מסכת בבא מציעא דף י״ד עמוד ב׳

יכול לחזור בו ובשלא נתן מעות:

אינו יכול לחזור בו ואפילו לא נתן מעות שהקרקע נקנית בחזקה והמעות על זה מלוה:

חייתא שק מלא קשרים:

מכי דייש אמצרי מתקן גבולי השדה ומגביהם:

איכא דאמרי אפי' באחריות נמי אע"ג דסוף סוף עליה הדר אין יכול לחזור בו שהמוכר מעכב עליו ולא מצי אמר הוא הואיל וסופך לשלם לי מעותי השתא דבידי אעכבם:

דאמר ליה אחוי טרפך ואשלם לך כשיעמידוך ויזכו בדין ויכתוב לך הדיין שטר טורף עלי שבדין טרפוה ממך בשבילי בא ואשלם לך וכל כמה דלא עמדת בדין איני ירא מהם:

שאינה שלו שלא היתה של מוכר שהיתה גזולה בידו והנגזל בא ומוציא מיד הלוקח:

יש לו ללוקח מן המוכר מעות:

ויש לו שבח שהנגזל לוקח הקרקע עם השבח ואינו משלם ללוקח רק היציאה כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דאם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואותו שבח היתר יקח הלוקח מן הגזלן ומיירי שנגזלה ריקנית:

ושמואל אמר מעות יש לו אפילו קנאה שלא באחריות כדפי' לעיל וכן משמע דמיירי דומיא דהכיר בה שאינה שלו דלקמן דמיירי על כרחך שלא באחריות כדקאמר שמואל מעות מתנה דאי באחריות אמאי מעות מתנה:

סיפא נמי בגוזל כו' מרישא עצמה היה יכול להקשות כדמקשה בסמוך אלא כמה שיכול להקשות משבח גופיה פריך:

תריץ נמי בבעל חוב בפרק מי שמת (ב'ב דף קנז: ושם ד"ה גובה) רצה להוכיח דאקני קנה ומכר משתעבד מהכא דגבי בעל חוב שבח שלא היה בעין בשעת הלואה ודחי ר"מ היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"ת ולוכח משמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח ושמואל גופיה הוא דבעי ליה התם דלא מצי למימר דשמואל נמי סבר כר"מ ומבעי ליה אליבא דרבנן דהא בפרק אע"פ (כתובות דף נט.) פסק שמואל כר' יוחנן הסנדלר דלית ליה אדם מקנה כו' וי"ל דהא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח היינו לפי המסקנא דהתם דפשיט דאקני קנה ומכר משתעבד אף לרבנן ואם תאמר אדרבה לוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף בע"ח ממשעבדי דטריף לוקח דאין לומר דאחר שטרף בע"ח קרקע מן הלוקח קנה המוכר קרקעות ומכרן דא"כ גם השבח יגבה מהנהו משעבדי דגם השבח היה קצוב כיון שכבר טרף הבעל חוב קודם שלקח זה הקרקע וי"ל דמיירי שזה הקרקע עשאו המוכר לבעל חוב אפותיקי ולכך גובה אותו בע"ח ואע"פ שיש שאר משעבדי אך קשה אמאי דחיק לדחויי בפרק מי שמת (ב"ב דף קנז: ושם) הא מני ר"מ היא יעמיד כשעשאו אפותיקי דאז בעל חוב גובה את השבח היתר על היציאה חנם כדין יורד לתוך שדה חבירו כדמשמע לקמן או יעמיד בלוקח מן הגזלן וכגון שיש לו קרקע או קנו מידו כדמתרץ לקמן בשמעתין:

המוכר שדה לחבירו שלא באחריות והחזיק בה אין יכול לחזור בו הלוקח ואפי' באחריות נמי אין יכול לחזור בו דיכול למימר ליה אחוי לי טירפא ואשלם לך הא דאמר אביי המוכר שדה לחבירו ויצאו עליה עסיקין וכו' וזו השמועה היא בפ' מי שהיה נשוי שתי נשים ובתחלת בבא קמא:

איתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו כלומר גזולה היתה בידו סוגיא דשמעתא בשבח דשבחא ארעא ממילא [פליגי] רב ושמואל הכא רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו.

ואמר רב נחמן אע"פ שפירש לו את השבח אין לו מתיב רבא מהא דתנן במס' גיטין פ' הניזקין אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם הא מבני חרי מוציאין מאי לאו בלוקח מגזלן. ופריק רב נחמן תרוייהו לאכילת פירות ולשבח קרקעות בבעל חוב ופשוטה היא.

רבא אמר כגון שגזל שדה מליאה פירות ואכל הפירות וחפר בשדה בורות שיחין ומערות ובא הנגזל להוציאה מידו כו'.

המוכר שדה לחברו ונמצאת שדה שאינה שלו אמר רב יש לו מעות ויש לו שבח. פירוש: אף על פי שלא פירש לו את השבח, דסבירא ליה לרב אחריות טעות סופר הוא, אפילו בשטרי מקח וממכר. ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו. יש מפרשים בשכתב לו אחריות, דאי לא, אפילו מעות אין לו, דהא אמר שמואל בשטרי מקח וממכר אחריות לאו טעות סופר הוא, וקא מבעיא להו, אי טעמא דשמואל משום דכתב לו אחריות סתם ואין בכללו שבח עד שיפרש, או דילמא, אפילו במפרש לו את השבח ומשום דמחזי כרבית. ויש מפרשים דאפילו לשמואל אף על פי שלא כתב לו אחריות כלל יש לו מעות, דעד כאן לא אמר שמואל אחריות לאו טעות סופר הוא בשטרי מקח וממכר, אלא כשהיא יוצאה מתחת ידו מחמת בעל חוב, דזביני הוו זביני ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה, אבל בגוזל ונגזל דלא הוו זביני כלל, נמצאו המעות ביד הגזלן כמלוה ואחריות טעות סופר הוא במלוה. וכן פירשו בתוספות (ע"א ד"ה שעבוד) והוא הנכון. וראיה יש, מדאמר שמואל הכיר בה שאינה שלו, אפילו מעות אין לו, וכיון דאפילו מעות אין לו, על כרחך בשלא כתב לו אחריות היא, ודוקא הכיר בה שאינה שלו, הא לא הכיר דומיא דהכיר, יש לו מעות, ואף על פי שיש לדחוק ולדחות ראיה זו זה הנכון.

יש לו מעות ויש לו שבח ואי קשיא לך, היכי שקיל שבח מגזלן, והא קיימא לן דלוקח מן הגזלן נוטל את השבת מן הנגזל. כבר נשמר רש"י ז"ל מזו, ופירש דהכא כשגזלה כשהיא מושבחת, והכסיפה וחזר לוקח והשביחה. ואין תירוצו מחוור, דאפילו הכי לוקח השביח, ושבחיה שקיל מנגזל, והדר נגזל ומשתעי דינא בהדי גזלן. אלא הכא בשבח הבא ממילא, כגון דיקלא ואלים, ארעא ואסקא שרטון, דההוא דנגזל הוי, דארעא דידיה אשבחא. ואי נמי, שבח הבא מחמת הוצאה, וכשהשבח יתר על ההוצאה, דמאי דטפי שבח על ההוצאה, ממוכר דהיינו גזלן שקיל ליה, ובהאי הוא דפליג שמואל ואמר דלית ליה, ומשום דמחזי כרבית, אבל מאי דאיכא כנגד הוצאה, מודה ביה שמואל דאית ליה, דהא לא מחזי כרבית, דמאי דיהיב שקיל.

שבח אין פירות לא לפי מה שפירש הרי"ף ז"ל דפירות [ש]הגיעו להבצר דוקא הוא דלא שקול בעל חוב, אבל אם צריכי לארעא שקיל להו. איכא למידק, אם כן לישני ליה הכי, לעולם בבעל חוב ובפירות הצריכין לקרקע. ויש לומר דהנהו לאו פירות מקרו, אלא שבח ובכלל שבח הם.

ומדרישא בגוזל ונגזל איכא למידק, למה ליה למימר הכין, ליקשי מגופה דרישא, דהא פירות מיהא בגוזל ונגזל אית ליה, ואי חיישינן למחזי כרבית, היכי שקיל גביה דמי פירי הא מחזי כרבית, וכדאקשינן לבסוף מלאכילת פירות כיצד. ויש לומר דמגופיה דמתניתין לא היה יכול לאקשויי מאכילת פירות, דדלמא רישא לאו במוכר, אלא כשגזל שדה מלאה פירות ואכלה, וכשבא נגזל לגבות פירות, אינו מוציא מנכסים משועבדים, אבל שבח על כרחין כשמכרה, דאי כשגזלה מושבחת ועדיין היא מושבחת כמו שהיא, מאי אין מוציאין מנכסים משועבדים דקתני, ואי כשהכסיפה, לא הוה ליה למתני [לשבח] קרקעות, אלא לפחת קרקעות, אבל [בברייתא] דק[א פריש] לאכילת פירות כיצד וכו', וקסבר על כרחין כשמכרה, והשביחה לוקח עד דהוו פירות גמורין, דאי כדקתני, גזלן ממאן גבי, מינה הוא דאיכא לאקשויי, ואפילו הכי [דחאה] רב אשי לצדדין קתני, כגון שגזל שדה מלאה פירות ואכל את הפירות.

המוכר שדה לחברו ונמצאת שאינה שלו אלא שהיתה גזולה בידו ומכרה ואח"כ בא בעל השדה והוציאה מיד הלוקח בבית דין כמות שהיא בשבחה ובפירותיה ואפילו אותן שאכל כמו שיתבאר הרי הלוקח בא לו אצל המוכר וחוזר עליו אע"פ שלא כתב אחריות בפירוש וגובה ממנו קרן ופירות ושבח ואין אומרין הואיל ונמצאת שאינה שלו לא חל עליה שם מכר והרי המעות הלואה ושבח זה נראה כרבית הואיל ובא מאליו אלא גובה אפילו השבח אע"פ שלא פירשו:

שבח זה שאמרנו עליו שהנגזל גובהו מיד הלוקח פעמים שהוא גובהו בדמים ופעמים שהוא גובהו בלא דמים כיצד אם כבר היתה מושבחת ביד בעליה כמות שהיא עכשו והכסיפה ביד גזלן וחזרה לקדמותה ביד לוקח הרי הנגזל נוטלה כמות שהיא אפילו היה השבח מחמת הוצאה וחוזר לוקח על המוכר בשבח זה ואפילו היה יתר על הוצאה ואם הושבחה ביד לוקח מכל וכל יתבאר למטה שאם הושבחה מאליה נוטלה כמות שהיא וחוזר וגובה מן המוכר ואם על ידי הוצאה אם השבח יתר על ההוצאה נוטל הוצאה מבעל השדה ושאר השבח מן המוכר ואם היתה הוצאה יתרה על השבח נוטל ההוצאה שיעור השבח מבעל השדה והקרן מן המוכר ושאר הוצאה הפסיד:

שבח זה שלוקח גובה מן הגזלן אינו גובהו אלא מנכסים בני חורין שביד גזלן שהשבח אינו דבר קצוב בשעת המכר אבל הקרן גובה אף מן המשועבדים:

הכיר בה שהיא גזולה ולקחה יתבאר למטה שאינו נוטל מן הגזלן אלא הקרן ואם הושבחה מאליה נוטלו הנגזל ומפסידו לוקח ואם על ידי הוצאה אם השבח יתר על ההוצאה נוטל מן הנגזל הוצאתו ושאר השבח מפסיד ואם הוצאה יתרה על השבח נוטל מן הנגזל הוצאה שעור שבח ושאר הוצאה מפסיד ובזו האחרונה הכיר ולא הכיר שוין בה:

זה שבארנו שאם על ידי הוצאה נוטל מן הנגזל הוצאה כשעור שבח אבל לא הוצאה שאין שבח כנגדה כך כתבוה גם כן גדולי הפוסקים אלא שמגדולי הקדמונים הבינו דבריהם בדרך אחרת ותפשום על כך ואין בדבריהם תפישה כלל וכן מה שהביאו גדולי הפוסקים ראיה בהלכותיהם משמועת השביח לוקח האמורה בפרק הגוזל והם תופשים אותם לומר שאותה שמועה בגזלת מטלטלין נאמרה ואין ממנה ראיה לקרקע שאינה נגזלת אין תפישה בכך שמ"מ אנו צריכין לפרשה בשנוי החוזר שאם בשאינו חוזר הרי קנה הכלי עצמו ונותן לו כשעת הגזלה ואפילו לא מכר אלא ודאי בשנוי החוזר הוא ולפני יאוש ואם לא שמכר ועשו חכמים תקנה ללוקח היה מפסיד הוצאתו וטרחו והיה נגזל נוטל הכל וכשמכר קנה הלוקח בשבח בלבד שכנגד ההוצאה ומחזיר כלי לנגזל ונסתפק מתחלה אם נאמר דוקא בהשביח ומכר שאין איסור אצל לוקח באותו שבח ושנשתנה רשות השבח אבל השביח לוקח שנמצא טורח באיסור ושלא נשתנה רשות השבח אינו קונה ופשטוה שקונה השבח ונוטל הוצאה מנגזל וכיון שעל כרחנו בשנוי החוזר הוא ומטעם שאינו קונה אף אנו למדין ממנה לקרקע שאינה נגזלת שיהא הדין בה כן:

זה שבא וטרף קרקע זה מיד הלוקח מצד שהקרקע היה שלו ובגזלה היה ביד מוכר אינו דומה למי שמכרו כדין אלא שזה שטורפו מיד הלוקח טורפו מצד חוב שהיה לו על המוכר שהטורף מצד חוב שהיה לו על המוכר אינו גובה מיד הלוקח פירות שאכל או שנתלשו והנגזל מחשב אף הפירות שאכל הלוקח אף אותם שלא היו שם בשעת הגזלה וגובה אותן וכן יתבאר בפרק חזקת הבתים במי שגזל בית והשכירו שהשוכר מחזיר השכירות לנגזל ומ"מ פירות אלו לוקח חוזר בהן על המוכר אא"כ הכיר בה שהיא גזולה כמו שבארנו בשבח ומ"מ אינו גובה אותם מן המשועבדים אבל פירות המחוברים לקרקע מ"מ אף בעל חוב גובה מהן ואפילו בפירות המבושלים שאין צריכין לקרקע כלל וחכמי הצרפתים חולקין בזו לומר שכל שאינן צריכין לקרקע אינו טורפן כמו שיתבאר למטה ומ"מ רבותי מפרשים שאין הנגזל גובה פירות שאכל אלא כשאף הגזלן מכיר בעצמו שהיא גזלה בידו הא אם היה סבור להחזיק בה כדין אינו גובה בפירות אלא כבעל חוב וכן יש חלוק ביניהם לענין השבח שבטורף מצד חוב אם הושבח מאליו טורף כל השבח ואם על ידי הוצאה נוטל חצי השבח כמו שאמרו בעל חוב גובה את השבח ופירוש הדברים בחצי השבח כמו שיתבאר למטה ומ"מ בשבח הבא מאליו גובה את כלו ונגזל המוציא מיד גזלן ידו על התחתונה כמו שכתבנו:

כבר ידעת שהאלמנה נזונת מנכסי יתומים וכן הבנות מנכסי אחיהן עד שינשאו מכח תנאי בית דין ואע"פ שלא כתב לה כן בכתבתה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ דברים אלו והם הנקראים מזון האשה והבנות אין מוציאין לגבייתם מנכסים משועבדים אלא מבני חורין שדברים אלו אין להם קצבה ויש כאן פסידת לקוחות בדבר שאינו עולה על הלב:

מי שגזל שדה מחברו ולא מכרה אלא הרי היא בידו ואכל פירותיה משלם הפירות שאכל מנכסים בני חורין ולא נאמר בכאן שדה מלאה פירות למעט פירות הבאים אח"כ אלא להודיע שאף אותן שבשעת הגזלה אין גובה אלא מבני חורין הושבחה בידו אם בלא הוצאה הושבחה נוטלה הנגזל עם שבח שבה ואם על ידי הוצאה הושבחה שמין לו וידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה מן הנגזל ואם הוצאה יתרה על השבח נוטל הוצאה כשיעור שבח:

בד"ה סיפא נמי בגוזל כו' מרישא עצמה היה יכול להקשות כו' עכ"ל אע"ג דרבא גופיה משני הרישא לקמן דלא מיירי כלל בלוקח מגזלן מ"מ השתא דלא אסיק רבא אדעתיה אכתי למימר הא כדאיתא והא כדאיתא שפיר ה"מ להקשות מרישא גופה דע"כ ברישא בלוקח מנגזל קמיירי דומיא דסיפא דמיירי על כרחך בלוקח ומהרש"ל תירץ בע"א והוא דחוק ודו"ק:

בד"ה תריץ נמי כו' יעמיד כשעשאו אפותיקי דאז כו' עכ"ל ודאי דע"כ הפשטן נמי מוקמי בהכי דאל"כ אדרבה לוכח מהכא דלא משתעבד כו' כמו שכתב התוספות אלא דאפשר דלא ידע למימר דאז ב"ח גובה השבח בחנם אלא דהמדחה דדחיק לאוקמי כר"מ יעמיד הכי כדמשמע לקמן ודו"ק:

גמ' אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שגזל שדה מחבירו מליאה פירות יאכל את הפירות וכו' בא נגזל לגבות פירות וכו'. והא דלא משני רבא האי שנויא לעיל אהא דפריך רבא עצמו לעיל משבח קרקעות ה"ל לשנויי כגון דגזל שדה משובחת פי' משובחת בזבלים וכיוצא בו והוביר את השדה וקלקל את השבח וגם חפר בו בורות וכו' כדמשני הכא אפירות י"ל דבשבח לא שייך האי שנויא דאם היה קרקע משובחת ביד הנגזל זה לא נקרא שבח קרקעות אלא דמי קרקע גופא והכל נקרא קרן ודבר שיש לו קצבה הוא דהכל יודעים דקרקע משובחת דמיה יקרים מאחרת דאין דמי כל הקרקעות שוין ועוד דכשחפר בה בורות וקלקל השדה זה מקרי נמי קלקל השבח:

תוס' ד"ה סיפא נמי בגוזל וכו' מרישא עצמה היה יכול להקשות וכו' בספר חכמת שלמה הקשה וכתב דאין ר"ל שרבא עצמו היה לו להקשות מרישא שהרי רבא משני לקמן אקושיא דרישא הב"ע וכו' ופי' דדברי התוס' קאי על המקשה דפריך בסמוך מרישא דאיהו הוה סבר שרבא שהקשה מסיפא היה יכול להקשות מרישא אלא כל מה שיכול להקשות משבח גופיה פריך זה כוונת חכמת שלמה הגם שאין זה ממש לשונו ולי נראה דארבא עצמו קאי דברי התוס' דהשתא דסלקא דעתיה דרבא דרישא וסיפא איירי מענין אחד וכדפריך ומדרישא בגוזל ונגזל סיפא נמי בגוזל ונגזל וכו' א"כ לפי ס"ד השתא לא הוה שייך לשנויי ארישא האי שנויא דמשני רבא לקמן דהאי שנויא לא שייך בשבח קרקעות כדכתיבנא לעיל בגמ' ועל כרחך צריך לפרש שבח קרקעות בלוקח ולא בנגזל שמוציא מגזלן א"כ רישא נמי דאכילת פירות ע"כ צריך לפרש בבא להוציאה מלוקח ולא מגזלן ולא שייך האי שנייא דלקמן אלא לאחר שתירצו הגמ' מידי אריא הא כדאיתא והא כדאיתא דאז משני רבא האי שנויא דלקמן ארישא דאכילת פירות אף על גב דליכא לשנויא הכי בשבח קרקעות וק"ל:

ד"ה תריץ נמי בב"ח וכו' דב"ח גבי שבח שלא היה בעין בשעת מקח וכו'. י"ג בשעת הלואה:

בא"ד דב"ח גבי שבח וכו' ודחי וכו' כצ"ל ור"ל דשם בפרק מי שמת תפס שנויא ואוקימתא דהכא דאוקמא בב"ח לעיקר ומינה רצה להוכיח דהיכא דכתב לב"ח דאיקני וקנה ומכר משתעבד משום דהאי שבח דאיקני הוא כמבואר שם:

בא"ד וא"ת אדרבה לוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף ב"ח ממשעבדי דטריף לוקח וכו'. ר"ל דהא קתני דהלוקח גובה את הקרן מנכסים משועבדים א"כ ע"כ אית ליה משועבדים גם צ"ל דקנינהו לבתר ההלואה שלוה מהבעל חוב מדלא גבי אותן הב"ח וא"א אקני וקנה ומכר משתעבד אמאי גובה ב"ח מהאי לוקח לימא ליה לוקח הנחתי לך מקום לגבות הנכסים שקנה ומכר לאחר כן אלא ודאי דאקני וקנה ומכר לא משתעבד:

בא"ד או יעמיד בלוקח מגזלן וכגון שיש לו קרקע וכו' ר"ל וכי תימא דלא רצה להעמידה בלוקח מן הגזלן משום דא"כ תקשה לרב נחמן לוקמא כגון שיש לו קרקע וכו':

אמר רב יש לו מעות מגזלן ויש לו שבח ואף על פי שקבל עליו אחריות סתם דקסבר רב שבח אינו צריך לימלך. הראב"ד ז"ל.

ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו יש מפרשים בשכתב לו אחריות דאי לא אפילו מעות אין לו דהא אמר שמואל דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו טעות סופר הוא וקא מיבעיא להו אי טעמא דשמואל משום דכתב לו אחריות סתם ואין בכללו שבח עד שיפרש או דילמא אפילו במפרש לו את השבח ומשום דמחזי כריבית. ויש מפרשים דאפילו לשמואל אף על פי שלא כתב לו אחריות כלל יש לו מעות דעד כאן לא אמר שמואל אחריות לאו טעות סופר בשטרי מקח וממכר אלא כשהיא יוצאה מחמת ידו מחמת בעל חוב דזביני הוו זביני ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה אבל בגוזל ונגזל דלא הוו זביני כלל נמצאו המעות ביד הגזלן כמלוה ואחריות טעות סופר הוא במלוה וכן פירש בתוספות והוא הנכון וראיה יש מדאמר שמואל בהכיר בה שאינה שלו אפילו מעות אין לו וכיון דאפילו מעות אין לו על כרחך בשלא כתב לו אחריות היא ודוקא הכיר בה שאינה שלו הא לא הכיר דומיא דהכיר יש לו מעות ואף על פי שיש לדחות זאת הראיה זה הנכון. הרשב"א.

וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו ורבותינו הצרפתים כתבו בתוספות דכי אמר שמואל אחריות לאו טעות סופר הוא במקח וממכר הני מילי כשטרפה בעל חוב וכו'. אבל נמצאת שדה שאינה שלו הוו ליה זוזי הלואה גביה וכו'. וכן עיקר דהא הכיר בה שאינה שלו ולקחה דפליגי רב ושמואל אם יש לו מעות על כרחך בשלא קבל עליו אחריות. שאם קבל ודאי יש לו מעות וטעמא דהכיר הא לא הכיר יש לו אלמא אחריות טעות סופר הוא. אלא שיש לומר התם כיון שהכיר מדינא אית ליה דמעות פקדון וההיא בשלא קבל וכאן בשקבל ומכל מקום כולה שמעתא בחדא גוונא מתוקמא בשלקח סתם. עד כאן.

כתוב בספר המאור ושמואל אמר מעות יש לו וכו' ואף על גב דלא סבירא ליה לשמואל אחריות טעות סופר הוא במקח וממכר שאני הכא וכו' עד ובשטרי הלואה אמרינן אחריות טעות סופר הוא. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אני איני אומר כן כי זה הטעם אינו כלום שהרי לא היה יודע שאינה שלו ואדעתא דארעא נחית ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה לדעת שמואל. אבל הטעם דבשכתב לו אחריות סתם דברו רב ושמואל ורב סבר אחריות סתם אף על השבח ושמואל אמר על השבח לא כדאמר ליה שמואל לרב שמואל בר שילת אימליך וכתוב שופרא שבחא ופירי כלומר אף על פי שצוה לכתוב אחריות צריך להימלך על השבח. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור ומאי טעמא לא אותביניה מעיקרא ואותביניה לבסוף משום דמעיקרא איכא לאוקמא בנגזל גופיה וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אין אנו צריכים לזה הדוחק דמשום דשמואל איירי בשבח קמהדר לאותובי משבח והדר אקשי ליה מפירות. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור וכולה סוגיא דשמעתא אף על גב דאליבא דשמואל אתאמרא וכו'. עד ופסק הלכה בפירוש. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אני איני אומר כן שלא נאמר כן בפסק הלכתא כרבא דבנמצאת שאינה שלו אמרינן אף על פי שלא פירש לו את השבח אבל בהכיר בה שאינה שלו לא הזכיר רבא אף על פי שפירש לו את השבח וכו' ואם פקדון הם בידו ורצה לתת לו את השבח מה איסור יש בזה ואם אמר לשם הלואה היה כדבריו ועכשיו שאמר לשם פקדון כל מה שהרויחו מעותיו שלו הוא ואף על פי שאין לו קרקע ולא קנו מידו והוא שפירש לו את השבח. והדעת האמיתי לדעת שמואל נמצאת שאינה שלה מעות הלואוה ואין לו שבח ואפילו פירש אלא אם כן קנו מידו דהוי כמתנה או בשיש לו קרקע דאסמכתיה עליה והוו זביני. ואם הכיר בה ולא כתב לו אחריות מעות מתנה. ואם כתב לו אחריות ופירש לו את השבח כמו שצריך לפרש לדעת שמואל יש לו מעות ואין לו שבח דהלואה נינהו אפילו יש לו קרקע או קנו מידו דלאו זביני נינהו כלל. ולדעת רב נמצאת שאינה שלו אפילו לא כתב לו אחריות יש לו מעות ויש לו שבח דזביני נינהו. ואם הכיר בה ולא כתב לו אחריות מעות יש לו שבח אין לו אפילו יש לו קרקע דפקדון נינהו גביה באחריות לאונסא דאתי מחמתיה בשבחא דפקדון לא קביל עליה אחריות. ואם פירש לו שבח יש לו מעות ויש לו שבח אף על פי שאין לו קרקע ולא קנו מידו דשבחא פקדון לבעל המעות הוא. ואם תאמר כיון דקביל עליה אחריות חזר להיות מלוה. הא לאו מילתא היא דאחריות לאונסא דאתי מחמתיה לא משוי ליה מלוה דוק ותשכח. ועל כרחך פלוגתא דרב ושמואל בהכיר בה שאינה שלו בשלא כתב לו אחריות שאם כתב היכי אמר מעות מתנה. ומה שהוצרך שמואל לפרש אדם יודע שקרקע אין לו וכו' שלא תאמר הלואה הם ויש לו אחריות בסתם לכך אמר שאינה כי אם מתנה. עד כאן.

יש לו מעות ויש לו שבח הקשה רש"י ואם תאמר הנגזל יתן השבח וכו' ואין תירוצו מחוור דאפילו הכי לוקח השביח ושבחיה שקיל מנגזל והדר נגזל ומשתעי דינא בהרי גזלן. ויש לתרץ דהכא בשבח הבא ממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון דההוא דנגזל הבא. ואי נמי שבח הבא מחמת הוצאה וכשהשבח יותר על ההוצאה וכו'. הרשב"א.

ויש לו שבח פירש רש"י כגון שגזלה מושבחת. וזה אין נראה לתוספות דאפילו גזלה מושבחת צריך ליתן ללוקח היציאה כדין יורד לתוך שדה חברו אחרי שהשביח משלו וכיון דכן אם כן גזלה ריקנית נמי וכן מוכיח שדעת התוספות כן דאם לא כן לקמן שהוכיחו מן ועמליהון דהיינו היציאה לוקמה בגזלה מושבחת אלא שמע מינה דאפילו הכי בעי למיתב היציאה. גליון.

בפרש"י בד"ה ויש לו שבח כו' וא"ת הנגזל יתן השבח כו' כגון שגזלה משובחת עכ"ל. וצריך להתיישב אמאי לא מפרש דאיירי בשבח היתר על ההוצאה כמ"ש התוספות וכן להתוספ' שכתבו להדיא דמיירי שגזלה ריקנית אמאי לא ניחא להו כפי' רש"י דאיירי שגזלה משובחת ולכאורה היה נראה דרש"י ותוס' פליגי לדינא דרש"י סובר דבשבח שע"י הוצאה לא שקיל הנגזל כלום אפילו היתר על הוצאה היכא שגזלה ריקנית משא"כ לתוס' ואין תימא בזו שהרי בעל המאור הבין כן בדברי הרי"ף ע"ש וכ"כ הש"ך בסי' שע"ג שגם הרא"ש הבין כן בל' הרי"ף אלא דבאמת א"א לומר כן בדברי הרי"ף דבמסקנא דשמעתין כתב בהדיא להיפך מ"מ היה אפשר לומר דרש"י נחית לזו הסברא ומאותה הראיה שהביא הרי"ף מההיא דגזל והשביח ומכר בפ' הגוזל קמא ע"ש ברי"ף בשמעתין אלא דע"כ רש"י ג"כ לא נחית לזו כדמשמע מדבריו בסמוך בד"ה בגוזל ונגזל ובד"ה בגוזל שדה ומכרה שכתב להדיא שאפילו גזלה ריקנית שקיל הנגזל השבח היתר על ההוצאה ואף על גב שרש"י לא כ"כ אלא לענין פירות ואם כן משמע קצת דמדלא כ"כ לענין שבח מוכח דבשבח שע"י הוצאה לא שקיל הנגזל כלום ושפיר מצינו לאפלוגי בין פירות דמגופא דארעא דנגזל קא רבי ובין שבח שחידש הלוקח בזיבול וגידור כמ"ש רש"י דבשבח כזה מיירי מ"מ מסתימת לשונו לא משמע לחלק בכך לכך נראה לפרש עוד בע"א דכוונת רש"י בזה משום דמשמע ליה מדנקט סתמא יש לו שבח ואין לו שבח משמע דבכל ענין שבח איירי ואפי' משבח שכנגד דמי ההוצאה גופא וכדמפרשינן נמי בפשיטות במאי דקאמר שמואל בע"ח גובה את השבח דאפילו ההוצאה לא שקיל הלוקח דעל זה קאי כל השקלא וטריא לקמן לענין בע"ח וע"כ משום דלישנא דשבח סתמא הכי משמע וא"כ ה"ה הכא לענין לוקח מגזלן וכה"ג כתבו התוספות בפרק הגוזל קמא דף צ"ה בד"ה דאתי בעל ארעא דהמקשה דהתם ס"ד דלשמואל אפילו ההוצאה אינו נוטל אלא שכתבו דלמסקנא ליכא למימר דסתמא דלישנא הכי משמע משום דקשיא וכי גרע מיורד לשדה של חבירו שלא ברשות ועוד דקדקו מברייתא דלקמן אם ההוצאה יתירה וכו' למאי דמוקי לה בלוקח מגזלן אבל לפי דרכו של רש"י כאן יש ליישב הכל על נכון דודאי סתמא דלישנא משמע דאפילו משבח שכנגד ההוצאה נמי איירי ולכך הוצרך רש"י לפרש דהא דהנגזל אינו נותן כלום ע"כ היינו משום שגזלה משובחת וא"כ לא דמי כלל ליורד לשדה של חבירו שלא ברשות והשביחה דהכא בין ההוצאה ובין השבח הכל חוזר לדמי הקרן של הנגזל כיון שכך נגזלה ממנו ואדרבא יש לדמותו לב"ח דהיכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אינו נותן אפילו ההוצאה ללוקח והיינו משום שיש לו על מי לחזור וה"נ לרב חוזר הלוקח על המוכר ושקיל ההוצאה עם השבח ולשמואל נמי נהי דאינו חוזר על המוכר היינו משום דאיסורא דריבית הוא דרבע עליה אבל איהו מיהא מעיקרא אדעתא דהכי נחית ולא למשקל מנגזל וכעין זו כתב הרי"ף במסקנא דשמעתין לענין בע"ח ומברייתא דלקמן נמי אין ראיה דהתם שגזלה ריקנית איירי ועי"ל דרש"י לא כ"כ אלא לרב וממילא דשמואל ס"ל כיון דאין לו על מי לחזור שקיל ההוצאה מנגזל וסתמא דלישנא דאין לו שבח ממוכר איירי ועיין בסמוך כל זה נ"ל ברור לשיטת רש"י אבל התוספות סברי דאפי' בכה"ג שגזלה עם השבח אפ"ה שקיל ההוצאה מנגזל גופא כדין יורד לשדה חבירו כו' ולא דמי לב"ח היכא דמסיק שיעור ארעא ושבחא דהתם בדין הוא שיגבה דב"ח גובה מנכסים משועבדים אבל הכא בגזלן לא שייך שיגבה מדמי הלוקח כלום דמע"פ הוא ואינו גובה ממשעבדי ונהי דארעא גופא לא מיקרי משועבדים משום דקרקע אינה נגזלת אבל הוצאה דמעלמא הוי שפיר משועבדים ומה שלא כתבו הפוסקים זה הטעם לקמן בהכיר בה שאינו שלו לענין שנוטל ההוצאה מגזלן והוצרכו לטעמים אחרים וקצתן נחלקו ע"ז י"ל משום דבהכיר בה ודאי הוי יד הלוקח כיד הגזלן גופא ולא שייך טעמא דמשועבדים לכך יהבי טעמא דיורד לשדה חבירו דזה שייך אפילו בגזלן גופא משא"כ הכא בלא הכיר ודאי שייך טעמא דא"ג ממשועבדים ואם כן משמע להתוספות דבכל ענין נותן הנגזל ההוצאה ללוקח ורב ושמואל לא איירי אלא בשבח היתר על ההוצאה וא"כ כ' שפיר דאיכא לאוקמי אפילו בגזלה ריקנית ולרש"י י"ל דלא חשיב כה"ג משועבדים כיון שהוציא הלוקח מעות מכיסו וא"כ אפילו בב"ח היה מהראוי שיחזיר לו ההוצאה אע"כ דעיקר הטעם דמעיקרא לא נחית אדעתא דהכי למשקל מנגזל או מבע"ח אלא ממוכר וכדכתיבנא ועי' בש"ך סימן שע"ג סק"ג ועפמ"ש יש ליישב קצת מה שהקשה שם על הטור ורמ"א ואין להאריך יותר ומה שלא פירשו רש"י ותוספות לענין שבח דממילא כגון דיקלא ואלים כו' יתבאר בסמוך לקמן גבי מתנה ועוד דלרש"י איירי בכל גווני ודוק היטב:

שם בגמרא או דלמא כו' מיחזי כרבית ויש לדקדק לפרש"י דבגזלה משובחת איירי א"כ מאי ריבית שייך בכאן דהא אי לא הוי טריף הנגזל מלוקח שיעור השבח ע"כ היה חוזר על המוכר בדמי השבח שהוא דמי הקרן שלו כשעת הגזילה ומה לי נגזל ומה לי לוקח דאתא מחמתיה ואם נפשך לומר דאפ"ה כיון דשקיל הלוקח יותר ממאי דיהיב הוי ריבית מ"מ תיקשה תינח בשבח היתר על ההוצאה אבל בדמי הוצאה גופא שכתבתי בסמוך לפרש"י דלא שקיל מנגזל וא"כ מאי ס"ד דאפי' בכה"ג סבר שמואל דמגזלן נמי לא שקיל משום ריבית ומאי ריבית יש כאן אי בתר לוקח אזלת לא שקיל יותר ממאי דיהיב דהא דמי הוצאה ממונו גמור הוא ומוכר נמי לית ליה פסידא דבע"כ היה הנגזל חוזר עליו בדמי השבח ויש ליישב בדוחק מיהו לפמ"ש לעיל דרש"י לא כ"כ אלא אליבא דרב דלא שקיל הוצאה מנגזל כיון שיש לו על מי לחזור על הגזלן אבל לשמואל אה"נ דשקיל הוצאה מנגזל א"כ א"ש ודו"ק:

שם והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח שבח אין אבל פירות לא וקשיא טובא לשיטת הרא"ש בשמעתין דבאפותיקי גובה ג"כ הפירות וכ"כ הטור בח"מ סימן קי"ד וא"כ לוקי מתניתין דהכא באפותיקי ועוד דלפי' התוספות בסוף ד"ה תריץ נמי בב"ח מסקו דע"כ איירי מתני' כשעשאו אפותיקי וכן הסכימו רוב מפרשים קדמונים וא"כ לא מקשה הש"ס מידי ונראה לי ליישב דהא דמקשה הכא מדקאמר שמואל שבח אין פירות לא היינו לרווחא דמלתא לאקשויי קושיא אלימתא אבל קושטא דמלתא דבלא"ה נמי לא מצי לאוקמי מתני' דאכילת פירות בב"ח דא"כ לא שייך כלל לישנא דאכילת פירות אלא אין גובין לשבח פירות ה"ל למיתני כיון דע"כ אותן הפירות שכבר אכל הלוקח לא שייך בהו ב"ח כלל ואפילו כשעשאו אפותיקי מפורש אין דינו אלא לגבות מכאן ולהבא עם השבח והפירות שעליה לדעת הפוסקים הנ"ל אבל להוציא דמי הפירות שאכל הלוקח למפרע זה לא שמענו ולענ"ד אינו עולה על הדעת כלל דמהיכא תיתי ישלם הלוקח דמי הפירות שאכל בהיתר גמור שהיתה קנוי' לו ואף למאי דקי"ל בח"מ סימן קי"ז דבאפותיקי שמכרה ממכר עולם אינה מכורה כלל היינו לענין שגובה ממנו אפילו במקום שיש בני חורין למוכר והטעם דדיינינן לה כאילו לא מכרה עדיין והיתה ביד המוכר גופא ואם כן מה"ט גופא לא שייך שיחזיר הפירות שאכל ואין צורך להאריך בראיות. רק לפי שראיתי להש"ך בסימן קט"ו ס"ק י"ט שכתב להדיא דלהפוסקים הנ"ל באפותיקי מחזיר הלוקח דמי פירות שאכל כבר כמו בלוקח מגזלן ולא מסתברא לי כלל דלא דמי לגזלן כיון דקיי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה ועוד דאי איתא דה"ל כלוקח מגזלן אמאי חוזר וגובה מן הגזלן השבח והפירות לשמואל דהא כיון דלא הוי מכירה כלל ה"ל הלוואה ואסור משום ריבית כמ"ש התוספות לקמן בד"ה כגון דשוי' אפותיקי אע"כ דלא דמי ללוקח מגזלן וכמ"ש אח"ז ראיתי להש"ך עצמו בס"ק כ"ו שהרגיש בזאת הקושיא והאריך שם בצדדי קניית האפותיקי ואכתוב לקמן ליישב בטוב טעם. הכלל העולה שא"צ להחזיר דמי הפירות שאכל וא"כ לא מצי לאוקמא לישנא דלאכילת פירות לענין ב"ח אפילו באפותיקי אבל לענין גוזל ונגזל א"ש דבין הגזלן גופא ובין הלוקח מגזלן צריכין להחזיר דמי הפירות שאכלו כמ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה שיעבוד ואף ע"ג דבסמוך פרש"י בד"ה בגוזל ונגזל דאיירי בפירות שהן בעין אפשר דרש"י לא נחית לדייק לישנא דלאכילת פירות והפוסקים נחתי להאי דיוקא כנ"ל ליישב אליבא דהפוסקים הנ"ל ודו"ק:

שם והא לא תני הכי לשבח וכו' הא דלא מקשה הכי מעיקרא היינו משום דניחא ליה לאקשויי ממתני' גופא ולבתר דשני לה ממתני' מהדר לאקשויי מברייתא וק"ל:

שם תריץ נמי בב"ח פי' ולא תיתני שגזל שדה מחבירו אלא שלקח שדה מחבירו והשביחה ובהאי לישנא מייתי הש"ס לברייתא זו בפשיטות בפ' מי שמת דף קנ"ז ע"ש אלא דלשון תריץ נמי צ"ע:

בתוספות בד"ה תריץ נמי בב"ח וכו' וא"ת אדרבא לוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף ב"ח ממשעבדי כו' עכ"ל. פי' בשלמא אי דאקני לא משתעבד משכחת לה שפי שהב"ח לא מצי למיגבי מהנהו נכסים שקנה המוכר אחר הלוואתו ומכרן דה"ל דאיקני משא"כ הלוקח שקנה אחר קניית המוכר גובה שפיר אבל אי דאיקני משתעבד לא משכחת לה ול"ל דאיירי כשלא כתב דאיקני למאן דסובר דאיקני לאו ט"ס הוא דא"כ משבח נמי לא מצי למיגבי דשבח גופא דאיקני הוא כן הקשה הש"ך על ה"ה שתירץ כן ולענ"ד משום הא לא איריא די"ל שכתב לו השבח בפי' ודאיקני לא כתב לו דבלא"ה סובר שמואל שבח צריך לימלך ואפי' מאן דס"ל דאיקני ט"ס הוא אפ"ה צריך לימלך על השבח וצ"ע. ובר מן דין לא ידענא מאי קשיא להו לתוספ' דהא שפיר משכחת לה דמה שלא טרף הב"ח מאותן הנכסים שטורף הלוקח היינו משום שהיו משועבדים לב"ח אחר המוקדם לו לכך טריף השני מהלוקח ואח"כ סילק המוכר לב"ח הראשון בדמי ונשאר הקרקע בידו או ביד מי שמכרן לו והדר לוקח הראשון וטורפן בתורת בני חורין אם נשארו אצל המוכר ובתורת משועבדים מיד הלוקח שני וצ"ע ועיין בחכמת שלמה בפ' מי שמת בדף קנ"ז:

בא"ד אך קשה אמאי דחיק כו' יעמיד כשעשאו אפותיקי עכ"ל פי' דכיון דבע"כ באפותיקי איירי לדבריהם הקודמים א"כ לא צריכין לומר דטריפת שבח משום דאיקני הוא אלא משום דמעכשיו מקנה לו הקרקע עם השבח וע"ז הביאו ראיה מדמשמע לקמן דגובה השבח חנם וכוונתם בזה דאפי' לא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אפ"ה גובה השבח והיינו ע"כ משום דאדעא דידיה הוא וכמ"ש לקמן בזה אבל קשיא לי דא"כ עדיפא מיניה ה"ל לאקשויי על מה דמסקינן בפרק מי שמת דשבח דקתני במשנה דגיטין היינו חצי שבח משום דה"ל לוה ולוה וקנה וא"כ לדבריהם דאיירי באפותיקי כולי שבח בעי למגבי לסברתם עכשיו דבאפותיקי לאו משום דאקני אתינן עלה וצ"ע ודו"ק ומה שיש לדקדק בזה עוד ובל' הש"ך בביאורו לח"מ אבאר קצת בפ' מי שמת דף קנ"ז אי"ה. ויותר ק"ל דלמאי דמוקי לשבח קרקעות בב"ח א"כ מאי תיקון עולם שייך כאן במה שאין הלקוחות האחרונים יודעים ליזהר נגד השבח דסוף סוף אי לא השביח הלוקח הראשון לא היה הב"ח נפרע כל דמי חובו והיה חוזר על הלקוחות האחרונים שהרי לעולם אין שום ב"ח נוטל שבח יותר מכדי חובו אע"כ דתיקון העולם לא אשכחן אלא כשעשאו אפותיקי דאז נוטל כל השבח יותר מכדי חובו וא"כ קשיא לשאר פוסקים דבאפותיקי לא שייך לומר נוטל חצי שבח והיכי משכחת לה הא דמוקי בפרק מי שמת חצי שבח ההיא דלשבח קרקעות ובשלמא אי דאיקני לא משתעבד שפיר מצינו תיקון העולם לגבי אותן הלקוחות דלא הדר עלייהו הב"ח דה"ל דאיקני אבל במה שהשביח הלוקח וגבאה הבע"ח כשחוזר הלוקח על הלקוחות האחרונים דלגבייהו לא ה"ל דאיקני ה"ל תיקון העולם אבל בפרק מי שמת דאסקינן דאיקני משתעבד ומש"ה מוקי לה בחצי שבח היכי משכחת לה ולענ"ד היא קושיא גדולה לשיטת הפוסקים דבאפותיקי לא שייך חצי שבח ולענ"ד יש ליישב בפשיטות דלמאי דמוקמינן אליבא דשמואל האי דלשבח קרקעות לענין ב"ח ע"כ ס"ל לשמואל דאף על גב דקצובים אפ"ה לא גבי ממשעבדי לפי שאין כתובים ואף על גב דכתב ליה שבחא ופירי אפ"ה לא מיקרי כתובים לענין משעבדי כמ"ש רש"י להדיא בפרק הניזקין ע"ש נמצא דלפ"ז א"ש הא דמסקינן בפרק מי שמת תני חצי שבח כיון דשפיר מצי איירי בלא אפותיקי ומעתה אין מקום כלל לקושיית תוספות דהכא ובזה נתיישב ג"כ הא דמוקמינן בסמוך בשמעתין דאיירי כגון שגזל שדה מלאה פירות אף על גב דלפ"ז הוו קצובים אפ"ה לא גבי ממשעבדי לפי שהן כתובים דאליבא דשמואל כוליה טעמא דשבח ואכילת פירות היינו לפי שהן כתובים והתמיה קיימת על כל המפרשים שלא התעוררו בזה והא דשייך טעמא דתיקון העולם במה שאין כתובים מבואר אצלי בחידושי בגיטין בפ' הניזקין וע"ש ודוק היטב: