דאמרי דלא מתייאש משום רובא גוים הכי נמי לא אזלי בתר רובא למיתלי שנאבדה מגוי ואם כן חייב להניחה אצלו אלא שכיון שיש רוב גוים לא נחייבהו לטרוח בהשבתה ולהכריז. ואפשר דמאי דסבירי להו לרבנן בהא מילתא דלא אזלינן בתר רובא לתלותה בגוי הוי מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. כמו שכתוב בחידושין. הריצב"ש.

מצא בה חבית של יין וכו' אין להקשות נימא הוא הדין ברוב ישראל אלא נקט רוב גוים לאשמועינן דאסורה בהנאה. דיש לומר אם כן לימא איפכא אסורה בהנאה ומותרת משום מציאה דלימא החידוש תמילה וסיפא אגב רישא. גליון.

כמאן כרבי שמעון בן אלעזר ושמעת מינה וכו' ואם תאמר ומנא ליה דרבי שמעון בן אלעזר היא דילמא רבנן היא ולא פליגי עליה ברוב גוים. ויש לומר היינו דקא מתרץ בתר הכי רב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ואיהו סבר כוותייהו דאי לא תימא הכי רב אסי דאמר כמאן. הריצב"ש.

אמר רב אשי לקנקנה קשיא לי ולימא מאי מותרת משום מציאה לכשיבא ישראל ויתן סימניה. וליתא דכשהיא אסורה בהנאה דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה. הרשב"א.

והא זוטו של ים הוא פירוש והא כזוטו של ים הוא שכבר נתייאש מהן כי מי יעלה בדעתו שתעלה מציאה מקרקע הנהר. הראב"ד. שאני נהר בירן דמיתקיל וצריך לסלקו ולחפרה ומי שנפל ממנו אינו מתייאש אמרן כשיחפרו אותו אז ימצא ויש לי בו סימן הראב"ד.

שאני נהר בירן דישראל סכרי לה וישראל כרו לה פירוש וכיון דכן לא מייאש מיניה בעל אבידה כיון דאית ליה סימנא דהא ידע דישראל משכחי ליה ויהבי ליה בסימניו. ויש גורסים והיא גירסת רש"י כיון דישראל סכרו לה וישראל כרו לה אימר מישראל נפיל ולא מייאש. פירוש דאף על גב דאמרינן אימר מישראל נפל ולא אמרינן שיהא של מוצאו ומיהו אינו חייב להכריז דאפשר דהוה ליה של גוי ואם כן יניחוה במקומה וכדאמרינן לעיל מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח. וכן פירש רש"י דוק בפירושיו ותשכח. והגירסא הראשונה יותר נכונה. כתבו בתוספות מהא שמעינן שאותם ספרים שגונבים גנבים מיהודים ומוכרים לישראל אחר שיש לי להחזירם לבעלים בדמים שנתו דלא מתייאשי מינייהו כיון דידעי שסופן לבא ליד ישראל שכל דבר שסופו לבא ליד ישראל לא מייאשי ומכל מקום נותן הוא דמים מפני תקנת השוק שלא ימנעו מליקח מן הגנבים וישתקעו ברשותם. הריטב"א.

בפרש"י בד״ה אימא מישראל נפיל כו׳ ולא אמרינן יניח והקשה מהרש״א כיון דהשתא כרשב״א קיי״ל הל״ל ולא אמרינן הרי הוא שלו ע״ש. ולא ידעתי מנין לו דהא לא אשכחן לרשב״א דפליג בהא מלתא אלא משום דקושטא דמלתא לא נ״מ אליבא דרשב״א דאף אי ס״ל בלא ידעינ' ממי נפל דיניח אפ״ה שייך שפיר לומר הרי הוא שלו דסוף סוף אף אי מישראל נפיל מייאש כיון דאיכא רוב עכו״ם שימצאו אותו אבל הכא דרוב המוצאי' ישראלים א״כ אפילו לרשב״א הל״ל יניח אי הוי רוב האובדי' עכו״ם ודוק:

בגמרא בא ישראל ונתן בה סי׳ מהו א״ל חייב להחזיר תרתי כו׳ רבים מקשים א״כ מעקרא מאי קמבעי' לי׳ אם חייב להחזיר. ולפע״ד נראה דודאי לאו אעיקרא דמלת' קשי׳ לי׳ דסתרן אהדדי די״ל שפיר דהא דקאמר הרי אלו שלו היינו דמסתמ' הוא שלו דאזלינן בתר רוב' דמרוב עכו״ם נפל אבל אם ברור לו שמישראל נפל חייב להחזיר דבהא דבעלים מתייאשין ברוב עכו"ם לא סבר לי' כרשב״א. אלא עיקר קושייתו במאי דקאמר תרתי כוונתו כיון דסוף סוף אמרת דחייב להחזיר מעיקרא לא מיבעי לך למימר הרי היא שלו אלא אינו חייב להכריז ואז הוי ידעינן שפיר דמסתמא הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סי׳ יחזיר וק״ל:

שם א״ל לפנים משורת הדין קצת קשה היאך שייך לשון חייב להחזיר על לפנים משורת הדין דלכאורה מדת חסידות שנו כאן. ובכה״ג פריך הש״ס בכמה דוכתי תנא תני חייב ואת אמרת מדות חסידות שנו כאן. ונראה דההיא לפנים משורת הדין דהכא שאני כיון שאין גוף הממון שלו אלא שרוצה לזכות מדין יאוש גרידא וכדאי׳ להדי׳ בפרק הגוזל דמאן דס"ל יאוש כדי קונה מיהא אם אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ואע״ג דהתם באיסורא אתא לידי׳ דראשון והכא בהיתר גמור. מ״מ נראה דאין לחלק לענין זה דהא מאן דס״ל יאוש כדי קונה לא יליף לה אלא מהשבת אבידה בפרק מרובה דף ס״ה. ועוד דהכא לאו הוי ודאי יאוש כיון דאיכא מיעוט המצוי של ישראל. ולפמ״ש נתיישב ג״כ קושי׳ התוספת דהכא לא הוצרך לאתוי' קרא. ולפ״ז נראה לי דהא דמייתי ראי׳ מאבוה דשמואל היינו כפרש״י דאהדרינהו לאחר יאוש דאלו לפי׳ התוספת בד״ה לבתר תריסר ירחי שתא לא שייך לומר כן. ומש״ה התוספת דאזלו לשיטתייהו קשי׳ להו שפיר אמאי דלא מייתי קרא דאשר יעשון. ובזה נתיישב ג״כ דנראה מסידור ל׳ התוספת שפירשו מעקרא ההיא דאהדרינהו לבתר תריסר ירחי ואח"כ פי׳ הדיבור דלפנים משורת הדין משמע דאמילתא דאבוה דשמואל קאי והיינו כדכתיבנא ודוק:

בתוספות בד״ה אתא לקמי׳ דרב כו׳ שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל עיין ברא״ש:

רש"י ד"ה אימא מישראל נפל לפיכך חייב להכריז ול"א דיניח וכו'. ביאור דברי רש"י דנקט דיניח. ולא בפשוטו דהא השתא קיימי' דהלכתא כרשב"א בר"נ. ולדידי' הוא שלו לגמרי, דהיינו דאף לאוקימתא קמייתא בטמון. ע"כ פליגי רשב"א ורבנן בתרתי. דהיינו הא' בסברת יאוש. דלרשב"א אף בלא הדין דתלינן בנכרי הוי יאוש דהרי אפי' בר"י ס"ל דהוי יאוש משום אינשי דלא מעלו וק"ו בר"נ, ורבנן ס"ל דלא הוי יאוש. וגם בגוף הדין דתלינן. דלרשב"א אף היכא דליכא יאוש דהיינו בטמון תלינן בנכרים ולחכמים אין תולין. מ"מ לאוקימתא ב' דכרבנן ויניח מה"ת לן להמציא ב' פלוגתות. די"ל דלענין תלינן לכ"ע לא תלינן לזכות בו רק דיניח. ופליגי רק ביאוש. מש"ה הקשה רש"י דאף בלאו ישראל סברי ג"כ לא יהיה שלו דהא לרשב"א לא תלינן בנכרים לענין שיהא שלו. ורק משום יאוש אתינן עלה ובזה טעמא דישראל כרי לחוד סגי דליכא יאוש דהא ידעי' דישראל ימצאנו ולא יהיה לו היתר לתלות בנכרים. ואף דלרשב"א גם בר"י הוי יאוש משום אינשי דלא מעלו הא בזה גם בישראל סכרי וישראל כרי אינו מספיק דממה נפשך הוי יאוש. וע"כ או דהכא לא הוי כמו פלטיא והוי כסימטא. או דבא לתרץ רק דקיי"ל כרשב"א בר"נ ולא בר"י. וא"כ בטעמא דישראל כרי לחוד סגי. ולזה הוכיח רש"י להסביר דבעי ישראל סכרי לענין החיוב הכרזה ולא נאמר יניח. ואין להקשות דמנ"ל לרש"י לפרש דקאי באוקימתא בתרייתא ומצריך להאי דישראל סכרי ליה בכדי שלא יהא הדין דיניח, ולא מפרש דקאי באוקימתא קמייתא דמוכח דלרשב"א דתולין בנכרי, והכא קיי"ל בר"נ מש"ה מצרכי' לישראל סכרי דבלא"ה הוי שלו. וביותר דהא לס"ד דקאמר הש"ס וש"מ אין הלכה כרשב"א אפילו בר"נ. ע"כ דקאי על אוקימתא קמא דאל"כ הא גם לרבנן אין חיוב הכרזה דא"כ למה נקט רש"י תירוצם דהש"ס לפי אוקימתא ב'. די"ל דלאוקימתא קמייתא יהא קשה להיפוך דל"ל דישראל כרו לי' דהא י"ל דלמאי דקיי"ל כרשב"א בר"נ בין לענין תלינן ובין לענין יאוש. מ"מ י"ל דלענין דינא הוי יאוש. רק מכח מה דהדין דתולין בנכרי. א"כ הכא בישראל סכרי לחוד סגי דאף אם נכרי כרו מ"מ לא מייאש דשמא ימצא מיעוט ישראלים. והמוצא לא יתלה בנכרי כיון דישראל סכרי. אע"כ דקאי לאוקימתא ב'. וממילא לכ"ע לא תלינן בנכרי רק יניח. וא"כ הא דקיי"ל כרשב"א בר"נ היינו משום יאוש לחוד דאף דהמוצא לא יתלה בנכרי מ"מ מייאשי דסובר דהנכרי ימצאנו. ומש"ה הוצרכו לומר דישראל כרו ומוכרח דקאי באוקימתא דיניח ומדוקדקים דברי רש"י. ולפ"ז מוכח דרש"י ס"ל כפי דרך הא' שכתבנו בכוונת תוס' בתירוצם לחלק בין היכא דיניח דליכא יאוש. ובין היכא דזוכה לעצמו דהוי יאוש. דאל"כ דליכא הפרש ע"כ עדיין כמו דיקשה לאוקימתא קמייתא דבטמון. דדלמא ס"ל דהוי יאוש דהמוצא יתלה בר"נ. והיינו בצירוף דימצא נכרי וכנ"ל. זהו קשה גם לאוקימתא ב' דדלמא אנן קיי"ל דבר"נ הוי יאוש מכח צירוף דימצא נכרי. וגם אם ימצא ישראל לא יכריז אלא יניח. משא"כ בישראל סכרי דהמוצא יהיה חייב להכריז ליכא יאוש. אע"כ דס"ל לרש"י כדרך הא' הנ"ל. והכי מוכח ג"כ לפי שיטת הראשונים דיתבי בה נכרים היינו מיעוט נכרים דלא כמאן דמפרש דהם שומרים מחפשים יותר. והרי ע"כ מדמוקמי' רק כרשב"א היינו דהך סברא דהשומרים ימצאו לא עדיפא מר"נ. א"כ מוכח דאף לפי הצד דרשב"א ס"ל רק בר"נ מ"מ הוי יאוש משום זה לחוד. ודלא משום צירוף תרווייהו. דהא ביתבי נכרים אם ישראל ימצא הא מחוייב להכריז כיון דלענין הנפילה הוי רוב ישראל: וביותר נראה דגם רש"י סובר כפי דרך הב' הנ"ל. והיינו דוקא לאוקימתא קמייתא דבטמון דפלוגתא יהיה בב' דברים. הא' בר"י לענין יאוש. והב' בר"נ לענין תלי' בנכרי. בזה שפיר קשה די"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ לענין סברת תלי' לחוד'. אבל לא מדין יאוש כלל. דאף דהמוצא יתלה בנכרי. מ"מ ליכא יאוש אף בצירוף החשש שימצא נכרי וכנ"ל. ואם כן בישראל סכרי לחוד סגי כיון דליכא למתלי' בנכרי. אע"כ דקאי ללישנא ב'. ואהך לישנא הוי רק חד פלוגתא לענין יאוש. מש"ה למאי דקיי"ל כרשב"א בר"נ. היינו דבר"נ קיי"ל לענין סברת יאוש. וכמו דסברת רשב"א דר"נ הוי יאוש משום שמא ימצא נכרי לחוד. בלא צירוף דסברא דמוצא לא יכריז. דהא לדידי' אף בר"י הוי יאוש מכ"ש דבר"נ הוי יאוש משום הך לחוד שימצא א' מר"נ. וא"כ אף דאנן קיי"ל דבר"י לא הוי יאוש וכנ"ל. מ"מ בר"נ דקיי"ל כוותי' דרשב"א לענין יאוש. לגמרי קיי"ל כוותי' דאפילו היכא דהמוצא לא יתלה בנכרי. מ"מ הוי יאוש משום שמא ימצא נכרי. ומש"ה אצטריך לישראל כרי לה. והוא נכון בעה"י: ובדרך פלפול אמרתי הא דבאמת נקט הגמרא ישראל כרי לה והיינו ללישנא בתרא הנ"ל. ולא נקט ללישנא קמא ובישראל סכרי לחוד סגי והיינו כיון דמרא דשמעתא הוא ר' יהודה ולדידיה מוכח דס"ל כלישנא בתרא למה דאמרי' בסמוך רב יהודה הוי אזיל בתרא דמר שמואל וכו' שהקשה למר שמואל תרתי וכו'. ולכאורה קשה מה סתירה בזה הא י"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ דתלינן בנכרי. מש"ה אמר תחילה הרי אלו שלו. אבל מ"מ לענין יאוש לא קיי"ל כוותי' דאף דהמוצא תולה בנכרי מ"מ לא הוי יאוש וכנ"ל. מש"ה בבא ישראל ונתן סי' חייב להחזיר לו. וצ"ל דר"י ס"ל כלשון הב' הנ"ל וממילא גם לרשב"א ס"ל דלא מצינו דתולין בנכרי ורק בענין יאוש פליגי. א"כ במה דפסק תחילה הרי אלו שלו. ע"כ משום יאוש הוא. מש"ה שפיר פריך לי' תרתי. כיון דהוי יאוש מה מהני נתן בה סי', וא"כ מוכח דר"י ס"ל כלישנא ב', וק"ל:

תד"ה לבתר תריסר ירחי שתא דהאובד אינו מתייאש וכו'. נראה כוונת דבריהם לחלק בין האי דלעיל גבי כופר' בי מעצרתא כיון דקדחו ביה חלפא דהוי יאוש, ובין הכא דלאחר תריסר ירחי שתא לא הוי יאוש, דהחילוק דדוקא בדבר שדרך מתייאשי דקדחו בי' חלפא. א"כ המוצא יכיר שזמן מרובה נאבד. בזה הבעלים מתייאשים וסוברים שהמוצא לא יכריז דהא יראה דמזמן מרובה נאבד. ואף דלפי הדין צריך להכריז כמו דהכא במוצא ויודע דנאבד זה תריסר ירחי. מ"מ הבעלים סוברים דהמוצא כשרואה ויודע שזמן מרובה נאבד תולה דמתייאשו הבעלים, ולא יכריז. אבל באבידה דעלמא דאין ניכר בין חדש לישן לא מתייאשו הבעלים דמה שעבר זמן רב ולא הוכרז. אולי מקרוב מצאן המוצא ויסבור דמקרוב נאבדו ויכריז כך ביאור דברי תוס': אבל לא אדע דמי הכניסם לזה דהבעלים סוברים דהמוצא יטעה בדין ויסבור דמהני יאוש. הא בפשוטו י"ל דדוקא לעיל בכופרא דמיירי בהנוח דמסתמא נזכרו הבעלים בזמן קרוב להנחתן וכבר בקשו ולא מצאו כמ"ש תוס' לקמן (דף כ"ו ע"א) ד"ה בכותל חדש וא"כ כשעבר זמן רב משעה שבקשו ולא מצאו סוברים דודאי מאז שבקשו ולא מצאו כבר לקחם אחר. א"כ מדעבר זה זמן רב שלא החזיר בודאי אין דעתו להחזיר. או שמצאן נכרי. אבל בדרך אבידה שלא בהנוח י"ל דגם בקדחו ביה חלפא לא מהני דלעולם חוששים הבעלים דעדיין לא נמצא מש"ה לא הוכרז. וכשמצאן יכריז. וצ"ע:

גמרא תרתי לכאורה יש לדקדק דא"כ אמאי שאל לו בא ישראל ונתן בו סי' מה. כיון דכבר אמר לו הרי אלו שלו ממילא אפילו נתן בו סי' לא מהני. וכן הקשה לו בעצמו תרתי. ונלענ"ד לפמ"ש לעיל בתחילת פרקין דמתניתין דמעות מפוזרות הרי אלו שלו לא מוכח דסברת דאדם עשוי למשמש הוי ודאי. דיש לומר דמכח הסברא דמרגיש וידע אתרע חזקת מר"ק ממילא הוא שלו מספק. ורק מברייתא דהמוצא מעות בבה"כ דכיון דיש בו סימן ויבוררו הבעלים ואפשר שיטענו הבעלים ברי דלא ידעו דנפל. מש"ה מוכח דהוי כמו ודאי עשוי למשמש, וגם כתבנו לעיל דללישנא ב' דיניח ליכא קושי' כלל מברייתא, די"ל דמיירי בל"י דמישראל נפל, רק בלא טעמא דיאוש הי' מדין דיניח דלהך לישנא דגם לרשב"א לא תלינן בר"נ להיות שלו. מש"ה הוצרך לטעמא דיאוש, ממילא ליכא קושי' הא ל"י, דהוי ס"ס. ס' נכרי. ס' ידע, כמ"ש לעיל בארוכה' וכיון שכן י"ל דמש"ה שפיר שאל לו בא ישראל ונתן בו סימן והיינו די"ל דאדם עשוי למשמש אינו ברור כ"כ לודאי. ומגרע רק לחזקת מר"ק. ומה דפסק מתחילה הרי אלו שלו. אף ביש בו סי'. ואפשר שיטענו הבעלי' ברי. מ"מ מותר להחזיק לעצמו מכח ס"ס. ס' נכרי' וס' ידע דנפל ול"ש ביה דיניח משום דאיכא לברורי. הא לא יבוררו לעולם ב' הספיקות. דאף אם יטענו ברי מ"מ ליכא שם בירור עליו. דבזה אף דברי ושמא ברי עדיף. כיון דלא הוי מוחזק גמור רק משום חזקה דהשתא. אבל מ"מ כיון דליכא ברי גמור רשאי להחזיק לעצמו מכח ס"ס. וא"כ כל שבא ונתן בו סי' ואמר ברי דל"י דנפל. י"ל דחייב להחזיר. ולא השיב לו החילוק בין טען ברי דל"י דנפל, ובין דלא טען. משמע דבכל ענין חייב להחזיר. ולזה הקשה לו תרתי דכל כמה דלא טען דל"י אמאי חייב להחזיר, דהא עכ"פ מכח עשוי למשמש ליכא חזקת מר"ק. גם י"ל דשאלת ר"י הי' ג"כ בלא טען דל"י. היינו אף דליכא חזקת מר"ק. מ"מ י"ל דהלכתא כסומכוס דאף במוחזק יחלוקו, אבל אחר שהשיב דיחזיר היינו דצריך להחזיר כולו שפיר הקשה לו תרתי כיון דעכ"פ ליכא חזקת מר"ק מה"ת דיחזיר לו כולה עכ"פ בחולקין סגי. וק"ל וע' היטב כי נכון הוא בעזה"י: