מסכת בבא מציעא דף י״ד עמוד א׳

ומשני חדא הוא דחד טעמא הוא טעם אחד הזקיקו לרבי אלעזר לומר את שתיהן דמשום דקאמר מחלוקת דמתניתין בשאין חייב מודה הוזקק לומר שאינו גובה אפילו מבני חורין וכיון דהוצרך לסיים אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר הוזקק לומר לא חיישינן לקנוניא:

שטר הקנאה דליכא למימר כתב ללות ולא לוה דהא אפילו לא לוה שעביד נפשיה:

ולא חיישינן לפרעון אפילו אין חייב מודה דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה והכא קתני אע"פ ששניהם מודים כו':

וכ"ש בשאינו מודה והא לא קשיא לר' אלעזר דהוא אמר בשאין חייב מודה לא יחזיר שום שטר הראוי לגבות דהאי דקאמר ר' מאיר יחזיר משום דלאו בר גבייה הוא:

מאי טעמייהו דרבנן דאמרי כי אין בו אחריות נכסים גובה אף מן המשועבדים:

אחריות טעות סופר הוא כשאינו כתוב בשטר סופר הוא שטעה אבל זה לא לוה לו מעותיו בלא אחריות נכסים דלא שדי אינש זוזי בכדי:

שבח שפר ושעבוד צריך לימלך הסופר צריך לימלך במוכר שדה לחבירו לישאל הימנו אם יקבל עליו לכתוב בשטר המכירה שהוא שיעבד לו נכסיו למכירה זו שאם יבא בעל חובו ויטרפנה מן הלוקח שיגבה לוקח זה הקרן והשבח שהשביח בה לפני טירפא משפר עידית שבנכסים ואם לא נמלך בו לא יכתוב שיש מוכר שאין מקבל עליו אחריות ואף אם קבל על הקרן לא קבל על השבח ואף אם קבל על שניהם לא קבל להגבותו מן העידית אלא מן הבינונית אלמא לאו טעות סופר הוא דאיכא למימר אמליך ביה ולא קבל עליה:

לימא מאן דאמר הא משמיה דשמואל:

מאי טעמייהו דרבנן תימה אי שמואל ידע ברייתא דקתני אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים א"כ היה לו לפרש המשנה כוותיה ולא הוה איתותב ואי לא ידע ברייתא מנליה דלרבנן אין בו אחריות וגבי ממשעבדי וי"ל דלא ידע הברייתא ומ"מ אית ליה מסברא כדפרישית לעיל (בבא מציעא דף יג: ד"ה דברי) דאי לא גבי ממשעבדי לא גבי נמי מבני חרי כמו לר"מ:

שעבוד צריך לימלך בשטרי מקח ואי לא כתבו מבני חרי נמי לא גבי אי בעל חוב טרפה לה כדאמר בסמוך אפי' שלא באחריות דלא ניחא לי דלהוי תרעומת דשמעון עלי אלמא לא הדר עליה אבל אי נגזל טרפה חוזר על הגזלן אפילו בלא אחריות ואפילו ממשעבדי כיון דהוי מקח טעות הוי ליה שטר הלואה והשתא א"ש דלא קאמר הכא פירי דמיירי שבעל חוב טרפה ולית ליה פירי כדאמר לקמן (בבא מציעא דף טו.) בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא והא ניחא נמי דלקמן (שם) אמר שמואל אמליך וכתוב שופרא ושבחא ופירי ולא קאמר שעבוד כדהכא משום דלקמן מיירי בנגזל שטרפה אף בלא כתיבת שעבוד חוזר עליו ואפי' ממשעבדי והיינו טעמא כדפרישית דכיון דיש לו שטר מקח והרי מקח בטל שגזולה היתה והוי ליה שטר הלואה דאמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא והא דאמר שמואל בחזקת הבתים (ב"ב דף מג.) המוכר שדה שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו הא לאו הכי מעיד לו עליה אפי' נמצאת שאינה שלו משמע דלא הדר עליה התם מיירי שפירש לו בשטר שלא באחריות אבל סתמא הדר עליה:

דינא הוא דאתי ראובן תימה מאי נפקא מינה דהא כל מה שיוכל לטעון ראובן טוען שמעון דטוענין ללוקח ואין לומר דנ"מ אם יש לבע"ח עדים שקרובים לראובן ורחוקים לשמעון דאי טעין נמי שמעון הם פסולים דכיון דאי מפסיד שמעון הדר על ראובן כדמוכח ספ"ק דמכות (דף ז.) גבי אלעא וטוביה קרובים דערבא הוו וקא מסיק דפסולים אף ללוה ולמלוה כיון דאי לית ליה ללוה אזיל בתר ערבא ומהאי טעמא נמי א"ל דנ"מ אם יש לשמעון עדים שהם קרובים לו ורחוקים לראובן דכי נמי טוען ראובן פסולים שעל פי עדותם ישאר הקרקע ביד שמעון שהוא קרובם וכל שכן כשקנה שלא באחריות שהם פסולים שאז מרויחים לו הקרקע לגמרי וי"ל דנ"מ אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה ואח"כ מצא עדים או ראיה שהוא אינו יכול להביא דאין הלכה כרשב"ג בראיה אחרונה (סנהדרין דף לא.) וראובן יביאם א"נ כגון שבעל חוב חייב שבועה דאורייתא לראובן והשתא יגלגל עליו שבועה שלא פרע אבל לשמעון לא ישבע אלא שבועה דרבנן ובפרק הכותב (כתובות דף פח.) אמר אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא אלמא יש חומר בשבועה דאורייתא יותר משבועה דרבנן בנרות דולקות ונודות נפוחות כדמפרש בתשובת הגאונים ועוד נפקא מינה כגון שראובן פקח ובעל דברים ועוד שאינו מעיז ברצון נגד ראובן לפי שידע שפרעו או אם יכול ראובן ללכת עמו לב"ד הגדול ושמעון אינו יכול [וע"ע תוס' כתובות צב: ד"ה דינא הוא וכו']:

ויצאו עליה עסיקין פי' עוררין ולא אנסין מדמפליג בין מכר באחריות ללא באחריות וכן מוכח פ' שבועת העדות (שבועות דף לא. ושם) ואשר לא טוב עשה וגו' זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין ואי אנסין תבא עליו ברכה:

עד שלא החזיק בה כו' תימה היכי מיירי אי גם לא נתן מעות פשיטא דיכול לחזור בו דאפילו מי שפרע ליכא ואי נתן המעות אמאי יכול לחזור בו והא קרקע נקנית בכסף אם לא נעמיד באתרא דלא קנו בכספא ועוד משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו אבל באחריות יכול לחזור בו אמאי יכול לחזור בו כיון שנתן מעות והחזיק כמשפט ועוד חזקה דדייש אמצרי לא אשכחן בשום מקום ולמה הניח חזקה דתנן במתני' (ב"ב ד' מב.) דנעל גדר ופרץ ועוד מאי שנא הכא ששואל מאימתי הוי חזקה יותר מבשום מקום דבכמה מקומות מזכיר חזקה ולא בעי מאימת הוי חזקה ופירש ריב"א דמיירי כגון שקנאה בקנין גמור כגון בחליפין ולא נתן מעות וקאמר עד שלא החזיק בה חזקה דמפרש בתר הכי דייש אמצרי שלא הלך לארכה ולרחבה ולא סמכה דעתיה יכול לחזור בו משהחזיק בה שהלך לארכה ולרחבה אינו יכול לחזור בו אבל באחריות יכול לחזור כיון שלא נתן מעות ויש עוררים הואיל וסופו לשלם מעותיו עתה שהם בידו יעכבם וא"ש דדייש אמצרי אינה חזקה גמורה אלא לראותה אם היא מיושבת על לבו וא"ת כשהחזיק בה אמאי אינו יכול לחזור בו כיון שלא נתן מעות לימא ליה שקול ארעא בזוזך אפילו אית ליה זוזי לפי המפרשים דאפילו אית ליה זוזי מצי לסלק ליה לבע"ח בשאר דברים וגרסינן בהמוכר פירות (ב"ב ד' צב: ושם ד"ה אי) אי לתנהו להנהו זוזי כו' וי"ל דהכא מצי א"ל האי ארעא אינה שוה כפי מעותי לפי שיש עליה עוררים אבל שור שנגח כיון דאייקר שוה מעותיו שפיר:

והוא שמואל דאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים דלא חיישינן לפרעון מש"ה אמרי' תיובתא לשמואל בתרתי אבל ר' אלעזר לא שמעינן ליה דאמר בהדיא דברי הכל לא חיישינן לפרעון תיובתא עליה בחדא. וקי"ל כר' יוחנן דתניא כוותיה ונדחו דברי שמואל ור' אלעזר דהא איתותבו אבל תירוצא דרב אשי ודאביי לא נדחו דהא דר' יוחנן לא הוי להו תיובתא כדפרשינן לעילא.

אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן דאמרי שטר שאין בו אחריות גבי אפי' ממשעבדי קסברי אחריות טעות סופר הוא.

ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל שפר שבח ושעבוד צריך לאימלוכי ביה לאו מכלל שאם לא נמלכו ביה אין כותבין ואי לא כתיב ליה לא שפר ולא שבח ולא שעבוד דהוא אחריות ואי אמרת אחריות טעות סופר הוא ואע"ג דלא כתב כמאן דכתב דמי אמאי לית ליה שעבוד.

ופריק לא קשיא הא דאמר אחריות טעות סופר בשטרי הלואה ומתני' ומתניתא בשטרי הלואה אבל בשטרי מקנה לא אמרי' טעות סופר הוא דעביד מאן דזבין ארעא ליומיה כי הא דאיבות בר איהא זבן עיליתא מאחתיה וכו' ובהא אמר שמואל צריך לאימלוכי ולית הלכתא כשמואל אלא כדאסקינן לשמעתא והלכתא אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר.

אחריות טעות סופר הוא פירוש אף על פי שלא נזכר שם אחריות כלל, ולא הזכירוהו אפילו מלוה ולוה. ותדע לך, דאקשינן מאידך דשמואל אימלך וכתוב שופרא שבחא ופירי, ואם איתא מאי קושיא, הא מודה שמואל דצריך הוא לימלך, אלא שאם לא נכתב בשטר, מסתמא או אומרים שנמלכו אלא שטעו ולא כתבוהו.

דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה ונפקא מינה להיכא דעשאו אפותיקי מפורש, דאלו היה שמעון דן עם בעל חוב לא היה יכול לסלקו במעות, וראובן יכול לסלקו אפילו במעות. ואי נמי נפקא מינה להיכא דלא מסיק ביה שעור ארעא ושבחא, ושויה ניהליה אפותיקי, דאלו בא שמעון הלוקח לדון עמו, הרי בעל חוב מסלקו לגמרי מן הקרקע, ואפילו משבחא ונותן לו הוצאה בלבד, ואם הוא שבח שאינו מגיע לכתפים, מסלקו אפילו בלא הוצאה, ואלו ראובן שם לו את הקרקע ונוטל בשעור חובו בלבד.

זה שפסקנו באחריות שהוא טעות סופר לא סוף דבר בהלואה אלא אף במקח וממכר ר"ל שכל הלוקח קרקע מחברו אע"פ שלא הזכיר שאם יבא בעל חוב ויטרוף יהא כח ביד הלוקח לגבות מן המוכר דמי הקרקע טעות סופר הוא וגובה דמי הקרקע ודמי השבח שהשביחו על הצדדין שהוא חייב לו בשבח כמו שיתבאר והוא הנקרא בכאן שבח ושעבוד ואין צריך לסופר שימלך בדברים אלו עם המוכר אלא כל שמוכר סתם על דעת דברים אלו הוא מוכר ומ"מ לענין שיגבה דברים אלו מעדית שבנכסיו והוא הנקרא בכאן שפר צריך תנאי והמלכה ומתוך כך יש מי שמפרש במלת שפר שהוא הרמוז למטה במלת עמליהון והוא שבח הבא בידיו כגון סקלה מן האבנים או שזבלה ושבח הוא שבח הבא מאליו כמו שיתבאר ובאלו אינו צריך להמלך כלל:

ראובן שמכר שדה לשמעון ובא בעל חוב של ראובן לטרוף את הקרקע מיד שמעון הרי ראובן זה רשאי לדחותו וליכנס עמו לדין ואין כח ביד הבעל חוב לומר הרי נעתק שעבודי ממך ובא ליד שמעון ואינך מעתה בעל דברים שלי שהרי זה אומר לו כל מה שתפסידהו אף אני משועבד להחזיר ואף אם מכרה שלא באחריות כן שהרי מ"מ יכול לומר איני רוצה שיהא לזה עלי תרעומת ושמועה זו יש צדדין הרבה בביאורה וקצרנו ענינה בכאן מפני שכבר ביארנוה במסכת בבא קמא פרק ראשון:

ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וקנאה באחד מן הדרכים שהקרקע נקנה בהן ויצאו עליה עסיקין עד שלא התחיל בעבודת הקרקע יכול לחזור בו ואפילו פרעו חייב המוכר להחזיר מעותיו ואם התחיל בעבודתה כלל אפילו במצרים שבו אינו יכול לחזור אלא נכנס לדון עם המערער וכשיוציאנה מידו יחזור הוא על המוכר ושמועה זו גם כן יש צדדין בביאורה וקצרנו ענינה בכאן מפני שכבר בארנוה במסכת בבא קמא פרק ראשון:

תוס' ד"ה עד שלא החזיק בה וכו' ופי' ריב"א דמיירי כגון שקנאה בקנין גמור כגון בחליפין וכו'. זה לשון הרא"ש וכבר קנאה שמעון בקנין סודר או בשטר או בחזקה דהיינו רפק בה כל שהוא ולא נתן המעות וכו' ומאימת הוי חזקה שקבעו חכמים לחזרה אחרי שכבר קנאה בקנין סודר או בשטר או בחזקה דרפק בה פורתא מכי דייש אמצרי פי' שהלך סביב למצרי השדה לראות ולעמוד על ענין השדה שכך נהגו הקונים לקיים המקח לאלתר בא' מדרכי הקנינים ומעכב המעות בידו עד שילך לראות ענין השדה אם הוא באותו ענין שאמר לו המוכר ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודיע ערעורו ויכול הלוקח לחזור בו עד דדייש אמצרי והקנין לפי המנהג וכו' ע"ש:

בא"ד וגרסי' בהמוכר פירות וכו' פי' דשם אפליגו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן זה אומר לרדיא קניתיו וזה אומר לטביחה ופריך ולחזי אי דמי רדיא לרדיא וכו' ומשני לא צריכא דאייקור בישרא וקאי אדמי רדיא ואי לית ליה זוזי וכו':

בא"ד וי"ל דהכא מצי אמר ליה לא שוה האי ארעא וכו' כצ"ל:

משום דקאמר רבי אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה הוא דקמתרץ הכי פירש הקונטרס הוא גומר תירוצו ואומר דלא פליגי בשחייב מודה דלא היה יכול לומר מילתא אחריתי כיון דכבר אמר דפליגי בשאין חייב מודה. ולא נהירא דהיה יכול לומר דפליגי גם בשחייב מודה ורבנן סברי לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא ורבי מאיר סבר דלא חיישינן. ואומר מורי הר"פ דהכי פירושו משום דקאמר מחלוקת בשאין חייב מודה הוא דקא מתרץ הכי פירוש בדין הוה ליה לאוקמי רבי אלעזר מתניתין בכל ענין אפילו בשחייב מודה ואם כן אמאי לא מוקי מתניתין רבי אלעזר בשחייב מודה אלא ודאי הטעם כך הוא דמאן דסבר חיישינן לפרעון מצי לאוקומי מתניתין דקאמר לא יחזיר בשחייב מודה ומשום דחיישינן לפרעון ומאן דלית ליה חששא דפרעון לא מצי לאוקומי מתניתין בשחייב מודה דאם כן מאי טעמייהו דרבנן דאמרי לא יחזיר כיון שחייב מודה משום הכי צריך לאוקומי מתניתין בשאין חייב מודה קמתרץ הכי פירוש משום הכי הוצרך לומר אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר דלא חיישינן לפרעון דאי הוה חיישינן לפרעון אם כן לא הוה לרבי אלעזר לאוקומי מתניתין בשאין חייב מודה אלא בשחייב מודה כדפרישנא תלמיד הר"ר פרץ ז"ל. וזה לשון תוספות שאנ"ץ: דחד טעמא הוא לאו לגמרי חד טעמא דהוה מצי למימר דפליגי נמי בשחייב מודה אלא לפי שהתחיל לומר מחלוקת בשאין חייב מודה שייך לסיים אבל בשחייב מודה לא פליגי. עד כאן אלמא חיישינן לפרעון. למאי דאוקימנא לעיל שמואל כאביי קא פריך דאי הוה סבר כרב אסי לא הוה קשה ליה מידי דהוה מצינא לפרושי טעמא דברייתא משום דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי אבל לפרעון לא חיישינן והא דחשיב הכא תיובתא בתרתי ודרבי אלעזר לא חשיב אלא חדא.

יש מפרשים דשמואל תרתי שמעתתא אמר משום הכי קרי להו תרתי. תוספות שאנ"ץ.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבי יוחנן דחייש לפרעון ולקנוניא ודוקא בשטרי הקנאה כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו אבל בשטרי דלאו הקנאה לא דקיימא לן כרב אסי וליתיה לדאביי דרבא פליג עליה לקמן. וכמו שכתב הריא"ף בהלכות הילכך בשטרי דלאו הקנאה לא כתבינן אלא אם כן מלוה עמו.

וראיתי לרש"י ואל שכתב דלרב אסי בשטרי דלאו הקנאה לא כתבינן אלא אם כן מלוה בהדיה ונותן מעות בפניהם. ואין זה מחוור בעיני דאביי לא אתא לחדושי אלא דעדיו בחתומיו וכין לו מניסן ואף על גב דלא מטא שטרא לידיה עד תשרי אבל ביומא דמטי שטרא לידיה זכה מלוה אף על פי שלא לוה שאף על פי ששטר זה על דעת הלואת המעות נעשה כי היכי דאמרינן דלרב אסי בשטרי אקנייתא שאף על פי שהקנין על דעת הלואת המעות נעשה קנה מיד לפי שבקנין עצמו יש בו די לקנות אף בשטר לדידן כיון שנמסר שטר ליד מלוה קנה שבמסירת השטר יש בו די להתחייב וכדאמרינן בההיא דחייב אני לך מנה בשטר בריש הנושא את האשה ולפיכך אפילו בשטרי דלאו אקנייתא אין צריך שיראו העדים הלואת המעות אלא כיון שהגיע שטר ליד מלוה נשתעבד וזהו שכתב הרי"ף בהלכות. אבל שטר שאין בו קנין אין כותבים ללוה עד שיהא מלוה עמו דכיון דשקיל ליה שטרא מלוה אישתעבד ליה לוה מההיא שעתא וכך הם דברי הרמב"ם בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה. הר"ן.

אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן תימה אי ארבנן דברייתא קאי הא על כרחך לא ידע לה דהא הויא תיובתיה ואי ארבנן דמתניתין מאי דוחקיה למימר דקא סברי אחריות טעות סופר הוא לוקמה בשאין חייב מודה ולא יחזיר משום דלא ליגבי מבני חרי וכי תימא דלעולם ידע לה לברייתא ולא היה חושש לה לפי שהיתה קבלה בידו ההיא דאומר היה רבי מאיר דלעיל מכל מקום תיקשי ליה ההיא דמצא שטר הקנאה. ונראה לי דשמואל משמע ליה מתניתין לאוקמה בכל ענין בין בשחייב מודה בין בשאין חייב מודה והכי פירושו אין בו אחריות נכסים יחזיר אפילו אין חייב מודה דקסבר רבי מאיר אפילו מבני חרי לא גבי יש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו בשחייב מודה דאף על גב דשמואל לא חייש לפרעון מכל מקום חיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר אפילו בשחייב מודה דכולהו גבו אפילו ממשעבדי וחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ומיהו קשה לפירוש זה שהתלמוד מסופק לדעת שמואל כמאן סבירא ליה ודחק ליישב דבריו בין לרב אסי בין לאביי וכאן מוכיח דכרב אסי סבירא ליה. ועוד אמאי איתיתב מההיא דשטר הקנאה דלעיל פירשתי דלמאי דאוקימנא שמואל כאביי הוא דאיתותב וכיון דסבירא ליה כרב אסי אם כן לא הויא תיובתיה דאיכא לפרושי טעמא דברייתא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ולא משום דפרעון. ונראה לי דשמואל סבר שכך הוא סברא דשטר שאין בו אחריות או יש לו לגבות אפילו ממשעבדי או אין לו לגבות כלל אפילו מבני חרי דלא שדי איניש זוזיה בכדי. ועוד יש לומר דידע לה לברייתא ומסתבר ליה דמתניתין פליגא עלה בכולה מילתא דהא מתניתא לא חייש לפרעון ולקנוניא מדקתני כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר דלא מסתבר ליה לאוקמי בשטרי חלטתא דוקא כדלקמן אלא אפילו בשטר שכתוב בו הנפק ולרב אסי ליכא למימר למיחש אי סבירא ליה כאביי דעדיו בחתומיו וכין לו אי נמי משום דלא חיישי דילמא איקרי וכתיב ומתוך כך צריך להעמיד משנתנו בשאין חייב מודה וכדקאמר לעיל תוספות שאנ"ץ. וזה לשון תלמיד הר"פ: ואם תאמר שמואל אהי רבנן קאי אי ארבנן דמתניתין לא הוה טעמא משום אחריות אלא אוקימנא בשאין חייב מודה ואי ארבנן דברייתא קאי הא לא ידע לה דהא איתותב מינה יש לומר דלעולם קאי ארבנן דברייתא ובתר דשמעה סברה והדר ביה ממאי דאוקי מתניתין בשאין חייב מודה ומוקי למתניתין בשחייב מורה ומהאי טעמא בעי מאי טעמייהו דרבנן דסברי אם אין בו אחריות נכסים לא יחזיר כיון דחייב מודה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן. פירוש רבנן דמתניתין דאמרי בהדיא שאף על פי שאין בו אחריות נכסים בית דין נפרעין מהם דאף על גב דלעיל אוקימנא אליבא דשמואל בשאין חייב מודה וטעמייהו דרבנן דאמרי לא יחזיר היינו משום דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה אבל לפרעון לא חיישינן מכל מקום להכי לא יחזיר משום דשמא יבא לגבות בו אף על פי שאין בו אחריות ונמצא גובה שלא כדין כי שמא לא לוה עד תשרי אבל ליכא לפרושי דשמואל אמתניתא דלעיל קאי דהא משמע דלא הוה ידע לה אלא אם כן נאמר בתר דאותביניה מינה סברה ופירשה ואף על גב דלא הדר ביה ממאי דאמר דלפרעון לא חיישינן הא פרישנא דלא אותביניה מינה מיהא אלא אי סבירא ליה כאביי ואיהו לית ליה דאביי ומוקים טעמא דמתניתין משום דחיישינן שמא לא לוה עד תשרי. וזה יותר נכון. עד כאן.

אבל בגליון תוספות כתוב וזה לשונו ועוד יש לומר דידע לברייתא וסבר שמואל דמתניתין פליגא אברייתא וסבר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מדקתני וכל מעשה בית דין יחזיר ולא מוקי ליה בשטרי חלטאתה כדדחי לקמן ולשמא כתב ללות ולא לוה נמי לא חייש שמואל כאביי או משום דילמא איקרי וכתיב לא אמרינן ולכך על כרחך מוקי פלוגתא באין חייב מודה והוצרך לומר דאומר היה רבי מאיר וכו'. מתוך כך. עד כאן.

וכתוב על זה בגליון וזה לשונו כתוב בגליון תוספות אי משום דילמא איקרי וכתיב לא אמרינן וכו'. אין להקשות אם כן אמאי נקט שמואל המוצא שטר הקנאה אפילו לאו חקנאה כיון דלא חייש לדילמא איקרי וכתיב דיש לומר דנקט שטר הקנאה משום דהתם בכל ענין יחזיר אפילו אין חייב מודה שטוען לא לויתי דאי לאו הקנאה נהי דלא חיישינן דילמא איקרי וכתיב מכל מקום כיון דנפל אי טעין חיישינן אבל ליתיה קמן חיישינן דשמא קצת שכיח טפי ממזויף. עד כאן.

בתוספות בד"ה מ"ט דרבנן תימא כו' וי"ל דלא ידע כו' דאי לא גבי ממשעבדי לא גבי נמי מבנ"ח כמו לר"מ עכ"ל. כבר כתבתי שזה נראה דוחק גדול ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב קושיית התוספות בפשיטות דפשיטא ליה לשמואל מדרבנן גופא דאחריות ט"ס הוא דאל"כ אמאי קאמרי באין בו אחריות לא יחזיר כשהלוה טוען מזוייף דבהכי איירי ר"מ ולמאי ניחוש שאם לא יקיימנו לא יגבה כלום ואם יקיימנו יגבה כדין מב"ח כמ"ש התוספות לעיל וליתמי ולקוחות דלא מהני קיום נמי ליכא למיחש דהא אין בו אחריות נכסים אלא ע"כ דס"ל אחריות ט"ס וא"כ חיישינן שיגבה ע"י קיום מיתמי ולקוחות שלא כדין ואף לגירסת הספרים דגרסי לעיל בדר"א לרבנן נהי דלא גבי ממשעבדי אפשר דהיינו דוקא לר"א ולדידיה לא תקשה אמאי לא יחזיר דאפשר דס"ל דאפילו מבני חורין לא מצי למיגבי ע"י קיום כשטוען מזוייף הואיל דאיתרע בנפילה אבל לשמואל דמצינו דאמר בשטר הקנאה יחזיר ומשמע דבכל ענין איירי אף אם הלוה בפנינו וטוען מזוייף ולא חיישינן לזיוף אלא ע"כ משום דאם יקיימנו בסוף יגבה כדין כיון שהלה טוען מזוייף עדיף טפי שיכול לסתור ראייתו וכשאינו סותר ודאי מהני הקיום ואם אין הלוה בפנינו ודאי לא חיישינן לזיוף מסתמא כמ"ש התוספ' לעיל ולפ"ז מיתוקמא שפיר מלתא דשמואל בכל גווני אם יסבור דמבנ"ח מהני קיום וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא יחזיר אלא ע"כ דס"ל אחריות ט"ס הוא וכה"ג מצינו לחלק בכמה גווני בין מלתא דשמואל לדר"א אלא שאין להאריך כיון שכל הקדמוני' הכריחו דבדר"א נמי ל"ג נהי דלרבנן גבי ממשעבדי וכדמשמע מל' התוספ' בד"ה ד"ה ודוק היטב:

בד"ה שיעבוד צריך לימלך כו' וה"ל שטר הלואה דאמרינן ביה אחריות ט"ס הוא. ולא שייך הכא לומר דשאני הכא דעביד אינש דזבין ארעא ליומא דמידי הוא טעמא אלא משום שבתוך כך אוכל הפירות כדפירש רש"י והכא לענין אחריות גזולה לא שייך לומר כן שהרי צריך להחזיר ג"כ דמי פירות שאכל כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מהל' גזילה ואף על גב דמלשון הסוגיא לקמן ע"ב לכאורה לא משמע כן כבר האריך בזה ה"ה שם וכתב שכן משמע מל' התוספות ומקרא מלא הוא השב לה את כל תבואת השדה מיום עזבה הארץ ועד עתה ולא מצינו שום פוסק שחולק על הרמב"ם אדרבא הטוח"מ והש"ע סי' שע"ג כ"כ בפשיטות:

בד"ה דינא הוא כו' עיין בזה בלשון הרא"ש:

בד"ה עד שלא החזיק כו' וא"ת כשהחזיק וכו' לימא ליה שקול ארעא בזוזך כו' לפי' המפרשים כו' עכ"ל. עי' מ"ש בזה בפ"ק דב"ק דף ט' דאף לדעת האומרים דלא מצי לסלקו אלא בזוזי היכא דאית ליה מ"מ מודה בכה"ג היכא דאית ליה פסידא וכן משמע מל' התוס' פ' מי שהיה נשוי גבי אי פיקח הוא כו' וכאן לא משמע כן מלשונם וצ"ע:

תד"ה דינא הוא, א"נ כגון דבע"ח חייב שבועה דאוריי', תמהני אמאי לא נקטו בפשיטות דנ"מ דראובן רוצה לגלגל שבועה על טענה אחרת: