מסכת בבא מציעא דף קי״ט עמוד א׳

אילן היוצא מן הגזע וכו' בלוקח אילן אחד בתוך של חבירו דקי"ל בבבא בתרא (דף פא.) דדברי הכל לא קנה קרקע ואילן קטן היוצא (מן הגזע או) מן השרשין לית דינא ולית דיינא דקרקע גמורה היא ומן הגזע נמי רבי מאיר סבר שדי נופו בתר עיקרו והתם מפרש מאי גזע ומאי שרשין גזע כל שרואה פני חמה שרשין שאין רואין פני חמה ואע"ג דשבח נוף העליון לבעל האילן כדקתני התם הגדילו לא ישפה התם הוא דאדעתא דהכי נחת שכל זמן שיהא ראויין לעשות פרי יהא בקרקע וישא ענף ופירי אבל אילן אחר העולה מן הגזע אילנא אחרינא הוא:

חייב בערלה גרסי' לר"מ דאילן הוא לעצמו דגזע הסמוך לקרקע בתוך שלשה כקרקע הוא ואף על גב דלא מארעא ממש יניק שדי נופו בתר עיקרו:

מגיע לעיקרו ואינו מגיע לנופו כגון שנוטה נופו למטה:

קמיה דשבור מלכא לי נראה שבור מלכא ממש ומלך פרס היה ובקי בדינים ואמרוה להא דר"ש דמתני' קמיה וקלסה ואמר אפריון נמטייה לר"ש יקבל חן מאתנו על דבר זה ואית דאמרי שבור מלכא שמואל דבכמה דוכתי קרי ליה הכי ואין מיושב בה דמאי אמרוה אי להא דר"ש דמתני' אטו שמואל לא הוה ידע לה למתני' ואי להא דאפרים ספרא אטו אי לא אמר ריש לקיש הלכה כר"ש שמואל מי לא קים בדיני למיקלסיה לר"ש עד דשמע משמיה דריש לקיש דהלכתא כוותיה:

אפריון חן שלנו:

שבור מלכא נראה לפרש כפי' הקונטרס דשבור מלכא היה בקי בהלכות כדאמרינן בסוף מסכת ע"ז (דף עו:) שנעץ הסכין עשר פעמים בקרקע קשה כשחתך האתרוג בסכין לרב יהודה:

והא דתנן הכא רבי שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הוא שלו. פירש רש"י ז"ל דכרבי מאיר סבירא ליה אלא שהוא מפקיר השאר לתחתון שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חברו. ולא מחוור לי דהא קיימא לן גבי אילן מן הגזע של בעל האילן ומן השרשים של בעל הקרקע כרבי יהודה והכא קיימא לן כרבי שמעון ואם תאמר דהתם משום דעדיף טעמיה דרבי יהודה משום שמקרקעו של זה יונקים כדכתבינן אנן לעיל אכתי לא ניחא דאם כן אמאי אמרי דבי רבי ינאי ובלבד שלא יאנס הרי כיון שהוא יכול ללקוט אפילו באונס אינו מפקיר וכן אם מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו אמאי הוי של תחתון פשיטא דעליון בעי למהוי. אלא הא דרבי שמעון בדרבי יהודה שייכא וטעמיה משום דתחתון אפקורי מפקר גבי עליון הואיל וידו מגעת שם והוא סבור שהיא שלו הואיל ועיקרו בתוך שלו דמימר אמר תחתון עליון שקיל ליה ואם תקניטנו לאסור עליו תפיסת ידו יטול את עפרו כן נראה לי לפרש שמועה זו. הרמב"ן ז"ל. אבל הראב"ד כתב וזה לשונו: הא דרבי שמעון בגנות שייך טפי בטעמא דרבי מאיר דכל מה שמגיע אליו שדינן ליה בתר עיקרו ואף על פי שתחתון כמו כן מגיע אליו אבל מה שאין העליון מגיע אליו ואינו רשאי לירד למטה וללקטו הא מסח דעתיה מינה. והתחתון מכל מקום אפילו גבוה כמה שלו הוא שיכול לעלות לו בסולם ואם העליון מגיע עד למטה הכל של עליון חוץ מפחות משלשה סמוך לקרקע דההוא ודאי כקרקע של תחתון ממש היא. ובעיא דמגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו עלתה בתיקון וחולקין. עד כאן.

אמר אפרים מקשאה תלמידו של ריש לקיש משום ריש לקיש הלכה כרבי שמעון. כי אמרוה קמיה דשמואל אמר הבו ליה אפרייה לרבי שמעון בן לקיש תנו לו שבחו כי יפה אמר ואפרייה משום אפרים. הראב"ד ז"ל. וזה לשון רבינו חננאל: הבו איפריא לריש לקיש. פירוש איפריא ברכה. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו הלכה כרבי שמעון וכו'. ומיהו השרשים הן של עליון שהרי בקרקע שלו הן נשרשין אף על פי שהן למטה מכדי אחיזת ידו. עד כאן. סליק פרק הבית והעליה וסליקא מסכת בבא מציעא בסיעתא דשמיא

רש"י בד"ה אפריון חן שלנו וכ"כ רש"י בחומש פ' ויחי בפסוק בן פורת יוסף. אבל הרמב"ן שם כ' דהנו"ן שרשית והוא לשון שבח ורווחא כמו פורנא ליתמי (כתובות ד' נד) ועי' ברא"ם שם:

בָּעִי רַב עָנָן וְאִתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְעִקָּרוֹ מַגִּיעַ לְעִקָּרוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ מַאי? תֵּיקוֹ. וגרסת הרא " ש ז"ל הבעיא היא רק מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו אבל מגיע לנופו פשיטה לן דהוי של עליון. והנה מרן בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קס"ז) פסק היה מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו לא יטול העליון ואם נטל אין מוציאין מידו, עד כאן לשונו. וכתב הסמ " ע ז"ל דהטור כתב דיחלוקו משום דאבעיא דלא אפשיטא היא והמחבר כתב כלשון הרמב"ם ונ"ל דהרמב"ם מיירי דלא נתלש העיקר בתלישת הנוף משום הכי סבירא ליה כיון דעל כל פנים נשאר העיקר ברשות התחתון השתא דלא תלש אפילו הנוף שדינן הנוף בתר עיקרא ולא יטול בה החצי אם לא שתלשו ותפסו דאז המוציא מחבירו עליו הראיה והטור מיירי בהיכא דבתלישת הנוף נעקר ונתלש גם העיקר משום הכי אף בשלא תלשו כיון שראוי לתלשו בפשיטת ידו נמצא אין התחתון מוחזק והוא אבעיא דלא אפשיטא משום הכי חולקין עכ"ל. והט " ז סבירא ליה דהרמב"ם והטור פליגי עיין שם. ואנא עבדא נסתפקתי בענין זה לענין מודר הנאה מן העליון הן בנידון הרמב"ם ז"ל הן בנידון הטור ז"ל אם זה המודר הנאה מן העליון לקח הירק הזה שהיה העליון מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו דעדיין לא תלשוהו העליון מהתחתון וזה תלשו ולקחו אם מותר ליהנות ממנו ואי"ה נדבר בזה בס"ד במקום אחר.

אַפִּרְיוֹן נַמְטֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אפשר לרמוז בס"ד דברי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון האמורים במתניתין על פי הידוע דיעקב ועשיו חלקו העולמות ומחמת כן יטעון עשיו אין ליעקב משורת הדין ליטול טובה בעולם הזה כי כל טוב עולם הזה שלו הוא, אמנם יש תשובה ליעקב על זאת הטענה והוא כי עולם הזה אי אפשר להתקיים ואי אפשר לאדם ליקח הטוב שלה בלתי השפע שנשפע מן השמים לארץ כי טוב הארץ צריך לטל ומטר וזריחת השמש והירח וכוכבים ולא תתן הארץ פריה הן פרי העץ הן פרי האדמה בלתי טל ומטר ושמש וירח וכוכבים, וגם האויר שלה אין יכולים כל הבריות ליקח נשימה ממנו אם לא יתוקן על ידי זריחת שמש ביום וירח וכוכבים בלילה, וכן אי אפשר לארץ ובריות שבה להתקיים בלעדי הרוחות וכל אלו הטל והמטר ואור השמש והירח וכוכבים והרוחות כולם באים מן השמים לארץ ועשו לא קנה ולקח אלא הארץ אבל הַשָּׁמַיִם הֵם שָׁמַיִם לַהֳ' ולא זיכה אותם אלא לישראל דוקא יען כי קיום השמים הוא על ידי התורה והתפילות והמצות אשר עושין ישראל ולכן הם לבדם יש להם זכיה בשמים על כן נמצא טוב הארץ הוא פריה ורביה ומתהווה וגדל מן השמים שהוא חלק ישראל ושלהם היא ואם כן משלהם לוקחים ונהנין מטוב עולם הזה. ובזה יובן דברי המשנה שְׁתֵּי גִּנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ הם השמים והארץ דהשמים הם של ישראל והארץ של עשיו רק זה הטוב של עולם הזה בנתים שנעשה ונמצא באמצעות שניהם כי הוא באויר הארץ וגדל מהשפעת השמים רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שֶׁל עֶלְיוֹן הם ישראל שזוכין בשמים והטוב מתגדל על ידי השפעת השמים ומשם הוא חי ואם ירצה העליון ליקח וליטול את עפרו הוא שפע הרוחני היורד מן השמים על ידי טל ומטר ושמש וירח וכוכבים ורוחות אין כאן ירק שלא היה נמצא טוב בארץ שהוא מדור התחתון וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּדִין הוּא שֶׁל תַּחְתּוֹן כי זה הטוב אנחנו רואין מציאותו והוויתו הכל מן הארץ והן אמת כי בלתי שפע הרוחני הנמשך מן השמים ואשר בה לא היה נמצא ומתהווה הטוב הזה אין זה דבר הניכר לעינים כי למראה עינים נראה ומתייחס הטוב כולו לארץ שאם ירצה התחתון למלאת גנתו עפר רצונו לומר קוצץ כל אילנות שבו ומקלקל כל זרעים שבאדמה ומאבד כל בריות שבה מה היה תועלת בטל ומטר וזריחת השמש והירח וכוכבים ונשיבת הרוחות. נמצא לפי סברת רבי מאיר יוצא זכות גדול לישראל לזכות בכל הטוב של עולם הזה כולו לבדם ואין לזרים אתם ולפי דברי רבי יהודה יוצא טענה לזכות בכל הטוב כולו ואין אומות אחרים לוקחים כלום על כן בא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי ע"ה והכריע לזכות שטרא לבי תרי ואמר כָּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטֹּל הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן כלומר כל מה שישראל יכולים ליקח מטוב עולם הזה ולהחזיק בו הרי הוא שלהם ואין לעשיו עליהם טענה כלל כי אומרים זה הטוב הוא גדל ורבה ונתהווה משלנו ומחלקינו כי בלתי השפעת שמים אין הטוב מתהווה בעולם ואם כן משלנו חי ולנו הוא והשאר הטוב הנמצא ביד בני עשו בעלי דירה התחתונה שלהם ואין ישראל מוציאין אותו מידם באומרם שלנו הוא זה מדירה שלנו הוא חי וגדל ודקדק לומר והשאר היינו רצונו לומר מן השיורין שישיירו ישראל כמו בעל הבית שמבשלים לו בביתו ראה השיורין שישיירו אחרי שבעם למי ניתן ודו"ק. והנה שבור מלכא לא ערבו לו דברי רבי מאיר כי הכל מחליט לישראל ואינו נותן זכות לזולתם וגם דברי רבי יהודה שמחליט הכל לעשו וגונדא דיליה ואינו נותן זכות לישראל לא ערב לו הדבר כי אמר לגימה גדולה ורבה תעמוד בגרון ותחנוק הבולע אותה, אך סברת רשב"י ערבה לו כי מזכא שטרא לבי תרי הנה בזה ישבות דין וקלון באין אומר ואין דברים לכן אמר אַפִּרְיוֹן נַמְטֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן ואמר בהאי לישנא השר שלו הניח לו דבר זה בפיו כי הוא מלך פרס ושר שלו הוא שר פרס והם בנו בית המקדש אך יון רצו להחריב והחריבו במקצת וחלק תיבת אַפִּרְיוֹן לשתים וקרי בה 'פאר יון' רצונו לומר הפאר של יון שהוא שפע גדולתם וממלכתם יהיה לרשב"י ולגרסא דגרסי אפריין יהיה הצירוף 'פאר יין' רצונו לומר פאר התורה שהיא נקראת יין יהיה לרשב"י. ורש"י ז"ל פירש אַפִּרְיוֹן 'חן' כי התורה אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט) כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים. סְלִיק מַסֶּכֶת בָּבָא מְצִיעָא